פיטורים
ארנון נחמני רצה למות משעמום. הוא לא רצה למות כי כאב לו או כי נשבר לו הלב. להפך, הוא היה שמח לאיזה שברון לב שישבור את השגרה, אבל איכשהו גם מערכות היחסים הקצרות שהיו לו תמיד נגמרו במפגן של בנאליות. וזו בעצם הייתה תמצית העניין – ארנון נחמני הרגיש רגיל. הוא גר בבית רגיל בשכונה רגילה. היו לו הורים רגילים שמתו מזמן ופעם היו לו גם חברים רגילים אבל הוא השתעמם מהם.
בטופס שהגיש לביטוח לאומי, מעל לשורה "עילה לבקשה", הוא כתב – "שעמום". תוך שלושה שבועות הבקשה שלו אושרה. לקחו עוד כמה ימים עד שהאישור, והחבילה הקטנה שמגיעה איתו, היו אצלו ביד. "הריני לאשר כי בקשתו של ארנון נחמני, ת.ז. 065951436, להתפטרות בתאריך 25/04/20 התקבלה ואושרה", הוא קרא בלב את השורה שמעל לחתימת מנהל סניף ביטוח לאומי ברמלה ושחרר מהבטן אנחת רווחה.
ארנון ליטף עם האצבעות את החבילה הקטנה שהייתה מונחת לידו על השולחן במטבח. הוא קילף את נייר העטיפה עד שראה את הכיתוב "ערכת פיטורים". ליד האותיות היה ציור של גולגולת. הוא חשב לעצמו שגולגלות תמיד נראות מחוייכות, כאילו הן שמחות שהן כבר לא חלק מבן אדם. הוא הרגיש שהוא מסוגל להזדהות. הוא החליק לאט לאט עם האצבעות על האותיות השחורות, ע – ר – כ – ת – פ – י – ט – ו – ר – י – ם.
בהתחלה קראו לזה "פטירה עצמית". זה היה מונח לא רשמי, אבל עם הזמן הוא תפס כשיותר ויותר אנשים התחילו לפרסם בפייסבוק את מכתבי הפטירה שלהם. עד שפעם אחת פקיד אחד מסניף אחד שהוא לא יעיל כמו סניף רמלה קרא לערכת הפטירה "ערכת פיטורים". הוא היה עולה חדש אז סלחו לו על הטעות, אבל מאז שהיא הפכה להיות פופולרית יש במדינה אנשים שעוברים גיהנום כדי לקבל דמי אבטלה. הייתה מחאה שלמה סביב זה ואיש אחד אפילו הצית את עצמו מול משכן הכנסת. האקדמיה ללשון עברית הוציאה קול קורא וביקשה את עזרת הציבור בהמצאת מילה חדשה. הציבור בחר במילה "התמתה", אבל בתור בביטוח לאומי הציבור המשיך להשתמש במונח "פיטורים". זה היה קרב אבוד.
ארנון פתח את החבילה והוציא מתוכה את מנת התרעלה: שקית סגולה קטנה ובה שלוש סוכריות גומי צבעוניות בצורת דובונים, עטופות בנייר משי ופצפצים. סוף סוף, הוא חשב לעצמו והרהר על הסוף. הוא שמע עדויות ממפוטרי עבר שהתחרטו בזמן וידע שהסוף אמור להיות דיי נעים. סוכריות צבעוניות, אור לבן, קונצ'רטו של באך. רוב האנשים דיווחו על אותה החוויה, חוץ מכמה שבמקום באך סיפרו שהם שמעו פאריד אל אטרש, אבל כאלה היו בודדים.
