"דוקטור בק, מה שאת מציעה אמנם יכול להיות מהפכני ולשנות את פני האנושות, אבל הסכנות הטמונות בניסוי הזה מתעלות על היתרונות שלו." ראש וועדת הביואתיקה העולמית, דוקטור ריאן אליוט, התקרב לסיכום המהלך המשפטי נגד דוקטור אילנית בק, מדענית ההנדסה הגנטית המובילה בעולם. האולם היה שקט וכל העיניים עקבו אחרי מילותיו. רק אילנית, לא יכלה לשמוע יותר את מילותיו. ידה התכווצה לידי אגרוף. היא נשמה עמוקות במאמץ רב כדי להוציא מילים ברורות מפיה.
"השאיפה של האדם תמיד הייתה להתעלות על המגרעות שלו, על החולשות שלו וכאן נכנסת ההנדסה הגנטית. באמצעות כל התרופות והרפואה המודרנית הצלחנו להעלות את תוחלת החיים שלנו ולשגשג כמו שאף פעם המין האנושי לא שגשג. עכשיו יש לנו הזדמנות להתעלות לרמה חדשה ואתם רוצים לוותר על זה." קולה של אילנית בער מתוך עמקי נשמתה. היא ראתה כאן את ההזדמנות הגדולה ביותר של האנושות, והם הולכים לזרוק הכל לפח.
"נראה לי שאת שוכחת שאחוזי ההצלחה של הניסוי הם מתחת ל10%, בעוד הסיכוי למוטציה גנטית שיכולה להוביל לאסון הבא של האנושות עובר את ה90%." אילנית פשוט תיעבה את צרות האופקים וחוסר האמונה שהוא הראה. "זה יפה שאת קוראת ניטשה, אבל המטרה של הוועדה היא לקחת צעדים זהירים בתחום ההנדסה הגנטית ולשמר את החיים הקיימים. אין לך שום זכות לשלול את האופציה של בני האדם להחליט על החיים שלהם, וזה כולל גם את היכולת שלהם למות. לסיכום, הוועדה מחליטה לא לתמוך בבקשה שלך למימון ולמחקר על בני אדם, ומוצאת כל מחקר עתידי בנושא כלא חוקי ולא יקבל שום תמיכה של הקהילה הבינלאומית."
שמעון, אביה של אילנית, לקח את השלט והעביר ערוץ. הוא המשיך להעביר ערוצים, כאילו מחפש אחרי משהו ספציפי. "איפה היא?" הוא מלמל לעצמו. אילנית, יושבת לצד מיטת בית החולים עליה אביה שכב, ניסתה לעצור את הדמעות.
"ראית מה זה אבא? הם הרסו לי הכל."
שמעון לא ענה לה, רק המשיך בחיפוש ברחבי כל הערוצים האפשריים. "15 שנים מהחיים שלי התבזבזו על המחקר." היא רק חיפשה את המבט של אביה, אבל הוא היה ממוקד במסך. הוא נעצר בערוץ מסוים, בה ראו את סוף התכנית של ג'ימי קימל. הוא לא עצר בגלל ג'ימי, אלא בגלל האורחת שלו – גילי, הבת הקטנה שלו, השחקנית המוצלחת בברודווי. שבריר השניה שבה הוא ראה את גילי העלתה חיוך על פיו שחלף באותה מהירות. "למה כבר העלימו אותה? אני לא מספיק לראות אותה ככה." הוא רתן לעצמו.
"אבא, אתה מקשיב לי?" מבטו של שמעון לא זז מילימטר לכיוונה של אילנית.
"מה? כן, לא נורא…" הוא רק המשיך לזפזפ בטלוויזיה, מחפש אחר עוד תמונה של ביתו המוצלחת שיוכל לראות. כשדיברו על המקרה של אילנית, הוא אפילו לא התעכב לשניה וישר העביר ערוץ.
אילנית נאנחה. היא לא מצאה טיפה של אור בעולם המחשיך הזה. הכל היה נגדה. כולם נגדה. אביה שגוסס מולה, אפילו לא מסתכל לה בעיניים. אין לו שום דבר מיוחד, זה פשוט הגיל.
