וורנאו הקטנה
1.
"יש לי חקירה חדשה בשבילך. לא בטוח שתאהב, אבל אין ברירה, אין לי איש מתאים אחר".
הבלש מיכאל שטיין הדליק מקטרת והביט במפקדו וילהלם דובן שהמשיך, "רק שתדע שזה לא בגלל שאתה יהודי, אלא בגלל שאתה בלש מצוין".
שטיין שחרר מעט עשן מתוק מפיו וקימט את מצחו.
"מה שאני הולך לומר לך יישמע מופרך, אבל הכל עובדות בהתבסס על מידע מודיעיני שקיבלנו והוא נבדק כאמין… ובכן, אתה יודע שלהיטלר היה אשך אחד".
שטיין חייך, "כן, שמעתי משהו כזה".
אבל דובן נראה רציני, "עד כה היתה מחלוקת מתי הוא איבד אותו. התאוריה האחרונה היא שהוא איבד אותו במלחמת העולם הראשונה, והאמין שהוא לא יכול לעשות ילדים, אבל מצאו ילדים שלו, איזה אדיוט אחד בפריז שנראה ממש כמוהו.
"בכל מקרה, האשך הזה לא מת ולא הלך לאיבוד. מתברר שקרובת משפחה שלו שמרה אותו במקפיא, ובעזרת דוקטור היינץ רינקה, רופא שעבד עם מנגלה, הביאו אותו למעבדה מיוחדת, שם באורח פלא הצליחו לשחזר אותו ולהביא אותו למצב תקין.
"אני לא יודע איך. גם לי זה נשמע כמו מדע בדיוני, אבל כמו שאמרתי המקור שלנו אמין ביותר. לפי המידע, המעבדה נמצאת בקליין וורנאו, כפר קטן במזרח גרמניה, מתחת לאדמה. מוכר לך? היה נדמה לי ששמעתי אותך פעם מזכיר את המקום הזה. אולי אני טועה. בכל מקרה, בעבר הייתה זו תחנת רכבת חשובה. שם במשך שנים עבדו על האשך כמה מדענים במטרה אחת: לנסות לייצר ממנו היטלרים קטנים. המטרה שלך היא ברורה כאן: לנסות למצוא את המעבדה הזו. אבל לא לבצע מעצרים. אני לא צריך שהתקשורת תדע על כך, אלא פשוט להשמיד את האשך".
שטיין גירד בראשו. כיבה את עשן המקטרת. המפקח היה אדם רציני, אבל כל זה נשמע לו כמו בדיחה. דובן, כמו הבין מבעוד מועד את הלוך רוחו, מסר בידיו נייר תחת הכותרת "סודי ביותר". שטיין עלעל בו ולא הצליח לשלוט בצחוקו, "אולי גם יש שם מכונת זמן, זו שהחייזרים עזרו לנאצים לבנות".
פניו של דובן הפכו אדומות, אבל שטיין המשיך, "ומה בנוגע לכך שגזע ארי קדום חי מתחת לאדמה עוד מהעת העתיקה, כמו בספר של בולוור ליטון ויקום בבוא היום, כמו ציקדות מטופשות, כדי להשתלט על העולם, ובינתיים הוא כמובן מקיים משם תקשורת רציפה עם נאצים שברחו אחרי המלחמה והקימו בסיס בצד האפל של הירח?"
דובן כחכח בגרונו, "טוב, אני מבין את הצורך שלך לצחוק. בסדר גמור. אבל מבטיח לך שמדובר בעניין רציני ביותר!"
שטיין עדיין עצר עצמו מליפול על הרצפה עד שדובן צעק, "הבלש שטיין! תתאפס על עצמך בבקשה! זה עניין רציני לכל הרוחות, במיוחד אם אתה יהודי".
המילה "יהודי" בפעם השנייה הצליחה למנוע משטיין נפילה לרצפה. הוא נרגע והדליק שוב את המקטרת. כבר אמרו לו רבים שהוא לא נראה כמו יהודי, הרי יש לו אף סולד ושיער בהיר, והוא התאפק מלא להנחית על פרצופם אגרוף וחשק את שיניו, ואחרי שהזעם שכך, הפטיר משהו בנוסח, "אני רק חצי יהודי", ובגופו עלתה בחילה נוכח העובדה שלמרות המלחמה, אנשים עדיין חשבו במונחים של גזע ועליונות – הרי כל מחקר מדעי רציני הוכיח שזה הבלים. ומנגד, אם אנשים מאמינים בזה, למה שלא יאמינו באשך ששרד שנים רבות במעבדה ומאיים להוליד מכוח עצמו צוררים נאצים קטנים עם שפם המכורים למשככי כאבים?
"טוב", אמר שטיין ועלעל בתיק, "אז יש לך המלצות איך להשמיד את האשך הקטלני?" והיסה את פיו שהצחוק לא יימלט החוצה כמו נוזל.
