227 חופשייה ברוח – רוני יפת

חופשיה ברוח

אני שטה דרך שובל הרוח יחד עם מעוף ציפורים נודדות. הסכין כבדה ומגושמת, כמעט נופלת ומחליקה מבין אצבעותיי. אני בקושי מחזיקה בה.  אני מחפשת בעייני את הקורבן. מישהו שזקוק לעזרתי, כמו שאני זקוקה לעזרתו. אני נאחזת בכל פיסת רקיע בעולם הזה, ומתמלאת בתקווה.

באוזני מנשבות מנגינות, כמו זרמים רבים של גלים מתנפצים ונסחפים בים. הרוח חופשיה, חזקה וגועשת מעל העננים. רגלי יחפות, זנבי הנמרי מרחף מאחור, מתחת לשמלתי המתנפנפת. שערי ארוך וחלק מסולסל מעט בקצוות, עובר את ראשי וגולש על הגב, כעת הוא פזור והרוח מסרקת אותו. הכנפיים השחורות והגדולות פרושות לצדדים, עולות ויורדות, תנועתן מהירה, פחות משניה ושוב אני דואה. התנועה הזו, הקטנה בכנפיים, מאפשרת לי לצוף ולשוט בשמיים במשך דקות ארוכות.

השמש מפזרת אור בהיר. קרניה חמימות ונעימות, והכנפיים שלי מתחזקות. לא נדרש לי מאמץ רב לנפנף בהן. כמו ציפור גם אני רוצה לגעת בשחקים. התמלאתי באנרגיה, ובאופוריה של חופש, במציאות חלומית וקסומה.

כאשר חלפתי מעל עמוד אש שצץ משום מקום, נקלעתי לתוך ענן מחניק ומעופש. אני מתמלאת בו ומתכסה ברפש. נבהלתי. חשבתי שאשאב חזרה למקום ממנו הגעתי, שבו השמש חמה ושולטת בכול. אין שם אף לא צל עץ אחד לעמוד תחתיו. הפנים בוערות, שורפות. השיער אף פעם לא מתייבש, הוא רטוב ונדבק אל הגוף. כל מה שיכול לבעור, נמס תחת קרניה. מלבד הים. אבל גם הוא גוסס, ומוציא בשאריות כוחו את הזיהום אל החוף. כשהלכלוך חזר ושקע בו, הים דמם וקפא לגמרי עד שנשבר מבפנים והפך לרסיסים חדים ומסוכנים כמו נטיפי זכוכית. האוויר הרע התפוגג, נחנק בעצמו מרוב זיהום, נצבע בלבן, משתנה לאפור, ונשאף אל תוך הריאות והלב.

בעולם ההוא, הרוח נשכחה עד שנעלמה בלי תקווה. היא כלואה ואבודה, ולא יכולה לנשוב, ולהניף דבר. כשהיא מתאמצת, מנסה לנשב בשארית כוחה, להבות האש רק מתחזקות. אבל כעת, הרוח סביבי ממשיכה לשלוח אלי תווים, ומאירה בתוכי את החשכה. ידעתי שהכול בסדר, אני עדיין חופשיה. הרגשתי שהיא דוחפת אותי קדימה. פילסתי בגופי פתח יציאה תוך ענן העשן. הבטתי למטה, והמשכתי לפלס את דרכי ולעוף מתוכו. כשחזרתי לראות באופן ברור את הבניינים תחתיי ואת העצים, נפנפתי בכנפיים מהר משמחה.

הכול כאן שונה ובצבעים אחרים. השמש שולחת לאדמה קרניים עם חום מאוזן נעים ומזין, גם כשעננים אפורים מכסים את האור. אפילו עכשיו אני מצליחה לראות את הירח מסתתר מאחורי עננים. אני מתרגשת והבטן שלי מתמלאת בפרפרים. מעולם לא ראיתי את הירח, הרגשתי את הרוח, נגעתי בכוכבים, אני שולחת את ידיי אל הצדדים, ומרפה את הגוף, והראש מתרוקן מכל מחשבה. אני מתהפכת על הגב וסוגרת את העיניים. כמו עץ אני שולחת שורשים לאדמה תחתיי. סביבי ירוק, חום וכחול, ואנשים, אלו החיים שאני מאחלת לעצמי. את ההרגשה הטובה שלהם אני רוצה.

לטפס ולרוץ לצלול ולעוף. הכול כאן נראה משמעותי ופשוט. הלוואי שיכולתי לצייר את המחשבות שלי, לרקום אותן בחוטי משי עדינים, ולהתבונן ביצירה שלי. לחוות שמחה, לצחוק בעצמי. עננים שטים ברוח, אפילו בזמן סופות ברקים והים משנה צבעים.

אני רוצה לעוף ולקשט את העולם כמו הרוח בעלים ופרחים. אני מנסה לשמוע בקולה, אך הסכין שכרוכה בין אצבעותיי, ממלאת אותי בתקווה שאצליח להשתחרר ולא אהיה לעולם יותר כלואה באש הגיהינום. אני מנמיכה עוף כדי לראות מקרוב, לחפש את הקורבן, והתקווה הארורה בסכין מקררת לי את הלב.

כל כך הרבה צורות והבעות, רואים מיד כמה בני האדם שונים בפרצוף, בהליכה, ובמנטליות, מכל ה"חופשיים" תחת האדמה. אני מנסה להיות אחרת- חזקה, אך בחולשה המשכתי להתלות בסכין, ולחפש את אותם האנשים, שמבקשים את עזרתי. שרוצים בגאולה.

לפתע הבחנתי בנקודה קטנה ושחורה על קצה בניין גבוה במיוחד, מעל כל העיר. לא יכולתי להתאפק, הייתי חייבת לעוף אליו. עפתי מעל האדמה, מעל הבתים, בגובה הבניינים. עד שראיתי באופן יותר ברור. היטבתי את אחיזתי בסכין. מישהו עומד שם לבד על הגג ומסתכל לקצה, נראה כמו בובה תלויה על חוט רופס וחלש שעומד להיקרע. הוא נראה מפוחד כל כך, למרות שלא ראיתי באמת את החוט, הרגשתי בו. רציתי לעזור לו.

