הפס הכסוף המפריד
הדלת לדירה היחידה בקומה כבדה, עשויה מתכת, ומצופה בעץ כהה עם קישוט מודרני. היא בולעת את רעש החגיגה המשתוללת בפנים – מוזיקה, צחוק, ריחות אוכל. מבחוץ, בן אדם רגיל לא היה מבחין בדבר. אבל אני קופא ליד הדלת הזאת, כי מה שהיא לא עוצרת זה את גל הנוכחות של עשרות האנשים שבפנים ואת כל מה שהגל הזה סוחב איתו.
אני נושם באיטיות, מסדר את הבגדים, את השיער, מנגב את המשקפיים בקצה החולצה המכופתרת שלי. מרים את ידי וסוף סוף מצלצל בפעמון. הדלת נפתחת בתנופה, אבל מי שפתח אותה, כנראה אחד האורחים, כבר לא נמצא בפתח. אף אחד לא מזמין אותי פנימה, כולם עסוקים בחגיגה, בסושיאליזינג, מניחים שמי שהגיע לא טעה בכתובת ויסתדר מכאן בכוחות עצמו.
אני לא זז, מוריד את מבטי אל הנעליים. הקצוות שלהן הגיעו לקו של סף הדלת – פס דק של מתכת בהירה שמפריד בין הבלטות האפורות של המסדרון והפרקט של הדירה. לנשום. הצפה של תחושות מהממת אותי – מוזיקת דאנס בפול ווליום, דיבורים בטונים גבוהים, אורות בוהקים, חום, ריחות האוכל ועשרות האנשים המצטופפים בסלון. הם לועסים ושותים, נהנים מהאווירה. המחשבות והרגשות שלהם פורצים לכל עבר ללא שליטה והאמת, אצל חלקם זה רועש לא פחות מהצעקות.
"איתמר, הרגשתי אותך מגיע!"
אני מרים את ראשי ומבטי פוגש את הסיבה למסיבה – חבר הילדות היקר שלי, אריאל, שהיום חוגג יום הולדת. איך יכולתי לסרב להזמנה הפתאומית שלו אחרי שנים של ניתוק הקשר? פרצופו זוהר מאושר ואולי גם מכמות לא מבוטלת של אלכוהול שכבר זורם בדמו. הוא מחבק את הכתפיים שלי וגורר אותי פנימה מעבר לסף הדלת אל תוך הסלון. הגל העצום של ההמולה מטביע אותי. ליבי פועם כמו מטורף, אני מזיע בגב וברפלקס שלא אשכח לעולם נצמד לאריאל. החיבוק שלו – חבל ההצלה שלי. הקירבה המוכרת של הגופו. כמו פעם, כמו תמיד. זרימת תודעתו מרגיעה… אבל דווקא היא… כבר לא לגמרי מוכרת לי.
"כמה שנים לא ראיתי אותך, אה? איזה כיף שבאת! קיוויתי כל כך שתבוא…"
הוא לוקח מידיי את הבקבוק שהבאתי ומניח אותו על דלפק המטבח.
"בוא, אכיר אותך לכולם."
"לא, לא, אריאל, אין צורך…" אני מנסה לעצור בעדו אבל או שהוא לא שומע בכל הרעש סביבנו או שהוא בוחר להתעלם.
"חבר'ה, זה איתמר, החבר היקר והאמפתי שלי. הלוואי ולכולם היה אחד כמוהו."
כמה מהאנשים הקרובים אלינו מסתובבים לעברי. בא לי להעלם, להיבלע על ידי הרצפה או עדיף להסתתר מאחורי אריאל, כמו שעשיתי כשהיינו קטנים. נשימה. אנחנו כבר לא קטנים, אף אחד לא הולך לתקוף או להעליב אותי. הזמנים השתנו ואנשים לא רואים יותר אמפתים כמוני בתור פְרִיקים, לא פוחדים שנגנוב את הזיכרונות שלהם או נחטט אצלם בראש. אמפתים נהיו באופנה, האנשים הכי מוצלחים ומשפיעים, הקואוצ'רים והפסיכולוגים הכי יקרים – הם אמפתים. אמפתים שלא פוחדים או מתביישים בכוחות שלהם.
אני לא פסיכולוג, אני שומר על פרופיל נמוך. כמובן, עם השנים השליטה ביכולות שלי התחדדה: נדיר שמישהו מצליח לחדור פנימה בלי רשותי. עדיין, לא מתאים לי למשוך את תשומת הלב. למזלי הם רק מחייכים אליי, מרימים את בקבוקי הבירה לשלום וחוזרים לשיחות שלהם.
אולי לאף אחד בכלל לא אכפת מי אני? אולי הם אפילו לא שמעו מה אריאל אמר, או לא טרחו להבין את הרמז העבה? בכל מקרה, הכל טוב.