במשך 15 שנים אילנית עבדה על לפרוץ את גבול הייפליק אצל בני אדם. את אותו גבול שמחליט כמה פעמים תא של יצור חי יכול להתחלק לפני שהתא מת. במילים אחרות, למצוא תרופה למחלה הכי שכיחה בתולדות האנושות – זיקנה. אחרי מאות ניסויים על תאי גזע אנושיים בשילוב עם תאי גזע מחיות שונות בטבע שפורצות את גבול הייפליק באופן טבעי, היא סוף סוף הצליחה להשיג תוצאה חיובית. תאים אנושיים שלא מזדקנים, שיכולים להמשיך להתחלק ולרפא את הגוף האנושי: להצמיח מחדש איברים שנקטעו; לעצור הזדקנות; לחיות לנצח. האופציות היו אינסופיות. למרות זאת, כל מה שראו בקהילה העולמית היה כמות הפעמים שהיא נכשלה ואת התאים שיצאו מכלל שליטה עד שלבסוף קרסו. ברגעים אחדים הם הצליחו לרסק את כל החלום שלה, את כל העבודה הקשה שלה. בעיניה כולם היו חסרי עמוד שדרה, כאלה שלא מעזים לפרוץ גבולות, כאלה שמסופקים מהמקום הנוח שלהם. הם מתעלמים מכל אלה שסובלים, מכל אלה שכן רוצים בזה. אבל גם אביה שסבל, לא התעניין בכך. כל מה שהיא קיבלה ממנו היה כתף קרה. הכל פשוט כל כך הרתיח אותה, כל כך הכעיס. היא לא הייתה מסוגלת לראות שום דבר חוץ משחור. אופטימיות הייתה כבר מילת פנטזיה בשבילה.
"הלוואי שהייתי יכול לראות אותה, פעם אחרונה." שמעון מלמל לעצמו, מנסה לעצור מהדמעות לזלוג מעיניו.
"אני כאן, אבא, אני מולך. היא שכחה אותך ונטשה אותך, אני נשארתי!" היא רצתה לצעוק לו את זה, אבל המילים לא יצאו מפיה. היא רצתה לשבור את הטלוויזיה, לעמוד מולו, שיראה אותה. אבל היא הייתה משב רוח, לא חשובה, חולפת.
'זה לא הוגן.' המחשבה חזרה בראשה כמו מנטרה בלתי פוסקת. הצביטה שבלב החלה להתחלף בלהבות הולכות ומתגברות. כל גופה הרגיש רותח. היא קמה ממקומה. "אתה תראה את הבת שלך, אבא." היא לחשה לכיוונו לפני שהיא הלכה משם.
***
המעבדה של אילנית הייתה מאובזרת בציוד הכי חדיש והכי מתקדם שיש בעולם ההנדסה הגנטית. מחשבי על להרצת חישובים מסובכים, ציוד רפואי להשתלת גנים, מכונות מתקדמות וכו'. העוזרת שלה, מיכל, ארזה את הדברים שלה בדיוק כשאילנית נכנסה. אילנית הייתה שפופה ומבטה היה נבול. מיכל רק חשבה על מה הצעד הבא שלה, איך היא תצליח להתקדם ולסיים את הדוקטורט שלה ואיזה מעבדה תיקח אותה כשהיא הייתה מעורבת עם המצורעת העולמית של עולם ההנדסה הגנטית.
אילנית התיישבה על כיסא במרכז החדר, והתחילה לדבר בקול רם. "אני אראה לו שאני לא אכזבה, שאני שווה יותר." מיכל הרימה גבה, ומנימוס בלבד השמיעה את קולה. "על מה את מדברת? את מי את מאכזבת?" אילנית לא הרימה את ראשה, ורק בהתה ברצפה. "אבא שלי…" היא הייתה צריכה להוציא את זה החוצה, המילים ישבו על הגרון שלה כמו מעמסה כבדה מנשוא. "כל הזמן זה רק איפה גילי? מה עם גילי? תראי את גילי! אבל אני זאת שממשיכה לטפל בו ולבקר אותו. היא אף פעם לא באה. תמיד עסוקה. אני לא מבינה מה היא יותר טובה ממני." מיכל רצתה להגיב לה, אבל החליטה לשתוק. היו לה הרבה טענות כלפי אילנית, אבל היא הרגישה שזה לא הזמן להשמיע אותן. בכל זאת, עם כמה שהיא לא הכי אהבה את אילנית, היא עדיין כיבדה אותה באיזשהי צורה. אילנית השתתקה ושקעה במחשבותיה.
