מר סנסולום בוחר
"מה תשתה?" שאל המוזג בקול שתאם להפליא את רצפת העץ החורקת והמטונפת של בית המרזח.
האיש הרהר בדבר לרגע,חוכך בזקנו,הופך עיניו אל התקרה המעוטרת במה שעדיף שיהיה קורי עכביש.
האפלולית הסבירה של המקום וההמולה החמוצה שלו הצדיקו את מראהו.
"כיוון שזו שעת בוקר קסומה שכזו וכולם כאן כה אדיבים, אני חושב שאלך על תה צמחים"".
"מר בחור..", חרק המוזג.
"מר סנסולום שמי".
עיני המוזג הביטו בו בהיבהוב של שנאה ותיאוב ואחר בחוסר עניין ובוז.
"בדיוק אזל. אך יש לנו לבחירתך האנינה שיכר עטלפים טרי שלבטח נבצר היום,או משקה חלב חרדונים משובח".
"הממ..", המהמם סנסולום "בחירה קשה. אך מכיוון שהמלצת בחום, אקח את משקה החרדונים".
המוזג פער פיו בתמהון מנסה לשוא לחשוב מתי אי פעם המליץ לאי מישהו על משהו.
הוא לא הופתע מתשובתו של האיש. הוא הופתע מעצמו שהשקיע בכך מחשבה. הליך כואב ומיותר לכל הדעות.
"הממ.." טרטר מוחו של המוזג "אולי אה?".
"אתה יודע מה,בחור?".
"לא בהכרח",השיב סנסולום במבט מזוגג, לאחר לגימה חסרת אחריות נוספת מן המשקה שהוגש לו.
"תחתום כאן וכאן ולמטה בבקשה" שח המוזג, מושיט לסנסולום דף מסמורטט מכוסה כתב צפוף ובלתי קריא.
שני הגברים נעצו מבט זה בזה בשתיקה.
לפתע פרצו בצחוק חלוד כמו שנשמע פורד מודל טי שלועס פריג'יידר.
ואז השתתקו באותה הפתאומיות ונעצו שוב מבט אחד בשני.
"יש לך עט?" שבר סנסולום את השתיקה.
"לא מן הנמנע שאכן כך", השיב המוזג בטון מסתורי, מושיט לו נוצה וקסת דיו.
סנסולום חתם באבחה אחת, מבלי לנסות אפילו לקרוא את הכתוב.
אחר השליך את הנוצה על הדלפק.
הנוצה הופתעה מאוד מגסות הרוח הזו כלפיה, הסתחררה קלות והקיאה את שארית מררתה השחורה,כמו בסצינה מסרט אימה זול.
"מה עכשיו?", שאל סנסולום.
"עכשיו?", ענה אחריו כהד המוזג,שקוע בסרעפים.
לפתע אורו עיניו.הוא ניתר מעל הדלפק במספרת שלא הייתה מביישת ספורטאי אולימפי,ניגש אל סנסולום, אחז בכתפיו וטלטל אותו מספר פעמים.
"חי זקן הדון קיחוטה שלך! אכן עכשיו! סוף סוף!", המוזג הסתחרר בצעדי בלט משוכללים לאורכו ולרוחבו של החדר אל עבר הקולב עם המעילים והכובעים שבפינה.
"אתה בטוח בכך?", מלמל סנסולום אל מישהו שכנראה לא נכח בחדר באותו הרגע.
"בחירות בחורי המוצלח! בחירות! אתה עשית את שלך ועתה חי נפשי אני אעשה את שלי!", גאה המוזג בצחוק בלתי מוסבר אסף בחפזון את חפציו ופרח כרוח סערה אל הרחוב.
משהו החל לנקר בראשו של סנסולום.הוא ניסה מספר רגעים להבין מה מציק לו.
אולי השפעת המשקה הזוועתי שלגם החלה פגה?
אולי משהו מדבריו של המוזג טרד את שלוותו?
אולי זה אותו עורב מרופט שעמד,מי יודע כמה זמן על כתפו וניקר הלכה למעשה בראשו.
סנסולום נפנף אותו מעליו כגרש זבוב טורדן.
הכוס והבקבוק הריקים נפלו מן הדלפק,התגלגלו בחדר אנה ואנה,נבעטים ברגלי האנשים,עד שמצאו עצמם ברחוב.
הוא אחז בדף הנייר ובהה בו דקות ארוכות.
לפתע חש במבט הבוחן אותו.
