עפרית
הבחור הצעיר שישב מולי חיסל ברעבתנות צלחת עמוסה בקותלי-חזיר. הבטתי בו במבט משתאה, בעוד הוא עורם על המזלג שלוש וארבע פרוסות כל פעם, ותוחב את הכל לפיו. זקנו השחור והמלא התלכלך בשמן, והוא מיהר לנגב אותו במפית.
"זה לא… אסור אצלכם בדת?" שאלתי אותו. חָסָן הביט בי לרגע קל, ואז הכניס לפה עוד מלוא המזלג.
"מזמן לא אכפת לאף אחד מאיתנו. לא לי, ולא לאף אחד מהשאר. אנחנו כבר מזמן איבדנו את הדת שלנו. אין אצלנו עוד מוסלמים. ואין עוד יהודים."
"למה?" שאלתי בחצי חיוך. לפחות הצלחתי להוציא ממנו משפט כלשהו. "משבר אמון קולקטיבי?"
הוא שלח אליי בתגובה זוג עיניים ענבריות, שגרמו לי להצטער שאי פעם ניסיתי להתבדח עם מישהו.
"אתה מבין כמה שאני יצור טמא בעיניי אללה?" הוא שאל אותי, מנופף אליי באיום עם המזלג שלו. חתיכת קותל-חזיר סוררת עדיין הייתה תלויה בקצהו. "שום בשר חלאל לא יטהר אותי בעיניו. מוטב אם ככה להנות כמה שיותר מהחיות שהוא ברא."
הוא המשיך בארוחתו, נזהר שלא ללכלך את החליפה בצבע ירוק-מט שישבה בדיוק מושלם על גופו הגמיש אך השרירי. אני פתחתי את תיק הצד שלי, והוצאתי את המסמכים הנדרשים. הזזתי הצידה את כוס הקפה שנחה על השולחן בצד שלי, והנחתי אותם בחלל הפנוי. על ערמת המסמכים הנחתי את התיק האישי שלו.
"אז, חסן אִבְּן-מוּחָ'ארִיב, נכון?" שאלתי ברשמיות, והוא הנהן לאישור. "בוא נתחיל מהפרטים הרשמיים. הבנתי שאתה סוג של ג'יני?"
חסן שלח אליי בפעם השנייה את מבט המוות שלו. אוד עשן קליל יצא מהנחיריים שלו. ריח עדין אך מסיח-דעת של גופרית נכנס לאפי.
"אני לא ג'יני, ומוטב שלא תאמר בכלל את השם הזה לידי." הוא סינן לעברי, והמבטא המזרח-תיכוני העדין שלו הפך לאיום דחוס בהברות חדות. אז הוא שאף שאיפה עמוקה, מחזיר את העשן לנחיריו במשיכה ארוכה, והבעת פניו חזרה לרשמיותה הקרירה. "אני עפרית."
"עפרית? מה לישות אלוהית-נצחית ולשירותים שאני מספק?" תהיתי ביני לבין עצמי. הוא כנראה קלט את המחשבות שלי מהבעת פניי, או שאולי פלש לנבכי נפשי.
"לא נולדתי ככה." הוא השיב לי עוד לפני שהספקתי להעלות את השאלה על שפתיי. "הפכתי להיות כזה."
בשבילי זו הייתה תשובה מספקת. ניתוח-להסרת-מצב-על-טבעי יכול להתבצע רק על מישהו עם גרעין אנושי. ערפדים, אנשי-זאב, רוּלים – אלה היו הלקוחות הקבועים שלי, אבל עפרית? לא ידעתי שהם יכולים בכלל להיווצר. חשבתי שהם פשוט… קיימים.
"אתה בחרת להיות עפרית?" זקפתי גבה. כלומר, יכולתי להבין למה שחיי נצח, כנפיים עשויות מאש טהורה, והיכולת להשתלט על בני אדם יפתו ילד בן-גילו, אבל קשה לי להאמין שאיזה בר-דעת שהוא יטמא את הנשמה שלו כל כך, שהוא עלול להרגיז את הבורא בעצמו.
הפעם חסן בטוח פלש לתוך המוח שלי, כי הוא מיד השיב לתשובה הזאת בהרחבה.