ככול שהתקרבתי, האטתי את מעופי. פניו של האיש התלוי היו נפולות, מבטו כלפיי מטה והגוף שלו רזה ומצומק. הוא ניסה להרפות, לשחרר את הרגליים מעל הקרקע. האור מתערבל בחושך, ועיניו בולעות את האפלה. העיר מתחתיו מושכת אותו לקצה. נותר לו צעד אחד לפני הנפילה. אני חייבת לדעת אם האיש הזה באמת רוצה למות, לוותר. אני מנסה להבין אותו, מה הוא מרגיש. הוא לא יקפוץ בעצמו, ללא דחיפה.

כשהוא עומד על קצה חומת הבניין, העיר מלמטה מאיימת. אני שומעת את הצעקה שהוא צועק בתוכו, מנסה לקרוע את השמיים. כשאתה עומד כך על בניין, זו הקריאה הכי גדולה לעזרה. אכזבה ובושה מחלחלים בך, מחשבות מאמללות מבפנים. אני מכירה את הפחדים שלו, מלווים כל מחשבה.

כל הפעמים שניסיתי לברוח, ולא הצלחתי, תעתעו בי. הסתחררו בתוך ראשי כמו הבזקי ברקים של זיכרונות עמומים. הפעם הזאת שרציתי חיבוק, ולא היה ממי לבקש. בפעם אחרת ביקשתי עזרה וקיבלתי סטירה. ובפעם האחרונה, כשבאמת צעקתי, כולם ברחו. אני מכירה את ההרגשה הזאת טוב מדי. נעמדתי על הגג, הכנפיים סגורות על גבי וזנבי מתנפנף מצד לצד, נע בעדינות בעזרת הרוח. צעדתי לקראתו והרגשתי את חוסר האונים שלו. כשנעמדתי מאחוריו, רציתי לשים את ידיי על מותניו ולגעת בו. הסכין החליקה מתוך ידי ופגעה בחומה שעליה הוא עומד, הנגיעה ברצפה השמיעה רעש מצלצל של התנגשות מתכת על בטון. לקחתי צעד אחורה ממנו, והסכין נשארה בנינו על הרצפה.

למשמע הרעש הוא הפנה את גבו לתהום. "באת לקחת אותי"? הוא שאל, עומד לפני חלש וראשו כפוף לרצפה. הוא בטח חושב שבאתי להרוג אותו. כשאני לפניו עם כנפיים וזנב, הוא לא מבחין שאני אנושית מבפנים. 

ידעתי שזאת ההזדמנות שלי, פשוט לספר לו, "אני יכולה לשחרר אותך אני רואה שאתה סובל." הוא הרים מעט את ראשו. תקווה קטנה ניצתה בעיניו, אבל לא הייתי בטוחה באיזו תקווה הוא נאחז,  אז פשוט שאלתי בקול חלש, "לחבק או לדחוף?" והושטתי לו את ידי.

הוא שלח מבט לסכין הזרוקה בנינו. "יש חיים אחרי המוות?" שאל במעט ביטחון. אחר כך בלי להסס הרים את מבטו וביקש, "בבקשה, תיקחי אותי לשם."

"מה שאתה צריך נמצא כאן." אמרתי לו, והתכוונתי לזה. הבטתי לאופק הנשקף מאחוריו.

היה לי ברור מה יקרה לו אחרי המוות. התרכזתי בכך שבדחיפה אחת, כל מה שהוא ומי שהוא ייעלם. כשבני האדם עוד בחיים השדים מהגיהינום עולים. מחלישים את בני האדם עד שאין להם יותר סיבות לחיות. לאחר המוות, הם מתפתים לבחור לחיות בגיהינום ללא רגשות מצפוניים. להיות מת בגיהינום פירושו שאתה חופשי, נפרד מהנשמה. אני לא מהמתים, אבל תחת האדמה יש הרבה "חופשיים".

הרוח התחזקה וחלפה בנינו. היא בלגנה את שערי והעיפה את כתפיית השמלה. הרמתי אותה כדי שתסתיר את בית החזה. לא רציתי שהוא ייבהל ממני. ודווקא אז הוא אמר, "את לא צריכה להסתיר את השריטות." ולאחר רגע הוסיף, "את יכולה להראות לי אותם?"

התביישתי, פחדתי שהוא ירגיש מאוים. ייבהל כל כך שהוא ימעד וייפול אחורה, הורדתי לאט את החלק העליון של השמלה, כי קולו שידר ביטחון, וחלפה בתוכי תחושת צמרמורת של פחד. אבל גם רציתי להיפטר מהבושה, להיות גאה במי שאני. פרשתי את כנפיי, זנבי נמתח מאחור והסתובבתי באיטיות להראות לו את הצלקות על הגב.

"מי עשה לך את זה?" הוא שאל בעניין. אני רואה בו את התבונה, ואת המהומה שאורבת על יד הלב שלו, הכוונות שלו סותרות ומשתנות.

"זה סתם, זה… כבר עבר," אמרתי.

"אבל הכול עוד טרי." הוא אמר, סף הרגש שלו שברירי ומדויק, הוא במצב כוננות חד וקולט כל תנועה שלי. בזמן שפצצה מתקתקת יושבת לי על הלב, הבנתי שאני מעניינת אותו. אני לא רוצה לדחוף אותו, אפילו שאני יודעת שמהגיהינום כל חופשי יכול לחזור. מי ירצה לעזוב מקום שבו הכול אפשרי. הם חיים בתוך מערבולת של פשעים. החופשיים בגיהינום לא נשפטים, ולא חומלים. הם אפילו לא יכולים להתייסר בינם לבין עצמם על מעשיהם. היה לי ברור שהמצפון ששוכן בליבו, הוא זה שלא נותן לו לקפוץ. שיש מקום שיכול לשחרר אותו מהמצפון שלו. אם הוא ימות הוא מוותר על עצמו לגמרי, ובשביל מה?

