לית לה מגרמא כלום
רפ"ק אגרבי ישב בניידת המשטרה, מביט בקרני השמש הראשונות שבצבצו מבין הבניינים רבי הקומות שברחוב דב גרונר 68 בפתח תקווה. הוא פתח את חלון הניידת כדי לשאוף את אוויר הבוקר הקריר של סוף הקיץ. כבר הרבה שנים שלא נתקל באירוע כזה.
"אני יכול לעשות את זה" מלמל והוציא ממחטת בד מכיס המכנס כדי לנגב את אגלי הזעה על קרחתו. על אף הניסיון שצבר בתחום ואחרי שנים של עבודת שטח, רפ"ק אגרבי עדיין לא הצליח להתגבר על בעיית הזעת היתר שממנה סבל אך התגברה במיוחד ברגעים מעין אלה. הוא היה שמח להיפטר מהחלק הזה של העבודה אבל סנ"צ אוחיון הטיל עליו את התפקיד תוך שהוא פולט בגיחוך:
"אתה המועמד הראוי להחליף אותי בתחנה. רק תמשיך להוכיח, יש עוד כמה שרוצים את הכיסא שלי".
אגרבי ידע שזה מבחן. אף אחד לא רצה לקחת על עצמו את התפקיד, לא כשאי אפשר לספר למשפחה מה באמת קרה לקורבן. הוא פתח את תא הכפפות שם חיכתה לו חולצת מדים נקייה ומעומלנת, דאודורנט ברוט ואו דה קולון ששימשו אותו בדיוק למקרים כאלה. מלכה גם דחפה לתא את "ספר הרזים – 'שמע תפילותיי' למקובל מקצרין, הרב בראשי שליט"א שהתעקשה לקנות כששכב בטיפול נמרץ לב ב'שיבא'.
*
כבר למעלה משעה שהוא יושב מחוץ לבניין מספר 68. אחרי שעזב את זירת הרצח היה חייב לעצמו זמן שקט.
" אין מה למהר" מלמל לעצמו וחשב שזה לא יחזיר את המתים אבל לפחות החיים יקבלו עוד כמה שעות של שינה טובה לפני שיהרוס להם. חוץ מזה, חדשות רעות עדיף לספר באור יום.
נחלי הזעה שזלגו במורד גבו ובבתי השחי לא פסקו על אף ניסיונות ההרגעה.
"למה הפסקתי לעשן?" פלט קללה. מלכה הכריחה אותו, אחרי שהכניסו לו את הסטנט השלישי.
"סיגריות מקצרות את החיים אבל מאריכות את ההפסקות" אמר לה בהומור בחדר ההתאוששות. אותה זה לא הצחיק. מאז דאגה לשים שקית פיצוחים בצד האו דה קולון.
רפ"ק אגרבי הרים עיניו אל הרחוב שהתמלא הולכי רגל, ממהרים לבית הספר או לעבודה. צליל סירנה של אמבולנס חולף הקפיץ אותו והחזיר אותו לאירועי הלילה והמשימה שלפניו.
הוא פתח את הקלסר עם הניירת – אדי ושלומית פליגל – המשיך לקרוא – הורים לטל בת 18 שירה בת 15 ותמר בת 22 – הקורבן.
מהתחנה שלחו תמונה שלה שהוציאו מ'פייסבוק'. התמונה היחידה שבה הקורבן מופיעה שלמה. שוטרי מז"פ ורפ"ק אגרבי שהיו בזירה שלחו שקיות דיגום של די.אנ.איי כדי לנסות לגלות את זהות האיברים המרוטשים שנמצאו מפוזרים ברדיוס של חצי קילומטר ממיקום מציאת כף הרגל. נהג משאית מצא אותה כשעמד לרוקן משאית מלאה פסולת בניין בחולות של אשדוד.
