זו שתמיד איתך
סמוך למתבן הגדול בעיירה הכפרית ניקרו התרנגולות באדישותן הרגילה באדמה היבשה. הן קרקרו וחיטטו בעפר כהרגלן בשעת צהרים, כשכרכרה וארבעת סוסיה האטו בסמוך בחריקות ובנקישות. קולו הרועם של הרכב השמנמן לא עורר בהן רושם מיוחד. תרנגולת נחפזת אחת הסתלקה בנפנוף כנפיים מדרכם של הגלגלים המנומרים באדום כהה, ספק חלודה ספק דם יבש. היא קרקרה בזעף, הרכינה ראשה ושבה לנקר באדמה.
בצהרי יום חמישי נעצרה סוף סוף מרכבת הדואר בצילו של המתבן. קצף עכור עלה מפיהם של הסוסים שדהרו ברציפות וכמעט ללא הפסקה, יום ולילה ומחצית היום. כשכל תחנות המנוחה לצד הדרכים חריבות וננטשו כבר מזמן, הסוסים התקרבו לאפיסת כוחות. בלעדי סמי המרץ, אף החזקים שבהם לא היו מחזיקים מעמד.
וונקליף הרכב שישב על מושבו המוגבה פיהק פיהוק רחב. הוא הבין היטב לליבם של סוסיו המשובחים. בקפיצה ירד, טפח על גבם בחיבה ונתן בפיהם קוביות ירוקות, גבישיות ומזינות. בקרוב מנוחה.
"היגענו דוקטור, עיירה 8!" הכריז וונקליף.
ווילר מגילדת הרופאים שרבץ בתא הכרכרה על ערמת שקי דואר גדולים התעורר מהר כהרגלו. למרות גילו ועצמותיו הנוקשות, מוחו ער וצלול כתמיד. בוקר טוב, בוקר טוב, פיזם לעצמו. ידיו רעדו מעט ובכל זאת, רוחו טובה עליו. כמו כולם, לא אהב להימצא בדרכים בחשיכה והשתדל למעט בנסיעות לילה. אך בסופו של דבר, שום תקלה לא אירעה. למעשה, ההפך הוא הנכון.
באמצע הדרך בין עיירה 3 לעיירה 8 קיבל את עצתו הטובה של הרכב. לאחר רגע של היסוס כיבה את העששית שבפנים, התעלם מזרקורי הלילה שהאירו בחוץ והתארגן לשינה. בעוד וונקליף לועס מלוא הפה טבק קפאין מרוכז וממריץ סוסיו במושכות, קיפל הרופא את המושב, סידר כמה שקים כמזרון, צירף עוד שק ככרית, השתרע ונרדם. כעת, שלף מתיקו בקבוקון מבריק וגמע גמיעה גדולה של תמיסת כורכומין, מנטה, אזוביון ורימון. חום נעים וממריץ פשט בעצמותיו והוטב לו. איזה בוקר! ורק פעם אחת התעורר במהלך הנסיעה, לתרועת הצופר הכפולה שהבריחה את הפראים. אם היו היתקלויות נוספות בדרך, הדוקטור לא שמע ולא ידע. חלומותיו היו מתוקים.
הצווארית הוורודה-סגולה שחיבקה את צווארו כשרשרת הדוקה נרעדה והתכווצה קלות. הרופא חייך לעצמו למגע רמיזותיה. שנים רבות יחד הפכו את השניים, האיש והחובקת, ליחידה הרמונית אחת. הוא חשב לעברה: צדקת, בוודאי שצדקת. אם היינו עולים על מרכבת הנוסעים כמו שרציתי, היינו מבזבזים זמן כפול בדרכים ולחינם. הצווארית התכווצה קלות פעם נוספת סביב הצוואר שסימני זקנה מוקדמים החלו מנקרים בו. נכון, הוא חשב אליה. שום תקלה לא אירעה, יצאנו והיגענו בשלום. ועוד חשב, כבר מזמן לא זכיתי לשינה ערבה כל כך, אפילו בבית ובוודאי שלא במיטה המתקפלת שבמרפאה.
הרופא הזדקף ונעמד, ראשו המקריח נוגע לא נוגע בתקרת קרון המרכבה. הוא עיסה את עורפו, מתח כתפיו והחל נדחק לעבר הדלת. המסע בין שקי היוטה הנפוחים והדחוסים לא עורר בו שמחה מרובה אך לפחות קצר היה. כשהושיט ידו אל הידית הקדימו הרכב. וונקליף פתח את הדלת מבחוץ וקיבל את פניו במאור פנים.
"למה למהר דוקטור, כל כך רע לך במרכבתי הצנועה?" העמיד וונקליף פני נעלב. "אפילו אי אפשר להספיק לפנות מדרכך כמה שקים. מה יחשבו עלי?"
"יחשבו? תהה הרופא. "מה זאת אומרת?"
"יחשבו," קרץ הרכב והחל למשוך שק גדול מתוך המרכבה, "שמרוב נסיעות בדרכים נשרו מוונקליף איש הדואר כל הנימוסים הטובים." הוא העמיס את השק על גבו ואמר, "למעני, דוקטור, בפעם הבאה הנח לי לפרוק את השקים תחילה. אטאטא את האבק מהמדרגות המתקפלות ותהיה חופשי לדלג לך לדרכך. לא יאה שתידחק כקבצן בין השקים."
"שטויות בחורי," טפח הרופא על זרועו העבה של הרכב. "אירחת אותי נהדר במרכבתך המצוינת. איש לא נוהג היטב בסוסים כמוך. ישנתי נהדר ואני מרגיש נפלא! יברכוך הקדמונים. פאר גילדת הרוכבים אתה, אין ספק בדבר!"
הרכב החסון כמעט והסמיק. בכמה פסיעות ארוכות הגיע למשטח הפריקה המוגבה המיועד לכרכרות המטען, הדואר והאספקה. הוא הטיל את השק על משטח העץ המתקלף ומיד שב על עקבותיו. ככל שימהר לפרוק, יקדים להגיע לפונדק, לבירה הקרה, לתרנגולת הצלויה ולמיטה החמימה.
