בחירות בחיים
זה קרה ביום שבת השני שלנו בקיבוץ.
במהלך השבועיים שקדמו לו, עשינו כל שביכולתנו כדי להתחבב על החברים המקומיים: גילי צרחה בבריכה שהיא רוצה שנלך לאכול במסעדה ולא את האוכל המגעיל של אמא; גבע סירב בכל תוקף לשבת בעגלה בגן המשחקים, פלט על אחת האימהות את כל אשר אכל וחייך אליה חיוך מאושר; יריב הסביר לאחד השכנים שהוא ממש רצה להישאר בחיפה, אבל אשתו הכריחה אותו, אז הינה הוא כאן…. בקיצור, התחלנו ברגל ימין.
באותו בוקר שבת של סיפורינו, קמתי בתחושה טובה. הצלחנו לפרוק את רוב הארגזים ואת אלו שלא – הצלחנו להסתיר בפינות שונות בבית. אפילו חטאתי במחשבה על להזמין את אחת השכנות לקפה. מה גדולה הייתה אכזבתי, כאשר נכנסתי לסלון וראיתי כי כל הבית הוצף במים! אחד מצינורות הביוב התפוצץ וכתמים חומים ובלתי מזוהים צפו להם בהנאה בחלקים נרחבים של הסלון שלי. עשיתי את הדבר היחיד שעלה בדעתי באותו הרגע והתחלתי מיד לבכות. רק ליתר ביטחון. גילי שמעה אותי בחדרה, התעוררה ומיד נגשה אליי. מחזה דמעותיי והכתמים החומים כנראה שימח אותה מאוד, כי היא התחילה לרוץ ולקפוץ במים המזוהמים. זה כבר העיר את גבע, שהתחיל לצרוח ממיטתו שבחדר השני. לא נלחצתי ומיד המשכתי לבכות. גילי, מצידה, הגיבה בצהלות והתחילה להשפריץ לכל הכיוונים. לא ברור איך יריב לא התעורר עד אותו רגע, מאחר והוא טוען שיש לו בעיות שינה ושהוא מתעורר מכל רעש קטן. לא זכור לי ששמעתי דפיקה בדלת, אבל היא נפתחה פתאום, וראשו של דור השכן הציץ ממנה בסקרנות. דור השכן ידוע בקיבוץ כמי שמתקן הכול. מבחינתה של גילי, עלינו לקרוא לו גם כאשר הטוסט שלה נשרף, או כשיריב ואני מתווכחים. "דור יכול לתקן את זה" היא מצביעה עלי ועל אביה, ומהנהנת במבט חומל. דור-מתקן-הכול העיף מבט קצר במים שכבר הגיעו עד מחצית הספה, גייס את כל הידע שלו ואמר: "יש לכם מים בבית". באותו רגע שמתי לב שאני לא ממש לבושה. הייתי ללא חזיה, שערי היה פרוע וריר שיבש הציק לי בקצה פי. מלמלתי משהו על ללכת לחדר בזמן שהתרחקתי בצעדים מהירים, כשברקע שמעתי את דור אומר: "אני קורא לפרץ".
יצחק פרץ היה בעל הדירה שלנו. בקיבוץ הסתובבו שמועות שונות על האופן שבו השיג את נכסיו וכן על האופן שבו הכיר את אשתו, שצעירה ממנו ב 15 שנה. היו לו שלוש דירות ועקרונית זה עבר על לפחות חמישה חוקי יסוד לחבר בקיבוץ. היה בפרץ כל מה שאפשר לרצות מבעל בית ומבעל לנישואין: הייתה לו כרס עגולה שאיכשהו כיווצה עוד יותר את מידותיו הקטנות ממילא, קול צעקני ואפס סבלנות לבריות. היתרון הגדול מבחינתנו היה עובדת היותו כמעט חרש, וכך לא יכול היה לשמוע את הצרחות קורעות הלב של גבע בין שתיים לארבע בלילה. הבעיה העיקרית הייתה שפרץ שמר שבת ולכן לא ידעתי אם הוא יוכל לעזור לנו בהצפה.
