229 ים של דמעות – אריאל הרטמן

ים של דמעות

קרן התגייסה ל"מחתרת הדמעות" ביום שבו נטלי התאומה הזהה שלה התגייסה ל"צבא הדמעות".

היא לא הבינה איך נטלי מסוגלת לעשות את זה. הרי נולדו לאותה משפחה, לאותם הערכים וגם לגנים זהים. הן נראו כמו העתק מושלם אחת של השנייה, במבט ראשון אי אפשר היה להבדיל בניהן, הבעיה שגם במבט שני ושלישי אי אפשר היה להבדיל, אפילו אבא שמעון לפעמים לא הבדיל, בגלל זה קרא להן מלאכית, לשתיהן שלא יצא שהוא קורא לאחת בשם של השנייה. סבתא עזיזה הייתה היחידה שהבדילה בניהן, היא שמה לב שנטלי חולמנית יותר ולקרן יש אש בעיניים.

קרן עדיין זוכרת איך פעם בשבוע בזמן ההתארגנות לגן הן היו מחליפות את סדר החולצות שאמא בחרה בשבילן כדי שהגננת אלונה תוכל להבדיל בניהן. ואז יום שלם נטלי הייתה קרן וקרן הייתה נטלי. קרן תמיד הרגישה כאילו נטלי איתה, תמיד. גם כשכל אחת למדה בכיתה אחרת, נטלי בי'1 וקרן בי'5 בכיתת המחוננים, הן תמיד מצאו את הדרך אחת אל השנייה בהפסקות.

הן אהבו את אותן תוכניות טלוויזיה, וקנו את אותם בגדים, קניון עזריאלי היה ביתם השני. הן ישנו באותה המיטה עד התיכון וכולם ידעו שאם ראית את נטלי תראה את קרן בסביבה והפוך. הקשר בניהן היה כמעט טלפתי, כשקרן הייתה מוקד להעלבות מחבורת המקובלת נטלי הרגישה את זה מהקצה השני של החצר והגיעה לעזרת אחות.

הדבר היחיד שהבדיל בניהן באופן מובהק הייתה השקפת העולם שלהן. הוויכוחים הגיעו לנקודת הרתיחה בארוחות שישי. הארוחות האלה תמיד התחילו ברוגע ובשלווה עד שמישהו היה מדליק את מהדורת החדשות.

המשפחה כולה הייתה מתאספת סביב שולחן ענק, עמוס בכל טוב. משפחה מרובת ילדים הייתה הגדרה קטנה למשפחה שלהן. סבתא עזיזה הייתה מתחילה לבשל את הארוחה כבר מיום ראשון והנכדים היו מגיעים כל ערב לשטוף את הכלים. ימי רביעי היו הימים של קרן ונטלי. הן היו מגיעות בשש בערב בדיוק על הדקה, ואחרי שטיפת הכלים הן היו יושבות עם סבתא לאכול עוגת פרג ולשמוע רשת ג' ואת הסיפורים על מרוקו הרחוקה במבטא צרפתי מתגלגל.

ארוחת שישי תמיד נפתחה בדיווח של כל אחד מהמשתתפים על השבוע שעבר, בסיפורים של דוד משה על הלקוחות שלו במונית וברגע שנשמע הפתיח של מהדורת שישי ודני קושמרו בירך אותם לשבת שלום הכל היה מתהפך. ימין ושמאל, שמאל וימין השולחן היה גועש. שני מחנות מפוצלים, דוד משה היה בעד נטלי ואבא שמעון בעד קרן, אמא שלהן רחל מעולם לא לקחה צד. אולי חוסר הבחירה שלה והאדישות שלה בנושא הזה גרמו לפיצול שלה ושל אבא שמעון. גירושים שבהם הבנות מעולם לא לקחו שום צד בדיוק כמו אמא שלהן.

בשנה של הגירושים הנוראיים, סבתא עזיזה הלכה לעולמה וארוחות שישי הפכו את סופי השבוע לימי זיכרון שבועיים לסבתא ולמשפחה שהתפרקה להן. אף אחד כבר לא הבדיל בניהן, העיניים החולמניות של נטלי הפכו לעיניים עייפות ללא חלום והאש בעיניים של קרן כבתה.

העצב פירק אותן, הכאב על החיבור ועל מה שהיה ועכשיו איננו הפריד בניהן. הקרע בהשקפת עולמן החריף כל אחת הלכה אל הקיצון ולא היה סיכוי שיוכלו להיפגש שוב באמצע.

