218 בסוף עוד תדעי לעוף

בסוף עוד תדעי לעוף

הייתי מתעוררת ומוצאת את עצמי על ענף גבוה של אקליפטוס. חיבקתי את הענף עד שפרקי האצבעות שלי הלבינו והתחלתי לאבד תחושה. קודם באצבעות הקטנות, הזרת והקמיצה, אבל תמיד כשהנימול התגבר והגיע לאגודל צעקתי לאבא עם דמעות בעיניים שיוריד אותי משם. לא אל תשאל עוד פעם איך טיפסתי אני לא יודעת. אני לא זוכרת.

אחר כך למדתי שזה בגללך. את אהבת את האימה והחופש שיש במקומות גבוהים.

כך, כמו למשוך את החולצה מעל הראש להפוך וללבוש מחדש – היינו שתינו צדדים שונים של אותה רקמת עור. לקח לנו שנים להבין שאנחנו שתי נשים הכלואות באותו הגוף.

את אף פעם לא הצלחת לישון. שעות הסתובבת בחדר במעגלים. ארבתי לרגע שבו העקשנות שלך השתתקה כדי להחזיר לעצמי את השליטה על הגפיים, להוביל אותנו לרדיו ולהפעיל את המכשיר. מוסיקה תמיד המעיטה בך את החרדה. את נשכבת על הגב ועקבת אחרי מעוף הצלילים כשהם מתנגשים בתקרה "תראי!" אמרת לי "הם הופכים לפיות קטנות". כשהיית עסוקה בלספור משאלות איפשרת לי סופסוף להרדם.

לפעמים חשבתי שאת רק דמיון מתעתע של קולות רמים המתרוצצים לי בראש אבל אז מתוך עלבון פישקת את העפעפיים כדי שאוכל לראות איך את חוטפת ממני את השליטה בגפיים ומכריחה את הגוף שלנו לטפס לגובה משכנע וקשה לעיכול. בלילות קיץ בהירים, למשל, נהגת להתהלך על מעקה הגג. ניסיתי להסביר לך שזה יהרוג את שתינו. שאת לא יכולה לבחור בשבילי איך לסיים את חיי. לא רציתי למות כשאנשים מקלפים את האברים הפנימיים שלי מהמדרכה, אבל שעות החושך היו שלך. את לא הצלחת להרדם אף פעם. מדי לילה בחרת את המקום הכי רעוע וגבוה שאפשר לעמוד עליו. ניסית כל פעם מחדש לצבור מספיק רוח מתחת לזרועות. יכולת לעמוד שעות עם העקבים על הקצה עד שלפנות בוקר הכשלון החליש לך את הברכיים ואת הסתלקת. השארת אותנו תלויות בין שמים וארץ ואותי להתמודד עם ה"איך יורדים מכאן לעזאזל?"

כל החלטה של אחת מאיתנו היא ההחלטה עבור שתינו. רגע ההבנה שאנחנו שתיים היה כמעט למעלה מכוחי. אני הייתי כאן קודם! למי מאיתנו שייך הגוף שלנו? ומי רק משאילה אותו מדי פעם? הרגע בו הבנתי שההד החוזר אלי מהעצמות הן לא מחשבות אלא את – היה מבעית כמו הצחוק הסרקסטי של של הליצן הרע בסרטי אימה. נדמה לי שצרחתי עד שהגרון איבד מצורתו. אחר כך בא שקט נוראי. התחבאנו אחת מהשנייה, גידלנו לעצמנו עולמות משיקים, דקים כמו נייר שאפשר לתלות במרווחים בין האברים.

היינו בנות עשרים ושלוש כשהחלטנו להנות מהעובדה שאנחנו תמיד ביחד. התקפלנו שתינו בתוך אותו צוואר, נמתחנו דרך אותן זרועות וגילינו את הכח הגדול באינטימיות של שתי נשים החולקות את אותו הגוף ובוחרות בכל פעם מי תחדול ומי תזדקף. למדנו לבקוע אחת מתוך השנייה בהרמוניה כל כך מתואמת עד שמי שלא הכיר אותנו לא יכול היה אפילו לדמיין שאנחנו שתי נשים נפרדות המביטות מאותן העיניים. היה בנינו קוד צופן, רטט פנימי, היינו מנורת האלדין אחת של השניה – העלנו אחת את השנייה מתוך האברים כמו ג'יני. "אולי אנחנו ישות אחת שנבקעה לשתיים בלידה" אמרת ובהית בציפוי השחור של הלילה שביצבץ מעל הערסל בין צמרות העצים. "או שתי נשים שאוחדו לגוף אחד" עניתי. התיישבתי לרגע לנער את לחות הערב מהשיער. באותו הבוקר, התמלאת בשמחת קיץ. ביקשת ממני לנסוע 'בשעות שלי' למרכז העיר להסתפר. התיישבת מול המראה, שאלת אם גם אני רואה שהשיער שלנו מקומט להחריד. "ואל תעני לי באמת" החלקת לעברי וביקשת מהספר לגזור ולצבוע את מקלוני השיער לבלונדיני-לבן. אני חשבתי שזה יפה. את תמיד ידעת מה טוב לנו. על הערסל לקראת חצות, כשהלחות והצינה התחילו להכביד על הנידנוד המונוטוני התרוממת בבת אחת "עכשיו כשהשיער שלנו קצר האוזניים שלי קופאות ואני לא יכולה לסבול את הזימזום החריף של השקט" אמרת. נכנסנו הביתה, גם הבית היה חשוך ושקט. צריך היה לעלות על כסא ולהחליף מנורה. את עמדת ללא פחד עם רגל אחת על המשענת, שתי ידיים מסובבות את ההברגה ובפה כמעט סגור כדי לא לעשות תנועות מיותרות סיננת "אלוהים יוצק בנו יותר אשליות מחומר; במקרה שלנו הוא הגזים עם האשליות" ואני עניתי "או עם החומר" בדיוק אז נדלק האור.