הצלחתי לחלץ חולצה מקומטת מאחד הארגזים ויצאתי לסלון. יריב עדין לא קם. פרץ-בעל-דירה ודור-מתקן-הכול עמדו בדלת. "יש לכם מים בבית" אמר פרץ. כנראה דור תרם לו מהשכלתו. אשתו של פרץ-בעל-דירה הופיעה גם היא והצטרפה אל העומדים בסף. היא לבשה חליפה מחויטת והייתה מאופרת בקפידה. "את לא צנועה!" היא פלטה צווחה מפיה והצביעה על גילי שלבשה רק תחתונים לגופה הקטן. גילי התלהבה מאוד וגמלה לאשתו של פרץ בכך שהתחילה להשפריץ גם עליה. "זה לא חינוך!" אמרה אשתו של פרץ ועלתה בריצה בחזרה לדירתם. "זה כן חיוך!" אמר פרץ, ונראה מרוצה. ניכר ששמיעתו השתפרה.
לחרדתי, ראיתי כי מחברת הכתיבה שלי נפלה למים. לא ידעתי איך היא בכלל הגיעה לסלון. כל האפשרויות הצביעו על גבע: מאז שהוא למד להיעמד, התחביב המרכזי שלו היה להוציא חפצים מספריתנו המסודרת ולהשליכם ברחבי הבית. עיקר חיבתו הייתה נתונה לספרי מלחמת העולם השנייה ובפרט עבי הכרס מבינם. כנראה שכחתי להצפין ולהסבות את המחברת שלי, שעמדה לצדם. לצ'רצ'יל זה לא היה קורה. בצעד מהיר הצלחתי לדוג את מחברתי היקרה. כתמי רטיבות כבר החלו להתפרש על חלק מהדפים והדיו החלה להימרח ולאבד צורה. סיפוריי היקרים החלו להיהפך לכתמי רורשאך מוזרים וכהים. גילי, שזיהתה מיד את המחברת, התעקשה שאקריא לה את אחד הסיפורים. דור ופרץ החלו לעודד תוך מחיאות כפיים: "סי-פור! סי-פור!". ניסיתי לצחקק ולעשות תנועת יד אלגנטית של ביטול, אבל זה יצא מגושם מאוד וכמעט נפלתי למים. בהכנעה צנחתי על אחת הכורסאות שנשארה יבשה ופתחתי את המחברת הרטובה. "רק שיהיה בקול חזק!" עוד הספיק פרץ לצעוק, רגע לפני שהתחלתי לקרוא:
"גדעון נראה מיואש. החריצים העמוקים שגלשו מעיניו עד לזויות פיו העמיקו עוד יותר. הוא נראה מיוסר באמת. הוא תפס את ראשו בשתי ידיו ונאנח. "בחיים לא קרה לי דבר כזה!" קרא. "בכל השנים שלי בפרדסים!". עיניו הצרות המשיכו ליצר חריצים, שנשפכו עוד ועוד על לחייו המחורצות ממילא. הוא היה האחראי על הפרדסים בקיבוץ.
פגשנו את גדעון כמה ימים לפני מאורע מפל החריצים. הגענו לקיבוץ ל"שבוע עבודה", מה שנשמע לאוזנינו הצעירות כנופש המושלם; רק אנחנו – הגרעין – בין ענפי התפוזים והקלמנטינות, שמש נעימה בעורפינו, פאב מקומי בערבינו וסלינו על כתפינו. מושלם.
לגדעון היו תוכניות אחרות עבורנו. כבר במפגש הראשון הוא נראה חשדן מאוד. "יש לכם איזשהו ניסיון בקטיף?" שאל. הבטנו אחד בשנייה. היינו חבורה אורבנית לחלוטין. אומנם היינו בכמה סמינרם בקיבוצים אחרים, אבל קשה היה לקרוא לזה ניסיון. לשמחתנו, עומרי, המלווה שלנו מטעם הקיבוץ, נחלץ לעזרתנו. "עזוב, גדעון" אמר והחל לכוון את גדעון אל עבר הדלת, "אני כבר אבדוק איתם. לך תראה אם חסר משהו בציוד".