"תלך למרפסת, יש שם מנגלים עם סטייקים וצלעות, עוד מעט אצטרף אליך." אומר אריאל ונעלם במסדרון.
אני לוקח לעצמי עוד דקה להירגע ומסתכל סביבי. הדירה של אריאל היא פנטהאוז מדהים עם עיצוב מודרני, הכי יקר ויוקרתי שראיתי בחיי. שיפור משמעותי מדירת השותפים שגר בה בזמן השירות הצבאי. לכל רוחב הסלון מהתקרה תלויים בלונים זהובים שמרכיבים כיתוב "אריאל בן 30". התקרה עצמה מרושתת מנורות ספוטים זוהרות בכל הצבעים, אורן משתקף בבלונים וגורם לסלון להיראות כמו רחבת ריקודים. הרצפה – מכוסה בשטיח לבן פרוותי, כבר כולו מלוכלך. אולי שטיפה יבשה יכולה להצילו, אבל יש לי הרגשה שאריאל פשוט יזרוק אותו ויקנה חדש. מטבח מינימליסטי ולא פונקציונלי. לעומת זאת ספות עור בסלון וטלוויזיה עצומה על הקיר מבהירים איפה בעל הבית מעביר את רוב זמנו. בכיף הייתי יושב על הספות האלה אם לא היו עמוסות באורחים. חלקם נשים נאות ומטופחות שלא הייתי מסרב להכיר. אבל להידחס ביניהן אינה אופציה עבורי. קירבה של כל כך הרבה אנשים, שהמחסומים שלהם כבר התמוטטו בהשפעת שתיה, גורמת לי לסחרחורת או במקרה גרוע – לבחילה.
אני נצמד לקיר ולאט לאט, בצעדים הצידה, עושה את דרכי אל היציאה למרפסת. גם היא מלאה באנשים ובעשן. ריח של בשר נצלה על המנגל מתפזר בכל השכונה. אני עובר את המנגלים ואת השולחן עם עשרות בקבוקי האלכוהול ומתקרב לעמדת הסלטים. אוכל משהו קליל, עדיין יש חשש שמישהו יציק לי. לא מתאים לי למצוא את עצמי מקיא ואת אריאל מספר לכולם ששתיתי יותר מידי. מדהים איך המפגש איתו בשניה מעלה בי את כל הזכרונות הדפוקים האלה!
עם צלחת ועליה כמה כפיות סלט קצוץ, פרוסת לחמניה וקוביות גבינה, אני ממשיך עד קצה המרפסת. שם אין אף אחד, המוזיקה והקולות בקושי מגיעים לפינה הזאת. מקום מצויין בשבילי. אני נשען על המעקה, לועס סלט ובוהה בשכונה מתחתי, בחלונות הזוהרים בחושך, תוהה האם האנשים שגרים שם מאושרים או עצובים, האם יש להם עם מי לחלוק ארוחה ודאגות. האם יש שם עוד כמוני שיודעים איך זה לחוות את החוויות של אחר, לצלול בתוך תודעה זרה ולא לאבד את עצמך בפנים? לא נראה לי, הייתי חש בנוכחותם.
"ידעתי שאמצא אותך בפינה חשוכה, אוכל אוכל של כוסיות." קולו של אריאל נשמע מאחורי גבי.
אני מסתובב ומחייך אליו, "לפחות אני לא בוכה."
"בטוח?"
"בטוח."
"התבגרת, אחי."
"גם אתה."
מתי באמת ראיתי אותו בפעם האחרונה? כן, בסוף הצבא שלו כשגר בקופסת הסרדינים התל-אביבית. אני כבר השתחררתי אחרי שירות בשריון. אז אמפתים עוד יכלו להתגייס לקרבי כמו אנשים רגילים ולא ליחידה הכי-סודית-שמורה-אקסקלוסיבית-לאנשים-כמונו. הייתי סטודנט, אריאל – קצין בקריה, מתבטל ביום, מבלה בלילה. אפילו לא שואל את עצמו מה יעשה בחייו בהמשך. השאלה הזאת מעולם לא העסיקה אותו. הוא היורש הבלעדי של החברה של אביו. קצת יכולות ניהול – והעתיד הזוהר שלו מובטח. לפי הדירה וכמות הנוכחים כאן, נראה שהתוכנית התממשה. טוב שכך, לא מתאר לעצמי איך היה מסוגל לחיות בלי שפע ופאר. הוא גדל לתוך זה, צניעות הייתה הורגת אותו.
