בפעם הראשונה שנסעתי לטרמינל 4 הבאתי את הילדה לכאן. בדיוק מלאו לה שמונה עשרה, מה שאמר שהיא כבר לא הייתה צריכה את האישור שלי כדי לעבור בטרמינל החדש ולהשתגר לאוסטרליה או קוריאה או כל אחד מהיעדים האופנתיים הנוכחיים לטיול אחרי תיכון. רבנו על הנושא מספיק פעמים, אבל הוויכוח הישן עלה גם בדקות האחרונות שחלקנו.
היא התחילה: "את מבינה שזה בטוח לגמרי, נכון? יש לי סיכוי יותר טוב למות על אחד מהעגלות המעופפות שיוצאות מטרמינל 3 האהוב שלך".
את הבוקר ההוא ביליתי בלבכות במקלחת. חשבתי שנרגעתי מאז, אבל כנראה טעיתי כי במקום לשתוק פלטתי, "גאיה, אין לי שום ספק שהמשגר של נתב"ג עובד מצוין. זאת בדיוק הבעיה". מיד התחרטתי, כמובן. הבטחתי לעצמי שלא נעביר את הרגעים האחרונים שלנו בריב.
"אני לא אמות, נו".
היא רק תיעלם לנצח. מה זה משנה אם העתק מדויק שלה יופיע במקום אחר? הייתי צריכה לתת לאבא שלה להסיע אותה. אני לא אעמוד בזה, חשבתי לעצמי, והיא סתם כועסת עלי שוב. מה להגיד לה? "תהני בטיול"? אני בטוחה שההעתק שלה יעשה חיים.
אבל כל הוויכוחים כבר מוצו, קישורים למחקרים סותרים נשלחו. היא בגירה, והיא עמדה להשתגר – טכנולוגיה שלדור שלי נשמעה מפוקפקת במקרה הטוב וקטלנית במקרה הרע, ולדור שלה נשמעה כמו אמצעי תחבורה מתבקש. ידעתי למה היא מנסה שוב להעלות את הנושא: כדי שאגיד לה סוף סוף שזה בסדר, שאני לא באמת מפחדת עליה כמו שלא פחדתי מעולם; שנתבדח על הכל ונסכם שאני סתם זקנה בלה ופרנואידית. אבל הבטחתי לעצמי שלגאיה אני לא משקרת, אז חרגתי ממנהגי ובחרתי לשתוק.
אחרי שחנינו עזרתי לה עם התיק המפלצתי, חיבקתי אותה קצת יותר מדי חזק, ואז נתתי לה ללכת.
במשך שלושה חודשים ניסיתי להתנהג, ללא הצלחה יתרה, כאילו אני לא מתאבלת על הבת שלי. ההיעלמות שלה הפכה לאמיתית יותר אחרי שהיא כיבתה את הטלפון שלה כדי "להתחבר לטבע או משהו, לא יודעת, חברים שלי אמרו שזה מגניב רצח".
בימים כתיקונם אהבתי לעבוד מהמשרד, אבל אחרי השיגור העדפתי להסתגר בחדר העבודה – או, אפילו יותר טוב: לשלוח מיילים מהמיטה. כשנגמרו הסירים הנקיים התחלתי להזמין משלוחים ממסעדות. בנקודה מסוימת חשבתי לנסוע להורים שלי – עצם הרעיון הצחיק אותי, כי לא חשבתי על הבית שלהם כמקום מפלט מאז שגרתי עם שותפים – אבל החלטתי לוותר: לא היה להם מושג שגאיה השתגרה במקום לטוס, וזה נושא שהעדפתי לא להסביר להם.
"תחשוב שאתה עומד במשגר", אמרתי לאבא שלה, שקפץ לבקר אותי שבועיים אחרי השיגור ולמרות מחאותיי הסתער מיד על ערימות הכלים המטונפים. "אתה עומד שם, ואז אתה נעלם! זה הקונצנזוס אצל הפיזיקאים, ראית את הכתבה ההיא במוסף". זה היה נאום שגאיה שמעה לא מעט פעמים. היו לה כמה מניפסטים משלה, כמובן, והם היו הגיוניים בעיניי בערך כמו מערכת יחסים עם בינה מלאכותית. כמעט דיקלמתי: "אז אם אתה נעלם, מה זה משנה לך שמבחינת האנשים שמכירים אותך יש לך גרסה זהה לחלוטין עם כל המידע שהיה לך בראש? אתה מת. פוף. ביי".
הוא הפיק מין המהום לא מחייב ודחף ספל קפה לידיי. "זה הנטול", הוא אישר לפני שהספקתי לשאול. אחרי שטכנולוגיית ההשתגרות הפכה לחלופה סבירה לטיסות, בעיקר מבחינת העלות, חצי מהקולגות שלו השתמשו בה. היה לו קשה להמשיך לקחת את ההרצאות שלי ברצינות. לי התחשק לזרוק עליו משהו כבד.