ארנון החליט מזמן שהיום הנכון בשבילו בשבוע להתפטר הוא יום רביעי. יום ראשון הוא דרמטי מדי, אפילו יש שביזות על שמו, יום שני הוא היום ראשון של הנוצרים, יום שלישי זה פעמיים כי טוב, אבל רביעי זה יום רגיל, ומה יותר הולם פיטורים של איש רגיל מאשר היום הכי רגיל בשבוע. באותו בוקר עדיין היה יום שני וארנון תהה איך הוא הולך להעביר את הזמן בינתיים. לא היו לו יותר מדי סידורים. הוא התקשר להזמין סטייק מהקצביה ופתח את המקרר לוודא שבקבוק הקברנה סוביניון הניו זילנדי ששמר לאירוע מיוחד נמצא בטמפרטורה האופטימלית. הכל כבר היה דיי מוכן, וארנון, שלא סיפר לאף אחד על פיטוריו הקרבים כי כבר לא נשאר למי לספר, חשב שאולי בכל זאת יהיה משהו מזכך בלדבר על זה עם מישהו.
הוא הוריד טינדר לטלפון ותוך 40 דקות כבר היה לו מאץ' עם אחת עם שם מוזר. "מטר חמישים של גומות וחיבוקים", צִיפורֶת סיכמה את עצמה במשפט וגם סיפקה הוכחות: תמונה של חיבוק עם חברות, תמונה של חיבוק עם נמר בתאילנד, ותמונה עם חיוך ענק שעשה לה מכתשים תלולים בלחיים. היא נראתה לו רגילה דיה.
בשלישי בערב, על הספה בסלון שלו, ציפורת חיבקה את ארנון וריחמה עליו. גם החיים שלה היו דיי רגילים ומשעממים, אבל היא סירבה לשמוע על האופציה של פיטורים ובכלל התנגדה לקונספט. היא חשבה שהוא חמוד וקצת שמחה שלא סיפר לה קודם, כי ידעה שלא הייתה באה. גם הוא חשב שהיא חמודה, בעיקר כשהדליקה ג'וינט שהביאה איתה מהבית והתחילה למנות בקול את הסיבות שלה להישאר בחיים. את ארנון זה שעשע. הוא אפילו צחק כשהיא ציינה "יין טוב" כסיבה לחיות בזמן שהוא חלץ את הפקק מהקברנה סוביניון שיועד במקור לסעודה האחרונה. ללא ספק, היה זה הערב הכי פחות משעמם שהיה לו בשנים האחרונות. אפילו הסקס שעמם אותו קצת פחות מהרגיל. הוא נרדם עם האף בשקע הצוואר שלה. היא הריחה כמו סיגריות ופצ'ולי והוא ישן כמו תינוק והתעורר רק פעם אחת, כשהיא קמה למטבח באמצע הלילה לשתות מים. כשהשמש הציפה את החדר באור הוא נתן לה נשיקה קטנה בפצ'ולי וקם בהילוך איטי כדי לא להעיר אותה. היא נראתה לו חמודה ככה, שקטה ומכורבלת בפינת המיטה.
כשחזר מהקצביה עם הסטייק שהזמין ציפורת עדיין לא קמה. הוא הניח את הסטייק במקרר והתכוון לזרוק את הקבלה, כשזיהה בתחתית הפח שקית סגולה, קטנה וריקה. הוא בהה בה במשך דקות ארוכות, מנסה לנחש אם ציפורת ידעה מה היה בשקית באמת או שסתם אכלה את הדובונים בטעות כי התחשק לה. הוא ניגש לחדר השינה, נעמד ליד המיטה, הושיט יד וליטף את הלחי הקרה של ציפורת, שעדיין שכבה מכורבלת באותה הפינה. ארנון חזר למטבח, הוציא מהמגירה שקית זבל והתחיל לאסוף לתוכה את הנעליים והבגדים של ציפורת, שהיו זרוקים על הספה והרצפה. את השקית עם הבגדים והנעליים הוא דחף לתוך מזוודה גדולה. ליד ציפורת. את המזוודה הוא דחף לפניו במעלה הרחוב, ואחר כך במשעולים שבין העצים בחורשה. כשהגיעו לקרחת יער הוא פתח את רוכסן המזוודה והצית גפרור.