בגיהינום יש להם חופש נטול איסורים ובחירות. אבל הם בסה"כ קורבנות, כמוני. כל נפש צריכה שומר, במיוחד כשאתה עומד לוותר עליה. אני לא מתכוונת לתת לבן אדם להירקב בגיהינום לחינם.

הוא תלה בי תקוות בעיניים גדולות ונואשות. אני מכירה את הדרך הנסתרת לגיהינום, השדים משטים בו ממש ברגעים אלה. גורמים לו להאשים את כל העולם ובעיקר את עצמו. בני האדם חושבים שלפי המעשים מגיעים לשם, אבל הגיהינום מוצא את החולשה. גורם לאדם להאשים את הנשמה. לגיהינום לא אכפת ממעשים, הוא חזק על חלשים.

"תעצום את העיניים, תסגור אותם, ואני אשחרר אותך." אמרתי כדי שאוכל לגשת אליו ולהיות הכי קרובה שאפשר. הלכתי לקראתו בזהירות ונעמדתי לפניו על קורת הגג. הרגשתי איך כל הכובד של גופו יורד מהכתפיים לבטן לרגליים ונוזל על הרצפה. שמעתי את הרוק נבלע ומתקשה לרדת לו בגרון, הוא מנסה להחזיק את הנשימה האחרונה בריאות. כשהוא עצם עיניים, הוא לחץ בכל הכוח שנשאר לו, מתאמץ לא לפתוח חזרה.

מקרוב הבחנתי בנמשים הקטנים על הפנים שלו, במיוחד על האף. גופו קר וחלש ונוגע בשלי, השפתיים שלנו כמעט נוגעות. פעימות ליבו דופקות באופן מתואם לפעימות ליבי. ידעתי בתוכי שמה שהוא צריך עכשיו, זו תמיכה, אפילו אם הוא יעיף אותה אחורה, ישבור אותה לחתיכות, ויצעק עליה עד השמיים, היא לא תלך לשום מקום.

כשהוא הרגיש אותי לפניו וצמודה אליו. הוא הרפה מעט את שרירי פניו, אך עיניו נותרו סגורות בעדינות. נגעתי באצבעותיו והזזתי  אותן באיטיות, הוא שיחרר מעט את הלחץ. אני עושה לו טוב, הוא מרגיש מעט בטוח.

אינטימיות וקרבה באוויר, ובלי שהוא בכלל מתאמץ, הוא גורם לי להרגיש משהו אחר. הלוואי שהוא היה מבין שהוא זה שגורם לי להיות מה שאני עכשיו, רק למענו. אני מלטפת את שיער ראשו, מעבירה יד מטה ומעלה. והוא בלי להפעיל מאמץ, כאילו נתון לתזוזה של הזרוע שלי, פוקח את העיניים ואומר, "את כל כך יפה."

הוא הניח את ראשו על כתפי ומעיניו זלגו דמעות. חיבקתי אותו באופן אוטומטי, בגלל שהוא כל כך חלש, לא הצלחתי להתרכז בעצמי. כשאני גלויה לפניו ואמיתית, הוא מרגיש בי ומתרחק מן המציאות. הוא רוצה להישאר בתחושה הזאת.

הרגשתי שאני מושכת אותו למעלה מתוך בור, שיש לי משמעות. לא היה לי אכפת יותר מהדרך המפחידה שתיקח אותי חזרה לגיהינום. ברגע שמישהו סמך עלי, הפסקתי לפחד. הייתי בשליטה. צעדתי צעד גדול אחורה. ירדנו מהמדרגה של החומה, ובתנועה של היד שלי, במשיכה בשיער בראשו, הוא הרים את הראש להסתכל עלי. הוא לא עמד בעצמו, לא החזיק את גופו, וממש נשען עלי, רק כך הוא הצליח לרדת ממדרגת הקצה.

"אני מהופנט" הוא אמר. החזקתי אותו כשגופו קרוב אלי הרגשתי חזקה. "עיניך בוהקות. הן גורמות לי לרצות להיות מרוכז רק בך." למרות גופי החבול, בעיניו אני יפה ומושכת. תחושת הקלה עטפה אותי, כמו לרחף בין עננים. אני חווה סחרחורת טובה, כאילו עלים ופרחים מסחררים את ראשי. משהו ברגע הזה גרם לי לפרוח. להימשך אליו, להיות חשובה, ונאהבת. להרגיש משהו שלא חוויתי מעולם. בלי לחשוב, נישקתי אותו בעדינות. התחלתי להוריד לו את המכנסיים והוא המשיך ולבסוף השליך אותם על החומה. הם כמעט נפלו למטה. הוא התיישב על המדרגה ממנה הוא עמד ליפול, ופשט מעליו את החולצה. ידיו נוגעות במותניי. הוא מסתכל עליי והפשיל את שמלתי השחורה כלפיי מטה, עד שהשמלה נגעה בכפות רגליי.

התיישבתי עליו בעדינות, הנחתי את ראשי על כתפו, ונשמתי נשימות קלות.

החזה שלי נוגע בשלו, והכנפיים שלי סגורות ורפויות על גבי. הוא נוגע בי מתחת לכנפיים ולא נרתע מהשריטות, ומהצלקות. הוא נמצא ונושם לתוכי, הופך אותי לאמיתית, גורם לי לשכוח. אנחנו מתמסרים לרגע. וכמו עלה נידף ברוח לקרקע יציבה, נפלנו אל הצד, ונשכבנו לאורכה של החומה. הרגשתי ששנינו נושמים נשימות אהבה. יש מישהו בעולם שמבין אותי.