'זה לא יכול לקרות, זה לא הוגן. זה לא פייר.' המנטרה המשיכה לרוץ בראשה. היא חשבה שאולי אם היא תציל אותו הוא סוף סוף יראה אותה. מה היא יכלה לעשות? הכל היה נגדה. הכל שקע לטמיון: המחקר שלה נאסר; המימון נעלם כלא היה; כולם נגדה. כולם. איזה ברירות היו לה? מה היא הייתה אמורה לעשות? היא תהתה אם היא זו שטועה, אם היא זו שנמצאת בצד השגוי, והיא אולי לא רואה משהו אחר. אבל מה זה אומר עליה? שהיא סתם בזבזה 15 שנים? שהיא טעתה בזה שהיא רצתה להציל את אביה? שהיא טעתה שהיא רצתה טיפת הערכה וכבוד מאחרים?
'זה לא יכול להיגמר ככה.' אילנית הרימה את ראשה וקמה ממקומה לכיוון המבחנות. פניה היו שונות לגמרי. מרץ חדש נכנס לתוך גופה והיא זזה מבלי לחשוב.
פיה של מיכל נפתח לרווחה כשהיא ראתה את אילנית כה חדורת מטרה. "מה את עושה?" מיכל שאלה את אילנית בעוד אילנית החלה בעבודתה, מביאה את המבחנה של הניסוי המוצלח, זה שפרץ את גבול הייפליק. "אם הם לא יספקו לי כסף ואף אדם לניסויים עליהם, אני אעשה את זה על עצמי. אני אהיה שפן הנסיונות."
"אבל זה מסוכן! את יודעת שהסיכוי הוא יותר מ90% שאת תמותי?"
"תשתקי ותכיני את המחשב." היא פשוט אמרה זאת בקול חד וחלק. לא היה למיכל ברירה אלא לעשות כמו שאילנית אמרה. היא בחיים לא ראתה אותה ככה, והבהלה הזאת מההתנהגות הכל כך לא אופיינית היה מאיים באיזשהי צורה. זה אפילו סיקרן את מיכל לראות מה יקרה. היא חשבה לעצמה שבמקסימום היא תתפרסם כמי שניסתה להציל מדענית משוגעת מלפגוע בעצמה, אבל נכשלה בגלל עקשנותה של המדענית להקשיב לה. היא מקסימום תהיה הקורבן. היא תהתה אם היא תצטרך להמית אותה. אולי היא תוסיף שאם היא לא הייתה ממיתה אותה בשלב מוקדם יכל לקרות אסון בקנה מידה עולמית.
בעודה מכינה את המכונות והמחשבים להזרקת הגנים, אילנית התמקמה במיטת הניתוח כדי להתחיל את התהליך.
"תתחילי!" היא צרחה על אילנית. עיניה היו בוערות וה10% להצלחה נראו לה כ100%. לא היה שום דבר שיעצור בעדה, גם המוות. מיכל לחצה על כפתור ההתחלה. חוץ מהלימות הלב של שתיהן, שקט שרר במעבדה.
התהליך החל, והוזרקו לאילנית הגנים דרך מחטים רבים. ברגע שהם נכנסו לתוך גופה, צרחות הכאב שלה ניקבו את האוזניים של כל מי שיכל לשמוע. אחרי כמה שניות, היא הפסיקה לזוז ולהשמיע קול. המחטים יצאו מתוך גופה ונתנו לה לשכב בשקט על מיטת הניתוח. "אילנית?" מיכל קראה, חצי בדאגה חצי בפחד. היא התקרבה אליה כדי לבדוק דופק. מיכל שמה את ידה בזהירות על בית החזה של אילנית, מנסה להרגיש דופק ולהקלתה היא הרגישה אותו, פועם לאט. בטח היא התעלפה מהכאב. היא רצתה ללכת לבדוק במחשב החישובי את התוצאה ואם היא תצטרך להמית אותה או לא, במידה וזה יהיה שלילי. היא כבר ראתה את עצמה על כתבות שער, מוזמנת לתכניות אירוח. אולי אפילו תגיע לארה"ב, לתכנית של ג'ימי פאלון. ושל אלן! איך היא אוהבת את אלן.