עומרי הסביר, שגדעון מאוד מחובר לפרדס ולוקח הכול באופן אישי. הוא סיפר, שפעם, אחד מעציי התפוז חטף איזושהי מחלה, והיה צריך לגדוע אותו כדי שלא ידביק את שאר העצים. גדעון לקח את זה מאוד קשה. חמוש בשמיכה וכריך, הוא נשכב לצד העץ המסכן, וישן לצדו מספר לילות, עד אשר נגדע. בקיבוץ רצו סיפורים על זה שגדעון נצפה כשהוא מחבק את העץ ואף מציע לו מארוחתו. אף אחד לא ידע אם זה באמת קרה.
לגדעון הייתה טוריה, שהלכה אתו לכל מקום. בזמן שאנחנו קטפנו את הקלמנטינות, גדעון היה עובר בין העצים, מניד את ראשו ביאוש ומידי פעם מעדר סביב גזע העץ. "בחיים לא ראיתי קצב כ"כ איטי!" הוא התלונן, "תאילנדי כבר היה קוטף פי שלוש בכמות!!". לא היה ברור אם גדעון מדבר אלינו, לעצמו, או לטוריה. רק עליה יכול היה לסמוך. כשהגיעה שעת ארוחת הצהריים, גדעון היה מתיישב רחוק מאתנו, רק הוא וטורייתו. עומרי סיפר, שלפעמים גדעון היה מרגיש שהטוריה התעייפה מידי ממאמץ העבודה, והיה מניח אותה בצל אחד העצים לנוח. לנו גדעון כמעט ולא נתן לנוח, וכשמישהו מאתנו היה מבקש הפסקה כדי ללכת לשירותים, הוא רק היה מנער שוב את ראשו ומלמל משהו על תאילנדים שלא זקוקים כלל לשירותים.
אירוע הקמטים התרחש כאשר הוא גילה שאנחנו מניחים קלמנטינות פצועות בארגז האיסוף. "פצועה" היה השם שגדעון נתן לכל קלמנטינה שקליפתה נסדקה מעט וכבר לא הייתה גדעון. כדי להימנע מכך, היה עלינו להשתמש במזמרות הקטנות שהוא חילק לנו. אבל עד מהרה גילינו שהמזמרות פוצעות ומכאיבות בידיים, אז זנחנו אותן לטובת גרסת ה "נטורל". גדעון היה מזועזע. הוא תפס את שערו המדובלל ונראה היה כאילו הוא עומד לתלוש את המעט שנשאר ממנו. "חרפה!" הוא צרח. "מי חינך אתכם??". כדי לפייס את רוחו, המצאנו עליו שיר. כשכולנו כבר היינו ישובים ברכב שהסיע אותנו חזרה לקיבוץ, שרנו לו את המזמור בגאווה:
'מהבוקר עד הערב הוא עובד ומעדר,
בזכות גדעון החרוץ הפרדס במלוא פאר!
גדעון, גדעון! פרדס במלוא פאר!
גדעון, גדעון! דבר כאן לא חסר!…'
וכך הלאה. גדעון לא הגיב, רק לקח את הטוריה והניחה על ברכיו. הוא קילף ממנה בעדינות את הבוץ שדבק בה ועיניו לטפו אותה ברוך וחיבה. הטוריה החזירה לו מבט אוהד. "זה לא מגיע לך!" לחשה, וחזרה לדומייתה.
בתום שבוע העבודה, גדעון לא בא להיפרד מאתנו. עומרי אמר שהיו זקוקים לו בפרדס, אבל כולנו ידענו את הסיבה האמתית…"
"זה משעמם!" קטעה אותי גילי ופרץ הוסיף שבקיבוץ של פעם היו טיפוסים מאוד מוזרים. הוא עדכן שהוא מיד יתקשר לשי לובן מהתשתיות.
לא הכרתי את טל-לובן-תשתיות, אבל זה לא מנע מגילי להתחיל לרוץ לכל עבר, לנופף בידיה אל על ולצעוק: "שי לובן שטויות! שי לובן שטויות!". פרץ ודור נראו מבולבלים. ניסיתי להרגיע אותם, שגילי בשלב שהיא מאוד אוהבת מילים גסות כגון: אימא פיכסה ואבא פויה. גיל מקסים. לפחות זה סוף סוף העיר את יריב. הוא נכנס לסלון בעיניים טרוטות והעיר: "יש לנו מים בסלון". גייסתי את כל שלוות הנפש שהצלחתי למצוא, וחזרתי שוב לבכות. החלטתי להסיח את דעתי והלכתי להביא את גבע, שלא הפסיק לצרוח עד אותו הרגע.