אריאל נהיה יותר רחב ושרירי ממה שזכרתי. ספורט תמיד היה המפלט שלו, דרך להוציא תסכול וכעסים. חבל ההצלה שכנראה המשיך למשוך לעתים קרובות. פניו איבדו את כל התמימות, הן קשות, למרות ההבעה העליזה שניסה להקנות להן. מבט אחד לתוך עיניו מספיק לי לקלוט את זה. המון צרות, המון משקעים, כל מה ששוכב כמו אבן על ליבו, פורץ מולי מתוך עיניו, מהדהד בי כמו רעם מרוחק. זה תמיד היה שם, רק שעכשיו זה מושרש, גורם לכתפיו לקרוס מטה, לקמטים לחצות את מצחו. זה נודף בריחו…
"לא!" אני עושה צעד אחורה כשהוא מושיט את ידו אלי בפתאומיות.
"אריאל, מה קרה לך? בשביל זה קראת לי?"
"איתמר, אל תשפוט אותי לפני שתנסה להבין…" הוא מתיישב עם הגב למעקה המרפסת, מנגב את הרצפה המטונפת במכנסי המותגים שלו. אני מניח את הצלחת בצד ויורד על הברכיים לידו.
"דבר איתי, אני אקשיב."
"אתה לא פאקין פסיכולוג."
"אני חבר שלך, אני תמיד אהיה חבר שלך. זה מה שחברים עושים."
הוא מרים גבה ומגחך, בסוף מהנהן ומושיט לי כוס מלאה בוויסקי. זאת סתם מחווה מפגרת? או שהוא באמת חושב שהתחלתי לשתות?
"טוב, לי יהיה יותר…" הוא לוקח לגימה גדולה ונשען אחורה.
הוא מתחיל לדבר. בשקט, ברוגע, במיומנות. הוא תמיד ידע לדבר, הנער הכי כריזמטי בשכבה, שנון, ספורטאי מצטיין, ממשפחה עשירה. הכי מקובל אצל הבנים, הכי נחשק אצל הבנות. כמה פעמים הקשבתי לקולו כובש הלבבות. כמה נסחבתי אחריו, הסתתרתי בצילו כדי להקשיב מהצד. הוא שמר אותי קרוב ושמר עלי, למרות שהנוכחות של פְריק כמוני לצידו פגעה בתדמיתו המושלמת. אחרים לא הבינו למה הוא בכלל מתייחס אלי, אחרים לא ידעו כלום עלי ועל היכולות שלי. רק אריאל.
איתי הוא לא דיבר הרבה, במקום זה הוא היה תופס אותי ביד או מחבק בכל כוחו ופורק הכל. את הכישלונות במבחנים או במשחקי כדורגל, החברה החדשה שלא מוכנה להזדיין איתו, איזה טמבל שהתחצף אליו, את אביו שלא מרשה לו לקנות איזה גאדג'ט, את הבעיטה שנתן לכלב שחטף לו משולש פיצה.
הוא שמר את הסוד שלי ואני – את שלו, את כל הסודות שלו, את כל החרא שהחיים שפכו עליו. ובאמת שזה לא היה קל, לשנינו.
אריאל מספר לי על אביו שנפטר לפני שנה. "הוא לימד אותי כל מה שאני יודע, הוא בנה אותי," הגעגוע בקולו תופס אותי בהפתעה. מאיפה זה מגיע?
פעם, כשרק הכרנו, היה מתפלק לו איזה זיכרון נחמד על אביו, אבל מאז שלמד לשמור את כל הרגשות החמים לעצמו, אני ספגתי רק ערימות של עלבון ושנאה על האיש. אריאל גם נמנע מלדבר עליו ודאג שלעולם לא נפגש. הוא פחד שאעשה איזו שטות, כמו לגלות לו שאני אמפט או יותר גרוע – שאני יודע מה באמת קורה בביתם המדוגם. כך שבעיניי האיש היה רע באופן אבסולוטי: בריון, קמצן, קטנוני, תמיד דורש ולא מרוצה מבנו היחיד. סרטן כבד נשמע כמו צדק פואטי אחרי כל הכאב שגרם למשפחתו כששתה יותר מידי.
אני מבולבל. הדיסוננס בין הזיכרונות והתחושות הנוראיות של אריאל שצפים בי וההבנה שזה רק צד אחד של המטבע… זה אבוד, האיש מת, לעולם לא אדע את כל האמת.
"אמא בסדר. היא גרה כאן בשכונה עכשיו, אני מבקר אותה הרבה." אני פולט אנחת רווחה כשהוא מעביר נושא.
הוא מזכיר בזריזות את הלימודים ואת העבודה, את זה שהוא כבר לא משחק בליגה אבל מתנדב לאמן ילדים במתנ"ס. את עשרות הבחורות שיצא איתן בשנים האלה. עדינות, חתיכות, מגניבות. עוזבות אותו בסוף, אחת אחרי השניה. עד ש… הוא משתתק וסורק במבטו את האנשים במרפסת.
