223 הנערה עם האפניים – אורן זוהר

הנערה עם האופניים

בשעות אחר הצהרים הוא הסתובב לבד ברובע היורדן של אמסטרדם, נכנס ויוצא מגלריות של ציורים וצילומים.

בגלריה השישית או השביעית מצא עצמו מול ציור ענק שעמד על הרצפה נשען אל הקיר במסגרת עץ בעלת קו נקי ופשוט בצבע זהב שבור.

הוא צעד אחורה כדי שיוכל לראות את הציור במלואו- הוא צוייר בשחור על רקע הבד הלבן, במשיכות מכחול עזות ובקווי מתאר פשוטים, ללא פרטים ודקויות. שורה של פתחים עם קשתות בחלקם העליון נמשכה מצד אחד של המסגרת לצד השני, כמעט ארבעה מטרים. מאחורי הפתחים עבר מסדרון עם תקרה מקומרת שבקירו הפנימי חלונות מכוסי תריסים וכמה דלתות. המראה הזכיר לו כיכר או רחוב ראשי באיטליה- 'רומא?! מילנו?!'- הוא תהה- 'בטח לא משהו בהולנד'. בין העמודים נראו מספר דמויות- איש חובש מגבעת משוחח עם אישה בשמלה ארוכה האוחזת בידית של עגלת תינוק גבוהה, שני ילדים רבים על כדור, ילדה קטנה עם בובה בידה, איש זקן ומעט כפוף נשען לקיר ובידו סיגריה.

בשלב מסויים ניגשה אליו המוכרת ואמרה שכבר שעת הסגירה. הוא הציץ בשעון וגילה שהוא עומד מול הציור יותר מחצי שעה, התנצל ופנה לכיוון היציאה. הוא כמעט הגיע לקצה הציור כשנדמה היה לו שקלט תנועה בזווית העין. הוא הסתובב לכיוון התמונה. היא נראתה בדיוק כפי שהייתה אבל הוא יכול היה להישבע שראה משהו זז ליד העמוד האחרון משמאל. 'לא יכול להיות', אמר לעצמו, המשיך לכיוון הדלת ויצא לרחוב הקר.

למחרת המשיך לשוטט בעיר עד שמצא עצמו, כמו במקרה, מול אותה גלריה. כשנכנס, ניסה לשאול את המוכרת על הציור והצייר אבל הסתבר לו שהיא עובדת חדשה וכל מה שידעה להגיד לו הוא שלצייר קוראים יוהאן ואן הולטר, שהוא מכפר קטן בשם סלידריחט הנמצא כשעה דרומית לרוטרדם ושלציור קוראים 'הנערה עם האופניים'.  כששאל אם בעל הגלריה ידע יותר פרטים השיבה שכנראה שכן, אבל הוא בחופשה בצרפת עד סוף החודש ולא ניתן להשיג אותו, לא בטלפון וגם לא במייל.

הוא נעמד שוב מול התמונה והתפעל מהכוח העצור בקווים הגסים והחזקים. בשלב מסויים קלט את המבטים של המוכרת ועשה עצמו מסתכל על פסל שעמד בהמשך הגלריה. כשהציץ בשעון נדהם לגלות שהוא כבר יותר משעה מול אותו ציור. כשפנה לצאת, נדמה היה לו שראה משהו מוזר בגבול שדה הראיה. הוא הסתובב במהירות והפעם היה בטוח שראה גלגל אחורי של אופניים נעלם מאחורי העמוד האחרון. הוא נשאר עומד כשגופו פונה לדלת ופניו לתמונה, כמו אשת לוט שהסבה מבטה וקפאה במקומה.

'הכל בסדר?' שאלה המוכרת מהכסא שליד הדלפק.

'כן' ענה, 'אני פשוט חושב שראיתי…'

'ראית מה?'

'כלום, לא חשוב'.

לאחר מספר דקות בהן לא קרה דבר, הוא הסב לאט את ראשו ונתן לגופו להוביל אותו אל הדלת וממנה לרחוב.