"תיקח את הבנות מכאן", אמר פרץ-בעל-הבית ליריב, "הן לא צריכות לראות כאלו דברים". גבע נעלב מאוד שהחשיבו אותו בקבוצת הבנות ומיד העלה חום. צרחותיו התחזקו עוד יותר. ניסיתי לשנות גישה לכל הנעשה. דמיון מודרך.
ובדמיוני, אני לבושה שמלה לבנה וצחורה, משוטטת בביתי המצודד בצעדים קטנים ועדינים. השמלה מתרפקת על גופי, ואני מלטפת בקצות אצבעותיי את קירות הבית הלבנים. שום חזייה טועה אינה זרוקה בפינת הספה, המשחקים של הילדים ספונים בקופסאותיהם. שלולית מים קטנה נחה לה במרכז הסלון. פתאום, אני שומעת דפיקה נעימה בדלת. בפתח עומד שי-לובן-שטויות. גם בגדיו לבנים וחיוכו צח וכובש. "שמעתי שיש לך בעיה בצנרת" אומר שי בטון שובבי, וכובש אותי בסערה. הטנגו מ"ניחוח אישה" מתנגן ברקע" ואני מוגנת בזרועותיו החסונות של שי-לובן-שטויות. אנחנו מסתחררים עוד ועוד בריקוד מתואם ומושלם המים והסלון הולכים ומתרחקים…
צרחה נוספת של גבע החזירה אותי למציאות. שי-שטויות כבר הגיע. לא ברור איך כולם כ"כ פנויים בשבת. כאילו רק חיכו לתירוץ שיוציא אותם מביתם לאיזשהו עיסוק אחר. ללא בכי ילדים, ללא נשים שבוכות-ליתר-ביטחון. רק אחוות גברים תבוניים שמסבירים בסבלנות: "יש לך מים בסלון".
שי הסביר שכנראה אחד הצינורות התפוצץ ואמר שהוא יודע בדיוק באיזה צינור מדובר. סוף סוף מישהו שמבין עניין! הוא נעלם לכמה רגעים במטבח, וחזר כאשר בידיו חתיכה גדולה של צינור חלוד. בו ברגע נשמע פיצוץ אדיר מהמטבח וכולנו רצנו לראות מה ארע: פרץ-בעל-דירה בראש, דור-מתקן-הכול דולק אחריו, גילי-מרוחה-בכתמים-חומים צוחקת ואחריהם יריב, גבע-ילד-צורח ואני, במאסף. כיור המטבח, שעד אותו רגע היה רגוע, התחיל לרעוד ולהתמלא במים שפרצו מאיזושהי קרקעית בלתי נראית. "כנראה זה לא היה הצינור הנכון", העיר שי בתבונה.
זה כבר היה יותר מידי בשבילי. לא לזה ייחלתי! יום השבת הזה היה אמור להיות שונה לגמרי! זה לא מה שהובטח לי. הבנתי כי עומדות בפניי שתי אפשרויות: אני יכולה לשקוע במרה שחורה – יחד עם תקוותי לאירוח בסגנון מרתה סטיוארט – או לנסות לשנות גישה ולצחוק על כל הסיטואציה שנוצרה. בחרתי באפשרות השלישית. הודעתי ליריב שמעכשיו הוא לוקח אחריות על המין הגברי בתיקון הנזילה. אני לוקחת את גבע למרפאת חירום ושלום על ישראל!
כשכבר הייתי בגינה בחוץ, שמעתי את יריב מספר משהו ואת שאר הגברים צוחקים. הסתובבתי וראיתי שגילי צוחקת איתם. בטח ניסתה להשתלב בשיחה. אולי בכל זאת אביא להם משהו לנשנש, בדרך חזרה הביתה. אני צריכה לזכור להביא גם מפיות – שלא ישאירו לי פירורים.