דובן תקע בו מבט רציני. "די, צחקנו מספיק, מדובר בעניין חמור ביותר. אני לא צריך לספר לך מה עלולות להיות ההשלכות של זה. אני לא מאמין שהם מסוגלים לייצר מאשך שמת לפני עשרות שנים ילדים, מעין פארק יורה נאצי, אבל אני גם לא רוצה שהם יחשבו שהם יכולים. איך להשמיד אותו? בכל דרך שתמצא לנכון. תסתובב בקליין וורנאו, תרחרח קצת במסווה כמובן, לא משנה לי איך. האשך הזה חייב למות פעם אחת ולתמיד!"
2.
קליין וורנאו היא תחנת רכבת בין ברלין להמבורג, במחוז ברנדנבורג. התחנה כבר לא עובדת, אם כי הפסים פעילים, ויש סביב כמה בתים, פחות מעשרים ויערות ושדות תירס. לפתע רכבת עוברת בעיר. צמרמורת לאורך חוט השדרה של הכפר.
דומה כי אפשר להעביר כאן חודשים, אולי אפילו שנים, מבלי להוציא מילה מפיך. אם אדם מת בביתו, רק הריח, בשלב מסוים, יגרום אולי למישהו להבין שמשהו קרה. קל מדי למות כאן מבלי שאף אחד יידע. לכן גם קל להקים כאן מעבדה סודית.
הדרך הובילה אותו דרך חלקת יער. מלא פרחי לבנון הכרוב. הגשם גרם לאדמה להיות לחה, בוצית, הוא הלך על עשבים רכים ורטובים, זו תחושה נפלאה, דווקא אי היציבות הזו, יש בה מן יציבות אחרת, חשב. דומה כי השטן השתולל הלילה ביער; עצים כרותים חסמו את השבילים. לרגע חשש שעץ ייפול על ראשו, אבל דומה כי בתוך היער הרוח מתערבלת סביב עצמה, הגשם מטפטף על העצים עצמם, ואז התקרב והבין – זה לא לבנון הכרוב, אלא קורי עכביש. בעשרות, אולי אפילו מאות, של קורי עכביש שכולם כאחד התגבשו לכדי צורה עגולה, כמו כרובית זוהרת.
תמיד נרתע מעכבישים, ראה אותם קטנים מטיילים להם במטבח, מתוך מגבות, על השיש, התקשה להרוג אותם. השתמשת פעם אחת בספר "ארץ השממה", זה דווקא עבד היטב. אבל אלו, לפי הנראה, בוודאי עכבישים גדולים יותר, הרי צריך לא מעט זמן לטוות צורה כזאת של כרובית, היא לפחות מטר מרובע. אבל משהו בעשרות הכרוביות האלה כמו מאיר לפתע את היער, כי השמיים אינם חודרים לכאן. המראה הזה מפעים אותו. לרגע חש צורך באדם לידו, רק שיוכל לומר לו, זה מקסים לא? והוא יענה לו, מקסים, אבל מצמרר.
את כל משפחתו רצחו הנאצים בטרבלינקה, והוא הצליח להדחיק. לעתים זה צף אליו כמו בחילה, מכה שנוחתת דווקא ברגע הכי לא מתאים, ומשהו שלא קשור אליה בכלל מנחית אותה: טעמו של לחם פשוט, צליל של חלילית, אפילו מרדף אחר עכביש, ועדיין, כשהביט כמהופנט ביער לא ראה עכביש אחד.
אבל רמזי הבחילה גרמו לו להאיץ, לברוח מהיער, לדמיין לרגע שחיילים רודפים אחריו. האדמה הייתה בוצית והקשתה עליו, אך הוא הצליח לצאת שוב לכביש. איך שנעמד מתנשף – פרחו מאחד העצים להקת תוכים ירוקים בצווחות. משהו בהם ערער אותו.
הוא חבש את מגבעתו. כפתר והידק את מעילו וצעד לעבר השלט "חדרים להשכרה", ליד סטודיו נטוש לקעקועים בשם "תעשיית הכאב". לרגע חש דז'ה ווה, ומיד פטר זאת – אין כאן שום חלום או משהו מסתורי – יש קצר בזיכרון לטווח קצר ובמקומו משתלט על הנוירונים הזיכרון לטווח ארוך.
נקש על הדלת. תחושת המוכרות טלטלה אותו, הוא חש שהיא ממש מפילה אותו, אך מבפנים, כמן כוח פנימי בלתי נהיר. אף אחד לא פתח. נקש שוב בחוזקה. כנראה אין אף אחד בבית. הסיר את כובעו, זיהה שלט "פאב קליין וורנאו" עם חץ.
תחושת המוכרות לא התפוגגה, אם כי נהייתה פחות עוצמתית. החל ללכת, כבר הלך כאן בעבר. בעצם הלך על שבילים דומים. כל המדינה עשויה שבילים כאלה, תתעשת! נזף בעצמו. נתקל על השביל בגבר בערך בן חמישים. כובע טמבל על ראשו. גובהו לא ברור. דומה כי גופו אלסטי ולרגע נמוך ולרגע ענקי.