כשפסע לאיטו לאורך התעלה העכורה אמר לעצמו 'כנראה פשוט עישנת יותר מידי'.

ביום השלישי כבר הלך ישר לגלריה. את המוכרת הגבוהה והבלונדינית עם העיניים הכחולות שהייתה ביומיים הקודמים החליף בחור צעיר עם שיער שחור מזדקר ועגיל בגבה הימנית שנראה משועמם כמו חברתו מאתמול. הוא ניגש שוב להתבונן בתמונה ולאחר מספר דקות ראה אותה- שיער ארוך וחלק גולש כמעט עד מותניה, לובשת חולצה נטולת שרוולים ומכנס בגזרה פשוטה. היא רכבה על אופנים לאורך המסדרון מימין לשמאל, מופיעה ונעלמת חליפות בין העמודים. כשחלפה מול הפתח הלפני-אחרון הציצה לכיוונו והוא היה כמעט בטוח ששלחה אליו חיוך. הוא היה כל כך המום שלא הצליח להוציא הגה- פשוט המשיך לעמוד ולבהות בציור עד שקלט שהמוכר מסתכל עליו- 'גם הוא בטח חושב שאני משוגע, טוב שהוא לא ראה אותי אתמול ושלשום,' חשב. הוא הציץ בשעונו כדי לגלות שגם היום הוא עומד באותו מקום לפחות שעה. 'מצטער', אמר למוכר ויצא.

ביום הרביעי הצליח להחזיק עד הצהרים- משוטט לאורך תעלות עגומות ורחובות שקטים בגשם הטורדני. לקראת השעה אחת נשבר. בגלריה הייתה מוכרת אחרת. לשאלתו ענתה גם היא שהיא חדשה וסיפקה לו בדיוק את אותו מידע בסיסי על הציור, מידע שהוקרא, כפי שהבחין הפעם, מתוך קטלוג שהוסתר מאחורי הדלפק.

כשניגש לציור הבחין שעוד בחור עומד ומתבונן בו, מלטף בהיסח דעת את זקנו הקצר. הוא נעצר כחצי מטר מהבחור החדש ופנה לכיוון הציור.

'ציור מעניין' אמר המזוקן.

'כן' השיב.

'יש בו משהו מוזר'.

'גם אני חושב'.

'מה מוזר לך?'

הוא ניסה לחשוב על תשובה שלא יתפרש ממנה שהוא הוזה, כשהיא הופיעה, רוכבת על אופניה מאחורי העמודים. הפעם הבחין בפרטים נוספים, כמו סל המתכת התלוי על הכידון ובתוכו שקית נייר וזר פרחים. כשעברה מולם הפנתה אליהם את ראשה והפעם היה בטוח שחייכה ותהה אם החיוך היה מופנה אליו, אל המזוקן או אל שניהם. היא המשיכה לרכב אך כשהגיעה לפתח הלפני-אחרון ביו העמודים נעצרה, הורידה רגל אחת לרצפה, פנתה אליהם וסימנה להם בידה לבוא אחריה ואז עלתה על האופנים, חזרה לדווש ונעלמה אל מחוץ למסגרת.

הוא הביט על המזוקן שמבטו עוד היה נעוץ בקצה התמונה, ידו קפואה על זקנו.

'זה' אמר 'זה מוזר'.

וכשהמזוקן פנה אליו הוסיף-

'כלומר, אם ראית את זה גם אתה…'

המזוקן הסתובב חזרה לכיוון התמונה, חזר ללטף את זקנו באיטיות ולבסוף שאל, כשמבטו עדיין מופנה את התמונה- 'אתה חושב שאנחנו צריכים ללכת אחריה?'

'לאן?'

'לשם' השיב המזוקן, מצביע במעורפל את תוך הקצה השמאל של התמונה עם יד הליטוף שלו.

'אולי, כן. מה דעתך?'

במקום לענות פסע המזוקן קדימה, עבר בין שני עמודים ונכנס למסדרון, הסתובב, הביט בו בשקט כמה שניות ואז הניע את ראשו מעט לכיוון החזה בתנועת אישור, מבטו ממשיך להסתכל ישר.  

