מעיקול/
במקום לידי יושב בית כנסת לא גדול, שבוודאות אי אפשר לקרוא לו ראוותני, מכוסה אבנים ירושלמיות פשוטות, למרות שהמקום רחוק חודשיים רכיבה מעיר הקודש, ומגן דוד גאה בחזית שאומר "הנני כאן", ולבטח מפחיד את הגויים שעדיין לא מכירים את הדת החדשה אך דבר לא שונה בתכלית משיטת ההתכנסות שלהם. ביום האסון כלל לא הייתי באזור, ומי שהיה שם, שאת שמו איני זוכר כלל, הזדעזע מספיק כדי לספר לי אותו בכמות פרטים שעשתה לראש שלי מה שבלנדר עושה אפילו לטלפון חכם ולכן אקצר. לפי הסיפור, ואכן מדובר בסיפור יד שניה, באותו יום דמות לא ידועה שהיית קרויה בפי האיש המוזר, בעל דיבור צלול וחליפה דמוית זכוכית נכנס לבית הכנסת ודרש לשבת במקומו של כבוד הרב(שהוא גם בעל הקורא), בשורה השניה מקדימה לא פחות, מיקום מושלם, וקרוב מאוד לארון הקודש, המשמש חוצץ בין משפחת בן נתניה(בתפקיד הגבאים) ובן אחיקם בשורה הראשונה לבין משפחת בן שאלתיאל ודנן מאחור, כך בסדר הזה. האיש ביקש בפי רבים להיקרא כהן, ולפי הסיפור לא זה שמו היה, דבר אשר הרגיז את משפחת כהן בשורה השמינית מימין ואת משפחת כהן בשורה העשירית משמאל. לאחר התייעצויות ולאור העובדה שתפילת ערבית מתקרבת והאיש המוזר התחיל לחרוט את שמו על הקיר במקומות המיועדים למתים, החליטו להשאיר את האיש המוזר ולהכין אותו למפגש מול אלוהים, מפאת הנימוס ומספר הלכות שנפסקו לא מזמן שהרב(שאת שמו לא אזכיר מפאת כבוד) הלחם באחת. דרבנן פסק בראש כבד, כאילו הוא עצמו המושך בחוטים, ומן הסתם להוסיף לכבודו. ואכן, למתנגדים היה קשה לחרוץ גורלות, שכן דבר מה דומה מספיק מעולם לא התרחש והאיש המוזר היה לבוש לא רע לאותה תקופה, וסביר שכסף גדול עומד מאחוריו, ובינם לבין עצמם חשבו שלא יזיק הכסף, אם וכאשר יגיע. לא יזיק לשפץ את המשכן ולמשוך קהל חדש. והאיש המוזר, באופן מוזר אף יותר, צֶבַע פניו, יש שיגידו הילתו ואני ביניהם, השתנו מדי יום, ולעיתים שכניו בשורה מספר שתיים לא האמינו למראה עיניהם וכילו את מרבית התפילה בהתפעלות תמימה משהו מגוון עורו החריג של אותו אדם אשר משתנה ממש מול אותם שניים עשר השבטים הצרים אותם. מה אם אותם שבטים פגשו גם הם באיש שדומה איכשהו לאיש האפור, חשבתי, והיה כי החכמים והצדיקים הגו במוחם להחביא בכתבי הקודש איזה דבר או מעשה שניתן לעשות כנגד האיש. מכיוון שאיני בקיא בספרים האלו, לא היה בידי יכולת אמיתית לעשות את זה, גם אם הייתי יודע חלקיק ממה שאני יודע היום. וכאמור, האיש האפור, היה מהפנט עד דמעות. בחלוף השנים, האיש המוזר שכעת מקרין בליל של צבעים עזים כמו בסוכריה שלא נגמרת קיבל מהאספסוף וגם מהעשירים מעמד של ראש העיר, עד כדי כך שראש העיר עצמו נמנע לנוע ברחוב בשעות היום, מהסיכוי הקטן שאולי יום אחד יתקל באיש בליל הצבעים. האמת היא שגם עבדכם פחד עד לשד העצמות ואף עמוק יותר ולכן, באותם בפעמים המועטות, נמנעתי מלהסתכל עליו יותר מכמה רגעים בכל פעם. השנים חלפו וגיליתי מגל שמועות שהציף את אוזניי שהמקום הטוב ביותר לקבץ נדבות, הוא איך לא, אותו בית הכנסת הירושלמי משהו שלידו גרתי פעם פעם. איזה טעות חשבתי לעצמי, לעזוב ככה בלי מחשבה, בגלל רעב מוחשי של אותו יום, שעכשיו אני לא זוכר כלל. כשהגעתי