הוא נפנה לראות במי מדובר, ההברגה החלודה של כיסא הבר עליו ישב נפתחה בצווחה חדה,שולחת את האיש ההמום בחבטה לרצפה.
"אז אתה הפתי החדש מה", אמרה האשה סוקרת אותו.
"נעים מאוד", השתעל בהיסוס מושיט לעברה את ידו.
האשה הושיטה לו את ימינה,בשמאלה לפתה את צווארונו , הניפה והושיבה אותו על כיסא בר אחר משל היה סל כביסה מלוכלכת.
"תודה",אמר מבולבל,"שמי סנסולום".
"שמי בודינקה", אמרה משלבת זרועותיה.
"יש לך הסבר לכל זה?", שאל, מצביע על הדף שבידו.
"אם עיניים בראשך קרא", ענתה.
"אבל..אבל..", גמגם מצביע שוב על הדף.
היא קרבה אליו,תלשה את הדף מידו, הפכה אותו ונעצה אותו שנית בידו.
הוא קרב והרחיק מבטו מהדף אובד עצות.
"אוף! לא יאומן ממש!", נשפה, שולה משקפיים מן המגירה ומניחה אותם על חוטמו.
"נו פרופסור? מה תאמר על זה?", קולה היה כמחטים.
המילים על הדף החלו ללבוש צורה ומשמעות לנגד עיניו לקול צחוקה המתגלגל של בודינקה.
"מזל טוב טמבל. אתה המוזג החדש".
סנסולום חש איך הכל מסתחרר סביבו לפתע ואז התעלף.
המוזג המרקד התמיד בכך שעה ארוכה חרף המבטים,הציחקוקים ושאר תגובות הסובבים אותו.
הוא חש פרץ עז של שמחת חיים חדוות יצירה וחופש. נשרו מעליו באחת כל השנים וטלאותיהן וכן כל התובנות והזעם שבאו איתן.
הנה הוא שוב בן עשרים,צעיר יפה תואר וחסון שכל העולם ומכמניו מוטלים לרגליו ממתינים רק לו בנשימה עצורה.
"אני צריכה נקודות ציון", אמרה סלומינה "אה וגם מה הצבע האהוב עליך".
"מי את?", שאל המוזג.
"בפעם העשרים, שמי סלומינה,אני עקלתון או ידעונית זמן בשפתכם".
"אין לי מושג מה אמרת עכשיו וכיוצא באלה,אבל אין זה משנה כלל."אמר המוזג,קורן מאושר.
"איני יכול להסביר אבל אני חש פיוטי למדי",אמר והתיישב על החול בסיכול ידיים ורגליים משל היה פקיר הודי.
הוא חטף משיח סמוך, ענף עטור קוצים ארוכים ופרחים צהבהבים,השחיז קצהו על סלע וחרט בחול:
"בוקרו הורוד של יום זהב
זוחל כמכחול פניני שנהב
אוויר סנוניות
גלי שחף
צדפי חלום
פרחי רחף
רקועים במלאכת מחשבת
בצליל ניגון השבשבת".
"קיבלת",אמרה סלומינה והטוותה רצף סימנים מסובך באוויר.
הכל סביבם הבהב מספר שניות,כמו בסרט פולחן זול מהסבנטיז, עם צחוקים מסונטזים ,מוקלטים מראש,הנשמעים ברקע.
הם התממשו במקום קסום,עטוף צעיפי ירק ומפלי מים.
בקצה שביל היער שצעדו בו,מוקף אכסדרת אשדי מים שוקטים,ניצב מדף אבן חלק וכסוף.
הסלע היה ערוך כמשתה מוזר,עומס על גבו כוסות ובקבוקים המכילים נוזלים בצבעים שונים.
בראש הכמו שולחן הזה,הסב איש קצר ולבן עוטה זקן לבן ארוך.
"ראי סלומינה! הנה המכשף ההוא עם המקל רק בלי מקל", אמר המוזג.
"הו!", אמר הזקן "אתה חזק ברפרנסים בחור צעיר! אל תנסה אותי אפילו בזה.אני שולטטט".
"אני מתנצל", שח המוזג בבהילות "לא התכוונתי לפגוע.נעים מאוד אני המוזג.יותר נכון הייתי עד לא מזמן.ומי אדוני?".
"כך?"הופתע הזקן,"סלומינה מה פשר הדבר?".
"זה סנסולום שוב אדוני",ענתה בקול נמוך",הוא בוחר בכל פעם את הנוסח השני.מה שיוצר לולאה של..".