קרן עברה לגור בערבה, השקט, הנוף הבהיר והשמש שקפחה על פניה הרגיעו את הנשמה שלה. היא עבדה בחקלאות, קמה כל בוקר בחמש עם עלות החמה וסיימה את היום מותשת וללא מחשבות כואבות. רק הידיים והרגליים היו עדות חיה לעבודה הקשה שלה. לפחות היא הפריחה את השממה בלב שלה. נטלי הסתובבה ברחובות תל אביב, משחקת מחבואים עם השמחה. מאבדת את עצמה לדעת. היא הפסיקה לחלום לא רק בהקיץ אלא גם בלילות.

קרן מעולם לא הבינה איך נטלי יכולה לבחור את הצד השני, איך היא יכלה להאמין ולתמוך בחוקים המופרעים של רוביק ראש הממשלה הכי קר ומנוכר מהעם בתולדות המדינה.

החוקים המוטרפים התחילו בקדנציה הרביעית שלו, למרות הכול הוא נבחר שוב, העם שלהן הצטיין בבחירות חוזרות עם תוצאות שלא משתנות לעולם. האישה שלו קלרה האמינה שאסור לדבר על שום דבר או להתלונן על שום דבר, בעיקר עליהם. אז גם הוא האמין. הרי מאחורי כל מנהיג עומדת אשתו שמנהיגה אותו. שלטון החוק לא חל על שניהם, הם היו מעליו. לצידם עמדו חיילי הצבא עומדים על המשמר, השלטון הפך לשלטון צבאי.

החוק הראשון שרוביק העביר היה חוק שחייב כל אזרח לקבור את הצרות שלו מתחת לאדמה, פעם בשבוע. הקציבו לשם כך קרקעות ושטחים שנקראו בתי צרות. בתי הצרות הזכירו בתי קברות, מעל כל בור קבורה לצרות אנשים העמידו מצבה ונפרדו מהצרה שלהם. נטלי אהבה להסתובב בין קברי הצרות, בדרום תל אביב, לראות כיצד כל אחד נפרד מהצרה שלו ומשאיר אותה מאחוריו. הכי היא אהבה את המצבות המפוסלות בצורה של הצרה. הכי אהובה עליה הייתה המצבה של עדן משה, כלומר לא שלו חס וחלילה, אלא שדל הצרה שלו. הוא נפרד מהעסק שלו שפשט רגל, חנות למכירת נעליים מעוצבות, המצבה של הצרה שלו עוצבה כנעל עקב אדומה בצבע דם זה הזכיר לנטלי את הסרט האהוב שלהן, "השטן לובשת פראדה". תמיד כשעברה שם ליד הנעל האדומה גוש דמעות עלה בגרון והעיניים הטשטשו, היא התגעגעה לקרן אבל האגו שלה לא אפשר לה ליצור איתה קשר.

 נטלי שיכנעה את עצמה שעדן משה הוא אדם מאושר יותר עכשיו, אחרי שנפטר מנטל הכאב שלו. אבל עדן היה מגיע כל שבוע לקבר הצרה שלו, עם פרחים, עיניים אדומות ולב כואב על החלום שנגדע לו.

החוק השני שרוביק חוקק, או בעצם קלרה אשתו חוקקה, היה חוק חיוך חובה. הם חייבו את כולם להסתובב עם חיוך על הפנים, לא משנה מה קרה לך באותו היום. אנשים הסתובבו עם סלוטייפ על הפנים שיחזיק להם את החיוך. החיוך הפך לעוד פריט חובה בארון ממש כמו פאוץ'. נוצרו מסיכות חיוך וייבאו אותן מסין, חיוך לכל אירוע. יכולת לבקש חיוך עם שפתיים עבות, חיוך עם אודם אדום, חיוך מרושע וחיוך מפלרטט. הסלבס התחילו להשתיל חיוך תמידי בניתוח פלסטי.

נטלי התרגשה מהחוקים החדשים פתאום היא הרגישה שמצאה משמעות בחיים האלה. אחרי הגירושים של הוריהן, היא עבדה בשלוש עבודות כדי לממן לעצמה חיוך תמידי.

כמובן שאסרו גם על קניית "חמוצים", את יום כיפור הפכו למשתה ענק וימי הזיכרון הלאומיים נעלמו מלוח השנה. מרפאות הכאב ובתי החולים לנפש הפכו לאקדמיה למקצועות השמחה, סטנדאפיסטים, רקדני סמבה וקוסמים. אפילו עובדות סוציאליות עשו הסבת מקצוע לליצניות רפואיות.

אבל החוק הנורא מכל היה חוק איסור בכי. רוביק אסר על אנשים לבכות בכלל. בפומבי, בפרטי, בהלוויות, בחתונות. תינוקות עד גיל חצי שנה הורשו לבכות בפומבי אבל תינוקות שלא הצליחו להיגמל עד גיל שנה, נשלחו למעונות יום מיוחדים שנקראו מעונות חינוך לחיוך תמידי.