לפני שהעמיס על גבו שק נוסף, נפנה הצידה ושילח רקיקה עסיסית של מיץ טבק לעיסה מעורר. הצווארית שחבקה את בסיס צווארו הגיבה בהתכווצות קלה-בינונית. אל תהיי כזאת, מותק, חשב אליה. יריקונת קטנטונת ברחוב צדדי, אין מה להתרגש. זה הכל בגלל התרנגולת הצלויה שמחכה לי בפונדק. מממ… אני מת מרעב. וחוץ מזה רק אני והדוקטור כאן, והוא בקושי התעורר. האמיני לי, הוא לא שם לב.
אבל הרופא שהבליע חיוך לא החמיץ דבר. גם כשהרכב בגבו אליו הבחינו עיניו המנוסות ברקמה החיה המבריקה שהתהדקה על הצוואר העבה, הקצר. החובקת, שתי אצבעות רוחבה, התכווצה רק לרגע אבל די בכך. הכיווץ הגוער הטביע סימנו על העור. להרף עין הצטייר פס שהחוויר על רקע גופה הוורוד הבריא של הצווארית החובקת. חיש מהר נרפתה וצווארו של וונקליף נראה מתחתיה שוב שזוף וחלק כרגיל.
מה תאמרי על זה? התבדח הרופא במחשבתו לעבר צוואריתו שלו. שאנסה גם אני לנקות מעט את הגרון? החובקת שלו לא התכוונה לעבור על כך בשתיקה. דקה יותר, מבוגרת יותר ומבריקה פחות מזו של הרכב, לא דגלה בהבלגה אלא בהמחשה. ממרומי גילה ומפאת כבודה, מנהגה נחרץ וקשוח יותר: בתנועה סיבובית כמטפחת משי לחה שנסחטת עד תום אמרה את דברה. יקירי, עגלון זה עגלון. כבודך כרופא וכבודה של הגילדה אינם נושא לבדיחה.
כן, כן, יקירתי, הבנתי את הרמז. הוא העביר יד מלטפת על החובקת, ששרירה הטבעתי הלך והתרפה, אך לא מהר מדי. אל תתרגשי חמדתי. רק מתלוצץ.
מיד כשפג המתח בצווארו מיהר הרופא וחבש מגבעתו. טפח על שרוולי מעיל הרופאים המאובק ומיד הצטער על כך. עננת אבק דרכים דגדגה את אפו וסחטה מקרבו סדרת עיטושים.
"לבריאותך דוקטור," אמר הרכב שהמשיך לפרוק את השקים וללעוס במרץ טבק קפאין. "אוטוטו וסיימתי. מחר עם אור ראשון אצא שוב לדרך. תצטרף אלי בחזרה?"
"אינני יודע, ידידי," משך הרופא בכתפיו. "מסרון היונה נוסח בתמציתיות. הסבתא רבתה לבית משפחת פרמן נפטרה בשנתה, בשיבה טובה. לא נאמר דבר על מצבה של הצווארית. השמעת בת כמה הייתה הקשישה בלכתה?"
הרכב הנהן. מחצית מרכבת הדואר של החודש הקודם הועמסה שקי ברכות ואיחולים למסיבת יום הולדתה של הקשישה שנפטרה. "אריכות ימיהם של הפרמנים ידועה בכל הנפה. בת מאה שלושים ושלוש שנים הייתה! אבל מה זה אומר," תהה הרכב וגירד בראשו, "בגיל כזה הניתוק עומד להיות קשה?"
"קשה לומר ידידי. רק הטובים ביותר שבינינו נאספים לחיקם של הקדמונים במיתת נשיקה. לרוב, גופן של החובקות במצב זה נוטה להתרכך מעצמו, כחמאה בשמש. זאת אומרת שאסיים את ענייני כאן עוד לפני שתספיק לשים את הראש על הכרית בפונדק. מצד שני, גברת פרמן גם זכתה לאריכות ימים יוצאת דופן. זאת אומרת שאני עלול למצוא את עצמי נאבק בבריגורוס טיוס".
"בריגו… מה?" נשמע קולו העמום של הרכב, המחלץ וגורר שק נוסף מתוך המרכבה.
"קישיון מוגבר," הבהיר הרופא. "השריר הטבעתי של חובקות קשישות כל כך נוטה להיות דקיק. דק מאוד אך גם נוקשה כאבן."
"תפסתי," הנהן הרכב בפנים מכורכמים. הוא הניח את השק על הארץ בחבטה ונמתח בהדרת כבוד. "המסכנה מתה ביחד עם הסבתא. סוף הדרך."
"רחוק מכך ידידי. אינני מצפה לדבר מה דרמטי כל כך. עם קצת מזל אשחרר את החובקת עוד הלילה. מקסימום עד מחר בצהריים תשכון לבטח במיכל השימור וההזנה שהבאתי למענה. סבור אני כי עוד לפני גשמי הסתיו תעטוף בגופה המחודש את צווארו של ילד או ילדה קטנים, שיגיעו לפירקם."
הרכב מחה את הזיעה ממצחו והעננה התפוגגה מפניו. "טוב לשמוע, דוקטור. עצוב כשחובקת הולכת. אני שמח שהיא בידיך הטובות!"
הרופא הנהן בפיזור נפש. האם אריכות ימים כשל סבתא פרמן ברכה היא או קללה? תהה לעצמו בעוד מבטו שוטט סביב סביב. ניחוח רימונים משכר נישא באוויר. שיבולי חיטה מזהיבים נעו ברוח הנעימה, כלהקת מרקדים חיננית. מי האגם הגדול נצצו באור השמש. רק פתיל יחיד של עשן היתמר, הנפחייה בוודאי. "יפה כאן…" ציין הרופא בחולמנות. שלווה שכזאת לא מורגשת בעיירה התעשייתית הסואנת בה התגורר, אפילו בימות השבתון.
לא רחוק משם, בחלקת שדה חיצונית מגודרת על שפת האגם, כמה קוטפים ניצבו על סולמות ומילאו סליהם בתפוחים אדמדמים. מאי שם, מעבר לאגם, נשמעה צפירת כרכרה מרוחקת. כעבור רגע צפירת הברחה נוספת הדהדה מרחוק. הצפירה החרידה שני פראים שחסמו את הדרך ונמלטו מיד. להקת אווזים מפוחדת נשאה כנפיים והתרוממה לשמים. באותו רגע הניח הרכב את השק האחרון במקומו ופנה לכרכרה. הוא סגר את הדלת בטריקה, לא לפני שהוציא מבפנים את תיקו השחור הגדול של הרופא ועליו סמל גילדת הרופאים, הנחש הלבן.