"כן כן ברור",קטע אותה,"בכמה אנו עכשיו?".
"עשרים אדוני",ענתה.
"ובכן מוזג נכבד",נפנה אליו הזקן ברשמיות "אני שכוי או בשפתכם..".
"הנווד", השלימה אותו סלומינה.
הוא הודה לה בהנהון.
"אתה וודאי צמא אחרי כל ההרפתקאות שלך.בבקשה התכבד".
"למען האמת כן", אמר המוזג"תודה".
הוא בחר בספל זכוכית בורקת שבה נוזל כחלחל עם סלילי כסף דקים.
משהו גרם לו לעצור.
"מה כל אלה?"שאל מחווה על המשקאות.
"בחירות", אמר שכוי "כל אחד רוקח את אשר בכוסו. אלה אתה רקחת".
"באמת?"
"אכן כן"
"וזה בטוח?"
"כמו עגור שמבצע פעלולי מקור על סקייטבורד"
"טוב אז..לחיים"
"גאומארג'וס"
"לאאאא" נשמעה צעקה.
חץ פילח את האוויר,שומט את הספל מידו של המוזג ומנפצו.
מן הסבך יצאה קשתית אדירת מימדים לבושה בגדי צייד,כולה מכוסה צבעי מלחמה.
"תמרינדה! מה פשר הדבר?" קראה סלומינה.
"לא יודעת איך זה אצלכם בעקלתוניה,אבל לי זה די נמאס.לולאה עשרים עד מתי?",זעפה תמרינדה.
"את מכירה את הפתגם?",אמרה סלומינה במתק"אפשר להביא את הסוס לשוקת אבל אי אפשר..".
"להקשיב לך יותר!",ענתה לה תמרינדה מחקה את גוון קולה.
"אני יכול לנקות כאן קצת את הבלגאן", החל המוזג לומר.
"אין צורך",ענו לו השלושה בעצבנות.
"טוב.אני עדיין צמא אז אולי פשוט אשתה מזה למשל",ניסה,לוקח גביע נחושת המכיל נוזל ורדרד ירקרק.
"שלא תעז",זינקו עליו השלושה מרתקים אותו למקומו,בעוד תמרינדה שולפת את הגביע מידו הקפוצה.
"במצב כזה",אמר שכוי,"רק דבר אחד יכול להציל את המצב מהדרדרות קטסטרופלית לתהליכים רדיקוליסטים".
הם פקחו אליו עיניים נדהמות.
"תסלח לי שאני שואל אבל בן כמה אתה?",שאל המוזג את שכוי.
"כדי לענות לך על זה בשפתך יקח לי הרבה יותר מדי זמן מכדי שתשובתי תהיה בעלת ערך כלשהו עבורך".אמר שכוי בהתאמת הברות מורתית.
שוב הופנו אליו המבטים.
"אפשר עוד שאלה אם אפשר?",היסס המוזג.
"לך על זה",גיחח שכוי.
"מי לעזזאל הוא סנסולום?".
"עתה".
"אני??",הופתע המוזג.
"ב'עין' לא ב'אלף' קוקוריקו אחד",רטן שכוי.
"כלומר עכשיו?"
"בינגו"
"וקודם היה מישהו אחר?"
"דוז פואה"
"רגע,אבל עכשיו משהו הולך להשתנות נכון?"
"תשמע,בחור פיקח כמוך לא פגשתי כבר שנים",גאה בצחוק שכוי טופח למוזג על שכמו," בטוח יצא ממך משהו בסוף".
סלומינה ותמרינדה נתנו בשכוי מבטים כעוסים.
"יש את השיר הזה על הסנאי האמיץ",ניסה המוזג להרגיע את הרוחות,"זה שיר עתיק שעובר אצלינו מדור לדור ותמיד נוסח תקוה ובטחון בלב. זה הולך בערך כך:
סנאי האשוח אמיץ כלודר
הניף על יריבו את מלמד הבקר
אגוזים המטיר כברד יום הדין
כדרקון נשף רוח קדים
בלי הרבה אומר או מילים להכביר
גרש את הצרים כשבפיו שיר
אותו מאז ידקלמו גם זקן גם נער
שיר האמיץ שבחיות היער".
עכשיו היה תורו של שכוי לפעור עיניו בתמהון.
"מה? אבל זה בכלל לא ככה",היסס שכוי לרגע, תולש בשערותיו.