*
הקריאה הגיעה בשעה 03:08
"יש כף של רגל של בחורה בחולות של אשדוד, מאחורי הבית החולים החדש, לכיוון הים." אמר קול במבטא רוסי כבד.
השוטר החשדן ניסה לדלות פרטים: "מה השם שלך? מאיפה אתה יודע שזו בחורה? מה עשית שם באמצע הלילה?"
"יש לה לק על הציפורניים בלאט" נהם וניתק.
*
בשל ליקוי ירח שהיה באותה עת נאלצו צוותי המז"פ להפסיק את עבודתם. הם פרשו לניידות ותפסו תנומה עד לחזרתו של אור הירח. גם אגרבי החליט לנצל את החושך הסמיך והתיישב בניידת. הוא היה נסער מכדי לישון והדליק את אור המכונית החיוור. אחר כך פתח את תא הכפפות, הוציא את חוברת "ספר הרזים – שמע תפילותי" ורפרף בין הדפים. מבטו נעצר בפרק סו"ד בכותרת 'לית לה מגרמא כלום' וגיחך לעצמו:
"מלכה,מלכה, כפרה עליך, כמה את תמימה"
צמרמורת תקפה אותו ולחלוחית בעיניו. הרגע ליקט עשרות חלקי בשר של תמי פליגל. הוא פתח את חלון המכונית, נשם עמוק וצעק אל תוך העלטה:
"לית לה מגרמא כלום"
כיבה את האור ונרדם.
*
שום דבר לא הכין אותו לזירת הרצח הזו. באירועים כאלו בכל שנותיו במשטרה תמיד שמר על איפוק, ניתוק רגשי ופאסון מקצועי אפילו מול מקרים קשים ביותר. תינוקות היו קשים לו, ואז היה ממהר הביתה לחבק את ילדיו ולאמץ אותם בהוקרת תודה אל ליבו, אך רוב הזמן התעסק באירועי אובדן חיים בהם מעורבים מבוגרים ומעטים אם בכלל היו המקרים שנגעו בו. הוא פירש זאת כעמידות ועוצמה.
אגרבי הציץ בשעון, 06:04 זמן לספר למשפחה. הוא התרומם ויצא מהניידת, יישר את המדים שכבר החלו להתקמט מהישיבה הממושכת באוטו והרים את הזרוע להריח את בית השחי. הנהן בסיפוק , חבש את כובע השוטר אסף את הניירת ופנה לפתח הבניין. בדק את השמות ומצא את 'משפחת פליגל' צלצל בזמזם והמתין. טיפות זעה קרה זרמו מפדחתו ובמורד הגב.
"כן" ענה קול אישה חורק
"בוקר טוב. שלומית? כאן השוטר אגרבי, אני צריך לדבר איתכם אדי בבית?".
"כן. תעלה" וזמזום אינטרקום לפתיחה.
הם ירצו פרטים, אין סיכוי שאספר להם איך מצאנו אותה, אני חייב לחשוב על סיפור אחר.
*
אגרבי היה במצוקה, השהייה הארוכה בתוך המעלית האטומה אל קומה 18 גרמה לו לקוצר נשימה קשה שנפסק בקושי כשנפתחו הדלתות. הוא רץ החוצה כשהוא משתנק, נעמד בחדר המדרגות והסדיר את הנשימה שלו כמו שלימד אותו הפסיכולוג שניתן לו מטעם המשטרה אחרי כמה התקפי חרדה שחווה. סנ"צ אוחיון הכריח אותו ולא הועילו כל הסברים ותחנונים וכך מצא את עצמו פעם בשבוע יושב על כיסא פלסטיק לבן מול הפסיכולוג יואל סלומון במשרדה של טליה, רואת החשבון שהייתה מעבירה כרטיס בשמונה ובאחת בדייקנות של רואת חשבון בחצי משרה. הוא שנא ללכת לפגישות הללו אך יואל לימד אותו טכניקות נשימה למקרים כמו עכשיו ואגרבי היה אסיר תודה.