"האם סיפרתי לך, דוקטור, שדיטה ואני כמעט עברנו הנה? שנה אחרי שהקטנה נולדה קנינו כאן בית."
"באמת?" הופתע הרופא. הרי ביתו של הרכב שכן לא הרחק משלו. "אז למה חזרתם ל-3? כל כך רע לכם לנשום אוויר נקי במקום הפיח של מפעלי הקיטור?"
"מזל רע דוקטור, מזל רע…" נאנח הרכב. "הזוכר אתה את ההסתערות הגדולה?"
הרופא הנהן. איך אפשר לשכוח חדשות שכאלה. הוא עצמו טיפל בכמה נפגעי הלם וחרדה שהובהלו אליו למרפאה.
"ובכן, יומיים אחרי שעברנו לכאן – זה קרה!"
הדוקטור נדהם. עשר שנים אתה מכיר בן אדם בלי לדעת שהיה עד למאורע יוצא דופן שכזה, מסוכן ממש. כמעט מעולם לא נראו דמויי האדם בלהקות כה גדולות. בוודאי שלא בסמוך למקומות היישוב. את מאבקיהם על חלקת ציד, על אבנים מסותתות או השד יודע על מה, ניהלו למרבה המזל רחוק מבני האדם.
רק הקדמונים יודעים מדוע התאחדו רבים מהם בלילה אפל של ליקוי לבנה ופנו לעבר העיירה השלווה. שום תיעוד, אף לא בספרים האסורים, לא תיאר מאורע שכזה. רבבות פראים בני שבטים שונים, חמושים במקלות ובאבנים, שואגים וצורחים, מזילים ריר. חלקם בעלי כיסויי סחבות ואחרים ערומים. חלקם מקורזלי שיער ואחרים קירחים. היו שם מקועקעים וחלקים, גבוהים ונמוכים. וכולם, ברגליהם היחפות, העלו אבק בדהרתם הלאה הלאה, לעבר עיירה קטנה מנומנמת, ישנה בשלווה.
"אתה מתכוון שהייתם כאן, שלושתכם באותו הלילה?" הרופא עדיין התקשה להאמין.
"היינו גם היינו. כשהשומרים השמיעו אזעקה, לא התרגשתי. קמתי מהר ויצאתי החוצה. אנחנו בגילדת הרכבים לא נבהלים כל כך מהר. חשבתי, לא סיפור גדול. חמישה או עשרה מהם פושטים על השדות ועל המטעים. נבריח אותם בכמה רגעים ומיד נחזור לישון. אבל האזעקה המשיכה עוד ועוד. אני אומר לך, מהר מאוד כל תושבי העיירה התאספו בכיכר, בפיג'מות! אפילו הילדים והקשישים. ואיך שהייתי גאה בדיטה שלי! את הקטנה השאירה עם זקנה אחת ורצה בעקבותיי. שנינו פעלנו מהר כמו שדים. עזרנו לשומרים למלא מריצות בלפידים, לטבול אותם בשמן ולהביאם לכיכר. הדלקנו אש עם אבני הצתה. אחר כך חילקנו לכולם שופרות וחצוצרות!"
הרופא החווה את סימן ההודיה. "יבורכו הקדמונים על שהעניקו לנו את החובקות ולברברים – אוזניים כה רגישות! אינני מתפלא שאחרי לילה שכזה החלטתם לחזור לעירנו הגדולה 3. מי יכול היה לדעת שזה אירוע חד פעמי? היי, ידידי, מה לך… למה נפלו פניך?"
"הלוואי שזה היה כל כך פשוט דוקטור!" התפרץ וונקליף הנסער שכתפיו שחו. אחרי שכל הפראים הסתלקו וברחו, השקט חזר ואז זה קרה…"
"מה קרה?!" נבהל הרופא.
"התקף…" נאנח הרכב בפנים נפולים. "אתה יודע עד כמה רגישה דיטה שלי לצחנה הנודפת מהם, נכון? אני חושב שהיא הסירה את אטמי האף מוקדם מדי, בגלל ההתרגשות. כל האוויר עדיין הסריח מהם ודיטה האומללה לא עמדה בזה."
וונקליף נזכר בכאב כיצד חטפה אשתו מאחד השומרים המופתעים לפיד גדול. היא נופפה בלפיד המעשן לכל עבר, כאחוזת אמוק. בנס לא נפגע איש. כחוט השערה נמלטו תושבים המומים ומבוהלים מהכיכר הצפופה, כל עוד רוחם בם. פניה של דיטה הפכו למסכה נוראה, מחרידה, לא אנושית.
השומר שאיבד את לפידו התאושש מהר. הוא סבב סביב האישה המשתוללת, מנסה להרגיעה במילים רכות. לרגע נדמה כי הצליח לגעת בליבה, הצליח להניס את הטירוף. היא שמטה את הלפיד והליטה פניה בידיה, עדיין זועקת. ואז, ללא התראה, התנפלה על השומר ההמום והדפה אותו לאחור, מפילה אותו ארצה. היא התנפלה עליו כלביאה, שרטה בפניו כחתולה נזעמת. ציפורניה החדות משאירות תלמים אדומים כשוונקליף ההמום עומד מהצד, משותק מאימה.
לעולם לא יוכל הרכב המסכן למחוק את הדברים מליבו. כיצד התעוותה דיטה העדינה, מתגוללת על עפר הארץ בעוד השומר המוכה מתרחק ונסוג בזחילה. המעטים שנותרו עדיין בכיכר הביטו פעורי עיניים באישה הנשנקת, המשתעלת, המקללת, בעוד החובקת שעל צווארה מתהדקת-מתהדקת-מתהדקת.
ביד תומכת הנחה הרופא את הרכב לעבר משטח הפריקה המוגבה. שב נא, הירגע. נשום עמוק. הכל עבר, עבר מזמן. הוא פשפש בתיק ומצא את שחיפש, בקבוקון ארוך צוואר ובו אבקת וולריאן, קינמון ולבנדר. "שאף מעט, דרך האף. יפה… בדיוק כך. מיד יוטב לך."