הגבר שאל אותה משהו. שטיין לא הבין מילה. זה נשמע כמו גרמנית מעורבבת בחומר רדיואקטיבי. שטיין משך בכתפיו. ואז הבחין כי לגבר יש רובה. הוא החל למשש את כיסו. היכן הנחתי את אקדחי? האם בכלל לקחתי אותו? איך יכול להיות שאיני זוכר?
"איפה הפאב קליין וורנאו אדוני?" שטיין שאל והפסיק למשש את כיסיו.
דומה שהגבר הבין את שאלתו אך שחרר מפיו צחוק. בפיו היו חסרות לפחות 12 שיניים.
"באתי לבדוק נכסים באזור, אני צריך כאן סטודיו, אולי שמעת על משהו? ראיתי שיש חדר להשכרה, אבל אף אחד לא ענה".
הגבר הפסיק את צחוקו ותקע בשטיין מבט רציני. הדבר האחרון ששטיין ראה זה את להקת התוכים הירוקים שוב מתרוממת, הפעם מעץ אחר, ואינה צווחת כלל, אלא עושה זאת בשקט חרישי, מצמית. רעם התפצח בשמיים. גשם עומד לרדת. ואז כאב עז בצווארו.
נדמה היה לו שברגעים הראשונים לאחר נפילתו הוא רואה גבר נוסף עובר לידו, ושאל עצמו האם הוא חבט בראשו? מאיזו זווית הוא הגיע? האם מהיער או שמא היה כאן כל הזמן? ואז חשב על השם "תעשיית הכאב" וחשק מוזר לצחוק ניעור בו, אבל איבד את ההכרה.
3.
"אל תפחד שטיין", אמר לו קול כמעט מוכר. "אני ד"ר רינקה ומה שאני הולך להגיד לך יכול להרוס אותך, אבל אני לא רוצה שזה יקרה".
שטיין ניסה לזוז, משהו בו החל לנוע סביב המרחב שלא היה חדר, אלא מקום פתוח לחלוטין שדבר לא תחם אותו, והלבן ירוק בהיר צף מלמטה, אך לא חש את ידיו ואת רגליו.
הוא ניסה לאבחן את תווי פניו של רינקה, והרגיש את נוכחותו, אך לא ראה שום דמות.
"להרוס אותי? אתה מצחיק, אתה יודע? אני מבין שאת מה שהבוס שלך דוקטור מנגלה לא השלים אתה מנסה להשלים הא? לא הבנתם את זה עוד? הרגתם שישה מיליון מאתנו, היה לכם הזדמנות להשמיד את מה שקראתם לו הגזע היהודי, ומה קרה במקום? קמה מדינת ישראל, ובכלל, יש היום יותר יהודים משהיו בזמן המלחמה, אז אם יש גזע עליון פה, מי הגזע העליון הא?"
"שטיין, זה ממש לא רלבנטי, ולא היה לי שום חלק בדברים המזוויעים שדוקטור מנגלה עשה. נכון, תקופה מסוימת עבדתי לצדו, אבל זה היה לפני שעלו בראש המעוות שלו כל מיני רעיונות כמו לקשור תאומות. לא הייתי חלק מהמנגנון הזה".
"ולך אין רעיונות מעוותים? להפרות נאצים חדשים מאשך מת? נו באמת, ואיפה אני בכלל לכל הרוחות?"
הוא ניסה לחזור למיטה. זו לא היתה מיטה. שוב הניע את מה שהקיש כי הם ידיו ורגליו, וזו לא הייתה אותה תחושה.
"איפה הגוף שלי רינקה? מה עוללת לי יא חתיכת נאצי?"
"ובכן אתה בקליין וורנאו, אבל בעצם לא בקליין וורנאו אליה הגעת. זה לא מקום רע, זה יהיה כל מקום שתרצה, ואל תחפש את הגוף שלך, הוא כבר לא קיים, אף גוף לא קיים, אנחנו רק תודעות. הייתי חייב להוציא אותך מהזמן שלך כדי שלא תהרוס את התכניות, כי אתה חלק מהן בעל כורחך, וזה לא קשור לשום סיפור מופרך על אשך של המסומם הזה היטלר. נו באמת, מאיפה זה הגיע? אשך שמת לא יכול לקום לתחייה".
"אני לא מבין מה קורה פה", אמר שטיין, ופתאום הרגיש תחושת מחנק מטפסת בגרונו. חוסר אונים השתלט עליו. ניסה למשש את כיסיו, עדיין לא זכר מה בדיוק ומתי קרה לאקדח שלו. בטח רינקה לקח לו, אמר לעצמו.
"שטיין יקירי, נזכרתי שקראתי סיפור קצר מאת סופר אוסטרי בשם דובן על האשך של היטלר", אמר רינקה, "בסיפור יש בלש שלא הצליח לתפוס את המדען הרשע, ומתוך האשך הפיקו היטלר חדש, קראו לו בנג'מין, והוא שלט באוסטריה ושוב איחד אותה עם גרמניה.