*
דלת פלדלת חומה, שלט 'משפחת פליגל' נשימה עמוקה ולחיצה על הזמזם. צליל גרירת רגליים ומפתח במנעול. שלומית, אישה קטנה ושדופה עם חלוק ושיער בהיר מדובלל הביטה בו בעיניים טרוטות.
"בוקר טוב" פתח רפ"ק אגרבי בקול צרוד.
"רוצה לשבת?"
ענתה שלומית באדישות וסימנה בידה אל עבר הספה.
"כן. תודה."
אגרבי מיהר להיכנס והתיישב על כורסת העור הכבדה.
"תרצה פלסטיק?" היא פנתה למטבח.
אגרבי התבלבל – למה היא מציעה לי פלסטיק?
שלומית חזרה והושיטה לו כוס מים.
"לא אמרת לי אם אתה רוצה פלסטיק אז הבאתי לך חנקן במקום"
אגרבי שתה את המים במהירות והשתנק. – תתרכז בסיבה לשמה באת – "איפה אדי?" שאל.
אדי בדיוק יצא מחדר השינה, גבר גבוה מאוד עם בלורית אפורה מרשימה וחלוק משי שחור
אגרבי התרומם ללחוץ את ידו, אדי לא התקרב.
"בבקשה שבו" סימן לאדי ושלומית וצנח על הכורסא.
"שאקרא לבנות?" שאלה שלומית
"כן. כדאי".
שלומית יצאה אל המסדרון ודפקה על שלוש דלתות
"טל, שירה, תמי . קומו , יש פה חזיר נחמד שרוצה לדבר איתנו". אגרבי קפץ ממקומו
"מה קראת לי?"
הוא לא הספיקה להגיב כששתי דלתות נפתחו ומתוכן יצאו שתי נערות.
"טל ושירה " הכריזה שלומית וסימנה בידה.
"תמר" אדי קרא בחוסר סבלנות
"צאי החוצה בבקשה"
לחץ בשלפוחית של רפ"ק אגרבי וחרדה מרגע הבשורה שעליה הופקד הביאו אותו למלמל:
"אני חייב לשירותים"
הוא מיהר לחלוף על פני הדלת הסגורה של תמי ולמהר לחדר האמבט, שם הטיל את מימיו ברעש גדול.
"איך עוד נשאר לי מים בגוף" הוא תהה בקול.
הוא פנה לכיור ,הסיר את הכובע, פתח את הברז ונתן לזרם המים לשטוף את פניו.
למה הציעו לי פלסטיק? למה אדי קרא לי חזיר?
"ולמה אתה מחכה בדיוק?" התרומם והביט על עצמו במראה שממול. "אתה יכול לעשות את זה".
"את צריכה הזמנה מיוחדת?" קולו הרם של אדי נשמע מבעד לדלת
אגרבי התרומם במהירות, ניגב את הפנים במגבת, יישר את המדים, נשם נשימה עמוקה ויצא אל הסלון.
תמי עמדה שם, זו מתמונת הפייסבוק, זו שפוזרה לחתיכות בחולות אשדוד.
כל המשפחה הייתה שם. שלומית, אדי, שירה, טל ותמי.
הדם אזל מפניו של אגרבי וזעה קרה כיסתה את ידיו. הוא מיהר להכניס אותן לכיסים.
"אז מה רצית מאיתנו?" פתח אדי. כעוס מהשכמת הבוקר הפתאומית.
רפ"ק אגרבי הביט בתמי, שחייכה אליו בעייפות.
"כלום, כלום" הוא מיהר אל הדלת.
"נפלה טעות ,מצטער שהערתי אתכם, סליחה בוקר טוב "
וטרק את הדלת מאחוריו. הוא החל להתנשם במהירות, מרגיש שהנה עוד התקף חרדה בדרך. נשם עמוק וקילל את הקומה השמונה עשרה שתאלץ אותו להשתמש במעלית.