זמן מה ישבו השניים בשתיקה בצילו של המתבן. הרופא הניח כפו על מצחו של האיש והנהן בשביעות רצון. גם הדופק הלך ונרגע. האוויר הבשום והרוח הנעימה הפיגו את המתיחות מפניו של הרכב והוא פיהק.
"מה לנו יושבים פה," אמר הרופא וטפח על גבו של ידידו. "בהוראת הרופא, לך מיד לפונדק. אכול ושתה. אחר כך תישן. גם אני אצא לדרכי."
"דברים של טע…" פיהק הרכב פיהוק נוסף. "אבל איפה לעזאזל נער האורוות הבטלן. גם הסוסים שלי זקוקים למנוחה! כשיגיע הטיפש הזה אומר לו בדיוק מה דעתי על גילדת הסייסי…" החובקת מיהרה להתכווץ והרכב השתעל.
"השאר זאת בידיי, ידידי. דרכי עוברת סמוך לאורוות. אעבור שם ואוודא שהסייס שולח את שולייתו לכאן תיכף ומיד. להתראות וילווך הקדמונים בדרכך תמיד."
"להתראות דוקטור," נופף הרכב המתרחק.
נרכן הרופא אל תיקו ופתחו לרווחה. מתוך לועו הפעור של התיק הרופאים, בתא האמצעי, נגלה מיכל השימור. המיכל הגדול במעט מכוס בירה ומעוגל כמוה נעטף היטב בצרור מרופד של בד כותנה סרוק ובו סיבי כסף וזהב. בעדינות קילף את העטיפות הרכות וחש במתכת הקפואה, צורבת האצבעות. בשביעות רצון נוכח שאין סדק ואין דליפה. בעדינות טלטל את מיכל המתכת הקלה והקשיב לשקשוק חומרי ההזנה הסמיכים. טוב ויפה.
בלא להיחפז השיב את העטיפות וקיפלן היטב כנגד חום השמש. כשתונח החובקת בעריסתה הקפואה יחל מיד תהליך ההתחדשות. כתינוק יונק תקלוט בגופה הדק את חומרי ההזנה הממריצים. בכל פעם מחדש התמלא הרופא פליאה למראה החובקות היתומות שהופרדו מן המתים. אף הגדולות שבהן נראו רופסות כל כך, תלושות ועלובות במיכל יקר הערך. שלא כמו גוף האדם שהתקרר בצאת הנשמה, גופן של החובקות נטה להתחמם. ההתחממות אף הואצה ברגע בו הליך ההפרדה נכנס לשלב המכריע: החיתוך באיזמל. הטיפול חייב להיות זהיר ביותר. אזמל המנתחים נצמד בקרבה מסוכנת לבשרה של החובקת. הסרת סיבי החיבור דמויי התפרים הנאחזים בצוואר האנושי מחייבת מיומנות בלתי מתפשרת – ויד יציבה כסלע.
דורות רבים נחלקו בני גילדת הרופאים בדבר הסיבה להתחממות גופן של החובקות. המחלוקת לא יושבה מעולם אולם הפתרון להתחדשות נוסח היטב לפני דורות. קירור עמוק בשלג הרים רווי בסוכר פירות ומזון מלכות. עם השנים, כשהתרבו הפראים ונחסמה הגישה להרים המושלגים, פיתחה גילדת המדע בשיתוף הרופאים את מיכל השימור המודרני.
לפתע, נרעדה ידו של הרופא בעווית חדה, בלתי נשלטת. המיכל הקפוא נשמט מתוך עטיפותיו ונפל מטה מטה, אל האדמה הקשה. בעיניים נדהמות ליווה הרופא את המיכל הנופל כבהילוך איטי. באותו המקום, אפילו פיסת דשא לא צמחה. שום דבר שירכך את המכה.
ליבו פרפר בחזהו. זהו, הוא חשב. המיכל אבוד. היא לא תתחדש. במו ידי הרסתי הכל!
שנתיים ויותר נדרשות להתקנת מיכל חדש. תיקון בסיסי מצריך חודשים ארוכים מזמנו של אומן דרגה א' מגילדת הטכנאים. כמה נורא! הרופא עצם עיניו בכוח לשמע ההתרסקות. החובקת שלצווארו התכווצה. ו… שקט, לא כלום.
הייתכן?! הוא ממצמץ בתדהמה. השבח לקדמונים! המיכל ניצל, מונח על הארץ מאובק, אך שלם! מערך הקירור לא התפוצץ.
רועד כולו, מחה הרופא את העפר במטפחת, סידר היטב את המעטפת והטמין לבטח את המיכל בתיק. רק אז הניח לעצמו לקרוס על מקומו, לשאוף אוויר מלוא הריאות. כל עוד רוחו בו שלף אחד מבקבוקיו, לגם באריכות וייבש את מצחו הנוצץ במטפחת המלוכלכת. הצווארית נרעדה בכיווץ מעודד. אני בסדר עכשיו, חשב אליה וקם על רגליו. כעת אני בסדר, חשב ואט אט, בצעדים קטנים, החל לצעוד.
ליבו התקשה לשוב לקצב הרגיל. כל צעד עלה במאמץ כביר. בקושי נתן דעתו על נער האורוות המתקרב לעברו בשביל המהודק. הנער בירך את הרופא לשלום מבלי לקבל תשובה. לפני שהמשיך שוליית הסייסים, תהה לפשר ארשת פניו המודאגים והטרודים של האיש במעיל הרופאים.
פחות משנתיים חלפו מאז החורף בו הזדמן הד"ר לעיירה 8. אז, מתחת לעננים אפורים ורעמים, הובהל בעגלה חירום מונעת קיטור. בנסיעתה פלטה עגלת הברזל עשן שחור ודהרה כרוח. זו הייתה נסיעה נחפזת, מעוררת ייראה, מלאת טלטולים ולא נוחה. הסוסים, חשב הרופא, עדיפים בהרבה.