"אבל מה? הוא היה מנהיג מצוין, הביא שגשוג ולא היה לו שום בעיה לא עם יהודים, לא עם מהגרים, לא עם הומוסקסואלים, לא עם נכים, הוא היה סוציאליסט אמתי. לבסוף מישהו ירה בו, איזה מטורף בודד, בחור קירח עם שפם, נשמע לך מוכר?"
"אני מת רינקה? תגיד לי, אני מת? אני חייב לדעת".
"לגמרי לא, אבל אתה לא חי, לפחות לא במובן שהכרת. אתה יודע, המדען ההונגרי ארווין לאסלו טען שיש חיים לאחר המוות, לטענתו, התודעה שלנו – הזיכרונות, המחשבות, הרגשות – זה כמו תוכנה, או כמו תכניות שיש בטלוויזיה. מכשיר הטלוויזיה או המחשב מת פתאום, ממש כמו שגוף מת, או אפילו כפי שמוח מת – מה קורה לכל התכניות והתוכנות שבפנים? האם גם הם מתים אתו?
"לאסלו טען שלא, ואף יותר מכך, שמקור התודעה הוא לא בכדור הארץ, הוא לא קשור לגוף האנושי שלנו. ברגע שיש לידה, יש חיבור של גוף אנושי עם תודעה, כך שהיא שוכחת כל מה שהיה קודם לכן, ואחרי שהגוף האנושי או המוח מתים, התודעה בעצם חוזרת למקום בו היתה".
לפתע קולו של רינקה נשמע לשטיין כאילו בוקע מתוכו, מתוך גופו, מתוך מה שהוא זיכרון של גופו.
"ומה הוא המקום הזה?" רינקה המשיך, "דומה לרעיון של שדה אקאשי, המקור של כל התודעות ביקום. יש כמה פסבדו מדעיים הטוענים כי אלברט איינשטיין, ניקולה טסלה ונוסטרדמוס למשל, שדיווחו כי תגליותיהם הגדולות לפתע נגלו אליהם בחזיונות – בעצם קיבלו מידע ישירות מהשדה הזה. אבל השדה הזה הוא לא מקום קטן, אני עדיין חוקר אותו, אני בעצם כמו משה שעומד על הר סיני ורק משקיף אל הארץ המובטחת, אבל בניגוד אליו, אני אגיע, עוד קצת ואתה יקירי תגיע אתי".
"אני לא מבין רינקה, מה אתה מבלבל לי את המוח? אני במקום שנקרא אקאשי?"
"אמרתי לך, אתה בכל מקום שתרצה, וגם תוכל למצוא את המשפחה שלך בהמשך".
"רינקה יא חתיכת נאצי מטומטם, תפסיק לבלבל לי את המוח, בסדר? עכשיו תחזיר לי את הגוף שלי ותן לי ללכת. ומה עשית עם האקדח?"
רינקה השמיע קול בין צחוק לשיעול. זה טלטל את שטיין לגמרי. שוב חש כי הקול בוקע מתוכו. לרגע נדמה היה לו שהוא רואה מבעד ללבן ירוק את אותו הגבר עם הרובה. זה לא ד"ר רינקה, אמר לעצמו, הרי מדובר באיכר רפה שכל. האם הוא בכלל אמתי? הוא הושיט יד בלתי נראית מתוך גופו כדי לגעת בגבר, ולא נגע בדבר, אך נוכחותו עוד הייתה שם. כנראה זו הולוגרמה, אמר לעצמו.
"בכל מקרה", המשיך רינקה, "קפצת לא מעט זמן קדימה. זה מה שקרה ועל זה עבדנו, האמת שסיפור הכיסוי של האשך היה סר טעם, אני מודה ואני מתנצל על כך. אני יודע שאתה יהודי. בסדר, חצי יהודי. זה היה סר טעם. בכל מקרה, כרגע אתה בעתיד, ואין בו גופים, אלא רק תודעות, וכל מה שתראה סביבך יהיה פרי דמיונך; אם כי יש כאן לא מעט מרחבים קולקטיביים, אנחנו לא רק תודעות, יש בתוכנו גם שבבים חכמים שמזהים תודעות נוספות, כמו שעכשיו אתה מזהה אותי, כי התודעה שלי כמובן כאן, אתה עוד תבין איך זה עובד".
"אני לא רוצה להבין רינקה".
"אין לך ברירה".
שטיין החליט לעצום את עיניו, אבל הם לא נעצמו. הוא המשיך לראות את אותה עיסה לבנה ירוקה שמילאה את המרחב כולו. משהו בו רצה שוב לאבד את ההכרה. זה הכל מתיחה גרועה, אני רק צריך להתעורר, אמר לעצמו. אם אעצום את עיניי מספיק חזק – אתעורר
4.
הגיע שוב לקליין וורנאו. חלף במהירות על פני היער, על פני הגבר עם הרובה, על פני "תעשיית הכאב". הגיע לבית עם השלט "חדר להשכרה". נקש על הדלת. נכנס פנימה. דובן סימן לו לשבת לידו ולהיות בשקט. עוד אנשים היו בסלון שקירותיו לבנים ירוקים ובאמצעו אח בוערת. הייתי כאן פעם, אמר לעצמו, ללא ספק. אבל משהו אז היה אחרת. האח הייתה ליד המטבח. היו ספות. ועוד משהו במרכז החלל. איני זוכר מהו.