הוא היסס לשניה וצעד גם הוא, מופתע בעיקר מכך שלא הופתע מהמעבר לתוך הציור ומכך שגם מבפנים הכל נראה מצוייר בקווים פשוטים, כמעט גסים, חוץ מהמזוקן שנראה כמעט כפי שנראה מחוץ לציור, רק טיפה מטושטש במרכז ועם קצת פחות פרטים, כמו ציור בעיפרון שעברו על המרכז שלו ומרחו אותו באצבע עירומה.

המזוקן הושיט יד- 'אני בן'.

'נעים מאוד, תום'.

'בוא', אמר בן, והשניים פסעו לאורך המסדרון אל מחוץ למסגרת בעקבות הנערה.

*****

הם התחילו ללכת שמאלה לאורך המסדרון. כשהביט דרך הפתחים שבין העמודים לא ראה תום את הגלריה אלא כיכר מרובעת גדולה שבמרכזה מזרקה מפוסלת שיש שמימיה זורמים לבריכת אבן מתומנת המקיפה אותה. מספר אנשים עמדו בכיכר ובצידה הרחוק הוא הבחין במרכבה רתומה לשני סוסים. במבט ראשון הכיכר והמזרקה נראו מצויירים באותו סגנון- משיכות עזות של שחור, אבל כמעט מיד עלתה בו ההבנה שלמרות הדמיון בין הציורים- מדובר בצייר אחר, או בעצם ציירת.

כשהגיעו לקצה הבניין בן פנה ימינה לרחוב רחב ומרוצף אבנים.

'לאן?' שאל תום ובן הצביע קדימה.

הנערה ישבה על האופניים, רגלה האחת על הדוושה והשניה על אבני הכביש. ראשה מופנה אחורה.

כשראתה אותם הפנתה את ראשה קדימה וחזרה לדווש, ממשיכה ישר ואז פונה שמאלה לאחת הסמטאות.

רק כשכבר היו בחצי הדרך לאורך הרחוב תום שם לב שהם כבר לא פוסעים בתוך ציור אלא במעיין מציאות- הכל נראה אמיתי אבל האור והאוויר היו אחרים- בעלי איכות של נקיון וצלילות גבוהים יותר. מצד שני, היה בסביבה סוג של טשטוש מסויים שהזכיר לו את מרכז הגוף של בן כשרק חצו לתוך הציור. הוא הציץ אל בן 'וואוו'- בן איבד את כל הפרטים ונראה כמעט כמו דמות מהציור שראו בגלריה- מצוייר בקוים שחורים וברורים, אף על פי שביניהם עוד ניתן היה לראות שאריות של צבעים מטושטשים- תכלת שמיים בהיר במקום שהיה הג'ינס, ורוד לילך עדין במקום חולצתו האדומה ואפור דהוי במקום נעליו השחורות. בתגובה ל-'וואוו' בן הסתובב אליו ולפי המבט המופתע בעיניו הבין תום שכנראה הוא עובר את אותו שינוי. הוא הוריד ראש והסתכל- גם מהבגדים שלו לא נשאר כמעט צבע ולמרות שלא הרגיש שונה- היה גם הוא מצוייר באותם קווים שחורים. הוא קרב את כפות הידים קדימה מול פניו והפך אותן מספר פעמים, מביט בקווי המתאם שנותרו מהן ובכתמים השחורים במקום שבו פעם היו ציפרניים.

השניים עצרנו במקום ובהו זה בזה שניות ארוכות.

'מה נראה לך?'

'שנחזור?'

'אם אנחנו עוד בכלל יכולים'

'הגענו עד לכאן- אני אומר שנמשיך'

והם המשיכו.