"אחר כך תכיר לי אותה," אני אומר לו ומחייך.
"קוראים לה מאשה. אני כבר שנה איתה."
"מזל טוב!" החיוך על פניי גדל עוד יותר.
"בחורה כל כך מיוחדת. חזקה…"
"חזקה?" מעניין שזה מה שבחר לציין.
"כנראה רק מישהי חזקה יכולה לסבול אותי."
"הפסיכולוג שלך אמר לך את זה?"
"הפסיכולוג שלי חרטטן." הוא צוחק במרירות. אני לא אוהב את הצחוק הזה, גם לא את המבט שהוא נועץ בי אחרי זה. אני מכיר את המבט הזה. צורך, דרישה, ציפיה… כמו נרקומן למראה של חומר.
"אריאל, אני לא עושה את זה יותר."
"יש דברים שאני לא יכול לספר לפסיכולוג. אני חייב…" הוא מתרומם לכיווני, "בבקשה."
"תלך לפסיכולוג שהוא אמפת, תשלם לו."
"יש דברים שאני יכול לחלוק רק איתך. זה יום ההולדת שלי, אני מתחנן…"
אני עוצם את עיניי. הוא כל כך נחמד אלי. היו ימים בהם בשביל רגעים כאלה הייתי יוצא מהמיטה. חבר שלי, התגעגעתי אליו, אני חייב לו כל כך הרבה. ידי מושטת לכיוונו עוד לפני שההחלטה מתגבשת בראשי, הוא תופס אותה חזק באצבעותיו.
אני אפילו לא מספיק להתרכז ולבנות הגנות אלמנטריות. כף ידי, אותה אחת שהוא מחזיק, שורפת ואני רואה מולי בחורה עם תווי פנים דקים, אריסטוקרטים וענן של תלתלים חומים סביבה, מאשה. העיניים הכחולות שלה מלאות בדמעות אבל אף אחת מהן לא נוזלת החוצה על הלחי המאדימה מהסטירה שקיבלה כעת.
"מספיק." אני לוחש, מנסה להוציא את ידי מאחיזתו. הוא לא משחרר, במקום זה הוא מושך אותי אליו ומחבק בשתי ידיים, מועך אותי, מצמיד את פניו לשלי.
"תהיה חבר טוב, כמו פעם, איתמר, זאת המתנה שאני באמת צריך, לא איזה בקבוק יין מאפען."
אין לי סיכוי, הוא הרבה יותר חזק ממני. פאניקה וסלידה משתלטים עליי, אני לא מצליח לנשום והוא מנצל את זה כדי לפרוק הכל לתוכי.
הסלון המפואר של הדירה הזאת, אין מוזיקה, אין ריחות של אוכל, שעת לילה, רק ספוטים מעל הדלת מפזרים אור צהוב ועמום. מאשה לבושה במעיל מעל פיג'מה ומגפיים גבוהים. שערה המתולתל מפוזר לכל הכיוונים. היא מסתכלת עלי בבוז… אם מבט היה יכול להרוג, הייתי מת. ואני מת מבפנים. מבושה, מפחד. איך הרמתי את ידי עליה? היא תלך וזה מגיע לי. מגיע לי? אחרי כל מה שנתתי לה? אני מרגיש איך השפיות והשליטה חומקות ממני.
"תחזרי למיטה." אני מסנן בתקיפות.
"אני לא חוזרת למיטה שלך, מפלצת!" היא יורקת.
היד שלי מתרוממת ותופסת בשערה הפרוע, מושכת אלי ולמטה, מורידה אותה לברכיים. יד שניה על צווארה, אצבעותי יכולות לעטוף כמעט את כולו, לסחוט את כוחה ואז לשבור בלי מאמץ. היא נחנקת, מתפתלת, מנסה לשרוט. היא גם מצליחה, אחיזתי נשמטת והיא מנסה לקום. דם נוזל על הזרוע שלי ומטפטף על השטיח הלבן הפרוותי, אבל הכאב בקושי מורגש. רק זעם. עוד סטירה מפילה אותה חזרה על הרצפה.
"זונה! תתחנני שאני אסלח לך!"
"אתה צריך להתחנן." היא מתרוממת ובצורה מאוד מדויקת מכניסה את אגרופה לתוך הביצים שלי. אני מתקפל לשניים מהכאב המזעזע ונופל. היא כבר על רגליה, רצה לארון להוציא את התיק שלה.
"תחזרי לפה מיד, או שאני לא יודע מה אני עושה לך!" אני צורח.
"אני לא פוחדת ממך."
היא פותחת את דלת הכניסה ונעצרת, מבטה מופנה מטה. אני לא יכול לראות את פניה, הם מכוסים בתלתלים. רגלה מתרוממת כדי לעשות צעד קדימה…
"תודה, איתמר."