ומי אלה האנשים האלה? דומה כי פניהם משתנות, לא יציבות, לא מסוגלות להתקבע על פרופיל נקודתי. הוא הסיט מבטו לעבר הקירות. גם הם כמו נזלו מבפנים ללא הרף; הוא ראה את האטומים שבהם, את התנועה הפנימית, אבל אז השגיח בד"ר רינקה שעמד ודיבר. הוא לא נראה כפי שזכר אותו, אלא צעיר יותר, עם שיער ארוך. היה לו פצע בצוואר ותחבושת. הוא הסיר אותה לרגע. הדם היה ירוק. כולם התייחסו לכך בטבעיות. מישהי בעלת שיער ירוק הביאה לו תחבושת חדשה. כמה טיפות דם ירוקות נזלו על הרצפה. זה לא דם, שטיין חשב, זה כמו בסיפור של ליטון, איך קראו לנוזל של היצורים האלה?
"ערב טוב", פתח רינקה, "או שמא בוקר טוב? או לילה טוב".
כמה מהאנשים גיחכו.
"אמונה בחיים שלאחר המוות קדמונית ומשותפת לרוב התרבויות הקדומות", אמר רינקה, "היא באה לענות על שאלות ששאל עצמו האדם בקשר להפסקת הקיום הגשמי, ומה קורה לגוף ולנפש אחרי מותו של אדם. ואני כאן כדי לענות לכם.
"עוד במצרים העתיקה המתים החשובים נקברו עם חפציהם ועם ספינת שמש שהייתה אמורה להוביל לעבר החיים הנצחיים. היהדות, האסלאם, והנצרות, ואף הדת המצרית העתיקה, מחזיקות באמונה כי רוח האדם נצחית ואחרי המוות כל אדם מתוגמל לפי מעשיו.
"על פי תורות אזוטריות רבות, בהן הקבלה, הנפש מתפרקת אך הרוח נשארת בתוקף נצחיותה. קיימות דתות המניחות כי המשך המסע הוא למקום שכולו טוב – גן העדן, או למקום שכולו עונש מתמשך – הגיהינום. אצל אפלטון מובעת דעה זו, למשל, בדיאלוג גורגיאס.
"רעיון החיים שלאחר המוות מופיע גם בתנ"ך בפגישתו של שאול המלך עם שמואל הנביא המת בתיווכה של המעלה באוב. בעקבות המפגש, שאול יוצא למלחמה למרות דברי שמואל. ניתן להבין שגם שאול הבין או הטיל ספק שלא המת דיבר, ובמיוחד שהסיפור קובע במפורש ששאול לא ראה את שמואל אלא שמע בלבד.
"אז לאן אני חותר אתם שואלים?"
שטיין זיהה את הגבר חסר השיניים עם הרובה. הוא עמד בצד ונראה מעט אחרת, לבושו נראה נפוח.
"מה שעומד כאן על הפרק ואותו אתם חייבים להפנים הוא שכל מה שאמרתי על המצרים ושאול המלך לא ממש משנה. מה שמשנה זה עכשיו. עכשיו זה כל הזמנים. ועכשיו זה שום זמן. אין לזמן משמעות. אנחנו תמיד היינו בחיים, ותמיד היינו מתים. כל ההיסטוריה של המין האנושי היא חלום רב שכבתי ולא מעבר לזה. אתם מבינים אותי?"
שטיין הביט סביבו ואז שאל, "אז מה אתה אומר בעצם?"
הוא הרגיש כי כולם נועצים בו מבטים, גם דובן, אבל התעלם מהם, "שאף פעם לא חיינו, לכן גם אנחנו לא מתים, אז מה אנחנו? אני לא מבין מה אתה רוצה. עד כמה שאני יודע נולדתי ב-1935 בקליין וורנאו, זה היה כפר קסום מלא יערות ופטריות ותחנת רכבת.
"הייתה לי ילדות רגילה עד שהחברים הנאצים שלך שרפו את הכפר ורצחו את כולם. למזלי, הצלחתי להתחבא ביער, ומאז אני זוכר את החיים שלי היטב, איך חייתי כמה שנים מהיד לפה, ראיתי זוועות, וראיתי גם אנושיות נאצלת, עד שהתחלתי לעבוד במשטרה, ועד שנשלחתי למשימה.."
לרגע חלקים מזיכרונו של שטיין החלו לתעתע בו. על מה אני מדבר בעצם? כאב ראש עמום החל לנקר בו. הוא שוב החל למשש את גופו. הוא חש שיש שם גוף, אך הוא מוסתר, כמו צף בתוך כל הירוק לבן הזה.
בסדר, הבנתי.." המשיך לגמגם, "אנחנו תודעות, אז מה עכשיו? כלומר, אנחנו הולכים להתאחד עם אלוהים, לחיות בגן עדן, כי האמת, המקום הזה לא נראה לי ממש גן עדן, הוא נראה לי יותר.."