שתי הנשים התפקעו מצחוק.
"סנאי זאת החיה עם הפסים נכון?", שאלה סלומינה.
"לא זו ג'ירפה",ענתה תמרינדה בידענות "אתמול אכלתי אחת.ממש תענוג אין סופי.טרטי משמע".
"ג'ירפה זו לא החיה עם הנוצות הצבעוניות על הזנב?",ניסתה סלומינה שוב.
"לא.חחח.זה פיל.איך אפשר בכלל לבלבל בינהם?",צחקה תמרינדה.
"טוב זה לא סנאי אמיץ אלא האיכטיוזאור השליו על פי הנוסח המקובל מתרגומו הנפלא של ברקניקוץ רכניקס", אמר שכוי.
"בכדי שזה יעבוד על כולנו לדקלמו יחד שלובי ידים במעגל",הוסיף.
"אני לא בטוח שאני מכיר את המילים",הקשה המוזג.
"אל דאגה",השיב שכוי,"רוחו של האיכטיוזאור תשרה עליך ברגע שנתחיל והמילים יזרמו מעצמן.ברקניקוץ הקדיש לכך שלושת אלפים ושבע מאות שנה מחייו בכדי לדייק לכדי רמת שלמות את התרגום.כל מילה וכל צליל בו נוגעים בדיוק במשמעויות הפנטסטיות שנצרבו במילות השיר המקורי.לפחות זה מה שהוא טוען.לא נותר כל איזכור או זכר למישהו פרט למלומד ברקניקוץ אשר שזף עינו בטקסט המקורי.".
החבורה הסתדרה במעגל סביב שולחן האבן,אוחזים ידיים,מטים ראשם כלפי מעלה ומדקלמים,עצומי עיניים כאיש אחד:
צווחת שרץ מכונף מרנין
אוקיאנוס אפל ומזמין
אין לך עוד בריה מרחיבת לב
כמו יקירנו האיכטיוזאור השליו.
משקיט הוא סערות בניפנוף סנפיר קל
מונע עצבות ובכי מביא הוא מזל
שקט כצלופח רועם הוא בלי קול
מתאבן בוקרו לויתן כחול.
המון טורי שיניו חד כצפרני נץ
אותם חושף הוא בחיוך מתלוצץ
ובא פתרון לכל מדון ומריבה
ברגע שהוא נמצא בסביבה.
לא יוכלו לו נמר וגדי
גם לא כבש וזאב
דבר לא יטרוד מנוחתו
של יקירנו האיכטיוזאור השליו.
"קום פרופסור! הגיע הזמן!",בודינקה ניערה אותו.
סנסולום גלגל מעט הצידה ראשו, פוקח עין אחת ומציץ על הסובב אותו,מבעד זרועותיו המקיפות את ראשו.
חדר צבעוני למדי,הומה אנשים ארוכים וקצרים חלקם מהנהנים וחלקם נדים בראשם לשלילה.ברקע ספק התנגן ספק חרק הגרמופון:"ווויאואו יער,סנאי ..מיץ וויאו יער…".
סנסולום ניסה בכל כוחו לאטום אזניו ועיניו לכל אלה.אך ללא הועיל.הכל כמו רקד סביבו במחול שדים.
"הצעתי לך להציב את הגרמופון במקום אחר אך אתה התעקשת להניח אותו במרכז החדר.תמיד אתה מתעקש.ומקשקש."בודינקה ניצבה מעליו שולבת זרועותיה.
"מי את?מי אלה?מה כל זה?",עלה קולו העמום של סנסולום מבעד זרועותיו המתפתלות סביב ראשו כצביר נחשים.
"כולנו נשמות,נשמה",אמרה בודינקה במתק," יש לך שתי אפשרויות:א) להתנער, להרים עצמך על הרגלים ולטפל במקום הארור הזה שלך.ב)הפלא ופלא ממש כמו אלף.במה תבחר ממש לא משנה לי.אני סיימתי את המשמרת שלי להיום ועד כמה שישמע לך מוזר יש לי חיים אי שם בחוץ".
"אני בוחר באפשרות השלישית",שח סנסולום לאיטו,שקע בשינה עמוקה והחל לנחור.
בודינקה הביטה בו מספר שניות בפה פעור.
"גברים…",סיננה בין שיניה,השליכה את הסינר והמגבת המטונפים,חגרה את אקדחיה הנוצצים,הפכה את התקליט החורק,חבשה כובעה הרחב ויצאה את החדר.