"לא הייתה לי ברירה אחרת. זו הייתה מלחמה שיצאה מכלל שליטה." הוא הסביר, והניח את המזלג לרגע, כדי ללגום מכוס הקפה שלידו. "כשהצלבנים ביקשו מרוח הקודש שלהם שתיתן להם את הכוח להביס אותנו, ובתמורה זאת העניקה להם כנפי מלאכים וגרמה לשריונות שלהם לזהור בזהב וכסף כשהסתערו עלינו – אתה באמת חושב שהייתה למישהו מאיתנו ברירה?"
"הצלבנים? כלומר-"
"כן, אנחנו, הכוח החלוץ של צלאח א-דין היינו הראשונים להילחם בהם פנים אל פנים." שמץ של גאווה מילא את פניו. גאוות עבר, דומה מאוד לאלה שמספרים על כמה שהיו מוצלחים בנבחרת הנוער בכדורסל. הגאווה המעושה הזאת התחלפה מיד במבט קודר. המשך הסיפור כמו נשטף החוצה ממנו. "ביום הראשון של 'קרני חיטין' היינו בטוחים שלכדנו אותם. שעד מחר הם יברחו חזרה לביצורים שלהם. טעינו טעות חמורה. יותר מידי חברים איבדתי באותו יום."
חסן לקח נשימה עמוקה. נראה היה שהזיכרון כאב לו מאוד. נשענתי אחורה אל תוך משען הכיסא, כי הבנתי שהסיפור הולך להימשך. טוב שכך. חלק כביר מהטיפול הוא ההסכמה של הפציינט לניתוח, והתרגלות למצב החדש כבן-אנוש. הבחישה הזאת בגלדי-פצעים ישנים הכרחית כדי לקבל בחירה מושכלת. לא פעם נכנס אליי ערפד שלמראית עין היה מוכן לעקור לעצמו את הניבים בידיים כדי להירפא, רק כדי להבין במהלך שלב ה'למה' שלהיות שוב בן-אנוש פירושו, לוותר על הכוחות העל-טבעיים שלך, כולל חיי נצח – דברים שהוא כבר לא מכיר את עצמו ולא רוצה להכיר את עצמו בלעדיהם.
"אנחנו, השורדים מהמתקפה הכושלת, התפללנו כל הערב, ואחר כך כמעט כל הלילה. לאללה, למלאכים, אפילו לאור שיצר אותם. היהודים בינינו החזיקו את מגני הדויד הנסתרים שלהם מחוץ לליבם, ודיברו בשפה שהרעידה את האדמה, כל זה – ועדיין לא נשמעה תשובה. ובינתיים הצלבנים האירו את השמיים עם הכנפיים הזוהרות שלהם, וידענו שלבסוף הם יגלו אותנו. פחדנו שלבסוף הם יגלו אותנו." חסן נשען על השולחן תוך כדי דיבור. המרפקים שלו נחשפו מבעד לשרוולי הז'קט המהודר שלו. האמות שלו היו מסותתות, ופסים אנכיים, אפורים-כמו פסי-טיגריס נמתחו לאורכן.
"ואז הוא הגיע." עיניו של חסן טיילו אל התקרה, כאילו הזיכרון העצוב שלו נחתך לרגע על ידי שמחה צרופה. "עד היום אני זוכר אותו – הוא לבש גלביה ארוכה, בצבעי שחור ואדום. העור שלו היה בצבע האפר. אור כתום סינוור אותנו מהחולצה שלו. הוא נראה כמו מלאך עשוי אש. והוא היה המושיע שלנו."
"וידעתם שהוא עפרית?" הצלחתי להשחיל מילה.
"צלאח ידע את זה מהרגע הראשון שהוא ראה אותו. אבל החיוך המזמין והתקווה שנתן לנו… לא יכולנו לסרב לו. הוא גם גרם לזה להרגיש כאילו הוא מעניק לנו את הכוחות שלו במתנה, יותר מאשר שהוא מחליף את הטוהר שלנו בטמאות שלו. הבטיח לנו שכל מה שהוא רוצה זה שננצח, ונחזיר את האדמה לרשותנו." אוד עשן נוסף יצא מהעיניים של חסן. ככה עפרית בוכים?