רינקה שלח בו מבט מחויך, משהו במבטו רצה כי שטיין ימשיך, אך שטיין חש כי אינו יכול לדבר יותר. האם מישהו אוחז בצווארו? הוא הביט לאחור, ירוק לבן בהיר מרוח והגבר בלי השיניים מכוון רובה לפרצופו.
"אם אני אירה בך לא תמות", אמר לו בכל שפה, או בשום שפה, אבל שטיין הבין אותו ובא לנסות לעצור אותו, אך הגבר ירה.
שטיין נפל על הרצפה. דומה כי כמה נשים בקהל השמיעו קריאות הפתעה, דם נזל מחזהו, הוא שלח לשם את ידו, ואז ראה שאין זה דם, אלא אותו נוזל ירוק, זה לא דם ירוק, אלא משהו אחר, בעל מרקם אחר, כמו בספר ההוא, איך קראו לו לכל הרוחות?
איפה נולדתי בעצם? האם זה משנה? אני יכול לספר לעצמי כל סיפור ולהאמין בו. ככה זה עבד משחר האנושות עם הדתות ועם התרבות המערבית ועם הקפיטליזם ועם בנו בחרת מכל העמים, הכל זה סיפורים. אז הנה, אני מספר לעצמי שאני עדיין חי, ואני עדיין בלש במשטרה ונשלחתי למשימה. אבל לאן נעלם דובן? הוא היה כאן לפני רגע.
הגבר בלי השיניים החל לצחוק. שטיין שוב עצם את עיניו בכל הכוח.
5.
"תגיד לי רינקה, איך אתה רואה אותי עכשיו"?
שטיין הביט בקליין וורנאו שהתפרשה סביבו. ראה כל מיני צורות קטנות ומזעריות מרחפות באוויר. כמה מבנים שהיו בתים מעץ הפכו במחי מחשבה לצורות של עוגות רב קומתיות, אבל לא היו אנשים, רק תנועות, רק תודעות כפי שהקיש, וכל תודעה לבשה צורה אחרת, של פרח, של עשב, של לבנון כרוב, של גבר בלי שיניים.
"אני רואה אותך כמו שאני רואה שוטרים בתודעה שלי, יש לך שפם ענקי, גוף כמו שואב אבק רובוטי, מלא מנורות בכחול לבן, וזהו פחות או יותר, אם כי יש לי תחושה של הפנים, אלו הפנים שהיו לך בעבר, אין לך מה למשש אותם, זאת אומרת תמשש, בתודעה שלך אתה אותו דבר וזה מה שחשוב, אתה תראה את עצמך כפי שתחליט".
"נזכרתי במשהו רינקה".
"במה?"
"בכפר שלי היה בית אחד וגרו בו אנשים, לא זוכר אותם, אני חושב שהגבר היה יהודי, הם נעלמו לפני המלחמה, אבל חלמתי עליהם. הגבר ברח לארצות הברית ושם היה איזה משהו שקשור לתנועה הטרנס הומניסטית. אני אל בטוח מה בדיוק היה הסיפור. שמעת על התנועה הזו?"
"שמעתי, אבל למה נזכרת בגבר הזה?"
"לא יודע. מה שמעת?"
"זו תנועה שקמה בסוף המאה העשרים, וקראה בקול חד ותקיף לנצל את כל הידע והמשאבים האנושיים בכדי להאריך את תוחלת חייו של האדם, עד נצח אם ניתן".
"אבל זה כל מה שאתה אומר, לא?"
רינקה גיחך, "יקירי, עוד לא הבנת בכלל, זה לא קשור, הם רצו להאריך את הגוף, להפוך את בני האדם למכונות. הם לא הבינו כלום. זה לא קשור לעולם שלנו".
"מה?" שטיין נלחץ לרגע.
"זה לא משנה", המשיך רינקה, "כמו שאמרתי, האדם תמיד שאף לחיות לנצח. אתה יודע, אני זוכר שבתור ילד, כלומר בתור חלום של ילד, איחלתי לאבא שלי עד מאה ועשרים. ואיך הוא הגיב? הוא התנפל עלי. מה? הוא צעק, ולראות את כולם מתים לפניי? איזה מן רעיון נורא זה? מה יש לי לעשות כל כך הרבה שנים? שאלתי אותו, ואתה לא רוצה כשאתה מת לפגוש את ההורים שלך? את כל מי שהכרת? הוא ענה, מה פתאום? היה לי אותם מספיק כשהם חיו, אני צריך אותם גם אחרי המוות?"
"אני לא זוכר מאבא שלי כבר כמעט כלום", אמר שטיין בעצב.
"מה? על מה אתה מדבר? אתה זוכר ממנו המון".
"אתה יודע יותר טוב ממני מה אני זוכר ומה לא?" התריס נגדו שטיין.
"מי אתה חושב הגבר הזה בבית שברח לאמריקה?"
6.
אישה חביבה עם שיער ירוק הביאה לו תחבושת. הוא קם והבחין כי הפצע לא כואב, רק מעט טיפות ירוקות עוד מרוחות סביב חזהו. הוא ניסה לרגע לספור את האנשים, אך לא הצליח. דובן!