אני שוב אני. יושב על הרצפה הקרה והמלוכלכת בפינה של המרפסת, מתנשף כאילו הרגע סיימתי לרוץ ספרינט. זה לא רחוק מהאמת – אריאל מיומן, לקח לו שלוש שניות לפרוק לתוכי זיכרון של עשר דקות. ועכשיו הוא יושב ומחייך אלי, שותה את הוויסקי המטופש, שאפילו לא נשפכה ממנו טיפה. כאילו כלום לא קרה, לא מזיז לו שאני הולך לאכול את החרא שלו כדי שהוא יהיה רגוע ומרוצה מחייו.
"אה, ואל תדאג," הוא אומר תוך כדי שהוא קם "היא עצרה ברגע האחרון. סגרה את הדלת וחזרה אלי. הסתכלתי בעינייה היפות וקראתי בהן שאני – האהבה שלה, כל העולם שלה. רגעים כאלה ממלאים אותי באושר, אז ברשותך, אני אשאיר אותם לעצמי."
הוא עוזב, נעלם בין האנשים במרפסת ואני לא יכול לזוז, גופי כמו ג'לי דוחה. בידיים רועדות אני מחטט בכיס האחורי של הג'ינס ומוציא מראת כיס קטנה. לא אכפת לי שמישהו יראה, שיצחקו, שיגידו שאני משוגע. שילכו להזדיין! אני פותח את המראה ומסתכל על עצמי. אני. אני. הפרצוף המוכר: עיניים חומות מאחורי עדשות המשקפיים, עם האישונים המורחבים, שלי. האף עם הנחיריים הענקיים, השיניים והשפתיים החיוורות, הפה שלי שלעולם לא יוכל להוציא מילים רעות כאלה. שלי. מסיט את מבטי אל הזרועות. אין דם, אין שריטות, רק החולצה המשעממת, שלי. לעולם הידיים האלה לא יפגעו באישה, באף בן אדם. זה לא הייתי אני. לא אני. לא אני…
"פאק, פאק…" אני ממלמל, תופס את מעקה המרפסת, מרים את עצמי מספיק כדי להתכופף מעבר לאותו מעקה, ומקיא את נשמתי…
"היי."
אני מרכיב את המשקפיים על אפי. לוקח לי שניה להתפקס, להבין מה קורה ואיפה אני. אין לי מושג כמה זמן אני יושב ככה על הרצפה, אולי גם נרדמתי עם הראש בין הרגליים. המסיבה עדיין משתוללת, המוזיקה רועמת עד לכאן, אנשים רוקדים על השולחנות, איזה זוג מתמזמז כמה צעדים ממני. צריך ללכת הביתה.
אני מתרומם ומתנדנד. יד קטנה אך יציבה תופסת אותי בכתף.
"וואו, זהירות, לא ליפול!"
"אסור לגעת בי!" אני פולט.
"סליחה."
היא משחררת את אחיזתה. היא. אני מבין שזאת בחורה. בחורה מדברת איתי ואני בקושי עומד ובטח גם יש לי ריח של קיא. באור הפנסים של המרפסת אני בוחן את פניה. אף ישר עם נחיריים קטנים ועדינים, צמה עבה, כמה תלתלים לא ממושמעים השתחררו ממנה, אחד מהם נופל על העין הימנית.
"את מאשה?"
"אתה איתמר, נכון?" היא מושיטה לי את ידה אבל מיד מורידה אותה, תסכול חולף על פניה. "סליחה, שוב."
"לא, לא, אני מצטער."
"אין לך על מה."
החיוך שלה כל כך רך, כל הטוב שבה זולג מתוכו ואני יכול ממש להתחמם מזה כמו מקרני השמש. איזו בחורה! אילו הייתי מסוגל להסביר לה כמה היא זוהרת. היא נאה, מאופרת ולבושה בקפידה, אבל כל זה כלום יחסית למה שראיתי בזיכרון. את האומץ שלה, את כוחה, איך שהיא התמודדה מולו. מולי?
אני מוריד את עיני, לא מסוגל להסתכל עליה. אני שוב רוצה להיעלם. אולי אקפוץ מהמרפסת? אחרת עוד שניה אפול על הברכיים ואתחנן בדמעות שתסלח שפגעתי בה, שסטרתי לה, שצעקתי עליה.
רגע.
אני קובר את פני בכפות ידי, מטלטל את ראשי. איפה המראה שלי?
"הכל בסדר?"
"כן…" אני עונה לה. תני לי דקה לחזור לעצמי אחרי שנאנסתי מנטלית.
"להביא לך מים? או אקמול?" מבטה מלא בדאגה, כנה ואמיתית, כלפי, בן אדם שהיא אפילו לא מכירה.