"ובאמת ניצחנו." קולו נשבר לרגע. "האש יצאה מאיתנו בקלות. צלאח בעצמו הבעיר את השדות ליד הכינרת. הבעיר את האוהלים שלהם. בלי מים ובלי הגנה במחנה שלהם, הצלחנו להשתלט על המוחות של החיילים הפשוטים, ופיזרנו אותם אחורה. את השאר כבר בטח קראת בספרי ההיסטוריה."
"אבל הייתם גיבורים." השבתי לו. לא אתן לסיפור הזה להיות קל, רק בגלל שהוא מספר אותו. "הפכתם לסמל עולמי. כל העולם הערבי משתמש בכם כדוגמה!"
נוּנֶז החביבה כנראה הריחה את ריח הגופרית, והתקרבה אלינו, כדי למזוג לנו עוד קפה מקנקן הזכוכית שהביאה עמה. היא חייכה חיוך מזמין לחסן כשמילאה את כוס הקפה שלו, ושלחה אליי מבט נקמני של 'חכה חכה' כשפנתה למלא את הספל שלי. החזרתי לה את המבט הקבוע של "אני-יודע-ואם-ייגרם-נזק-לדיינר-שלך-אני-אשלם". מלווה בהנהון ה"ואל-תשכחי-שאת-חייבת-לי". בכל זאת, כדי להיפטר מהליקַנתרוֹפּיה שלה היא הייתה מוכנה למכור לי את הבית שלה, ועליו לקחת אפילו משכנתה שנייה – וסירבתי להכל.
"נכון, היינו גיבורים. וזה הרגיש נהדר לזמן מסוים." הנהן חסן, וקירב את הקפה הטרי לאפו, כשנונז הלכה לקבל הזמנה מזוג שהתיישב בעברו השני של הדיינר. "ונלוו לניצחון הזה המון בונוסים – היוקרה, קודם כל. גם שאר הקרבות הפכו להיות הרבה יותר קלים. שאר הצלבנים היו בטוחים שאם אללה נטש את הלוחמים ב'קרני חיטין', להם אין טעם אפילו להתפלל או לנסות להילחם. כבשנו את הארץ מהר מאוד, וחיינו כמו קיסרים. היינו שניים רק למוחמד."
לפני שהספקתי לשאול את השאלה המתבקשת – מה בעצם רע בלהיות עפרית, הוא הרים את ידו כדי להסות אותי. שוב לא הייתי בטוח אם הוא השתלט לי על המוח או שרצה לגלגל את הסיפור בצורתו הטבעית.
"כמה שנים אחר כך פגשתי אותה בפעם הראשונה." הוא אמר לי. חיוך של ערגה נסוך על פניו. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את חסן מחייך. קמטוטי העיניים שלו שידרו לי שהחיוך שלו אמיתי, אבל לא הצלחתי לא להתכווץ מעט בכיסא למראה החיוך שלו. הוא באמת היה יצור מאיים. גם אם לא רצה בכך. "קראו לה כַּמָאל. בערבית זה אומר שלמות, ואללה עדי – היא באמת הייתה כלילת השלמות. חכמה, יפיפייה, אהבה ילדים, ומעבר לכל אלה – לא היה לה אכפת ממה שהייתי. היא אהבה אותי בגלל האדם שאני."
ריח הגופרית התגבר. שכנינו לסעודה כבר החלו להתלונן בפני נונז על הריח, אבל זו היסתה אותם ואמרה להם שאם לא נאה להם – הם מוזמנים לקום וללכת. עדיין אפשר לסמוך עליה. חייכתי.
"ואז היא הזדקנה, ונעשתה חולה. בהתחלה ניסיתי להמשיך להאמין בקַדְר, גורל – כל שהיה וכל שיהיה בידיים שלו." הוא הצביע למעלה. "עד שנשברתי. שבעים שנים אחרי הקרב ניסיתי להיכנס פעם ראשונה למסגד. ידעתי שאסור לי, אבל לא הלכתי להתפלל עליי – הלכתי בשבילה. אז כבר ידעתי מה עוללתי לעצמי. רציתי להתפלל לשלומה של כמאל. חשבתי שאולי יבינו אותי בשמיים, וטעיתי. עד היום אני לא מצליח לשכוח את הכאב שחרך לי את העור ברגע שניסיתי לעבור בדלת."