"אני לא יודע מה אני חושב על זה", הוא אמר וסגר את מדיח הכלים בחבטה. "אבל אני חושב שברגע שהיא תחזור יהיה לך קל יותר. את תראי שזו באמת היא. אולי פשוט היו יותר מגאיה אחת", הוא הציע.
"'פשוט'", מלמלתי. "כן, זה ממש 'פשוט'. יופי. אז יש לי פתרון. מעולה. מושלם. למה לא חשבתי על זה קודם? כזו טיפשה. וואו." חשבתי על אמא שלי, שתפסה את עצמה כאשה ליברלית אבל מעולם לא הצליחה להבין למה הלכתי למצעדי גאווה או הרסתי את העור שלי עם קעקועים. כמה היא בכתה כשהחלטתי ללדת את גאיה במשותף עם ידיד א-מיני במקום להקים משפחה יהודית כשרה ונורמלית, "כמו שאבא ואני חלמנו כשעלינו לארץ". אף פעם לא הגענו להבנות משמעותיות ביננו, ולפעמים לא יכולתי שלא לבוז לחוסר היכולת שלה לקבל את ההשתנות הבלתי נמנעת של העולם. ככה גאיה חשבה עלי, מן הסתם.
אבא של גאיה התקרב למקום מרבצי על הספה. הוא כמעט התיישב, אבל לא מצא מקום בין הלפטופ שלי לערימת המגבות שיצאו מהמייבש לפני שבוע. "אני מצטער. באמת". הוא ערסל את ידי בידיו החמימות. רציתי להנות מהמחווה המנחמת, אבל הוא כבר עצבן אותי יותר מדי.
"אתה לא", משכתי את ידי. ייחלתי לרגע שבו אהיה שוב לבד ואוכל לבכות בפרטיות. "אתה אמור להתאבל עליה איתי במקום להתנהג כאילו אני משוגעת". כשכל הסיפור התחיל הוא אמר לי שהוא לא ילחץ עליה כי שום דבר טוב לא יצא מעולם מהתנהגות סמכותנית כלפי מתבגרים. אפילו הערכתי אותו על האיפוק שהפגין. אולי לא אכפת לו, עלתה בי מחשבה מרירה.
"פשוט תלך". קמתי והלכתי לכיוון הדלת, כך שיהיה לו ברור שלא מדובר בהצעה.
"אוקיי", הוא אמר בהיסוס, ולפני שיצא החליט להגיד לי את מה שהיה כנראה הדבר הראשון שעבר לו בראש כשהוא נכנס לדירה שעה קודם: "נראה לי – נראה לי שזה יעשה לך טוב אם תתקלחי?"
טרקתי את הדלת.
לפני השיגור שלה חזרה קיבלתי הודעה מההעתק ("היי אני מה זה בטוב מקווה שגם אצלך את באה לקחת אותי נכון???"), אז החלפתי את מכנסי הפיג'מה המוכתמים בג'ינס ונסעתי לאסוף אותה.
היא הייתה בדיוק כמוה, רק שזופה יותר. החיוך שלה התרחב כשהיא הבחינה בי באולם הנוסעים והיא סגרה את המרחק ביננו בחצי-ריצה. הזרועות שלה הקיפו אותי, ולמרות שלרגע קפאתי, הצלחתי להשתחרר וחיבקתי את האשה הזו, שנשאה את כל הזכרונות של הילדה שיצאה מגופי.
ניסיתי להזכיר את זה לעצמי כששאלתי אותה בקול גבוה מדי, "איך היה?"
"מושלם, מדהים, מטורף", היא שצפה, "אני מה זה שמחה שהעפתי את כל האפליקציות, בהתחלה היה סופר קשה ונשברתי ועשיתי וידאו לגל אבל אחר כך הצלחתי להתנתק וזה היה פסיכי לגמרי. אני ממש שמחה שלא ויתרתי על צפון קוריאה, כל החברים שלי שאמרו שמדכא שם רצח מאז האיחוד לא מבינים כ-ל-ו-ם. ואת לא מבינה איזה סיפור זה היה לאכול ביפן, הם פאקינג דוחפים חיות מתות להכל. עדיין. כאילו מה נסגר אנשים. יש לי תמונות מדהימות, ממש התאפקתי לא להעלות".
"מדהים", חזרתי אחריה. "אבא ממש מתגעגע".
"כן, אני מתה לראות אותו כבר. אני מה זה רעבה. יש אוכל בבית? בואי נזמין סביח. יואו, אימא, איך התגעגעתי לסביח", היא התחילה לצעוד לכיוון יציאה. "חנית קרוב? התיק הזה גומר אותי".
נכנסנו למכונית, ולפני שהיא חגרה את חגורת הבטיחות היא נצמדה אלי לרגע והניחה את ראשה על כתפי. "תודה שבאת לאסוף אותי וזה", היא אמרה בחצי פיהוק.
"תחגרי?"