הפעם היחידה בה רבנו בכל השנים, את זוכרת? היתה באותו הערב שרציתי להשתין. זו היתה מסיבת היום הארוך בשנה. היא התחילה מאוחר ונמשכה עד הבוקר. את רקדת באמצע הרחבה מוקפת גברים עם ג'וינט ביד אחת ובקבוק וודקה ביד השנייה כשאני רציתי להשתין. גררנו את הרגליים מחוץ להמולה עד שהקולות התרחקו. לקחת אותי אל מאחורי מחסן העץ שעמד בקצה השדה ואמרת לי בזעף "נו תזדרזי הייתי פה באמצע עם…" צדקת. זו היתה המסיבה שלך. כך החלטנו לפני שיצאנו מהבית. "היית צריכה לחשוב על זה כששתית כל כך הרבה עד שזה חילחל לצד שלי בשלפוחית" מילמלתי לעצמי כשהורדתי את התחתונים. ניסיתי להתרכז ולהבין מתוך העירפול כמה רחב לפשק כי בין שתי הנעליים שלי התחיל להתפשט כל הרטוב לכתם כהה באדמה "ואז הוא הגיע. לא שהוא השאיר לי איזו ברירה" ניפחתי לך אחכ את התירוצים אבל האמת שהתמסרתי לידים החמות שלו וקיוותי שאת לא תשימי לב. ניסיתי לקפל את הסוד לתוך כלי דם שלא היתה לך גישה אליהם אבל כשנסוגתי פנימה ואת התעוררת והשתלטת מחדש על הגוף שלנו לא יכולת שלא לחוש את פעימות האגן שעדיין התכווץ ואת הירכיים נאספות חזרה לתוך חצאית. לא דיברנו כמעט שבוע. ליפפת מסביבך שכבות דונג אטומות לרגש וכשנרגעת החלטנו על האיסור שסימן את הגבול היחיד ביני ובינך: גברים.

הקול הקובע היה תמיד שלך. בכל נושא היו לך טיעונים מסולעים ואת היית זו שבחרה בשבילנו תמיד כמעט הכל: את עומק המחשוף בחולצה, את הדירה העורפית הפונה לים, את זה שאנחנו לא אוכלות כוסברה ואני הייתי מפסידה לך לרוב בכוונה. תמונה מהעמוד האחורי של עיתון שמצאתי ברכבת שלח אותנו לחופשת חלומות בצפון איטליה. את ראית את התמונה של 'הפסטה עם הרוטב המסורתי של 100 הרכיבים' והחלטת שאנחנו חייבות "פעם אחת בחיים לנסוע למקום שבו אנשים יודעים לעשות אוכל ואהבה". הרגע ההוא בסמטאות של סרמיונה עם גלידה ב-16 טעמים ובגובה של מגדל היתה הפסגה שממנה התחיל הסוף. הוא עמד ליד הדוכנים של התיירים, החזיק כובע קש ביד ושאל אם אני רוצה לשכור איתו יחד סירה כדי להקיף את חצי האי מבחוץ. הוא לא ידע שאנחנו שתיים. חלקנו איתו את הגוף, כל אחת בתורה. חלקנו את הזמן לצידו. התשוקה אליו העבירה אותי על דעתי. התייסרתי בשעות שלכם יחד, קפוצה ומוכת טינה חיכיתי כל פעם שנתחלף. כשהתברר שזו אהבה סיפרנו לו. פעם ראשונה שפגשנו בו שתינו יחד והתחננו בשני קולות שישאר. כמו הסכם כניעה השארנו לו את האפשרות לבחור כל רגע מי תהיה לצידו. לפעמים הוא ניסה לנחש מי מאיתנו נוכחת ולפעמים הוא קבע בחוסר סבלנות שאני מתעתעת בו עם חזיונות שווא. אחרי שנתיים הוא ביקש מאיתנו לבחור. הוא לא היה יכול עוד לחיות עם שתינו. שיגע אותו שהוא לא הצליח להבחין מי מאיתנו ישנה לצידו בלילה ועם מי הוא מתעורר. איך קרה שהתרשלנו כל כך בשמירה על הקווים האדומים? הגבר שהגיע משומקום טישטש את הגבולות בנינו וניסה לעשות את מה שאלוהים לא הצליח: לתלוש אותנו אחת מהשנייה לשני גופים נפרדים.