זה העציב גם אותי. המבט בעיניים שלו הספיק.
"קברתי אותה בעצמי, על הר ליד בית-לחם. וגם זה נעלם לבסוף. על הקבר שלה, בנו העות'מאניים מסגד, ועליו הבריטים בנו בסיס צבאי, והיהודים הפכו אותו לשמורת טבע. כמאל מתה, העצמות שלה הפכו לאבק, וכל זכר ממנה נעלם – ואני נשארתי בן עשרים!" חסן הרים את הקול שלו בכל משפט, עד שהאחרון הפך כמעט לצעקה בלתי מרוסנת. גל חום אדיר הסתער לעברי, וסגרתי את העיניים במגננה עליהן. כשפקחתי אותן, ראיתי את המראה הכי מפחיד, ועם זאת הכי יפיפה שראיתי בחיי, או לפחות בחודש האחרון – שתי כנפיים דמויות כנפי פרפר, עשויות להבות אש, נפרשו מאחורי גבו. הן רשפו מעבר לראשו ועד רגלי הכיסא שעליו ישב. הצבע הענברי בעיניו התגבר, והפך לזוהר צהבהב-חולני. הזוג שבדיוק רטן על העיכוב בהזמנה שלו, הביט לרגע בחסן בהלם מוחלט – ואז ברח כל עוד נפשו בו.
נונז התקרבה אל השולחן שלנו במהירות, שלפה מאחורי גבה מטְפֶּה אדום וקטן, וריססה את חסן היישר בחזהו. תפסתי את המסמכים שעל השולחן וקירבתי אותם אליי בחיבוק צמוד. הקצף ניתז ברעש חזק ומילא את השולחן וסביבתו בקצף לבן, רטוב וסמיך. חסן צעק לרגע, ואז השתתק. הכנפיים נעלמו, וחסן שכב כשראשו בתוך צלחת הקותלי-חזיר שלו. עשן סמיך היתמר מאחורי גבו. נונז חזרה אל הבר המוארך, מקללת לעצמה בספרדית תוך כדי. התאפקתי מאוד שלא לצחוק.
כשחסן התעורר, ניכר היה בו שהוא נרגע מהמטען הרגשי של הסיפור שלו. הוא פשוט הביט בי ארוכות במבט מצפה.
"ועדיין לא ענית על השאלה 'למה'." המשכתי את השיח בטון רציני, כשהרגשתי שחסן כשיר להמשיך בשיחה שלנו. "כלומר, הסיפור עם כמאל היה סיפור עצוב, זה נכון. אבל זה היה בעבר. נראה שאפילו התגברת על זה, ואם לא – אני יכול להפנות אותך לקולגה שלי. הוא פסיכולוג טוב שמתמחה בעל-טבעי."
חסן הניד בראשו. הוא שלף את ארנק העור שלו מכיסו, פתח אותו, ופרש על השולחן תמונה שנראתה כמו תצלום זוגי חביב ונורמלי לחלוטין, על חוף ים אנונימי כלשהו. משמאל – הוא, עם משקפי שמש על הפנים, וחולצת הוואי מצועצעת, ולצידו – אישה בעלת פנים עגולות ועדינות, וחיג'אב לבן. החיוך הכן של שניהם אמר לי כל מה שהיה צריך לומר.
"אני רוצה להזדקן איתה. אני לא יכול לחוות שוב את הסיפור הזה." חסן הביט לי לעומק העיניים. "גם אם אבלה את שאר הנצח באש הגיהנום, אני רוצה לדעת שלפחות את הקבר של זיינאב, לא אשאיר ריק. לפחות אחלוק אותו איתה."
ריח הגופרית עלה שוב באפי, נונז סיננה לעברו קללה ונופפה אליו באצבעה, והוא מיד התכווץ בכיסאו. ריח הגופרית נעלם מיד. הבטתי ארוכות בתמונה, ואז על חסן, שהחזיר לי מבט שואל.