קרן בכתה מכל שטות, מימי הולדת, ימי חג וימי חול. לפני אחרי ובזמן מחזור. בסרטים, בעיקר בסרטי דיסני. מלך האריות היה הסרט שהיא ראתה כשהייתה בדיכאון. כשרועי השכן סירב להצעת החברות שלה בכיתה ז' היא ונטלי ראו את הסרט הזה בלופים עם גלידת וניל, במבה וקולה. הרי ידוע שזה שילוב מנצח. נטלי חיבקה אותה חזקה ודאגה להזכיר לה שהיא הכי טובה בעולם. הסצנה שבה מופאסה נופל מהצוק וסקאר אחיו בוגד בו הייתה הסצנה שבה כל השכונה שמעה בוכה וכולם ידעו שקרן בדיכאון עכשיו. קרן החליטה שהיא לא תיתן לרוביק לדכא אותה. היא הצטרפה לקומץ אנשים בערבה שארגנו ערבי בכי מחתרתיים, ערבי הבכי הצליחו כל כך שנפתחו ערבי בכי גם בתל אביב, חיפה וברמת הגולן. עוד ועוד אנשים הצטרפו לתנועת המחתרתית הזו,  עוד ועוד אנשים החליטו להילחם על החופש שלהם להיות עצובים.

נטלי הצטרפה לצבא הדמעות ביום הגשום ביותר. היה נדמה שמזג האוויר בוכה בשבילה. הצבא היה אחראי לאכוף את החוקים. לעבור ברחובות ולגלות פושעי דמעות. כל אדם שבכה הוכרח לשתות את דמעותיו. הדמעות נספרו וכל אדם שעבר את הדמעה החמש מאות נאסר על עצב יתר.

קרן התגייסה למחתרת הדמעות, המחתרת לא הייתה רק תנועה של ערבי בכי היא הייתה תנועת מרד אמיתית, תנועה שתשטוף את כל השקר והעמדת הפנים עם דמעות של אמת ושל צדק.

היא וכל חברי המחתרת הצליחו למלא בדמעות את בריכת הקיבוץ בו הם הסתתרו. הם כבר ראו את הפרק שבו "מקדרימי" מת באנטומיה חמש פעמים, שמעו את האלבומים של זהבה בן ואת שירי יום הזיכרון בלופים. הם ראו את כל הסרטים הדוקומנטריים על פשעי מלחמה, אסונות טבע וייסורים בעולם.

התוכנית הייתה הפגנת ענק בכיכר רבין- כיכר הדמעות ככה היא נקראה אחרי העברת החוק. אביב גפן ישיר את "לבכות לך", נינט את ים של דמעות" והם יקרינו את רשימת שינדלר ושומרת אחותי. החוק היבש יירטב הפעם! כל מה שצריך זה דמעה של ילדה או של מיליון ילדות.

יום הדין הגיע, המחתרת התאספה בכיכר, לכל אחד מהם פק"ל דמעות שמורכב מרימוני דמעות, גז מדמיע ומסצנת הטביעה של הטיטניק בהישג יד בפלאפון של המפגינים.

אביב התחיל לשיר על הבמה, וכולם בכו והחזיקו מצתים. קרן עמדה עם מגפון ובכתה לתוכו, כמעט גיג'דרה כמו שסבתא עזיזה הייתה מגדירה את זה.

צבא הדמעות התקרב אל הכיכר, נטלי עמדה בראש, מובילה את החטיבה שלה. היא התקדמה מאז הגיוס, שברה את תקרת הזכוכית וקודמה למפקדת חטיבת השיטור.

נטלי נעצרה, מולה עמדה התאומה שלה, כבר לא זהה לה. האחת מחייכת חיוך שבור והשנייה שבורה וכואבת אבל שלמה עם העצב.

הן הביטו זו בזו. נראה כי כל אחת רוצה להגיד משהו אבל המילים נעלמו. קרן חשבה על אמא שלהן שדווקא ברגעי השבר מול אבא שלהן הייתה מחבקת אותו ואומרת לו "אני כועסת מאוד אבל עדיין אוהבת". היא תהתה לעצמה איך למרות כל האהבה הזו, הפרידה בכל זאת הגיעה גם לבית שלהם. איך למרות האהבה שאינה תלויה בדבר שלהן, שלה ושל נטלי הן נתנו לחוק להפריד בניהן, איך נתנו למרחק לנצח, לעצב להשתלט.

נטלי כמו הרגישה את הלב של קרן, התחילה לבכות למרות החיוך המרוח תמידית על פניה זה היה נראה כאילו היא "בוכקת", צוחקת ובוכה באותה נשימה. קרן חייכה אליה חיוך חמוץ מתוק. הן התחבקו, מסביבן ההמון הגועש הפסיק והשקט החליף את הרעש.

הן בחרו, אחת בשנייה.