ללוויה המאולתרת הגיעו כמה עננים, כמה ציפורים ופרפר אחד שעמד במרחק זהיר. ארנון הביט בשעון בזמן שהמזוודה התלקחה וקיווה להספיק להתפטר עוד היום. להתפטר בחמישי פשוט נראה לו חגיגי מדי. ציפורת נשרפה לאט וארנון השתעמם. הוא נזכר שתוכן ערכת הפיטורים שלו בעצם נשרף עכשיו בתוך ציפורת בתוך המזוודה והריץ בראש איך הוא הולך להאשים את דואר ישראל שלא דיוור את החבילה, ולבקש מביטוח לאומי סניף רמלה שישלחו חדשה. הוא קיווה שזה יעבוד לו, אבל כשהדליק את המחשב בבית וניסה להיכנס לאתר של ביטוח לאומי כדי להוריד את הטופס המתאים הוא גילה שאין לו ווייפיי, מה שחיזק אצלו את האמונה שבאמת לא נשאר לו למה לחיות. 37 דקות של מוזיקת מעליות עברו עליו עד ששמע את ה"הוט שלום מדבר אלכסיי במה אוכל לעזור" המיוחל. אלכסיי-במה-אוכל-לעזור הסביר בנימוס שמחלקת הניתוקים של הוט מקבלת כל יום ממשרד הפנים עדכון על מצבת הפיטורים. ארנון תהה ממתי משרד הפנים כזה יעיל ולמה להתנתק מהוט זה קל כל כך רק כשאתה מת. תוך שעה מת גם החשמל בבית. הוא חייג מאה ושלוש וניסה לשכנע את חברת החשמל שהוא עדיין דיי חי, אבל הטלפון שלו מת באמצע.
השמש שקעה בינתיים והחושך היה לו נעים, עד כדי כך שהוא קם לפנות בוקר לסגור את כל התריסים בבית. הוא תכנן ללכת לביטוח לאומי על הבוקר, אבל כשהגיע הבוקר הוא לא ידע מזה. הוא צלה סטייק לארוחת בוקר ושתה קפה לארוחת ערב. אחר כך התחיל להסתפק בקצת אורז לבן ומים, שאיכשהו עדיין זרמו בברז אבל לא שטפו אותו בשום דחף להתרחץ.
כשהגיעה הדפיקה בדלת הוא כבר לא זכר איזה חודש זה. הנקישות תפסו אותו לא מוכן. הוא קיווה שאם הוא יהיה מספיק שקט אז הם יילכו, אבל בחשכת הסלון היד שלו דחפה בטעות קערית עם גרגרי אורז יבשים מהשולחן וקול ניפוץ הזכוכית גרר אחריו עוד דפיקות. הוא חשב שאולי זה צריך לסקרן אותו לדעת מי שם. ארנון קם בגב כפוף. בדרך לדלת הוא אסף את השיער עם גומיה של ציפורת שנשכחה, לקוקו עקום שהוא למד לעשות לעצמו כדי שהשיער לא יסתיר לו את החושך.
הוא פתח את הדלת לחריץ קטן אבל לא ממש הצליח לראות מי מולו דרך האור ששרף לו את העיניים. "ערב טוב", אמרה הצללית במבטא אמריקאי כבד, "קוראים לי אורה ואני מעמותת יד שפרה". ארנון סגר את הדלת ביד חיוורת והתחיל לצעוד חזרה לסלון. הדפיקות חזרו. "לא באתי מתרימה כסף", אורה קראה מהצד השני. הוא נעמד במקום וניסה לנשום נשימה עמוקה. מצד אחד, יש לאורה קול מעצבן. מצד שני, סוף סוף מישהו שלא חושב שהוא מת. הוא חזר על עקבותיו ופתח את הדלת לרווחה. העיניים שלו התקשו להתרגל לאור של חדר המדרגות, אבל הוא הצליח לקלוט שאורה היא קצת מבוגרת וקצת שמנה ושיש לה מטפחת על הראש ומשהו ביד שנראה כמו קלסר.