את לא רצית לוותר עליו. הוא הפך לאהבת חייך. את לא רצית שאני אוותר עליו הוא היה גם אהבת חיי. את לא רצית לוותר עלי היינו לפאטה מורגנה אחת של השנייה, כמו אדי מים – נולדנו כדי להרוות כל אחת – את המדבר של השנייה. הייתי מוכנה לוותר עליו בשבילך אבל לא עלייך. בגללי העפעפיים שלנו לא הפסיקו למצמץ. אור פנס הרחוב שחדר מהחלון הרעיש לי בתוך הראש. באותו הערב אחרי שהוא התקשר ואמר לנו לבחור יצאנו לשתות כדי לשכוח. את שתית הרבה מעבר לבחילה התוססת בגרון. אני הרגשתי את המחשבות שלנו מתערבלות וידעתי שתוך כמה דקות את תסתבכי באיזו צרה, כרגיל על קצה של משהוא גבוה במיוחד. אם יאיר לנו המזל זה יסתיים רק בשטות קטנה. אולי תעלי רק על השולחן ותתחילי לרקוד. לטפס לגובה היתה תמיד הדרך שלך לברוח. בשעות האלה התכרבלתי על הצד וחיכיתי דרוכה ועירנית לתור שלי. מישהוא יאלץ להוריד אותך ממעקה הגשר או משולחן – ולקחת אותך הביתה. תמיד ברגעים שהיית חלשה התחלת לדמיין איך כולם לוטשים בך עיניים עד שהן יוצאות מחוריהן ורודפות אחריך לשרותים; תמיד בסוף נמלטת לתוך אזורים בגוף שהם רק שלך וביקשת שאגיח מתוכנו החוצה להציל אותנו מעצמך.

את עלית על שולחן מוקף בטיפוסים מהסוג שמאכלס ספסל אחורי באוטובוסים: יושבים עם הרגלים על המשענת וכל ה"היי מותק" שלהם מופקר ודביק – ואז התמלאת לפתע באיימה הרדופה שלך. ראו את זה על השפתיים שריצדו כמו אדם שכרגע התחשמל. ביקשת בקול רפה שנתחלף. שאקח אותך הביתה. נהגתי מתוך בהילות. כמה קשה היה לי להקפיד לעבור בדיוק בין הקווים שעל הכביש. בסופו של דבר אנחנו חולקות את אותו המוח ואת בדיוק שתית את עצמך לדעת. את, שתמיד ידעת מה טוב בשבילנו הצטעפת לתוך שבלול הדונג שלך ואני הבנתי שכשתזרח השמש יגיע הזמן שלי לעזוב.

בבוקר פקחתי את העיניים, ההתעוררות היתה חדה כמו דריכה על ענפים יבשים. קול פיצוח שמהדהד לאורך קנה הנשימה ולא נותן לאוויר לעבור. את בחרת למות לפנות בוקר. בחרת שאשאר הקבר החי שלך. ידעת שתמשיכי לשכון באברים של שתינו ותלכי איתי לכל מקום – אבל לא תגיחי יותר. "תקשיבי לי טוב!" לחשתי אליך לתוך הכרית "אני לא אתן לך להעלם! על כל הפעמים שאת החלטת בשבילי הפעם אני לא מפסידה לך".

הניתוח עומד להסתיים. הוא ארך 10 שעות בסופו עקרו לי את המצפון והשתילו אותו בגוף חדש. עכשיו נשארתי ללא מצפון אבל עם מספיק תבונה כדי להסוות את הריק שנפער בי. את מתחילה לרחוש רגשות בגוף חדש. הגבר שלנו, הצליח לעשות את מה שאלוהים צריך היה לעשות לפני שלושים שנה: לבוש בחלוק ירוק כפפות מגואלות בדם ומסכת פנים הוא תופר עכשיו את בית החזה שלך ומחזיר את הצלעות שלי למקומן. יקח עוד כמה שעות כשאני אתעורר בזרועותיו. עד אז את כבר תצליחי לפרוש את הנוצות וליישר את הכנפיים כדי לעוף הכי גבוה. את התנועות את כבר יודעת.