בדרך למטה הביט בהשתקפויות שלו מכל המראות.
'תמי בחיים, אז את מי מצאתי בחולות? איך המעבדה טעתה ככה?'.
אגרבי הרגיש שהצבע חוזר לפניו וחיוך מלווה באנחת רווחה פרץ ממנו.
"הם טעו. נחסך ממני"
הוא רצה לחזור הביתה, להספיק לחבק את מלכה והילדים ולהתקלח.
"בסדר ההפוך" גיחך.
אך השעה הייתה כבר מאוחרת והיה לו טיפול אצל יואל סלומון. בזמן שנסע לתחנה התקשר הביתה אך לא היה מענה.
*
הטיפול בשעות הבוקר (טליה כבר העבירה כרטיס) היה באחד מחדרי החקירות הצדדיים ורפ"ק אגרבי הגיע באיחור. יואל סלומון כבר היה שם. הוא התיישב מולו ומיד התחיל לספר לו את כל אירועי הלילה בנשימה אחת. שטף הדיבור פרץ ממנו כמו נחלים של זעה, נע בין דמעות לצחוק של הקלה. יואל סלומון הביט בו במבט של מי שראה רוח רפאים ואמר:
"מה מצאת בחולות? חלקים של בחורה בשם תמי פליגל?"
"כן, אבל אז פגשתי אותה, בבית שלה, אתה קולט?"
יואל התכופף אל תיק הצד ושלף ממנו חבילת טישו
"אני רואה שאתה נסער" הושיט אליו את החבילה.
"קח שעועית".
רפ"ק אגרבי כמעט ונפל אחורה.
הוא התרומם במהירות וצרח:
"מה אמרת?"
הוא מיהר לכיוון הדלת, מועד בדרכו על תיק הצד של הפסיכולוג וברח החוצה. רץ לאורך המסדרונות המוכרים אל עבר הכניסה. שלט גדול ביציאה קידם את פניו
-חזיר! שפר הופעתך, בפקודה!-
הוא רץ אל הניידת והתיישב מתנשף.
"זה לא אמיתי. זה לא אמיתי, זה לא אמיתי". אגרבי עצם את עיניו והמשיך למלמל: "זה לא אמיתי, זה לא אמיתי".
בחלוף זמן מה נרגע ופקח את עיניו. הפנה את מבטו לשער התחנה מעליה התנוסס שלט ברזל ענק
"תחנת חזירים – מרחב אשדוד"
*
רפ"ק אגרבי התניע את הניידת ונסע לחולות אשדוד, מחקה את עקבותיו מליל אמש. לא נותר דבר מהסס"ל שהקיף חלקים מהאזור או מהמטושים ושקיות איסוף הדי.אן.איי. שהיו פזורות בהמוניהן אמש. אגרבי וידא שהוא בנקודה הנכונה והסתובב שעות כאחוז אמוק בשמש הקופחת בחיפוש אחר ראיות כלשהן. למעט שברי זכוכית, בדלי סיגריות וקונדום משומש לא מצא שום עדות להתרחשות הלילית. הוא חזר לניידת מתנשם ורטוב כולו מזיעה, פתח את תא הכפפות ומבטו נפל על הספר של המקובל מקצרין. הוא נזכר שקרא בו לפני שנרדם וחיפש את הדף.
"למה הם לא יכולים למספר דפים כמו אנשים נורמאלים? לא מוצא כלום"
הוא הפך את הספר
קביעת ייעוץ אצל הצדיק המקובל
הרב יאיר בראשי שליט"א
במענה קולי: 04-68623530
בין השעות 8:00-16:00
לאחר שעות אלו ניתן להשאיר הודעה.
אין להגיע ללא תאום.
לתרומות: ' עמותת אברכדברא' ע"ר
א.ת. קצרין , קצרין.
אגרבי לחץ על דוושת הגז בדרכו לצפון.