הם הגיעו לפתח הסימטה ופננו אליה- היא הייתה צרה וישרה, משני צידיה קירות אבן גבוהים, כל החלונות הקבועים בהם מוגפים בתריסי עץ, כל הדלתות סגורות. קצת הלאה ראו את האופניים שעונים אל הקיר, הסל שעל הכידון ריק, הגלגל הקדמי פונה אל תוך הסימטה. כשהגיעו אל האופניים ראו שהם ניצבים ליד דלת עץ גדולה וישנה שהושארה מעט פתוחה.

הם הציצו פנימה ואז נכנסו לחצר רחבה ומוארת, מרוצפת אבן ובה עציצי חרס גדולים, חלקם עם שיחי נוי ופרחים בצבעים עזים וחלקם עם צמחי תבלין, אבל מה שמשך את עיניהם היה עציץ גדול שעמד בתחתית גרם המדרגות הקצר שהוביל למרפסת מקורה שנמשכה לכל רוחב חזיתו של הבית. בעציץ היה שיח ורדים גדול עמוס פרחים ענקיים, אבל בשונה משאר הפרחים והשיחים בחצר- שיח הורדים היה מצוייר בשחור באותם קווים מוכרים, ובעוד שכל שאר הצמחים עמדו בלא נוע כמו האוויר בחצר,  הגבעולים ועלי הכותרת של הורד התנועעו קלות ברוח שכמו באה ממקום אחר.

היא ישבה לבדה על כסא ישן- הקרוב מארבעה כסאות עץ בצבע שחור דהוי ומתקלף. על כפות רגליה נעלי בד בהירות ושטוחות עם סוליות חבל, מעליהן מכנס רחב מבד לבן, לגופה חולצה ללא שרוולים מבד דקיק וכמעט שקוף בצבע ירקרק בהיר, כמעט כמו עיניה שבחנו אותם מתחת לגבות דקות, כף יד ארוכת אצבעות ונטולת טבעות עוברת בשערה החום הארוך ומסיטה אותו שמאלה, חושפת אוזן שממנה משתלשל עגיל זהב גדול בצורת חישוק. לבסוף התמקד המבט של תום בשפתייה, אדומות ומלאות אבל הדוקות וללא חיוך- כמו מחזיקות בכוח משהו שמבקש לצאת- סוד או צעקה.

השניים התקרבו למרפסת ותום כבר עמד להניח רגל על המדרגה התחתונה.

'מה הם עושים כאן? למה הבאת אותם?'

מסתבר שלא כל הכסאות הנוספים היו ריקים- הוא ישב בכיסא הרחוק ביותר- גוף מלא, כפות ידיים גדולות וחזקות שהיו משולבות מעל ראש עמוס שיער מתולתל שירד עד כתפיו, גבות עבות ואף בולבוסי מעט מעל פה רחב. כמו הורד הוא היה מצוייר באותם קווים שחורים ועבים ועד שלא זז והתחיל לדבר פשוט נבלע בצבעו של הכסא ובקיר העץ הכהה שמאחריו.

'נו?' הוא דחק בה.

'יוהאן..' היא התחילה אבל הוא קטע אותה-

'שאלתי למה הבאת אותם.'

'הם באו לבד' היא ענתה בשקט, מבטה בוחן פתאום את נעליה.

'הם באו כי את פיתית אותם לבוא. מה חשבת? שהם יעזרו לך לשכנע אותי לחזור?'

'לא, אני…'

'או שחשבת שאם אני אראה אותם אני אבין איך אני נראה ולמה הפכתי?'

'לא, זה בכלל…'

'תקשיבי, אני יודע בדיוק מה אני כשאני כאן ואני נשאר כאן.'

תום נזכר בעצמו בגיל עשר או אחת-עשרה, עומד בשקט שלושה צעדים לפני קצה המסדרון ומקשיב איך אמא ואבא מתווכחים בקולות שקטים שהיו יותר גרועים מכל צעקה. לפעמים על כסף. לפעמים על הבית. לפעמים על העבודה של אחד מהם- בדרך כלל של אבא. לפעמים עליו. הרבה פעמים על כסף. בטוחים שהוא כבר ישן ולא שומע. לא יודעים שהוא עומד ומקשיב להכל. לא יודעים שהוא שם, רואה ואינו נראה באפלולית של המסדרון, מדמה את עצמו לציור על הקיר כי ציורים לא מרגישים ולא נפגעים, כי לציורים לא כואב, או כך לפחות האמין אז.