משנה לשנה התמעטו הדרכים המתוחזקות שחיברו בין הערים והעיירות. היתרבות הפראים הביאה אט אט לנטישת הדרכים העתיקות והסלולות, שהלכו ונחרבו. רק כמה דרכי עפר וחצץ תוחזקו עדיין במאמצים רבים. אך עגלת הקיטור דהרה על אחד הכבישים הישנים ומתפוררים ללא לאות. בוץ זרוע עצמות, מכתשים עמוקים, שלוליות עמוקות וכהות בצבע היין, מאומה מאלה לא ניסה הנהג לעקוף. חיים עמדו על הכף ומהירות חשובה מכל.
נסיעת הבלהות בנחלות הפראים הסתיימה בשלום. הרופא הגיע בזמן לשוליית הנפח שאיבד את זרועו אך לא את חייו. השולייה התיימר להחליף לבדו גלגל כוח במחרשת קיטור חדישה. בצעד נמהר, לא הפעיל את המשבת לפני שפתח את מכסה המנוע. רגע אחד צעיר ובריא וברגע הבא, זרוע מרוסקת, מדולדלת, מן הכתף ועד המרפק. זעקותיו המיוסרות נבלעו באוושת הקיטור הנפלט. למרבה המזל רופאת הבהמות התגוררה בסמוך. מישהו קרא לה, היא עצרה את הדימום בחגורת עור רחבה והצילה את חייו. אך כשעלה חומו של האיש ופניו להטו בקדחת קצרה ידה מלהושיע. מיד שלחה יונה לגילדת הרופאים.
הרופא התהלך בעגמומיות ובחן את ידיו שחדלו מלרעוד. הן לא נראו מעוותות ומכווצות כעת. למרות הניחוח הבשום של הדשא הקצור שהקיף את השביל מכאן ומכאן, ליבו כבד עליו. רוח נעימה נשבה ועצי נוי הטילו צל נעים אך הוא, רק את ידיו ראה, מביט בהן שוב ושוב, מלפנים ומאחור. בכתפיו השמוטות ורגליו הנגררות, ניכר שהזקנה קפצה עליו כטורף המסתער לפתע מהמארב.
אין ברירה, חשב בעצב. לא אוכל לדחות עוד. מיד כשיסיים כאן את מלאכתו יתייצב אצל נשיא הגילדה וחבר הנאמנים. הוא נאנח וקמטי עצב נחרשו בפניו. איך הדברים יצאו משליטה, נד לעצמו. איך דחה ודחה את הדיווח בשל התקווה שהנה, התגבר והבריא. תקוות שווא, תקוות שווא…
הדוח שיגיש יגלה את הכל. מתי תקף הרעד הראשון ומתי תכיפותם של התסמינים גברה. אילו תרופות הקלו עליו ומתי השפעתן הטובה הלכה ונחלשה. פרוטוקולים ימולאו ובדיקות יערכו וחייו המקצועיים יסתיימו. פרישה כפויה, מבישה. לא עוד מסעות וביקורים במרחבי המחוז. אפילו מרפאתו שבעיר תימסר לחבר גילדה חדש, אחד מן הצעירים.
בתים בני שתי קומות ניצבו על כרי הדשא, חלונותיהם מבהיקים כאבנים טובות לאור השמש שהחלה לרדת. איש מבני העיירה ומזמרה בידו התכופף ליד שיחי הנוי שהקיפו את ביתו. מעברה השני של גדר השיחים המטופחת התרווחו בדשא אישתו ושתי בנותיהם, פטפטו ושיחקו בקלפים.
"שלום עליך דוקטור!" פסקה לרגע נקישת המזמרה. "ילוו הקדמונים צעדיך." הרופא הנהן לעברו ומלמל דבר מה בלתי מחייב.
הלאה משם, בשדרת עצי שקד במלוא תפארתם התרוצצו במשחק התופסת אישה צעירה וגבוהה וילד רך בשנים. שקועים במשחקם כשני כלבלבים מאושרים. רגע אחד היא הרודפת וברגע הבא הוא. בצחוקה הזכירה האישה את ג'לה, נכדתו האהובה של הרופא, אך רחבת כתפים יותר ומבוגרת במעט. עצמות לחייה הגבוהות מעל לסנטרה התקיף אופייניות לאנשי הערבות הנודדים משכבר הימים. רבים מהם חשו ביתר שאת את יצר הנדודים ונטו להצטרף לגילדת הרכבים. אולם פניה הנאים, הצחורים כשלג ותנועותיה החינניות של האישה העידו שלא לחיי רכבות נועדה. מגילדת הישנים ביום היא, הסיק הרופא. אחת מקומץ מגיני הלילה שבעיירה. הודפי הפראים. השומרים.
הילד הצטרף לצחוקה של האישה, מתרוצץ אחריה בצעדים ברווזיים מתנודדים. היא השימה עצמה כמתעייפת, מתנשפת והזאטוט הריע בשמחה. הפעוט שניחן גם הוא בעצמות לחיים גבוהות זינק קדימה והתלפף סביב ירכה השרירית כסנאי המטפס על ענף. כעבור רגע, זינק ודהר לכיוון השני, לעבר משוכת שיחים ירוקה. בזריזות השתחל בין עלים וענפים, נדחק פנימה כארנבת קטנה. האישה לא היססה. כרעה מיד על ברכיה ושלחה את זרועותיה לתוך המסתור.
צעיר הילד מכדי לשאת חובקת, הבחין הרופא, אך לא במידה רבה. בתוך חודשים ספורים יגיע לפירקו. לפתע תפס הרופא להפתעתו שרגעים ארוכים עומד לו בשביל וחיוך על שפתיו. חמימות נעימה פשטה בחזהו. כן, זה טבע העולם. הקטנים גדלים והגדולים מזדקנים. אמת, בקרוב יחדל מעיסוקו כרופא אך האם זה הסוף? לא ולא! ידידיו בגילדת המדע והטכניקה יאשרו לו לבקר בספרייתם. ימשיך לשאוף לידע, אולי אף יקדם במעט את המדע לרווחת הכלל.
באותו רגע משכה האישה את הילד הקטן ממחבואו שבשיח וחיבקה ברוך. דמעות זלגו על לחייו הרכות בעודו מתייפח. "ששש…." היא עירסלה אותו. "אל תבכה יקירי, זו רק שריטה קטנה… מיד אעשה שלא יכאב."