העפתי בבעיטות את יושבי המקום, כמה נרקומנים שאף אחד לא צריך, ובגילוי נאות באמת, היו אלה מכריי מהצמתים שבמערב העיר שאיבדו את הדרך בין האוכל ליין. כמה חבל ככה נורא. חיכיתי מחוץ לבית הכנסת, השעה היית התקרבה לשקיעה והיה זאת העונה החמה. אולי היום או לכל היותר מחר בבוקר אוכל משהו שהוא לא רק לחם יבש וחיות בר דקיקות. לאחר כמה שעות, אף אחד לא יצא ומוזר עוד יותר, אף אדם אינו נכנס. האורות דולקים, אפשר היה לשמוע רעשים מסוימים אבל דלתות העץ הגדולות, החלון הצבעוני והעבה מדי לא איפשרו להסיק אף מסקנה על מה שמתרחש בפנים. המצב המשיך כך גם בשקיעה, חשדותיי החלו להתעורר עם רדת הלילה. הם יהיו חייבים לצאת משם, המשפחות שלהם מחכות, רעבם מתעורר, סידורים שצריך לעשות, עבודה וילדים. החלטתי שאני נשאר כי השקעתי הרבה זמן ומרץ לחכות במקום הזה, ואפילו דמיינתי את עצמי עומד מול האיש המוזר ללא מורא ומבקש ממנו נדבה, והוא בטח כל כך יתרשם שהוא ירוקן את כיסיו לשלי. עבר זמן רב מאוד אחרי השקיעה כשהתחילו הגברים לצאת, אחד אחד, רצוצים מדי כדי להתייחס אלי ונראה שכל מה שמעניין אותם הוא הרצפה שמולם ולא יותר. הייתי שם, חשבתי לעצמי, ולכן לא הטרחתי את עצמי עליהם. לא יצא מזה אגורה. אחרי שכולם לפי הנראה יצאו, הצצתי פנימה מסקרנות תמימה. האיש המוזר, שעכשיו כולו אפור כפי שאתם יכולים לנחש, יושב מתחת לארון הקודש ולוגם כוס יין. הוא מבחין בי מייד ומזמן אותי עם ידו. אני לא חושב על שום דבר חוץ מאשר מהרעב שלי, תריסי עיניים כבדים וריח אבש וכבד שאי אפשר לשהות בו יותר מכמה דקות. יש רגעים בחיים שאתה זוכר עד כדי שקל יהיה לך להאמין שתוכל לשנות אותם. זה היה אחד אותם רגעים. אני מתקרב אליו ונכנס עמוק לתוך בית הכנסת, אני עובר את דלתות העץ והספסלים המעוטרים והוא לא מוריד ממני את העיניים, הוא אינו נראה עייף כמוני, להפך, הוא חיוני וניחוח. אין ספק שהוא יכול להשרות רוגע כשהוא רוצה. זאת הפעם הראשונה שלי באותו בית הכנסת וסחרחורת קלה של עודף מידע ליוותה אותי כשנכנסתי. הדרך אליו הייתה ארוכה מהצפוי ולעיתים נדמה היה לי שאני מרחף לכיוונו בתנועה חלקה. לצדדי הבחנתי לפחות בשני גברים ממשפחות לא פחות מכובדות מהמקובלות שוכבים ומתהפכים בספסלים השמורים להם. כמה מוזר. אבל מי אני שאשפוט. כמה פסיעות מהאיש האפור הבחנתי מצד שמאל, שפוף ומכונס בספסלו, את ראש משפחת בית נתנינה קורא באדיקות של פעם ראשונה. נעמדתי מולו, הוא צחק צחוק קל, כאילו כדי להרגיע אותי בתחושותי וטיפת זיעה נפלה מהסנטר שלי לרגליו. טוב לדעת שאני מזיע, חשבתי, לפחות לא אצטרך להסוות את תחושותי. בין לבין מחשבה מוחי קלט את מה שעיני ראו, הוא באמת אפור כולו. מאוזן לאוזן, מקצה קודקודו ועד לעומק השקדים. איזה מחזה מרהיב הוא האיש האפור. אתה חדש פה הוא שואל אותי ומגרד בזקנו האפור. אני יודע שהוא ראה אותי באחת מאותם פעמים שהזכרתי, אולי הוא באמת לא שופט אנשים לפני שהוא פוגש אותם, אם כך, זוהי הזדמנות פז שלא קיבלתי שנים. אני אומר לו בדרך אחת או אחרת שאני מסתובב למחייתי. הוא צוחק שוב הפעם בזלזול שקשה לא לשים לב אליו. אתה לא עוצר לפעמים לישון, לאכול, לומר שלום, הוא שואל אותי. לא הייתי מוכן