"מה הבעיה שלך?" היא הזדקפה כדי ליצור איתי קשר עין.
"שהאיי.אי של הרכב לא ייתן לנו לצאת עד שתחגרי, נדמה לי", עניתי לה, וניסיתי לשמור על נימה קלילה.
"פאק!", היא כמעט קפצה מהמושב. "תחסכי ממני אימא. אני לא מאמינה שאת עדיין חושבת שהשיגור הורג. לא, אני פאקינג בהלם. את נהגת עד לפה בשביל מה, לאסוף את השיבוט המחורבן שלי? מה הפאקינג סיפור שלך?" היד שלה לרגע ריחפה מעל ידית הפתיחה של הדלת, אבל אז היא התחרטה, חגרה את החגורה וציוותה על הרכב להשמיע פלייליסט כלשהו "בווליום הכי פאקינג גבוה שאפשר ברכב המזדיין הזה", וככה נסענו הביתה.
היא לא העירה על מצבה הכאוטי של הדירה, אבל ראיתי את הגבות שלה מתרוממות כשהיא הניחה את התיק בסלון וסקרה את עטיפות החטיפים ובקבוקי הבירה שגדשו את שולחן הקפה. כשגאיה הייתה מוצאת סדקים בהעמדת הפנים של האימא-הכל-יכולה-שלי כעסתי על עצמי, אבל עכשיו בעיקר הרגשתי עייפה. אולי קצת נבוכה, כאילו נכנס לדירה טכנאי מזגנים והעיר משהו ציני על הבלגן בסלון.
האשה נעלמה לחדר של גאיה. חשבתי שהיא תמשיך עם הטרור המוזיקלי, טקטיקה שגאיה זנחה אחרי גיל 16, אבל היא כנראה התקשרה לאחת החברות של גאיה במקום. שמעתי בקושי את הקול שלה, עמום מבעד לדלת. בנקודות מסוימות הוא עלה, ותהיתי אם היא בוכה. כשגאיה הייתה מדברת עם חברות שלה, לפעמים נתקפתי דחף לצותת. עכשיו חיפשתי את האוזניות שלי.
כשהאוכל הגיע היא יצאה ואכלנו ביחד. לא יכולתי שלא להבחין שפנייה היו אדומות מעט, ודקירה של אשמה עברה בי.
המשכתי לבחון אותה תוך כדי אכילה, מחכה לזיוף הקל ביותר. אבל גם מבעד לייאוש שהציף אותי הצלחתי להכיר בעובדה פשוטה: לא משנה אם זו לא הבת שלי, אני בהחלט אימא שלה. ולכן אני זו שתצטרך להעמיד פנים.
"מה?" שאל ההעתק. הבנתי שבהיתי בה שניות ארוכות בעוד הפיתה שלי מונפת סנטימטרים ספורים מפי.
"כלום", היססתי. "תעבירי את הטחינה?"
דממה, ואז היא התחילה לצעוק עלי שוב.
בפעם השלישית שנסעתי לטרמינל 4 היא לא הייתה איתי, וההזמנה היחידה לשיגור הלוך-ושוב-תל אביב-אילת הייתה על שמי.
חניתי בחניון טווח-קצר כשהיא צלצלה. עניתי, אבל השארתי את הווידאו כבוי וכך גם היא. הקול שלה מילא את הרכב הקטן.
"היי אימא", היא היססה, "תקשיבי, אני מצטערת על כל השיט וזה שאמרתי אתמול. אני יודעת שיהיה בסדר ושתתרגלי לרעיון והכל". זו הייתה כמעט שאלה.
"כן, את צודקת כמובן", שיקרתי לה. "אנחנו פשוט צריכות לקחת נשימה. ואני מצטערת גם, לא הייתי הוגנת כלפייך".
"זה בסדר", היא מיהרה להגיב. "אני גם באמת מבינה מאיפה את באה והכל, כי את כזאת עתיקה" – המהמתי בהסכמה – "אבל אני יודעת שברגע שתתני לזה לשקוע ואולי אני גם אנוח קצת מהטיול ונהיה ממש ממש ממש סבבה. טוב?" היה חשש אמיתי בקול שלה.
"ברור, גאיוש", עניתי, והתאמצתי להוסיף: "אני צריכה לזוז -"
"נדבר בקרוב?"
"בטח".
היא ניתקה, ואני יצאתי מהרכב. הייתה לי שעה עד זמן השיגור שלי, ואחרי הבידוק הביטחוני ביליתי את מה שנשאר ממנה מעל כוס קפה. חשבתי על האשה שתצא מהמשגר ותחזור לבית שלי. להעתק של הבת שלי, שבוודאי לא ישים לב לשינוי. ההבדל היחיד יהיה, קיוויתי, שההעתק שלי יוכל לאהוב אותה.
סיימתי את הקפה, ואז חרגתי ממנהגי ומיד הזמנתי עוד אחד. למה לא, בעצם.