סכין הפלדה על ידינו, שלחה הבזק אור כסוף לשמיים. בדרך ברורה וזוהרת היא נותנת לנו את החופש לבחור, לעשות את מה שצריך לעשות. היא רוצה שנרים אותה.  הרגשתי שאני לא מתכוונת לוותר עכשיו. אני חזקה הרבה יותר ממנה, אישוני עקבו אחרי הבזק האור בתקווה.

דווקא אז, בדיוק ברגע הזה, קשה לו להאמין, גם כשהוא נוגע בי. למרות כל המילים היפות. בין רגע הוא וויתר על האפשרות לאחוז ולחבק אותי. הוא לא מבין שהיא מכושפת, שאם שהוא יגע בה עכשיו, זה הסוף של שנינו. בלי להסס, הוא הרים אותה, מסונוור וחלש, הוא הניח אותה בין ידיי. וקירב אותה אל הלב שלו. מכל תזוזה שלה, אפשר למות. בדרך להיות חופשי, הוא מאבד את הדעת.

הוא בחר את הרגע הזה, אין לי דרך אחרת. היא יודעת שהוא חלש מספיק בכדי לפגוע בו, למשוך את כל תשומת הלב אליה, היא מחלישה אותו, וגורמת לו להרגיש שהוא עושה את הדבר הנכון בשביל שנינו. הוא עוצם עיניים, תולה בסכין שבידיי את כל תקוותיו. שוכב לפני שרוע וחשוף, ומחכה רק לי. כל ההרגשה הטובה התנפצה לי בפנים, ברגע אחד חזרתי להתייסר. חזרתי שוב פעם אל הכלא השחור של המעשה שאמור כביכול לשחרר אותי. היד שלי מחזיקה בסכין, והוא שוכב שם עם עיניים סגורות, מחכה שאהרוג אותו.

זה פגע בי מאוד. הוא בכלל לא שם לב למצפון הפנימי שלי שצועק ובוכה. לא אכפת לו שאני מעדיפה לחזור לגיהינום ולא להרוג בן אדם. הוא מרוכז בעצמו ולא רואה את הנפש שלי. בשנייה הוא גרם לבועה בתוך ראשי להתנפץ. זה כואב לי מבפנים, אני מרגישה כישלון עצום ואכזבה מטורפת. דרך היציאה שלי מהגיהינום הולכת ומתרחקת ממני, ואם אני מקרבת אותה היא מכאיבה לי, גורמת לי להתייסר. הרגשתי שאם הוא לא מוותר, ומבקש למות, גם אני לא.

למרות כל הקושי, החלטתי שאני חייבת לנסות. אם לא בשבילו, אנסה להרוג אותו בשביל עצמי.

הכאב בידיים שלי גובר וקצה הסכין חלק וחד, נוגע בו. אני צועקת בתוכי עד השמיים, עיניי מתמלאות בדמעות שלא מצליחות לרדת. אני מחזיקה מעלה את הראש ומתאמצת לא להסתכל עליו, פניי התמלאו וורידים שמתארכים ובולטים על המצח. הכנפיים פרושות ועוטפות אותנו, מנפנפות חזק וגורמות למערבולת רוח שהקיפה וסוגרת אותנו מכל כיוון.

אם להרוג היה חלק ממני, לא הייתי צריכה חתיכה ממתכת.

היד שלי הרי משתמשת בחפץ חד ודוקר לא פחות מפגיון פלדה שחושל בגיהינום. המעשה הזה מראה לי בצורה ברורה שזו טעות. אני לא אמורה להתנהג כך. גם אם אהרוג אותו בשתי ידיי בכול הכוח הפיזי שלי. הלב בתוכי התפוצץ מכאב, והראש לא יפסיק לכאוב. אין דרך נכונה לצאת מזה, הרי הוא חלש.

המעשה הזה יגרום לו ולי, להיות שייכים לגיהינום, אפילו אם אשתחרר מתוכו, אמות מצער.

אני מודה, ומברכת על עצם המסוגלות שלי לבחור לזרוק את הסכין. ומתייסרת עד כלות נשמתי שהוא לא רואה את הנפש השבורה שלי בפנים.

וורידים כחולים ממלאים את זרועותיי. אני אבודה בתוך עצמי, את שארית כוחי אני מכוונת לתזוזה החזקה בכנפיים. ככול שאני ממשיכה להתייסר זולג הדם מהאף, מטפטף על השפתיים, לצווארי. המוות שלו ישחרר אותי מהגיהינום, אך לא יכולתי להיאחז בספק שמעשה כה אכזרי יגרום לי לאושר. אני מקווה שהוא מבין, לפחות מנסה להבין, למה קשה לי להרוג, בדיוק כמו שלו כל כך קשה למות.

ידיי רעדו ועיניי זהרו כשהוא דיבר. הרגשתי הקלה בבטן ובקצות האצבעות שנוגעות בסכין, נשמתי מהר, עמדתי להיחנק מרוב האוויר שנכנס ויצא לי מהפה. הוא חיבק אותי חזק בלי להרפות ולשחרר, ואמר את הדבר היחיד שרציתי לשמוע, "אל תעשי את זה."

השלכתי את עצמי לאחור על החומה. אוחזת בסכין, ולא מרפה. נושמת מעט ומאבדת את האוויר מהר. כשהכאב התחזק כך גם הנשימה יוצאת ונכנסת, עולה ויורדת בתוך הגרון. כשניסיתי לנשום ביציבות נחנקתי עוד יותר. אם הוא היה יודע את כל האמת כמוני, הוא היה חושב שהוא לא רוצה להיות חלש. עצמתי את העיניים חזק, ניסיתי לחשוב על משהו אחר, אבל כל מה שהצלחתי לראות היה שחור עמוק שמשתק אותי. אני עייפה ושבורה לאלפי חתיכות.