בין רגע שלפה מכיס חגורתה עלה ירוק, משונן קצוות. במיומנות הצמידה את העלה ללחיו של הילד ונשקה לקצה אפו. האם גם אתה תגדל להיות לשומר? תהה הרופא. ואולי תחליט החובקת שמוטב ותרצה להיות לרכב או למשורר?
בכיו של הילד נרגע אך כתפיו עוד רעדו מעט כשכבש את פניו בכתפה של השומרת. האם תהיה מהמתמסרים, ילד? תהה הרופא ועקר עצמו ממקומו. הרי לך עניין ראוי למחקר, החליט בעודו מגביר את קצב צעדיו. אישושה או הפרכתה של האמונה העממית, בדבר אופיים המולד של בני הערבות כולם, הנודדים משכבר הימים. רבים מהם אכן נוטים להיות קשיי עורף בילדותם. אבל האם כולם כאלה? כמה מהם באמת עוברים את תהליך ההיצמדות באופן קשוח ותובעני יותר? קליטתה של חובקת צעירה ושיעוריה הראשונים עבור ילד קשה עורף נטו להיות קשים יותר. כך הוא כשהחיבוקים לוחצים יותר, הדוקים יותר.
האם האכלתי אותך קש בהתחלה? החובקת רטטה קלות והוא נזכר. ילד קטן, מרים אבן זעירה ומנסה לקלוע בציפור מקננת. האבן החטיאה למרבה המזל. אבל החובקת לימדה היטב את השיעור. פניו של הילד הכחילו במידה מדאיגה כשהחובקת התהדקה. ברגע הנכון הרפתה.
ריח קלוש של צבע טרי קיבל את פני הרופא כשנעמד מול דלתה של בית משפחת פרמן. רבים נהגו כך, סיידו לבן את ביתם של החולים הנוטים למות. וכמו רבים בערי השדה, גם כאן תלו מעל הדלת שבעה וורדים לבנים. הניחוח הריחני ליווה את נשמת המתים הצועדים חשופי צוואר הלאה, לבדם.
"אדוני…" צעדי ריצה חופזים ומתקרבים נשמעו מאחורי גבו. הרופא נסוב לאחור. "מחילה מכבודך אדוני הרופא…" התנשפה השומרת הצעירה. היא נשאה בזרועותיה את הפעוט ופניה סמוקים ומזיעים. "סלח נא לי, ברצון הקדמונים, על כי המתנת."
הנוהג והנימוס דרשו לשמור על השקט בביתם של הנפטרים הממתינים לניתוק. משום מה, החובקת של האישה נותרה דוממת לחלוטין, כאילו לא איכפת לה הדבר.
"שמי לניפיי," הציגה עצמה ומיהרה להניח את הילד על רגליו לצידה. כשקדה בחינניות הציץ הילד ברופא בסקרנות, העלה הירוק דבוק עדיין ללחיו. "מגילדת השומרים אני ובת לבית פרמן. זהו מיקוי אחי. סבתא פרמן הייתה סבתה של סבתינו."
הרופא היטה קלות צווארו בברכה. "ווילר מגילדת הרופאים אני. ברצון הקדמונים, לטקס ההיפרדות באתי." הוא החווה על לוח ליבו את סימן ההשתתפות בצער ואמר, "הרשו נא לי ליטול שביעית מצערכם."
"תודתנו לך," אמרה ופתחה לפניו את הדלת. מיקוי ניסה לחמוק פנימה אך אחותו מיהרה ותפסה בצווארון חולצתו. "היה מנומס אח קטן. קודם הרופא."
הרופא צעד פנימה והשניים אחריו. "ברוך הבא בצל קורתנו דוקטור ווילר מגילדת הרופאים. הנח לי ליטול את מעילך. כעת, אביא את קערת המים."
כשהניחה לפניו את אגן הטבילה, שאל, "יתר בני המשפחה בבית תפילתכם אני מניח?"
"נכון אדוני," אמרה במבוכה. "הזקנים אצלנו מחויבים לגישת הערבות."
"אינני רואה כל רע באוהלי הצום והתפילה, ילדתי," חמימות נבעה מקולו של הרופא. הוא התיישב בברכיים מקופלות לפני אגן הרחיצה, קיפל את שרווליו ושיקע זרועותיו עד למרפקים. שלוש פעמים טבל ואחר כך, על ידיו הנוטפות מרח היטב משחה שמנונית ומבריקה. "כעת, התואילו להראותיני היכן חדרה של סבתא? ברצוני להתחיל מיד. כשתסתיים ההיפרדות אשלח אל האוהל לקרוא לכם, לכולכם."
"אנחנו מעדיפים להישאר כבוד הרופא, נכון מיקוי?" הילד נצמד אליה והנהן ברצינות. "ניכנס יחדיו, אם כן," אמר הרופא והניח להם להובילו לחדר הסמוך. חדרה של גברת פרמן היה נקי ומסודר למשעי. ליד המיטה ניצבה שידת עץ עתיקה. שולחן קטן מכוסה מפה ניצב תחת החלון הפתוח. במקום שרר ניחוח מבושם של לבנדר ופורמלין. פני המנוחה נראו חלקים מכפי שציפה ובשערה הלבן המפוזר על הכר, נראתה כישנה.
ללא אומר והדברים החל הרופא לפשפש בתיקו. בשקשוק זכוכית מצטלצל הוצאו והונחו בזה אחר זה בקבוקונים צבעוניים לרוב. לידם הציב הרופא על השידה קערית חרס וכפית כסף קטנה ובעלת ידית ארוכה.
לניפיי לחשה משהו על אוזנו של אחיה. הוא יצא במרוצה וחזר, גורר אחריו תיק משופשף, גדול כמעט כמוהו. מהתיק הוציאו השניים נרות דונג ומקלות קטורת מבושמים. בעוד הרופא חולץ את הפקקים בנקישה סידרו השניים את הנרות והקטורת, על השולחן תחת החלון.
חיש מהר התמלא החדר ניחוחות פירותיים מתקתקים, ריחות אגוזיים מעושנים וחומרי חיטוי צורבים. הרופא נרכן אל צווארה של הסבתא ורחרח בעצימת עיניים, בריכוז מוחלט. משהגיע להחלטה פקח עיניים והזליף טיפות מפה ומשם לתוך קערית החרס המזוגגת בכחול. ובעוד הוא בוחש את הנוזל בכפית הארוכה החלה לניפיי להדליק את הנרות.