בדרך התקשר למלכה, כולו התנצלות וסליחה. מלכה רק ביקשה שיחזור בשעה סבירה לשלכת כדי שלפחות יצא לילדים לראות קצת מאבא לפני שהם הולכים לישון. הקלילות שבה אמרה- שלכת -הייתה כמו סכין בבטן שלו. משהו קרה שם, באותו לילה. דוושת הגז נלחצה עד לקרקעית.
*
עשרות אנשים התגודדו בכניסה לחצר מגודרת פח גלי שמפרידה בין מוסך 'קצרין' לתחנת מוניות 'קצרין'. אגרבי חלף על פניהם במהירות כשהוא מכריז בקול:
"שוטר בתפקיד, שוטר בתפקיד". עשרות עיניים תמהות ננעצו בו.
"חזיר בתפקיד" "חזיר בתפקיד".
העומדים סרו לצדדים, פותחים לו נתיב ישיר אל פנים החצר שם מצא עצמו מדשדש בזרם של ביוב. קולות רמים של תפילה התערבבו עם קרקורי תרנגולים ובכי תינוקות וריחות של עשן, צואה ודם טרי עמדו באוויר. רפ"ק אגרבי נעצר בכניסה, ליבו פעם במהירות, חולצתו הייתה ספוגה מזיעה, רגליו כשלו והוא קרס תחתיו.
" תעשו לו הָאוָה" ( אוויר) צרחה זקנה מנופפת במניפה פרחונית מעל ראשו ומסלקת סקרנים. היא התכופפה אל פניו והביטה בו:
"האדון כִ'נְזִיר' מְסַחָּק?" (חזיר, לא מרגיש טוב?).
"דַעְוָוה ( מה קרה( יא עִדַּאדָה" (מקוננת)? נשמע קול עמוק של גבר מבעד לדלת.
הזקנה מיהרה לקום ולהסתלק מן המקום כשהיא סופקת כפותיה.
" מְרִאוָּה (רחמים)"
"תנו לו להיכנס"
אגרבי נכנס לחדר גדול שבמרכזו עמד שולחן עץ עתיק ומאחוריו ישב בחור צעיר בחולצת 'לה קוסט' ורודה וכיפת קטיפה שחורה. הבחור סימן לו לשבת אך הוא סרב תוך שהוא מסמן בידו על מכנסיו המגואלות בביוב ודם.
"כבודו, המקובל הצדיק, אני מבקש את סליחתך, הגעתי מרחוק"
והתכופף לנשק את ידו כמקובל.
הבחור בחולצה הוורודה החל לצחוק
"חשבת שאני המקובל מקצרין? אני רק מנהל הכספים והשיווק" וסימן בידו לצד ימין.
שם בקצה החדר בפינה סמויה מן העין ,ישבה דמות כרוכה בבד לבן על גבי מחצלת קש. רפ"ק אגרבי התקדם לעברה והיא סימנה לו לשבת. הוא התיישב על המחצלת, והביט בפניו של הצדיק המקובל הרב יאיר בראשי שליט"א.
"סִמְכָ'ה עְלֵייךּ" (השם ישמור אותך) והושיט את גב ידו לנשיקה כמקובל.
"אתה נראה תִּלְפַאן" (גמור)
אגרבי התיישב מול הרב והוא סימן לו להתקרב אליו עד שהרגיש את הבל פיו החמוץ על פניו.
"אתה רוצה חנקן? או שאתה מעדיף כוס מים?" אמר בחיוך ממתיק סוד.
רפ"ק אגרבי החל להשתנק, מצחו התכסה אגלי זעה.
הרב המשיך:
"בלילה של ליקוי הירח צעקת: 'לית לה מגרמא כלום' הכוונה היא לגאוות הירח שאין לו כוח משלו והוא תלוי בשמש".
"אני לא מבין" מלמל רפ"ק אגרבי והשפיל את מבטו.