הוא מושך בידי כדי שאתרומם ואשב לידו. הזנב שלי זז מצד לצד, פוגע ברצפה ומתרומם. זז בעצבנות, ולא מפסיק. הוא התקרב אלי והסתכל עלי, שאף ונשף, הראה לי איך לעשות את זה נכון. הוא מנסה להרגיע אותי. לא נשארה בי טיפת כוח להסתיר יותר את החולשה בתוך תוכי. לא יכולתי לעזוב את הסכין, למרות הכול, היא תקוותי היחידה. כי אנשים, תופסים את החזק כחלש, וכל עוד הם מנסים לשלוט, הגיהינום פשוט ימשיך לתעתע בכולנו.

הוא, הוציא נייר מכיס מכנסיו שהיו זרוקים לידנו, כדי לנגב את הדם שנזל לי מהאף. התקרב ונישק לי בעדינות את המצח, אני מרגישה שגופי משותק. אני לא מצליחה להתייחס, לשים אליו לב. כבר לא היה לי אכפת מה הוא חושב עלי. אני לא מצליחה אפילו לנשום בתדירות נכונה.

לעזור ולשלוט לא הולכים ביחד. אחרי המוות, העולמות נפרדים, ואיש לא שומע. אני מבינה שלדעת, זו לא חולשה. אחרת הייתי פשוט מוותרת עליו והורגת אותו. הסתכלתי עליו בתקווה וניסיתי להרפות, אבל הדרך חזרה לגיהינום קרובה עכשיו יותר מתמיד. שמטתי אותה קרובה אליי, עדיין במרחק נגיעה. אבל הסכין נעלמה. בבת אחת נבלעה חזרה למקום ממנו היא באה.

כל הניסיון הכושל שלי להישאר כאן, להיות חלק מהעולם העגול הזה הלך איתה. קירות הבניין רעדו, אני הולכת לאיבוד. אפילו הרוח הנושבת סביבי הפכה חלולה. הוא הניח את ידו על ידי שמונחת על החומה, ומהמגע שלו בידי גופי קפץ במקום מבהלה. "הכול יהיה בסדר," הוא אמר וליטף את שערי, "היא נעלמה." אבל אני לא מצליחה להקשיב, המחשבות גורמות לי להיות עוד יותר מבודדת, ובלי שליטה אני צוללת ונשאבת פנימה אל תוך עצמי. אני רוצה שיקרה משהו, כל דבר, רק לא להיות עוד רגע אחד לבדי. ניסיתי להסדיר את נשימתי ולחשתי, "אני פוחדת." בעיניי האישונים מרצדים ברעד, הוא לא מבין שרודפים ורודים בי. אבל הוא רואה שמשהו גדול מפריע לי מבפנים, ואני לא מסוגלת יותר. "כואב לי מידי, זה באמת אכזרי". אמרתי והרגשתי שאני נסחפת רחוק, אני מנסה לשמור על עצמי. להתגבר על המחנק שבועט בי ושובר לי את העצמות.

השתיקה הכבידה והעיקה, הכתה בי חזק. עד שאמרתי בקול, "אם אספר לך, הוא פשוט יבוא". הלב שלי בפנים, שבור. כשאנחנו עסוקים בלראות את הדברים העצובים, הכואבים והקשים, נכנסים עמוק אל תוך השחור במחשבות הרסניות. זה הגיהינום, הוא שולח את השליחים שלו בכדי לדאוג שכל האבודים ימצאו בסוף את הדרך השלילית עד אליו. כשמדברים עליו, חושבים עליו.

הוא שם את ידו על הלב שלי, שפועם בתוכי מאוד מהר. הוא לא מבין כלום, אבל אני רואה שהוא רוצה להיות חזק בשבילי עכשיו. "מי מפחיד אותך כל כך?" שאל בשקט.

 "הגיהינום." הוא הטה את ראשו בשאלה, "לא סתם אף אחד לא מדבר על המקום הזה," אמרתי ודמעות מלאו את עיניי, ולא הצליחו לרדת.  השדים באים למחשבות שלנו כשאנחנו חלשים, אז הם מחלישים עוד יותר, ואנחנו באמת עצובים מבפנים. מאשימים את כל העולם, ובעיקר את עצמנו. הגיהינום כאן. הוא הולך על קצות אצבעותיו, וברגע מרעים את עולמנו מבפנים ומבחוץ. לא רק שאנחנו בו. בזמן חולשה הוא איתנו ובני האדם פשוט לא יודעים. יש לו את הכוח לשרוף את כולם מתוך קרקע אינסופית ובלתי מורגשת. הגיהינום הוא היחיד שחי בעצמו. אין יותר גרוע מעולם נפשי ששולט ברוח, בשמיים, בים ובאדמה, כולא אותם, וצוחק.

הגיהינום לא צריך אף אחד. הוא יכול לבלוע אותם בחיים, עד שבני האדם מתים, הוא הופך את כל הצבעים בחיים סביבם לכתמים שאם ישפשפו אותם, הם רק ימשיכו להתפשט. הוא עולם חי. הוא עושה מה שהוא רוצה, למי שהוא רוצה, כמה שהוא רוצה. וכך השדים והחופשיים חיים בו בלי איסורים.

הוא התיישב מולי ישיבה מזרחית, אני מכווצת ורגלי קרובות אל הבטן. ידעתי שהוא רואה את בי את הסערה.

"בואי נשטה בו," הוא אמר, ועיניו נראו מסוקרנות וגדולות באותו הרגע. "מה את לא רואה שם?" הוא שאל בלי היסוס של פחד.

"שמיים, אדמה, מים." אמרתי והדמעות החלו לרדת ולשטוף את הלחיים. 

"באיזה צבעים מדובר הוא שאל?" שתקתי. אישוניי התרחבו מעט ופנו מעלה, אל השמיים. ניסיתי לענות, אבל לא מצאתי תשובה, הוא לא וויתר.

 "איזה צבעים אין שם?" הוא שאל והפעם עניתי במהירות, "כחול וירוק."

"מה עוד אין שם?" הוא שאל אותי.

"זכויות."