אמר הילד בן האחת עשרה, 'אבל מה קורה כאן?'

'מה שקורה זה שהיא לוקחת אתכם עכשיו בחזרה לאמסטרדם' הוא אמר והוסיף בקול שקט יותר, כמעט בלחש-  'ובבקשה אל תחזרו שוב'.

היא נאנחה בזמן שקמה. 'הייתי מזמינה אתכם לשתות ולאכול משהו לפני שתלכו, אבל אתם לא יכולים לאכול או לשתות כאן כלום. גם לא להריח או לגעת ולחוש שום דבר. בגלל זה אני רוצה שהוא יחזור- זה לא חיים מה יש לו כאן'- היא פנתה אליו- 'זה לא באמת חיים מה שיש לך כאן'.

'אני מספיק גדול להחליט איזה חיים אני רוצה' הוא רטן.

'אני מתנצלת בשמו' פנתה בחזרה אלבן ותום- 'הסגנון שלו לפעמים…'

היא ירדה לאיטה במדרגות ואז הסתובבה ופנתה אליו- 'אני רק רוצה שיהיה לך טוב. אני אוהבת אותך כל כך'

'טוב לי. אני יודע שאת לא מבינה את זה, אבל טוב לי כאן איתך כמו שאני, למרות מה שאני. נראה לך שלהיות לבד בסלידריכט עדיף בגלל קצת אוכל ושתייה?'

היא נאנחה שוב והלכה לכיוון השער המוביל לסימטה ולאופניים.

כשכבר הייתה בחוץ שמעו את קולה: 'אתם באים?'

*****

ארז נשען לאחור והתמתח, מביט אל העצים שמעבר לגדר, המוארים בירח כמעט מלא.

הוא קם, נכנס לבית וניגש למקרר היין. בדרך כלל במזג אוויר אביבי כמו הערב הוא העדיף יין ישראלי צעיר וקל, אבל היום נראה לו שמשהו איטלקי יהיה מתאים יותר. הוא עבר במבט מהיר על הבקבוקים, בחר קיאנטי שהביא מאיטליה לפני שנה, אסף כוס ופותחן מהארון הסמוך וחזר למרפסת.

הוא פתח את הבקבוק, מזג לעצמו מנה יפה וסיחרר את היין בכוס בזמן שהתחיל לעבור על הטקסט מתחילתו.

זה היה אחד השלבים האהובים עליו בכתיבה- העריכה והתיקונים. תמיד כשהגיע אליו היה עולה בזכרונו גדי, האחראי על הנוי בקיבוץ שבו גר בתקופת השירות בנח"ל. גדי, שלימד אותו את סודות הגיזום של השיחים והעצים השונים שפיארו את נופי הקיבוץ.

בבת עינו של גדי היו הורדים ובמיוחד אלו שתחמו את השביל המקשר בין חדר האוכל והמועדון לחבר- שני המוסדות הכי חשובים בקיבוץ. 'מעניין אם גדי עוד חי בכלל' הוא תהה, נזכר בו מלטף בעדינות את הורדים כאילו היו ילדים, לפני שהתחיל לגזום. גדי לימד אותו את ההבדל בין גיזומי חורף- גיזומים אגרסיביים שבהם היה מוריד ענפים שלמים ומשאיר מהשיח רק את השלד שממנו יצמחו הענפים החדשים באביב לבין גיזומי קייץ- גיזומים עדינים שבהם היה מוריד ניצן פה וקצה ענף שם. גיזום חורף הרגיש לארז כמו עריכה אגרסיבית שבה היה מקצץ ללא רחם משפטים ופסקאות מיותרים ומנקה את הסיפור מכל המלל העודף שרבץ עליו, חונק ומסתיר אותו. היום הרגיש ארז שהוא עוסק בגיזום קייץ- מתקן מילה, מחליף פסיק בנקודה, מוסיף אות וגורע אחרת, כאילו הוא גוזם ורד בעדינות וגדי עומד מאחוריו ומשגיח, חיוך קטן של שביעות רצון מסתתר מתחת לשפמו.