"אמרת לי כל מה שהיית צריך לומר. ונשמע שאתה מבין את כובד ההחלטה." אמרתי לו. "אבל יש בעיה אחרת, שאני נאלץ להודות בה – אני לא יודע איך הופכים עפרית חזרה לבן-אנוש".
"זו לא בעיה. כבר קראתי כל ספר אפשרי בנושא, שאלתי כל קאדי, וגיליתי איך עושים זאת." השיב לי חסן. אז הוא הרים את חולצתו עד הצוואר. במרכז חזהו, במקום בו היה אמור להיות ליבו, הייתה טבועה מעין אבן גדולה עשויה זכוכית. חומר דמוי-פלזמה כתום ולא מוכר התערבל הנה והנה בתוכה.
"אני צריך שתחתוך את זה מתוך הגוף שלי." הוא אמר לי באיטיות. אז הוציא מכיס הז'קט שלו בקבוקון קטן. "ועל הפצע תצטרך לשים את זה. אלה מים מבאר זַמְזָם, המים הכי קרובים לכעבה."
זקפתי גבה. הניתוח אמנם משתנה ממצב על טבעי אחד מאחר. ערפדים למשל, להם צריך רק לקרוא פסוקים מ'מתי', להכניס לעורק הירך עירוי קצר של כסף מעורבב בדם אנושי, ולחכות שבועיים. אנשי זאב מעט יותר מסובכים, כי אותם צריך למפות, ולהפריד את בלוטות בזיעה האנושיות מאלה הזאביות, ואז להוציא את 'בלוטת הירח' מהעורף. זה לעומתם, נשמע שונה, תמוה ומסוכן. הוא מדבר בהיגיון, אבל לא כל יום בא אלייך פציינט ומבקש שתוציא את הלב שלו, ותשפוך על הפצע מים מבאר.
"אני חותם על כתב-ויתור נכון? זו לא אמורה להיות בעיה בשבילך." הוא שאל אותי. אני ממש צריך ללמוד איך לשים מחסומים על המחשבות שלי. "הייתי עושה זאת בעצמי אבל… אני מעדיף שיעשה את זה רופא אמיתי."
"כן… כן. אין שום בעיה." השבתי לו ברשמיות ההכרחית. "בוא מחר למשרד שלי, נחתום על החוזים ונקבע תאריך לניתוח."
העיניים הקודרות שלו הוארו בשמחה של ילד קטן שהרגע בישרו לו שהולכים לדיסנילנד.
"באמת?" הוא שאל כלא מאמין.
הוא לחץ את ידי, ואז נישק אותה כמה פעמים. הוא התנצל התנצלות כנה בפני נונז, וברח משם כמעט בדילוגים. הוא לא סיים את צלחת קותלי החזיר שלו, וזה שימח אותי. עכשיו כשהוא יוכל להיכנס שוב למסגדים ולטהר את שמו – אולי מוטב שיתרחק מקותלי-חזיר לזמן מה.
הבטתי בו דרך חלון הזכוכית הגדול, מדלג לכל אורך הרחוב, ונהניתי מהמראה הזה. הרגשתי לרגע סיפוק דומה לזה של כל רופא אחר. לא לחינם למדתי שבע שנים, ועבדתי כמתמחה עוד חמישה, כך מסתבר.
פעמון הכניסה של המסעדה צלצל, ולמסעדה נכנסה נערה ממושקפת ומרובעת למראה. היא התקדמה אליי בצעדים מבוישים והתיישבה לידי.
"א-אתה… הרופא?" היא שאלה במלמול חלש. שלפתי את מסמכי הפגישה הבאה והנחתי אותם על השולחן. תמונת הפספורט שלה התנוססה בראש התיק, ולצידה הפרטים החשובים: שם, גיל ומצב על טבעי – "נדיה קרֶבסקי, 304, וַמְפּירִיזְם".
חייכתי אליה בנימוס והזמנתי כוס קפה שלישית להיום. חלק מהמקרים, כמו במקרה של חסן, הם מקרים קשים ונדירים. אחרים, כמו נדיה – מעט פחות.