הוא רואה אותי רועדת, נחלשת. הוא נוגע בראשי עם ראשו, והצמדנו מצח אל מצח ושתקנו. הרגשתי שהוא שומר עלי, אז הוספתי עם מעט יותר ביטחון, אבל עדיין מאוד בשקט. "כולנו אסירים עם נשמה, אין לשבויים דרך יציאה אמיתית." בתוכי חשבתי שהייתי צריכה להבין מההתחלה, שאני בסך הכול בובה, שהגיהינום כאן איתי, והוא מושך לי בחוטים!

הוא התרחק ממני מעט, ואמר בקול שקט ונחרץ, "את שבויה בגיהינום." הרכנתי את ראשי. "עד מתי?" שאל בשקט, שתקתי. לא יכולתי לומר זאת בקול. הרגשתי שהוא מבין, הוא מרוכז במה שאני מציירת לו במחשבות, כשאני מדברת הוא מדמיין את אותם הצבעים, הריחות והצרחות.

הוא העביר את ידו על השריטות, ושם לב לסימנים נוספים על חלקי גופי. ובלי להרים את ראשו הוא אמר וקולו רעד, "עד פעולת ההמתה."

ליבי כמעט הפסיק לפעום מעצמו.

חשבתי על החופשיים שהולכים לשחוט אותי, בשביל לעלות אותי קורבן לגיהינום. נשכתי את השפתיים שלי, ניסיתי לסמן לו שאני לא רוצה להמשיך לדבר על איך אפילו אם אנסה לברוח, השדים ימשיכו לרדוף את הנפש שלי. יגרמו לי לחזור, כי אני לא מסוגלת להילחם.

ולמרות זאת, הגיהינום ימשיך לרדוף חסרי ישע בכדי לחגוג על הבשר שלהם.

הגיהינום משטה בחופשיים כשהם מוכרים אותנו תחת הכותרת, "חופשיים לאכול". כאילו אנחנו חיטה שצומחת מהאדמה. או טיפות מים עדינות שנופלות מהשמיים שהם שותים באופן טבעי. אני אבודה וכבויה. כי זו לא דרך הטבע, ולא של האדם.

"אני לא אתן לאף אחד לפגוע בך, את חופשיה," הוא אמר וחבק אותי, "את לא לבד."

אני מאמינה בחוזקו של הטבע, אבל כשהוא מחזיק את ידי, אני מבינה שאפשר אחרת. בני האדם יכולים לעצור את הצעקות שלנו, שעולות מתחת לאדמה.

הוא מסתכל קדימה לאופק הפתוח, הנחתי את ראשי על כתפו. כשהסכין נעלמה, הוא הפך להיות ההוכחה בשבילי, להרגיש ביטחון ותקווה. זו זכות, לדעת את כל האמת. להתייסר, ולשאת בהשלכות. חוכמת המצפון שוכנת בי, בכדי להפוך אותי לחזקה. בני האדם חושבים שמה שהם צריכים זה כוח שיגרום להם לשלוט בכול. אבל המצפון בליבנו, הוא התזכורת לכך שכולנו אחד. כולנו שורדים כשאנחנו לוקחים ונותנים. מפעולה למען האחר. משם מגיע הסיפוק שכל יצור חי מחפש.

הלוואי שהוא יעריך את מה שהוא רואה סביבו. החופשיים חושבים שהגיהינום הוא הבית שלהם. כי הוא בעצם שולט באקלים. אבל הטבע הוא הבית האמיתי של כולנו, של האדם ושל כל בעליי החיים.

אני רוצה לקחת את ידו ולעוף אל השמש, לפני שהיא שוקעת.

"כל רגע של עצב בכדור הכחול-ירוק הזה פשוט מתבזבז," אמרתי, וניסיתי לחייך מעט.

אני לא רוצה לדבר יותר על דברים שאסור. אי אפשר להיכנס למקום כל כך חשוך שהחוטאים הכי חזקים מגנים עליו. לגיהינום יש יותר מידי שומרים. מה שאני באמת רוצה זה לגרום למועקה להשתחרר. מתחתי מעט את גופי. בכנף הקרובה אליו עטפתי את הגב שלו בחיבוק, אבל גופו היה קשה וקר.

הרגשתי ברוח שחזרה לנשוב והעיפה את שיערי לצדדים ועל הפנים בפראות. התמסרתי לה, ואהבתי את זה. הוא לא הזיז את שערותיי שעפו והסתירו את פניי, וראה שאני מתפתה לחייך. עצם המעשה שקצת דיברתי. והצלחתי. סיפרתי לו כמעט את הכול, והוא לא ברח. גרם לי להרגיש פחות מפלצת. יותר אנושית.

הוא גורם לי לאהוב את עצמי, להרגיש את הכוח העצום שיש לאהבה. ניסיתי להאמין בעצמי, שאני מסוגלת לגרום לו לשים לב לאיזו נקודת אור באופק.

כשהסתכלתי קדימה ראיתי אותה חזקה וברורה. והוא גם כשהוא מסתכל, הוא לא באמת מבחין. בגלל הגיהינום, מרוב כל העצב. התקרבתי לאוזן שלו ולחשתי בסוד, "עוצמים את העיניים ומוצאים בכל דבר קטן שקורה משהו טוב." אני באמת מאמינה שבכל רגע חלש, יש איזו נקודה אפילו קטנה של חוזק. השדים לא אוהבים מחשבות כאלה. הן מונעות מהם לגרום לך להאשים את עצמך, הם מתנדפים ומתרחקים, ורק עובר בסביבה מין ריח של מוות.

הרוח הביאה איתה ריח לא טוב שחלף תחת אפי. נרתעתי לאחור. "זה מאחד המפעלים כאן," הוא אמר כשהוא קלט את תגובתי. התקרב להזיז לי את השיער מהפנים. לא אמרתי לו שהשיער שמסתיר לי את העיניים, דווקא נותן לי תחושת ביטחון.