"ראית את דובן?" שאל את האישה, אבל היא כבר לא עמדה לידו. רינקה המשיך לעמוד במרכז תשומת הלב, דומה כי עמד על במה מוגבהת מעט. לרגע נראה אחרת, חולני אך עם זאת תקיף יותר, חי ועם זאת רפאי.
"אלדוס האקסלי!" הוא צעק, "אלדוס האקסלי שואל וממחיש באמצעות המשורר ויליאם בלייק, נביאים קדומים ובעצם כל מי שחווה חיבור אדיר עם הקוסמוס, עם הלוגוס, עם האלוהות – למה זה לא קורה לעתים תכופות יותר. למה הרגעים הללו כל כך חמקמקים, כל כך נדירים?
"התשובה היא השסתום המפחית. כן, השסתום המפחית! על זה אני מדבר חבורת תודעות נרפות שכמותכם! לדידו, המוח שלנו מחווט למצב הישרדותי. זה מה שאפשר לבני האדם לגבור על הניאנדרטליים ועל האדם הדינוסובי ולשרוד ולשגשג ולהתפתח כמין אנושי. מדובר בתדר שהרדיו בצורת כרובית ששתול להם במוח לא יכול לשדר אותו, כי הוא עסוק כל העת בלשדר מידעים קונקרטיים, תכליתיים.
"בני אדם הפכו את עצמם לישויות בלתי מיסטיות, ולפי האקסלי אם רק יפחיתו את השפעתו של השסתום המפחית, אז באמת יחוו את העוצמה, את החיבור, אפילו נוכחות אלוהית, ופתאום ייפתחו כבמעשה קסם כל תאי הזיכרון, ומניפת הטווס הזו תיקח אותם במובן מה לשלב הבא, הנחוץ, ההכרחי, בהתפתחות האבולוציונית הרוחנית.
"כל אדם בכל רגע מסוגל לזכור את כל מה שקרה לו אי פעם ולתפוס את כל מה שמתרחש בכל מקום ביקום, ככה הוא כתב. תפקידם של המוח ושל מערכת העצבים הוא לגונן עלינו פן נוכרע ונתבלבל מכמות הידע הבלתי נחוץ ברובו, על ידי מניעת כניסתו של מרבית מה שהיינו יכולים לתפוס או לזכור בכל רגע נתון, ועל ידי השארה של מבחר קטן ומיוחד בלבד, שסביר כי יועיל לנו באופן מעשי.
"אתם מבינים על מה אני מדבר עכשיו? מספיק כבר עם השאלות האלה אם אני חי או אני מת, מה זה חשוב? אנחנו בדרך ללוגוס, לאלוהות, הארץ המובטחת יקיריי. ואנחנו מעבר למילים היפות של האקסלי ובלייק והחנוטים ושאול המלך וכל המשוררים וכל המסוממים שלקחו יותר מדי כימיקלים. אנחנו בממלכת הדמיון הפרוע, אנחנו היצירה הטהורה, ואנחנו יוצרים בכל רגע את ההווייה ויוצרים את עצמנו בתוכה, כמו ילדים עם תום ויצירתיות ובלי שסתום מפחית, אבל עם חוכמה של מבוגרים, אתם מבינים אותי?
"כן, גבירתי בעלת השיער הירוק, את צודקת, מעכשיו הכל בידך, את תבחרי אם תרצי להעביר את חייך בתור גננת עם מלא ילדים סביבך וריח של קקי ותחושת החמצה, או לעשות משהו כביר. משהו דגול. את תבחרי כל דבר. מה? נו באמת, מה זה חשוב אם בחיים שחיית הייתה זכות בחירה? מה זה משנה עכשיו? תגידו לי, אני מדבר עם תודעות של בני אדם או של אלפקות?"
שטיין לרגע התנתק מדבריו וחשב, אם הכל בראש שלי, בתודעה שלי – כך גם הזמן, המקום, ובעיקר – רינקה והמשימה של דובן. אם הכל דמיון, אז למה שלא אדמיין את חיי בחזרה?
הוא חיפש את הגבר עם הרובה. ורקם בראשו תכנית מהירה וזריזה. אני שוטר מתוחכם והוא איכר רפה שכל, אמר לעצמו ונעמד ליד הגבר שהבחין בו, אבל המשיך לבהות ברינקה. רובהו היה מונח על הקיר. כל כך פשוט? תמה שטיין לעצמו.
הוא נטל את הרובה, והתקדם לעבר היכן ששיער נמצא רינקה. הוא לא היה בטוח כי שכבות הלבן והירוק ניסו להטעות אותו. הוא יקבל כדור טוב בראש, ואז נראה אם זה לכאורה כדור בראש, נראה איך כל עניין התודעות הזה מסתדר עבור הנאצי המזדיין הזה, הוא נוכל ברמה עולמית. הוא בטח סימם אותי ושם לי סרט במוח. חובה להיפטר ממנו, עם אשך או בלי אשך.