אחרי שתי כוסות קיאנטי ושלושה מעברים על הטקסט הוא היה מרוצה מספיק בשביל לשלוח אותו לאסנת לקריאה ראשונה.

הוא שמר את הקובץ, שלח אותו לאסנת במייל, סגר את הבקבוק והכניס אותו ואת הכוס הריקה למטבח, עצר בחדר העבודה לחבר את המחשב הנייד לחשמל והמשיך למיטה.

למחרת קם מוקדם ליום עמוס פגישות וסידורים. בשעות הבוקר המאוחרות, כשהציץ בווטצאפ ראה את התגובה של אסנת- 'אהבתי אבל זה נראה לא גמור. הייתי מתמקדת באופציה השישית'. הוא קרא במהירות, עובר על עוד עשרות הודעות לפני הישיבה הבאה ורק בערב, כשהתיישב במרפסת עם הקיאנטי שנשאר מאתמול פתאום נזכר בהודעה של אסנת ושהיה בה משהו מוזר. הוא שלף את הטלפון, קרא שוב והבין מה הטריד אותו- ה'אופציה' שעליה דיברה אסנת- הוא רשם לעצמו כמה נקודות כשהיה באמצע הסיפור והתלבט איך להמשיך אותו, 'אבל אני בטוח שמחקתי אותן אתמול כשסיימתי לכתוב' חשב. הוא פתח את הקובץ ששלח לה וראה שהסיפור נקטע באמצע ומקום חלקו השני מופיעות ההערות שהיו אמורות להימחק.

ארז עלה לחדר העבודה, פתח את המחשב ונכנס לקובץ. גם במחשב- ההערות שמחק הופיעו וכל החלק השני של הסיפור- מרגע שהגיבורים חצו לתוך התמונה- נעלםץ

הוא עבר על כל התיקיות וחיפש גיבויים ושיחזורים. אחרי כמעט שעה נאלץ להכיר בעובדה שכל מה שכתב אתמול איננו. נמחק. נעלם.

הוא חייג לאסנת.

'מה נשמע?'

'מצויין, ואתה?'

'לא בטוח. תשמעי קטע מוזר.'

'כן'?

'מה שקיבלת אתמול- זה רק חצי סיפור'.

'הרגשתי'.

'אבל מה שמוזר זה שאתמול כתבתי את הסוף ומחקתי את ההערות שראית ולא ברור לי איך, אבל כל מה שכתבתי אתמול נעלם.'

'באמת מוזר. בטוח ששמרת?'

'בטוח. בטוח. וזו תיקייה עם גיבוי לענן.'

'אז תכתוב את זה מחדש, בטח יצא לך יותר טוב'.

'הלוואי'.

עברו עוד ארבעה ימים עד שמצא את הזמן לחזור לקובץ ולשחזר את החלק השני של הסיפור- הוא ישב בקצה הבר בפאב הקבוע שלו ותוך כדי כתיבה אמר לעינב, הברמן-

'שומע? החצי השני של הסיפור נעלם, וההערות שכתבתי איתך לפני שבועיים כשלא ידעתי איך להמשיך חזרו למרות שמחקתי אותן'.

'אז אתה כותב מחדש?

'איזה ברירה יש לי?- לא הצלחתי למצוא שום גיבוי'

הוא סיים לכתוב וביקש חשבון.

'שמרת?' שאל עינב כשארז שילם והכניס את המחשב לתיק.

'בוודאות'. ענה ארז. 'לילה טוב'.

'לילה טוב'.