אני מרגישה שעכשיו ברגעים כאלה רק ככה מותר לי לחייך, בלי להרגיש מוזר.

הוא נשכב חסר אונים על החומה, והניח עלי את הראש. ליטפתי אותו, ופניו פנו להסתכל אל השמיים. שמתי לב למשקפי השמש שלו זרוקות לידנו. הרכבתי אותם על גשר אפו וצחקתי.

"למה את צוחקת?" הוא שאל, והעביר אותן אליי. הוא הצביע על השמיים כדי שאביט בהם דרך העדשות, והסתכלתי בלי להסתנוור מהאור, והתרגשתי מעט.

השמש שקעה אל הים וצבעה את הרקיע בצבעי שקיעה עדינים, היא עצמה בצבע לבן בוהק, אבל היא שלחה את קרניה לצדדים  והן קיבלו גוונים של ורוד, צהוב וכתום, שיצרו סוגים חדשים של צבעים בהירים וכהים. הם התערבבו בתכלת וכחול עמוק, ונותנים מכת אור כזאת שאני לפחות, לא יכולה לא לשים לב אליה. ולא צריכה משקפי שמש, גם אם היא מסנוורת אותי. אני פשוט אוהבת אותה, היא כל כך צבעונית.

"גם לי יש משקפיים, בשביל לראות דרכם צריך לסגור את העיניים." אמרתי, והוא עצם מיד. הפעם הוא סמך עלי, הוא לא לחץ על העיניים, פניו המוטרדות, נראות מעט שלוות.

"מה אתה רואה?" שאלתי.

"אני לא רואה כלום, סתם שחור." הוא אמר ופתח מהר את העיניים שלו.

אמרתי, "תעצום נו.." בקול חלש. "מה אתה מרגיש? מתחת לאף? בין האוזניים? בין השערות?" צחקתי מעט, ונשפתי אוויר על הפנים שלו.

"אוקי… אני חושב שאני מבין למי את מתכוונת," הוא אמר והזיז מעט את הגבות.

"תדמיין אותה בתוך הראש שלך, תנסה לעקוב אחריה בתוך השחור." אמרתי, והרגשתי שטותית.

"אבל אני לא רואה אותה," הוא אמר. הקשתי על אפו בעדינות עם האצבע, ואמרתי "אז תצבע אותה," ושתיקה נעימה מלאה את האוויר סביבנו.

"היא יפה נעימה? תספר לי," והוא אמר וקולו היה נעים, והשתלב בשריקה שלה כשהיא חולפת בנינו. "היא כמעט צבעונית וכמעט שקופה."

"היא רגועה?" שאלתי.

"וגם מהירה. היא עדינה, היא יכולה להתערבל ולהפוך לסערה, בצורה יותר מהירה משניה." הוא  אמר וצחק.

כשהוא זז ורצה לפקוח את עיניו, עצרתי אותו ובלי לקחת נשימה אמרתי, "היא יכולה לקחת אותך רחוק מהמחשבות האלה שלך, תיקח אותך רחוק מהם אל מקום אחר. פשוט…. סתם תדמיין," המשכתי כשהרגשתי את השאלה בתוכו. "היא גלויה? למי היא דומה? אתה יכול גם סתם להגיד, מה שעולה לך לראש."

ליטפתי את ראשו, ואחרי רגע הוא אמר,  "היא עטופה בעלי כותרת קטנטנים הם זזים, מתערבלים בה מהר. הם גדלים ובין רגע נשברים ומתפוררים, תוך כדי העלים הופכים לגרגירי חול. הם מתפזרים ומתחילים לנוע ולרקוד כמו להקת ציפורים ענקית בשמיים. הנקודות האלה מאירות פתאום, כמו המון גחליליות ביער. לא, כמו מיליוני כוכבים בשמיים חשוכים במדבר, ממש כמו פלנקטונים בקרקעית הכי עמוקה בתוך הים. היא לוחשת לעשבים בקרקע ושורקת לצמרות העצים, סביבי הרים, גבעות אדמה נחלים מפלים ולרגע אחר היא בכלל באוקיינוס ושם היא חזקה ומרימה את הגלים."

התחלתי לצחוק, והוא לא פתח את העיניים. והמשיך להגיד, "עצים, המון עצים," ומתח את זרועותיו לצדדים.

"הם זזים?" שאלתי.

"כן"

"היא מזיזה אותם. ובאותו הזמן גם את הגלים".

והיא שמחה?" שאלתי,

"היא חופשיה".

"עכשיו תפתח את העיניים, ופשוט תסתכל בשקיעה," ביקשתי. "היא בכל מקום גם איתך בעיר, גם כשכול העולם השתנה, עוצמים לרגע עיניים, לא צריך להתרכז, פשוט לשים לב, כשהיא נושבת בך, היא עלולה לשלוח מחשבה טובה." הוא פקח, ואני חושבת שהוא שם לב לדברים אחרים בה, פניו נראו אחרת, אולי פתאום צצה לו מחשבה טובה. "תשחרר את הלחץ מהגוף, תוציא את האוויר, תן לקסם לנשוב בליבך"

הסתכלתי על פניו, התמלאתי בהרגשה שהוא מצליח. הוא חושב מחשבה טובה, אפילו אם היא מטושטשת, והשדים מנסים בתוכו לגרש ולהחליש אותה. האמנתי במחשבות החדשות והטהורות שמציפות וממלאות לו את הלחיים. הרגשתי בלחץ שמתרוקן מהראש ומתנוסס באוויר. והוא מצליח לשמר אותם, לאחוז באיזו תקווה. אני בטוחה שהוא יחייך עוד מעט והוא יראה פתאום שונה לגמרי. גם אם החיוך יהיה ממש קטן. הרגע הזה אמיתי. אלו מחשבות מחזקות שמושכות אותו מהתחתית. אני רוצה שהוא ירגיש את האור, כשהוא מסתכל עליו.