האנשים סביב – לרגע נדמו לו כולם עם שפמי היטלר – ראשים כמו אשכים, ורודים ושעירים ודוחים – הוא חלף בעדם, התקרב לעבר רינקה, כיוון את הרובה. ברגע האחרון זיהה את המבט שלו, מבט תקיף שלפתע משהו בו הופך מחויך, לעגני, כמו אומר לו – בוא תירה בי חתיכת איכר חצי יהודי מטומטם שכמותך, במילא אין לי דם, אלא חומר ירוק, גם לך, הכל זה משחק.
שטיין כיוון את הרובה. לחץ על ההדק. הרגיש טלטול קטן. אבל לא הבין מה בדיוק קורה. שמע מאחוריו צחוק הולך ומתעבה ואז הופך לשיעול.
7.
"אני לא מבין רינקה, מה קשור אבא שלי? אבא שלי היה איכר בקליין וורנאו וגידל תירס והסתיר את זה שהוא יהודי".
"אבא שלך הוא הסיבה שאנחנו כאן, באחד החלומות שלך חלמת אותו בתור איכר, וזה בסדר, זה הגן עליך, זה השסתום המפחית".
"אני לא מבין, אז מה אתה אומר? שאבא שלי חי, כלומר כאן? שאבא שלי ברח לארצות הברית לפני שהנאצים רצחו אותו, שחלמתי את הכל? אני נהיה מבולבל".
"אבא שלך בתוכך, גם לתודעות יש תוחלת זמן, אתה מבין, אבל הוא עוד יחזור, אתה עוד תפגוש אותו, את כל המשפחה שלך, זה עוד מוקדם מדי לזה ואם אסביר לך זה יבלבל אותך יותר, אבל כן, כל מה שאתה חושב שהחיים שלך היה חלום, אתה רק עכשיו מתחיל להתעורר".
"אבל מה עם אבא שלי? מה קרה אתו?"
"מה שאתה רוצה שקרה אתו".
"נו באמת".
"מה לעשות יקירי, להיות תודעה זה לא קל, אתה צריך לשנות הרגלי חשיבה".
"ואם אני לא רוצה, יש לי ברירה?"
"לא".
"תודה לך. אגב, תגיד רינקה, אני יהודי?"
רינקה התחיל לצחוק בקול רם.
"מה מצחיק לכל הרוחות?"
"זה מה שחשוב לך? אתה רוצה להיות יהודי? תהיה יהודי, נו באמת".
"זה חשוב לי!"
"אין בעיה, תהיה נאצי, תהיה יהודי, תהיה שניהם ביחד, זה באמת לא משנה כאן, אתה לא מבין?"
"ככל שאני מבין יותר, אני מבין פחות".
"אין כאן, אין שם, הכל אותו דבר".
"התשובות האלה לא ממש עוזרות לי להבין יותר".
"בסדר, אני מרפה", אמר רינקה, "איפה האידיוט הזה בלי השיניים? לאן הוא נעלם? ראית את העוזר שלי?"
"אתה יודע רינקה, אני פתאום נזכר, בתור ילד, כלומר בתור חלום, אני כבר לא בטוח".
"זה לא משנה שטיין! תכניס לך את זה לראש!"
"כן, זה לא משנה, אתה צודק, זה כן משנה, לא משנה. בכל אופן, בתור ילד הייתי מטייל ביער בקליין וורנאו, והאמנתי כי ליער יש מעין תודעה, כפי שלכל היקום יש תודעה, וכולנו חלק מהתודעה שלו, וככל שהלכתי ביער, וזה היה יער קטן, אבל הלכתי בו שעות, ככה הרגשתי שאני נהיה יותר חלק מהתודעה שלו, שהוא כמו מדבר אלי, למרות שלא בהכרח אומר משהו, אבל יותר נכון, הוא מודע לנוכחותי, הוא מקבל אותי, הוא עוזר לי כשאני הולך לאיבוד.
"ופעם אחת הוא נפתח ומתוכו יצא יער אחר, קשה להסביר את זה, ככה הרגשתי, יער עם מלא קורי עכביש, זה היה מקסים, וכל העשבים לחים ונוצצים מגשם לילי, ואז תוכי ירוק השמיע קול אלי, ועניתי לו, ומה שעניתי לו היה קול של ציפור שיצא מתוכי, אבל באותו רגע אני והתוכי הירוק היינו אחד. מה אתה חושב על זה רינקה?"
"אני חושב שזה לא חשוב, אבל זה מקסים, ליער יש תודעה, לתוכי יש תודעה, באמת מקסים".
"אין לו?"
רינקה נאנח, "כמה פעמים אפשר להסביר את אותו הדבר רק במילים אחרות?"
"טוב, בסדר, אל תכעס, תגיד, איך אפשר להשיג כאן מקטרת וקצת טבק?"
"אתה באמת לא מבין מה אני מדבר אתך שטיין יקירי?"
שטיין גיחך, "אה נזכרתי!"
"נזכרת במה?"
"ווריל יה?"
"מה אתה רוצה מחיי?"
"ככה קראו לנוזל!"