ארנון התחיל להצטער על זה שהוא פתח, אבל הסבתא הקטנה כבר הספיקה להידחף פנימה בצעד נחוש ובכתפיים מקפצצות, מחזיקה את הקלסר מתחת לשחי ואת תיק העור הבלוי שלה צמוד לחזה. "איזה חום בּחוץ, נשרפתי!", אורה לא שאלה איך קוראים לו. "אפשר בִּמחילה גלאס אוֹב מים? מַיי גודנס אין פה אוויר", היא פתחה חצי תריס בסלון בזמן שארנון חיפש כוס חד פעמית בארונות המטבח הריקים. היא התיישבה על הספה, מוחצת מתחת לישבנים כבדים ניירות, שקיות, אריזות ישנות של חטיפים וקופסת קרטון מעוכה עם ציור של גולגולת. "יוֹר הוֹם אִיז קווייט… לאבלי", היא המשיכה לדבר. ארנון המשיך לשתוק והתיישב מולה על כיסא שגרר מהמטבח, ביחד עם ספל חצי נקי של מים בשביל האורחת הלא קרואה.
"בן כמה אתה אם אפשר לישוֹל?". ארנון ניסה לענות אבל נחנק. 47, הוא סימן לה בסוף עם הידיים מתוך התקף שיעול. "אולרייט! זה לא נורא אט אוֹל!". הוא המשיך לבהות בה, מנסה להיזכר אם לכל האנשים תמיד היה מבטא כזה. אורה סיפרה ביותר מדי מילים ובפחות מדי אותיות גרוניות על העמותה שמייצרת עוּבָּרים כשרים כדי לייצב את המאזן הדמוגרפי. "מאז שהִתחילו עם עניין הזה של פִּיטוּרוֹת נהיה לנו פה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום", היא נופפה בקלסר.
"מה שקוֹרה זה שתשעים ושבע אחוּזוֹת ממתפטרים זה יוּדים. למה ערבים, הם מפחדים מאלוהים שלהם, אבל רוב של יוּדים כבר מזמן שכחו את אלוקים. ברוך השם אלוקינו ואלוקי אבותינו לא שוכח ילדים שלו, והוא שלח אותי פה לעזור לך לעשות זה מצווה". אורה הוציאה מהתיק כוס פלסטיק עם מכסה ומדבקה. "רגע מפנה פה מקום", היא דחפה מהשולחן גוש של נייר טואלט ודמעות והניחה במקומו את כוס הפלסטיק.
"מאז תחילת שנה עשרים עשרים עמותת יד שפרה קולקטד תרומות של זרעים וביצוֹת מיותר מעשרים וחמש אלף יוּדים בארץ ובעולם, ועשתה מור דֶן עשרים אלף ביצות מופרעות". הרווח בין העפעפיים של ארנון הצטמצם. "וִויר מייקינג בייביז!" אורה כופפה מרפקים, פרשה את כפות הידיים מעלה והעיפה מבט מאוהב לכיוון התקרה. "ואנחנו צריכים זה עזרה שלך. בחיים האלה, במלחמה הזאת, לכל יוּדי יש תפקיד, גם לך".
אורה פתחה את הקלסר שלה, סובבה אותו לכיוון ארנון והניחה על צלחת פירורים במרכז השולחן. "אנד לוק, יו גֶט טו צ'וּז אמא של עובר. תראה זה נשים צדיקוֹת שכבר נתנו לבנק שלנו ביצות שלהם". ארנון העביר את הדפים בקלסר מצד לצד באיטיות. הבחורות בקלסר נראות בנות 30 פלוס ואף אחת מהן לא נראתה לו צדיקה במיוחד. היו שם אולי כמה כאלה עם חצאיות ושרוול עד המרפק, אבל הנה אחת עם שורטס וגופיה, לזאת יש קעקוע על הצוואר וזאת בכלל לובשת ביקיני. הוא המשיך לעלעל בצדיקות, מפלס דרך בין עקבים שפיציים ומחשופים, עד שהגיע לאחת שמחבקת נמר בתאילנד. הוא נגע בְאצבע רזה בָלחי המודפסת של ציפורת. "את זאת", הוא אמר בלי להרים עיניים מהדף. "את זאת אני רוצה".