אני אולי תמימה, אבל אני יודעת שאפילו השטן בגיהינום מבחירה. המוות הוא צינוק, אבל אם אני הצלחתי לצאת ממנו. אפילו ליום אחד, גם הוא יכול. אני באמת מאמינה בו.

הוא הסתכל עלי חייך מעט ואמר פתאום, "את יפה את יודעת?"

ופשוט אמרתי לו, "במקום ממנו באתי יכולתי לעצום, ולראות דרכם תמיד." חייכתי אליו, אבל התביישתי. הפניתי את פניי כדי לחייך אל השמש רגע לפני שהיא נעלמת, ואמרתי,  "אני חיה בשביל הדברים הקטנים שבחיים, אני שורקת וצוחקת, שרה רוקדת, מחייכת ואוהבת, את האדם ואת בעלי החיים, את העץ, הרוח, השמש, הים והכוכבים." עכשיו יותר קל להרגיש, לראות, את הדברים הטובים. "כשאני לא מצילה את עצמי, אני מצילה אחרים." אמרתי, וחשתי דגדוג בקצה הזנב שלי.

"תספרי לי מי את. תגלי לי איך קוראים לך," הוא אמר, והסתכל עלי בעיניים גדולות. "קוראים לי ג'רמי," אמר והתרומם לעברי, "אני רוצה לנשק אותך שוב, את באמת משהו כל כך מיוחד." פניי היו מול פניו, אבל מבטי זז הצידה בביישנות.

התקרבתי אל האוזן שלו בכדי ללחוש לו את שמי, והוא נתן לי נשיקה רטובה. הרוח העיפה את שערי לאחור. כשהוא התרחק ממני מעט, צחקנו שנינו במבוכה. "איירה" אמרתי לו, וירח שלם וגדול נגלה לפנינו בשמיים. הפעם הוא שם לב, אולי אפילו התרגש מעט. הסתכלתי עליו מביט ברגע הזה שהירח עולה לאט וזורח, והרגשתי שימחה.

השמלה השחורה שלי התרוממה פתאום מהקרקע והתרחקה בעזרת הרוח לעבר דלת קטנה, ג'רמי רץ אחריה, השתעשעתי מזה. כשהוא תפס, הוא זרק אותה אליי בחיבה.

אני מנסה ללבוש אותה, ומתקשה כשהרוח גועשת מסביבי. כשג'רמי לבש את המכנסיים, סוף סוף הצלחתי. תוך כדי הוא התקדם לעבר הדלת יציאה למטה, וכשראשו בצבץ החוצה מתוך החולצה, הוא הסתכל עלי, וקלט את הרוח דוחפת אותי רחוק ממנו.

הוא התקדם לעברי, כשהרוח חזקה ומושכת אותי ממנו, הוא אמר, "לאן היא לוקחת אותך?" הוא ניסה לשלוח אלי את ידו לתפוס אותי בכדי שאוכל להישאר אתו. "לאן את הולכת?" הוא שאל. אני רפויה, לא מנסה להתנגד, נותנת לה לעשות בי כרצונה. אני יודעת בתוכי שהגיע הרגע ללכת. שהזמן שלי בעולם הזה נגמר. הוא המשיך לנסות ואפילו התחיל לרוץ, אבל הרוח מעיפה לי את השיער ומושכת לעבר קצה החומה "לא," הוא אמר בקול מבקש, "בבקשה אל תחזרי לשם."

אני רפויה וקרה, אבל בתוכי לבה בוערת. אני רועדת, אבל לא מצליחה לצעוק. השדים אצלי בתוך הראש, אני לא יכולה לפרוש את הכנפיים. לפני התהום. הרוח דוחפת ומשתוללת. אבל אצלי בלב פסקה לנשוב. אבודה ומטושטשת, בלי להסב את מבטי לאחור, קפצתי.

אני מכירה את הדרך הזו.

בשיטפון פנימי, אני מרגישה את כל העולם טובע. אני רוצה להיעלם, אני נופלת כבדה ומסורבלת. נושמת נשימות אחרונות, ומשחררת את האוויר מתוך הבטן. לאט הודפת לחץ כבד וחונק מהכנפיים. עוצמת את העיניים, ונכנסת למקום הטוב שלי. מנסה בכל כוחותיי להרפות את כל מכאוביי, ומציירת אותה בגוון לבן חזק, שמתי לב לצלילים הנושבים, בעודה בוכה וקפואה, קודרת וכואבת מסתבכת וסבוכה. בראשי היא בכלל משתנה וזהובה. מתחילה לשלוח קרניים של אור, בכל הצבעים של הקשת, שורשים עפים באוויר, הופכים לענפים ופרחים פורחים, ובכל נשימה שלי, היא מרימה עלים עד לעננים.

כל עוד אחשוב עליה, אזכור את כל הטוב שנמצא בכולנו. באדם ובטבע כאחד. אני לא אאבד את התקווה. אפילו כשהצלקות בגופי יחזרו לדמם, אני לא איכנע. אני אזכור מי אני, ומה אני שווה. אני חוזרת אל הגיהינום שונה, חזקה בתודעתי. בעוצמת הנפילה, שאלתי את עצמי, האם הרגע הזה אפל באמת, כמו שאני מרגישה, ובתוכי שררה דממת עולמים. הפעם הקשבתי לה. הבנתי לאן היא דוחפת, למה היא מתכוונת, ולאן היא מכוונת.  הרגשתי איך היא מתעצמת. כל העולם נעצר מלכת בזכותה. נדמה לי שאני חולמת, כשאני מתרחקת מהאדמה.

רוחי שלמה באמת ובתמים. מבחוץ, רוח חופשית נלחמת עלי, ומתפזרת תחתיי. מניפה אותי בשיפוע גדול לכוכבים, מעל אדמה שבורה לרסיסים, לדרך פתוחה ומלאה משמעות בשמיים.

הטבע יכול להיות יקום, השראה, ומתנה, וגם אני חלק קטן משלם. כמו אבן, גרגיר חול ונמלה.