"אריאל אמר שהוא דיבר איתך. עכשיו הוא מסתובב מבסוט ומחייך כמו ילד קטן, מזמן לא ראיתי אותו כזה מאושר. מה שלא עשית לו, רציתי להודות לך."
"למה את נשארת איתו, מאשה?"
"מה?" עיניה נפתחות לרווחה כשההבנה נוחתת עליה.
אני לא יודע מה להגיד, גם ככה כבר הייתי צריך לסתום את הפה. אריאל צדק – אני עושה שטויות. לעזאזל, אני לא פסיכולוג.
"חשבתי שהוא רוצה להיפטר ממשהו שקשור לאבא שלו…"
"תתנחמי בזה שמה שהוא עושה לך הכי כבד על מצפונו."
"עושה? זה קרה פעם אחת."
"זה יקרה שוב." אני אומר ומתפלא מהבטחון בקולי.
היא מביטה לתוך עיניי, חיוורת ומזועזעת, מחפשת תשובה ולא מעיזה לשאול.
"אתה לא מבין. אתם מזמן לא הייתם בקשר, הוא לא כזה. הוא אוהב אותי ואני – אותו."
"דרך מקורית להביע אהבה…"
היא עושה צעד לקראתי ואני מיד עושה אחד אחורה ונתקע במעקה המרפסת. היא כל כך קרובה שאני מריח את ריח הבושם שלה – משב של רעננות בתוך הסירחון של המנגל מסביבי. עיניה מצטמצמות, הנחיריים המושלמים רועדים. הנחישות גורמת לה להיראות כמו אלה זועמת שלא כדאי להתעסק איתה. כף ידה נעצרת מילימטר מהחזה שלי, כמעט נוגעת בבד החולצה.
"אתה הרי לא תאמין למה שאגיד לך, אז תן לי להראות לך."
"מה את עושה?"
"אתה יקר לאריאל ואני לא אתן לך לבנות את דעתך עליו על בסיס מקרה אחד בלבד. אתה חייב לראות את התמונה המלאה. אני רוצה שתבין למה אני נשארת…"
"את רוצה שאקח את הזיכרונות הטובים שלך? זאת גנבה."
"אם אני נותנת מרצוני – זאת לא גנבה."
לפני שאני מספיק להגיד מילה, לשאול אם היא עשתה את זה פעם, אצבעותיה החמימות נצמדות לעורי החשוף מעל הצווארון. אני מותש מכדי להתנגד פיזית או מנטלית. אני רואה את האישונים שלה מתרחבים ושומע אנחה נפלטת מפיה.
אין לה שום ניסיון – זה מאוד ברור ברגע שתודעתי מוצפת בזיכרונות שלה. הם לא ברורים, לא שלמים, קרעים חסרי סדר והגיון, כמו סכר שנפרץ וזרם אדיר שוטף כל דבר בדרכו. מקומות שלא בארץ, ריחות אחרי הגשם וקור של פתיתי שלג על הלשון, אנשים קשוחים עם חיוך עצוב, כנראה המשפחה שלה, חתול ג'ינג'י מגרגר בידייה. הכל זוהר, יקר לה, גורם לה ולי לשמחה ועונג, אפילו הגעגועים שלה מלאי אור. זה נותן כוח, בפרץ האנרגיה הפתאומית הזאת אני מצליח להתנתק.
"תחשבי על אריאל, תתרכזי." אני לוחש לאוזנה.
"תחזיק אותי," היא נצמדת אלי ואני מחבק אותה, גוף דק-גזרה שמכיל אישיות שמספיקה לכמה אנשים.
היא לומדת מהר. הזיכרון הבא שלה יציב: אני רואה אותה במראה. זאת אני במראה, בשמלת קוקטיילים סקסית ונעלי עקב סיכה כואבים כמו גיהנום. אריאל מתקרב מאחורי גבי, עונד שרשרת זהב מעוצבת על צווארי. ההתלהבות מעיפה לי את הראש. וואו, איזו רומנטיקן, ממש סצנה מאישה יפה!
הזיכרון נפסק ומתחלף. אני עייפה ומתוסכלת, שרטוטים מפוזרים על שולחני, אני צריכה לקרוא אותם, למצוא טעויות. זה לא מסתדר, המספרים והאותיות הקטנות מעל כל קו נראים כמו זבובים מציקים שאי אפשר לגרש. אני נוהמת ומייללת בשקט. "עוד קצת. את תצליחי." ידו של אריאל על הלחי שלי. "תשתי תה" הוא מניח מולי כוס גדולה עם ריח לימוני ולידה צלוחית עוגיות חמאה וקוביות גבינה צהובה.