"חבל שלא המשכת לקרוא את עמוד סו"ד בספר הרזים, אז היית יודע שהמילים הללו, כשנאמרות בעִמְיַאוִי (עלטה) של ליקוי ירח עושות סִחִר (כישוף) לחַצְרָ'ה (משהו שרצית) ואתה תְּבַּרְ'בַּע (נבהל) הרבה ומזיע הרבה מאוד מכל המוות שאתה רואה. אז עכשיו נגמר, חלאס, אין יותר גופות אין תמי פליגל אין ילדים נחנקים באוטו אין זיעה, אתה רָ'אד (צריך להיות שמח)" הצעיר ניגש אליהם.
"בבקשה"
אגרבי לקח ממנו את כוס המים, הניח יד על ראשו כנהוג, בירך בשקט וגמע ממנו.
המקובל חייך והמשיך: "כל בקשה לתיקון מגיעה עםּ תַּשְתּוּמַיִי (קללה). מחיר שתצטרך לשלם דוֹמַךּ (כל ימי חייך)".
"אני רוצה שהחיים שלי יחזרו להיות אמיתיים " אמר בקול שבור.
"זה גדול עלי. יסלח לי כבודו"
"אני מאמין לך האדון שוטר, חיכיתי לך"
הצדיק הוציא מתוך תכריכי הבד הלבן קופסת עץ בגודל של מזוזה קטנה והושיט אותה לאגרבי.
"זה כְּתִּיבִּי (קמע כתוב על קלף) ואם תחליט להשתמש בו, תפתח אותו בלילה, חפש השתקפות של הירח במים ותקרא אותו בקול".
רפ"ק אגרבי לקח את הקמע וטמן אותו בכיס חולצתו.
"וזהו? הסיוט הזה ייגמר?"
"כן. לא ביקשת את המציאות הזו, אז אני לא מתערב בבחירה שלך"
רפ"ק אגרבי התרומם מהמחצלת, מותיר כתם כהה במקום בו ישב. התכופף לנשק את גב ידו של המקובל ופנה ללכת.
"רגע" קרא לו הבחור הצעיר, "תרומה לישיבה ופדיון שבויים?" ונופף בפנקס הקבלות שבידו.
"אה, בטח"
הוא שלף את ארנקו והוציא 400 ₪.
"זה כל מה שיש עלי" התנצל.
"בכיף , אח שלי כל מה שתיתן זה טוב, סִמְכָ'ה עְלֵייךּ"
אגרבי מיהר לצאת מהחדר, מפלס לו דרך חומת האנשים אל עבר שער הכניסה.
"תְּקַיַּיד" (הזהר) שמע את קולה של הזקנה בגבו
"יש אַקְוָוה וַצְעָב" (יותר גרוע).
עייף ומבולבל נכנס לניידת לצאת לנסיעה הארוכה הביתה. הקמע צרב את כיס חולצתו, או כך לפחות הרגיש.
*
הוא הספיק לחורף שקט עם המשפחה, שתה פלסטיק וחיכה שהבנות תלכנה לישון. מלכה התיישבה מול הסדרה האהובה עליה בשפורפרת. אגרבי לבש את מעיל הגשם ויצא בדממה מהבית לחפש שלוליות שנקוו בצד הכביש לאחר מטח היורה שהכה לפתע, שוטף ומנקה את העולם, מותיר בו ריח של גשם ראשון. הוא הביט בירח שהשתקף מכל השלוליות בכביש, הקמע בידו ושאף נשימה עמוקה, המחשבה שלו הייתה צלולה כמו הלילה הזה. הוא הכניס את קופסת העץ הקטנה לכיס מעילו הסתובב ועלה הביתה. רפ"ק אגרבי נכנס לחדר של הבנות שהיו שקועות בשינה, הוריד מהמדף של בתו בת השש ספר לימוד לכיתה א'. הוא פתח אותו בידיים יבשות. היה שם ציור של ירח ומתחתיו המילה: "שעון"