ברגע הנכון, טבל הרופא את קצות אצבעותיו בנוזל הצלול. בתנועות קצובות עיסה את צווארה של הישישה ואת גופה של החובקת גם יחד. בעשותו כן, פצחה לניפיי בזמר קינה עתיק שהסתלסל כעשן. סיבי החיבור הארגמניים נחשפו אט אט. לבסוף, נטל הרופא את האיזמל והחל לחתוך. מיקוי כיסה את פניו בידיו בעוד זמר הערבות עולה ויורד, ממלא את החדר בצליליו.
שעות חלפו בטרם הרגיש הרופא שהכל מוכן. בזהירות החליק את הגוף הטבעתי החם שנמשך בשמן, לאורך צווארה ומעל לראשה של גברת פרמן. החובקת הונחה בעדינות במיכל השימור ורחש תסיסה נשמע. תמיסת השימור בעבעה קלות וחדלה.
"דקה ועדינה כל כך," מלמלה לניפיי. "היא תישאר בחיים, אדוני הרופא, היא תוכל להשתכפל?"
הרופא טבל את אצבעו במשחת פחם. "היי שמחה יקירתי," אמר וצייר באצבעו מעגל שחרחר על צווארה של הנפטרת, סביב סביב. "אמת, דקה החובקת. עדינה מכדי להשתכפל בגלגולה הנוכחי. ובכל זאת חזקה היא! בהן צדק, תשרוד!"
"ומי יודע," קרץ הרופא לעבר מיקוי וצבט בלחיו. "אולי אתה מכולם תזכה בה, בחובקת של סבתא."
אולי אכן כך יהיה, אם ירצו הקדמונים. אולי אותה יישא הילד על צווארו לאורך כל חייו, שבועות, חודשים ושנים.
בעיירה החקלאית 8 שררה עלטה. חרמש הירח הדק שלח קרניים זהירות מבין העננים הלבנים. בבתים הנמוכים עטורי הרעפים, הלך וכבה האור. לניפיי צעדה ברחובות בנוקשות, פניה הנאות מושחרות בפיח הסוואה. למרות עייפותה, מגפי הסיור הכבדות לא השמיעו רחש.
הדקות חלפו באיטיות. בקושי שמעה את משק כנפי העטלפים, את רשרוש הענפים ברוח, את הקרפדות המקרקרות והיתושים המזמזמים. המזמורים העתיקים קרקשו בראשה כמטבע בכוס פח. היא לא הניחה להם והם לא הניחו לה.
מבטה נמשך שוב ושוב לחלונות הבתים. חלונות אותם סבתא פרמן לא תראה עוד לעולם. מחלון אחד בקע עדיין אורן של עששיות רבות. מישהו מאחר להירדם.
לניפיי הגיעה לכיכר המרכזית והתקרבה בזהירות לעמוד הפלדה של הפנס העתיק הכביר. בעייפות נשענה עליו לרגע קט, שלפה מחגורתה נאד עור קטן ולגמה. חריפות מרעננת פשטה באבריה. מעליה, חרקים מעופפים סבו סביב הפנס המהבהב. לא ירחק היום בו הגנרטור החשמלי העתיק יתפרק לגמרי. אם לא תגייס הגילדה הפוליטית את הכסף הנדרש, תשרור לראשונה חשיכה בכיכר המרכזית הגאה.
פתאום, זמזם מצפן האיתור ורטט בחגורתה של השומרת.
זוממ..! ושוב, זוממ..!
זוממ..!
זוממ..!
זוממ..!
זוממ..!
זוממ..!
ליבה של לניפיי החסיר פעימה. שבע פעמים! שבעה פראים קרבים לתחום העירוני! ומולם ניצבים שני שומרים ערניים ועוד שומרת עייפה אחת. מוחה החל לפעול במהירות בעוד רגליה כבר דוהרות לעבר גבעת התצפית הסמוכה. אם השבעה תוקפים במאורגן, מכיוונים שונים, לא יוכלו שלושת השומרים להבריח את כולם. חייבים יהיו להפעיל את האזעקה.
איש לא יאשים את השומרים על כך. כאן אין גדודי שומרים כמו בעיירות הגדולות. ובכל זאת, כשכל העיירה תצטרך להתעורר בכדי לתקוע בשופרות הלב יתכווץ בחזה. כבוד הגילדה ותפקידו של השומר מחייבים לעשות הכל בכדי שהתושבים העמלים ינומו בשלווה ויזכו במנוחה.
מתנשפת עמדה בראש הגבעה ומצפן האיתור בידה. במהירות כיוונה לעבר השדות הסובבים, אל העמק הרחב, אל הגבעות ומעבר לאגם. נו כבר, האיצה בליבה בצג הירוק, כשהדמויות הנעות הלכו והתבהרו.
יבורכו הקדמונים, חזה עלה וירד. האזעקה לא תופעל הלילה. משפחת חזירי בר צועדים בסך אלה, לא יותר.
השבעה צעדו נמרצות לעבר השדות הצפוניים, חלקות הפטריות והכמהין. מחייכת, פנתה והחלה צועדת במשעול המשתפל, לאותו המקום. לא יזיק לבדוק שהחזירים מסתפקים באבוסים שמולאו למענם. אם ינסו לחפור החוצה את פטריות הכמהין המתוקות והיקרות תסלק אותם מיד.
אך בטרם הגיעה למחוז חפצה, ושוב:
זוממ..!
שניים. פראים נושאי מקלות בוערים וחניתות.
והם רצים דרך הוואדי, אל המתבן הגדול.
היישר אל גזרתה.
רק לניפיי תוכל להגיע אליהם בזמן. היא ולא אחר.
נשאה רגליה כחץ מקשת, שוכחת מעייפות, שוכחת מהקינות, מהתפילות, אפילו מסבתא. במרוצתה, היטלטלה על צווארה של השומרת שרשרת משרוקית הרעם.
בחדר האורחים החשוך בבית משפחת פרמן ישן הרופא בשלווה גמורה. חולם על ספריות ומחקרים ותגליות כאשר יד נמרצת טלטלה את כתפו. מיד נשרו צעיפי השינה כעלים יבשים. מה קרה?! תאונה? הוא פצע את עצמו כשנפל?! וכבר הוא בחוץ, ממהר אחר לניפיי קלת הרגליים, לעבר השדות.