עוד ועוד זכרונות נשפכים לתוכי, בקצה התודעה אני יודע שזאת טעות, שזה אסור ושהיא תצטער, אבל אני לא מוצא בי כוחות לעצור אותה. זה כל כך נדיר לאמפת, לקבל משהו טוב, זה כמו סם חזק ומדהים…
אנחנו בים, אנחנו בחו"ל, אנחנו בחדר בריחה, במועדון, במסעדה. מטיילים, מתכרבלים מול טלוויזיה, מבשלים ומנקים. כל הזמן נוגעים אחת בשני, כאילו שהוא לא יכול להוריד ממני את הידיים ואני ממנו. כשסדיני המשי מלטפים את גבי וכובד גופו נח עלי, זה נפסק.
תודה לאל, לשכב עם אריאל היה לוקח את זה למקום מוזר מידי…
פתאום סטירה מצלצלת מעיפה אותי שני צעדים אחורה. שיט, זה כואב! אבל הייתי מוכנה לזה ולמרות העלבון העצום שחוסם את נשימתי, הוא לא יראה אותי בוכה ומתקפלת.
בזמן הנוכחי, במרפסת, מאשה מתערערת בידי, הדמעות שלה זולגות ונמרחות על הלחי שלי.
"תרשי לי לקחת את זה," לא זוכר מתי ביקשתי זיכרון מרצוני החופשי. אבל אני חזק, אני מסוגל לסבול את זה אחרי כל האושר שנשפך לתוכי הרגע.
הריב נמשך, כל צרחה, כל מכה, אני חווה אותה שוב, הפעם מהצד השני. זה גם עוד לא קרה לי…
אני בורחת ממנו, תיק, מנעול, הדלת נפתחת. המגף שלי מתרומם כדי לעשות עוד צעד קטן, אבל במקום זה אני נעצרת, מסתכלת על הפס הכסוף המפריד בין הפרקט לבלטות, בין הבית לעולם שבחוץ. לא שמתי לב לפס הזה קודם. מנצנץ כזה… צעד אחד, קדימה, קדימה, את חייבת.
אבל רגלי חוזרת למקום. אני מסובבת את ראשי אליו. אריאל יושב על השטיחון, תחתונים לגופו, כתמי דם על החזה הרחב שלו. הוא מביט בי בעיניים עצובות, אין יותר כעס, יש יאוש. ליבי מתכווץ.
"בבקשה, אל תלכי." הוא אומר. "אני לא יכול בלעדיך, את העולם שלי, הסלע שלי. בלעדיך אתפרק. בבקשה…"
אני סוגרת את הדלת ומניחה את התיק על הרצפה. מתקרבת, מתיישבת לידו.
"אני אוהבת אותך, אתה יודע את זה."
"גם אני אותך."
אני משחרר את מאשה מזרועותי, מרחיק אותה בעדינות מעצמי. הקור של הלילה עוטף אותי. אני חוזר לעצמי, חוזר להווה. לאט לאט. אני רגיל שאחרי הפריקה הם הולכים, אבל היא נשארת. בעצם, למה שתלך? אין לה מה להתבייש בזיכרונות שלה. היא בוכה, עדיין, בשקט. היא נראית אבודה ואומללה.
ואז האסימון נופל לי. זאת הפעם הראשונה שלה. היא נתנה לי כל כך הרבה זיכרונות טובים ואני לקחתי את כולם כמו חזיר רעבתני. היא עדיין זוכרת הכל, אבל זה מרגיש לה כמו חלום, כאילו זה קרה למישהו אחר, כאילו סִפרו לה על זה. ובזמן קצר מאוד גם מה שנשאר – יעלם.
"אני רוצה הכל חזרה." היא אומרת ומתוך העצב, הנחישות שלה פורצת החוצה.
"מאשה, אני מצטער, אני אף פעם… אני רק לוקח."
"אז תנסה לפחות! ותשתדל! " היא דורשת ובעוד רגע מוסיפה "בבקשה."
הידיים שלנו איכשהו מוצאות דרך חזרה, היא מתקרבת, פניה מול פני ואני מביט בה מהופנט, באישונים המורחבים בעיניים הכחולות, בשפתיים שלה. לא, היא לא שלי וגם מה שלקחתי – לא שלי.
עיני נעצמות. אני מכיר את התאוריה. זה חייב להצליח.
הזיכרונות שלה טריים אצלי, על פני תודעתי הם כמו חופן יהלומים שגנגסטרים גנבו ושפכו על פיסת קטיפה שחורה, כדי להתפעל מיופיים. אני לא גנגסטר, לא גנב. אני מתפעל מיופיים בפעם האחרונה, אוסף אותם בקפידה, את כל החתיכות והקרעים, כמו אבקה מנצנצת, ומחזיר למאשה. כולם חוץ מאחד, סלע מכוער שמסתתר בצד. זה בכלל לא קשה. היא שוב נאנחת קרוב לאוזני, בהקלה.