לשאלה הישירה הזאת, אולי הייתי צריך, כי אני מכיר את השיחות האלו, הם מתחילות בכמה בדיחות על קורת גג ונגמרות בקטטה בסמטה. וודאי לא תתפלא אם אגיד לך שאני גר ברחוב ומקבץ נדבות לקנות מזון השבתי בגב זקוף. פנים קפאו במבט אדיש. אבל אי אפשר להתלונן, זה תקופה קשה לכולם הוספתי. אני מחבב אותך, הוא אמר לי, ואני לא אומר את זה להרבה. הוא שואף מסת אוויר במהירות וללא מאמץ. בית הכנסת שאתה נמצא בו עכשיו מעוקל על ידי כונסי נכסים ומוצע במכירה פומבית, יד המקרה גרמה לכך שאני מנצח על המכירה שמתרחשת ממש עכשיו. אז לא היו זוכים הערב, אני שואל וכמעט לא מאמין למילים שאני אומר. חושיי התערערו, זהו אינו ממנהגי להיות מובל לתוך שיחה, אבל מה אפשר לעשות מול עוצמה שכזו, שכוכה אינה ידוע. אין לך מושג כמה אתה בר מזל, כמה כסף יש לך בכיסים, עכשיו הוא שואל ולא באמת אכפת לו. אני מצליח לגרד מספיק כסף בשביל שום דבר מיוחד. זה מספיק הוא אומר, מרגע זה, לפי חוזה שבעל פה, הוא ממשיך ומסלסל בקולו משמעויות שרק הוא הבין, תינתן לך בעלות מלאה על בית הכנסת זה שאנחנו נמצאים בו. הוא לוקח מידי את הסכום ומשיב לי צרור מפתחות זעום. אנחנו צריכים לשבת מתישהו הוא מתרומם וכבר עומד למופת כאיש מרשים מאד. הוא חולף על פני ומגיע לדלת בית הכנסת במהירות רבה יותר מאשר שלי. הוא מצחקק שוב כמו בהתחלה, אתה ממש משהו אתה יודע, ולפני שהספקתי לענות הוא מוסיף אנחנו נדבר בקרוב, תנוח. למען ההגינות לא ידעתי מה לעשות עם בית הכנסת, הוא אינו מניב הכנסות ולפעמים אף להפך, דורש תחזוקה ומשטר כמעט צבאי כדי שהכל יוכל להתנהל על מי מנוחות בתפילות ובצום ביום חג ויום אבל. לשם כך שיניתי את שמו של בית הכנסת ל"חלב עיטים". הקהילה סבלה אותי בקושי אז אבל עכשיו הם ממש תיעבו אותי. ישנם אנשים ברחוב שרואים אותי כאיש האפור בעצמו, למרות שהיו עושים כמוני בלי משים אני בטוח. הריח בהתחלה היה בלתי נסבל ולקחו שבועות ארוכים עד שהוא עזב ברובו והשאיר ניחוח שאפשר לתאר אותו רק כלא נעים. בהתחלה מעטים המשיכו להגיע, וכמובן מקומו של האיש האפור מונח. אני השתקעתי באחד החדרים שנותרו ריקים ויצאתי לפרקים כדי לגייס לעצמי כספים ולמעשה אכלתי לשובע מהאוכל שהגיע כאילו מהשמים ואת המטבעות, שמעולם לא הטרידו אותי מקום הימצאם, כיוון שלא היו באותו מקום יותר מכמה שעות או יום לכל היותר, טמנתי בארגז הסגור של ספסל האיש האפור, שם ידעתי שאיש לא יעז לפתוח. במשך זמן רב, החלו הגברים לחזור לבית הכנסת, דבוקים כולם בשנאה עזה, ובכן, כלפי. לא פעם אני מסתכל על השבים בנחת, משפחת בר דרורא ומשפחת בר יעקב בשורות חמש ושבע, והם לבטח משתלחים בי ממש עכשיו בחסות הספר הקדוש. נועצים בי סכינים ומקללים את ישותי, כאילו אני לא אחד מהם. באותם ימים באמת לא חייתי חיי מנוחה כפי שהבטיח האיש. המבנה שהיה בייתי, הפך להומה אנשים ומעולם לא הורשתי לנהל שיח משמעותי אף לא עם אחד מהמתפללים, אפילו ילדהם ידעו להתרחק ממני וחלק ממש בכו כשהצעתי בנחמדות עוגיית תמרים. הבגדים שלבשתי ומראה גופי השתנו מאוד, חסכתי מספיק בשביל לקנות סט בגדים אחד ובכן, גם אכלתי כמי שמעולם לא אכל. כבר לא הייתי יכול לשוטט ברחובות כהרגלי, ולראשונה בזים לי לאחר