כשהגיעו, הוא שפשף את עיניו בתדהמה. הייתכן?!
לא שומר פצוע שכב שם אלא… פרא?! מוטל ליד תעלת השקיה יבשה, ענף בוער לצידו וחניתו האחוזה עדיין בידו נעוצה בחזהו. נשימותיו שטוחות, עיניו העצומות רוטטות.
"מדוע לא הפעלת את משרוקית הצבועים, ילדתי?" שאל בפליאה. "מקומם של התנים והצבועים כאן. בן מוות הוא, נוטה למות! מדוע קראת לי?"
לפתע הבין. "עייפה את, נכון? מבולבלת?"
מיהר הרופא לכסות אפו בחבקי כותנה וקרב מעט, בהיסוס, לפצוע. גס למראה בסחבות הבלויות, בזקנו המדובלל ועורו המחוספס. כולו מצולק ופצעיו הישנים זבי מוגלה וריחו מצחין. פרא, ככל הפראים.
"הבט דוקטור," משכה השומרת ענף יבש ארוך וקירבה קצהו אל הפרא המוטל. הענף נרעד בידה כשהסיטה את שערותיו הארוכות שכיסו על צווארו. פיו של הרופא נפער…
בצירוף מקרים התלפפו קנוקנותיו של צמח מטפס על צווארו של הפרא, כשנס מהשומרת או אולי כשהתגלגל ונפל. בצללים של טרם שחר, נראה צווארו המחוטט כצווארו של בן תרבות. פרא עם חובקת, ירחמו הקדמונים!
"הלא תבין דוקטור, מדוע אינני מסוגלת לקרוא אליהם, לאוכלי המתים?"
"הבי לי את משרוקית התנים אשר לך, ילדתי. אשרוק אני ואזמנם הנה."
"בבקשה ממך, רופא נכבד," אמרה בתחינה, "הלא תוכל לתת לו רפואה מחזקת? במשרוקית הרעם אבריחנו מכאן, אל מושבות הפראים."
מה היא אומרת?! נדהם הרופא. והרי המגע עם הפראים אסור הוא. טאבו מוחלט! לרפא אותו? להצילו? האין זה טירוף, חשב אל החובקת שהשיבה בהתכווצות נבוכה מבולבלת.
באותו רגע טרטר המצפן.
הפרא השני שנמלט מנסה לחזור בנתיב אחר.
"לכי לך," אמר הרופא. "הבריחי את השני. בינתיים אחשוב מה אוכל לעשות."
לניפיי נבלעה בין עצי המטע, במרוצה. ראשו של הרופא פעם בכאב. אם יקרב עוד, אם ישלח ידו ויגע בבשר הפראי, המצחין, המטמא, האם יכוהו הקדמונים בברק?
בעצבנות הסיר הרופא את חבקי הכותנה שכיסו את אפו. לתדהמתו, ריחו של הפרא לא היה כה נתעב. ניחוח זיעה חמוצה, דם ופחד. הפרא נע וגנח.
לו הברברי נקי יותר, תהה הרופא, מגולח ולבוש, לו פצעיו טופלו וחובקת של אמת לצווארו, האומנם עודנו פרא? לו היה נשאל על כך בכל יום אחר, התשובה הייתה ברורה. אבל עכשיו… כעת…
נזכר הרופא באחד הספרים האסורים שאיכשהו התגלגל ונמצא תחת שטיח בספריית הגילדה. אגדות היו בו ולא פרקי אנטומיה. סיפורי בדים ולא חוכמת הריפוי. אבל התיאורים משכו את ליבו.
עוד דף ועוד דף הפך הרופא בשקיקה. לאור עששית הלילה נסחף בין המילים לתוך ערי תעשייה אדירות ממדים, בוהקות בחשמל מסמא עיניים. הוא שמע את דהרותיהן של אלף כרכרות שנסעו בכל רגע, בדרכים יצוקות, שחורות כבזלת. במקום הפלאי ההוא, הספרים זהרו בחשמל וכל אחד מהם נושא בתוכו חוכמת דורי דורות ואלף ספריות. ואיש לא ענד שם חובקת, מבוגרים וילדים כאחד.
בפרק האחרון אסון בא. ימים רעים של ריב ומדון שמילאו את הערים. איש את אחיו היכה בידו או קטל בשופר חלול של חשמל ורעם. למרות ערי הענק, הספרים, המגדלים הנישאים, בני התרבות איבדו את דרכם ונעשו לפראים. והשמים בכו. עננים רעילים הביאו חורף ללא סוף. שדות נבלו. עצים קמלו. כל החשמל נגמר.
מתוך האפלה טור ניצולים הגיח. נשיא גילדת המדע הובילם למסתור במעמקי האדמה. במחטים ארוכות שאבו הנשיא וסגניתו מדמם. שפכוהו לרקמת בשר עגולה כטבעת. ריקמה שבראו, ריקמה שאילפו, למען בני האדם שנותרו על פני האדמה.
שלף הרופא מהתיק את מיכל השימור הקר למגע ופתחו ביד רועדת. החובקת שבפנים התחדשה מהר מהצפוי. הכפילה ושלשה את משקלה.
אמרי נא, לחש והתחנן אל החובקת הקשישה. העליי להצילו?! האם… התסכימי לגעת בצוואר הטמא, להתחבר?
הראש מסתחרר משאלות והזמן כה קצר… היכוהו הקדמונים בברק? הינסה להגניב את הפרא המעולף אל מרכבת הדואר? היצליח להבריחו אל העיר, לתוך המרפאה? ואם יצליח, האם ישרוד הפרא את הלילה? ומה יקרה אם יתאושש? היקום על הרופא להורגו? התצליח החובקת לאלפו בינה? האם תשרוד על צווארו של דמוי האדם?
האופק החל מאדים. מרכבת הדואר בקרוב תחלוף בסמוך. מי יקדים להגיע, המרכבה או השומרת? נפל הרופא על ברכיו והביט מתחנן ברקיע. קדמונים אדירים, התתנו סימן מה עליי לעשות?!