אין לי מושג כמה זמן אנחנו עומדים ככה, ידינו שלובות, נושמים את אותו אוויר. ההגנות שלי חזקות ואף זיכרון לא זורם יותר בינינו. מה שקרה עכשיו לא קורה הרבה, לא בא לי שזה יגמר. החיבור עם הבחורה הזאת – מהמגע הפשוט עד לעומק תודעתי.
"ביקשתי הכל, איתמר, תחזיר לי הכל." היא לוחשת.
"לא, את זה את לא צריכה."
"אתה עקשן."
"תראו מי מדבר…" אני מגחך.
היא מצחקקת בתשובה.
"אז ככה זה אהבה?" אני שואל.
"אז אתה מאמין לי? שאנחנו מאוהבים."
"את אוהבת אותו. גם אין ספק שהוא אוהב אותך. אבל לפעמים זה לא מספיק. פעם הוא היה החבר הכי טוב שלי, הוא אהב אותי וזה לא הפריע לו לפגוע בי שוב ושוב. כשרציתי למות מהזיכרונות שדחף לי, הוא היה מחבק ומלטף אותי, מבקש סליחה ואומר, שהוא היה חייב. כדי לא להתפרק."
היא נרתעת לאחור ובוהה בי. שותקת. היא לא צריכה לדבר. גלים של רחמים, צער, חוסר אמונה, שוטפים אותה ואני חש אותם על עצמי. החיבור שלנו נשמר, גם בלי נגיעה פיזית.
"תעזבי, לפני שזה יקרה שוב."
הייתי רוצה לחבק אותה, לפחות לגעת שוב בידה, אבל אין לי אומץ. אולי אם הייתי פסיכולוג הייתי יודע מה לעשות, מה נכון להגיד. אבל אני לא.
הנה המראה שלי, תקועה מתחת למעקה, מזל שלא נפלה לגמרי מהמרפסת. אני מרים אותה וזורק בה מבט חטוף לפני שאני מסתיר אותה בכיס האחורי. אני. זה אני. הכל בסדר. עשיתי מספיק שטויות, הגיע הזמן ללכת הביתה.
"ביי, מאשה."
"ביי, איתמר." היא עונה לי בעייפות.
בסלון המוזיקה רועשת, הריקודים בעיצומם. אני עובר בין האנשים, ישר לדלת הכניסה, כבר לא אכפת לי שנוגעים בי. הם עסוקים ושיכורים מכדי לפרוץ את ההגנות שבניתי. אני חושב רק על המקלחת החמה שתשטוף את כל הלכלוך שנדחף לתוכי מרצוני וכנגדו. ואז – למיטה, לישון.
"איתמר, אל תלך כל כך מהר, לפחות תישאר לעוגה!"
אריאל מחייך אלי חיוך רחב, כמו ילד. שערו מבולגן, פניו אדומות, שני כתמי זיעה על הטי-שירט האופנתי שלו מתחת לבתי השחי.
"תודה, אבל אני הולך. מזל טוב!"
אני פותח את דלת הכניסה. הנה הפס. הפס הכסוף שהיא לא מצליחה לעבור.
אלה החיים שלה, אין לי זכות להתערב בהם.
אבל אני לא מאשה, אני אצליח.
הופ, הנה עברתי. אני במסדרון ואריאל בצד השני. עומד בפתח, מסתכל עלי בחשדנות, חיוכו כבר נעלם.
"אחי, אתה לא לוקח את זה קשה, נכון?"
"'ומה אתה מרגיש לגבי זה?' כמו שהפסיכולוג היה שואל."
מבטו מתקדר מיידית, ידו במהירות מושטת מעבר לפס המתכת ותופסת בידי חזק, כמו צבת. אני מחייך פתאום והדם דופק באוזני.
"אל תעשה שטויות. אתה יודע שאם תצטרך משהו, אני תמיד פה בשבילך."
"אני לא צריך ממך כלום. גם לא את זה…"
עיניו נפתחות לרווחה, אישוניו מתרחבים. אני רואה איך פניו מופתעים ומתעוותים מכאב כשאני מרים שתי אבנים כבדות מתודעתי – אחת שלו, אחת שלה – ומשליך לתוכו. הוא מושך את ידו חזרה, כמי שנכווה מאש, אבל זה כבר מאוחר מדי.
"תתמודד לבד עם החרא שלך."
אני טורק את הדלת בפרצופו המזועזע ופונה למעלית. היא נפתחת ואני נכנס פנימה. מחייך לדמותי שבמראה הענקית שעל הקיר.
אני לא גאה במה שעשיתי ובוודאי אצטער על זה מחר, אבל כרגע אני מרגיש קלילות, בנפשי ובגופי, בא לי לקפוץ ולרחף.