בבית חלץ ארז את נעליו והשאיר אותן ליד הדלת, חיבר את המחשב למטען בחדר העבודה והתיישב לראות טלוויזיה. שעה מאוחר יותר, בדרך לחדר השינה הציץ לחדר העבודה החשוך ולא ראה כלום. הוא ניסה להדליק את האור וגילה שהנורה שרופה. לרגע שקל להחליף נורה או להביא פנס, אבל ויתר והמשיך למיטה.

למחרת בערב החליט לעצור בפאב כדי לעבור על הטקסט- התחושה שהגרסה המקורית הייתה טובה יותר לא הניחה לו והוא רצה לנסות לשפר את מה שכתב בערב הקודם.

עינב מזג לו את הוויסקי שהזמין והציב לידו כוס מים. ארז הניח את המחשב על הבר ופתח את הקובץ.

'לא יכול להיות. הוא שוב נמחק'..

'אבל שמרת אתמול. תסתכל אם חסרים קבצים אחרים.'

ארז בדק.

'לא. הכל נמצא. כל מה שעשיתי אתמול והיום בעבודה. רק הסיפור הזה ששוב נעלם לו החלק השני.'

ארז הביט בעינב.

'נראה שמישהו ממש לא רוצה שהסיפור הזה יתפרסם', אמר הברמן.

'קצת הזוי- למי יכול להפריע הסיפור הזה?'

'אולי לבחורה עם האופניים?'

'אבל היא לא יכולה לגעת בכלום- כשהיא כאן היא ציור'

'אז אולי לצייר שלך, איך קראת לו? יוהאן?'

'למה שזה יפריע לו?'

'אולי הוא לא רוצה שעוד אנשים ימצאו את הציור ויעברו דרכו?'

'באמת, עינב, הם דמויות. זה סיפור'

'יש לך רעיון אחר?'

'לא. אבל זה לא עושה את הרעיונות שלך פחות הזויים'

'טוב, תשמור את ההמשך כקובץ נפרד לגמרי עם שם שונה ועם גיבוי אחר ונראה מה יקרה'.

'רעיון טוב', אמר ארז והתיישב לכתוב את החצי השני של הסיפור בפעם השלישית.

אחרי שסיים ושמר ותיקן וערך וגזם ושמר שוב, העתיק ארז את שני חלקי הסיפור לתוך קובץ שלישי ושלח אותו שוב לאסנת.

'רוצה לקרוא?' שאל את עינב.

'בטח. תשלח  לי?'

'מה המייל שלך?'

ארז שלח את הקובץ גם אליו, מוודא לאחר השליחה שהקובץ שיצא הוא המלא.

'זהו. אצלך במייל.'

'יופי. אקרא בלילה.'

בבית חיבר את המחשב למטען, השאיר אור במסדרון, נכנס לחדר השינה והציב את הכסא שבדרך כלל שימש אותו כמתלה בגדים כך שיוכל לשבת בחושך ולצפות בכניסה לחדר העבודה.

הוא לא הרגיש כשנרדם, אבל באמצע הלילה התעורר בכסא עם צוואר תפוס. הוא הציץ בשעון- שתיים חמישים ושבע.

'אתה סתם פרנואיד' חשב וניסה למתוח ולשחרר את צווארו, 'יותר טוב שתיכנס למיטה ותלך לישון'.

הוא לקח נשימה והתכונן לקום כשפתאום ראה אותם יוצאים מחדר העבודה למסדרון- גבר גדול עם שיער שגולש עד לכתפיו הרחבות ונערה מצויירת בקווים שחורים ועבים.

הם פנו לכיוון המדרגות היורדות למרתף

ארז רצה לצעוק להם שיחכו, רצה לקום ולרוץ אחריהם. אבל משהו עצר אותו והשאיר אותו קפוא וחסר קול בכסא.

כשהצליח לקום לבסוף ירד אחריהם למרתף.

על הקיר היה ציור בקווים שחורים וגסים של דלת פתוחה אל כיכר רחבה ומרוצפת אבן.

ארז התקרב לציור ושלח את ידו למרכז הדלת הפתוחה, כמעט בטוח שיוכל לעבור דרכה, אך ידו נעצרה בקיר החלק והקר.