היכרות, גם אם שטחית, ולא מעצם נוכחותי, שאת השנייה למדתי להעדיף. בלילות הייתי מוציא מעט מטבעות, רוכש יין ולוגם על הגדה עד אובדן חושים. מה מזלי שהגעתי עד כאן, גם אם זה לא המצב האידיאלי בשבילי, עלי להגיד הודיה גדולה לאל החדשות הטובות שוודאי עסוק עד צוואר במקרים כמו שלי. וכך באחד מאותם לילות בודדים הוא רכן מעלי, ידעתי שזה הוא עוד לפני שהוא אמר מילה, הריח ההוא בבית הכנסת, זה הוא. אבשלום, הוא קרא בשמי לראשונה, אל תגיד לי שכבר התעייפת, הוא פונה אלי כמו מכר ישן ומתלהב. מה פתאום השבתי ברוח היין, אני מהרהר בגורלי, הסתובבתי אליו. הבנתי, יפה. אני רוצה שתתלווה אלי, הוא אמר והתחיל ללכת בלי שום סימן מקדים. ראשי מסתחרר וכל צעד מוציא אותי משיווי משקל. הוא משליך את עצמו קדמה ופוסע הרחק ממני, בלי להסתכל אחורה, בקצב שלא יכולתי להדביק, בטח במצבי. הרגשתי את הדבר היחיד האמיתי, תחושת הזמן. הלכנו כשלושים דקות במישור ועוד עשרים דקות בעליה כשהדבר היחיד שמנחה אותי הוא הילתו האפורה. היו לי הרבה סיבות לא להרהר במה קרה בתוך בית הכנסת באותו הלילה שקיבלתי אותו, אחת מהם היית החשש הגדול להיקלע לסיטואציה דומה עם האיש האפור. עשה אשר עשה, אנשי המקום לא חזרו לחיות כפי שהיו. כמו חריקה נוראית, הם עצרו מלכת ברגע האימה, התפצלו בינם לבין עצמם וקבוצות קבוצות חדלו לתקשר מלבד הנושא שקשור אלי. איזה אדם מצליח להטיל אימה כזאת באנשים חיים. איזה כוחות מאגים יש לו, במה טמון סודו, מה הוא הולך לעשות לי, כולן שאלות שוודאי הוא לא היה טורח להשיב עליהן אם אכן היו נשאלות. אבל מה כבר נותר לי להפסיד, בדיוק שהתכוונתי לדבר הוא פסק שתכף מגיעים ומלמל לעצמו משהו על כך שעליו ללכת ברגל לעיתים קרובות יותר. הגענו לקרחת יער על צלע ההר, בקתה קטנה וארוכה ושלושה בתי עץ קטנים אסופים מאחוריה. מצידיה גינות ירק ומלפניה עצי פרי. האיש האפור הוליך אותי לדלת ונעמד מולי בהססנות שלא חשבתי שיש בו. הוא לחש, אני רק רוצה להגיד לך, תשמע, אם אתה תשחק את הקלפים נכון, אתה יכול להיות אדם מאושר בתור התחלה. והשאר תלוי בך. דיברתי אל לבו, אתה יודע שאני שיכור נכון, מה הולך לקרות שם, אני חושב שמגיע לי לדעת יותר, אתה לא חושב. האיש הזעיף עלי מבט ודקר בי את עיניו הבוהקות, כנראה שלא שמתי לב עד עכשיו, אבל עיניו אינם אפורות, זה אכן מראה מוזר ביותר. נכנסו לבקתה, האיש האפור הצטרף לארבע דמויות בקצה השני של החדר, כל אחד מופלא יותר מהקודם והם לחלוטין לא אפורים. תקשיב דיברנו על זה הרבה, הדמות הקטנה שבחבורה פנתה אלי, חשבנו שכדאי שתשמע הכל לפני שתתחיל להתבלבל. אתה נמצא בכפר נופשים של האלים, שלנו, האמת היא שבאנו לפה לחגוג, אבל לאיש האפור יש רעיונות שלא מתקשים להימכר והנה אתה פה. כמה מוזר, גם היא מכירה אותו כאיש האפור. הנה העניין, היא התחילה שוב, הדת שלך, הדת שלכם, מתנהלת ללא כיסוי כרגע, אתה מבין מה זה אומר. לא הצלחתי לומר דבר. היא נראתה מתוסכלת מוקדם מהצפוי. יש זרם גדול של מאמינים כן, אבל, וזה מאוד חשוב תבין, אין לכם אלוהים, אתם בשליטה מלאה, וזה איך לומר, יכול להיות קטסטרופלי. ממש אסון, אחד מהדמויות האחרות הוסיף. וכאן אתה נכנס לתמונה חתם האיש האפור.