היא באה למשוך את ידה מבית החזה של אילנית, אבל אילנית לפתע תפסה לה את היד כשעיניה עדיין עצומות. מיכל ניסתה למשוך את ידה בכוח, אבל זה הרגיש כאילו היד שלה תקועה בתוך משהו שבלתי ניתן להזיז אותו. משהו שתקוע במקום, שהוא כל כך כבד. דופק ליבה של אילנית החל לעלות ולהתגבר, קמטי העור של תחילת גיל ה40 שלה החלו להיעלם, ועורה נראה צעיר יותר. אילנית החלה לפתוח את עיניה באיטיות, בוהה בתקרה. ביחד עם הדופק המתגבר של אילנית, דופקה של מיכל התגבר פי שניים. "אילנית. אילנית! תשחררי אותי, זה כואב!" הלחיצה של אילנית התהדקה על ידה של והמבט של שתיהן נפגש. המבט חדר לתוך ליבה של מיכל כסכין חדה. רגליה של מיכל החלו לשקשק. "אילנית? בבקשה תשחררי אותי." דמעות החלו לרדת מעיניה.
"שקט." בלחיצה קלילה אילנית שברה למיכל את היד לרסיסים. צרחות של כאב פילחו את אוזניה, אבל זה יותר עיצבן אותה מאשר הכאיב לה. משהו הרגיש לה שונה. היא תפסה את גרונה של מיכל והתרוממה ממיטת הניתוח ביחד עם מיכל בידה. אילנית הסתכלה על ידיה וגופה שהרגישו כל כך קלילים ומלאי אנרגיות. היא לא הרגישה כל כך טוב בכל חייה. חיוך התגנב לפניה, חיוך רחב.
מיכל הנחנקת מיד הבטון שתפסה את גרונה בחוזקה, ניסתה בכוחותיה האחרונים לתפוס משהו כדי להתנגד למשוגעת שמולה ולברוח. משהו בהחלט השתבש בניסוי, היא הייתה בטוחה בכך. היא הצליחה לתפוס סכין מנתחים וניסתה לחתוך את ידה של אילנית, אך הסכין נתקעה בתוך שכבת העור העליונה של אילנית. זה היה כמו לנסות לשלוף חתיכת ברזל שתקועה בתוך קיר. היא לא הצליחה לגרום לה שום נזק וזה נראה כאילו הסכין הייתה אמורה להשתחרר כל רגע, אבל היא לא זזה לשום מקום.
אילנית כיווצה קלות את ידה ודם התפזר לכל מקום. היא כולה הייתה מכוסה בלכלוך הזה. היא תלשה את חתיכת המתכת שהציקה לה לעור וזרקה אותה, ביחד עם שק הבשר שנשאר בידה, הצידה.
אילנית הייתה שונה לגמרי. הניסוי היה הצלחה מסחררת. יותר מזה, כנראה משהו קרה בדרך ושיפר כל אספקט בתוך הגוף שלה. לא רק שהיא נהייתה יותר צעירה, היא הרגישה הרבה יותר עוצמתית ממה שהיא אי פעם הייתה יכולה לדמיין את עצמה. היא חייכה לעצמה כי היא ידעה בדיוק מה עליה לעשות.
***
אילנית הגיעה לבית החולים, איפה ששמעון היה מאושפז. היא עברה את עמדת האחיות שזיהו אותה ופערו את עיניהן. האחיות ישר הרימו את הטלפונים שלהן לחייג למספר כלשהו, כשהן נמצאות בפניקה מוחלטת, אך אילנית התעלמה ופשוט התקדמה בצעדי ענק לחדר של אביה. היא הייתה חייבת לדבר איתו, להראות לו שהיא הצליחה, להראות לו שהיא יכולה להציל אותו. היא פתחה את דלת החדר שלו – 137, ונכנסה בצהלה. "אבא! הצלחתי!"
שמעון שכב ובהה בטלוויזיה. "תראי איזה יופי, הנה גילי." הוא ראה כתבה על אחותה של אילנית, בעוד אחד מטקסי הפרסים שלה. לא! היא לא יכולה להיכנע עכשיו, הוא יראה אותה סוף סוף אחרי שהוא יבין מה הצליחה לעשות. היא הייתה בטוחה בזה.
היא התקרבה אליו. "אבא, אני יכולה להציל אותך. אתה לא תצטרך למות." אביה הפנה את ראשו במבט מופתע לכיוונה, אבל היא הבינה מהר מאוד שהוא מסתכל על מישהו שמאחוריה ולא עליה. שני שוטרים נכנסו לחדר, באו לעצור אותה. "דוקטור בק, את עצורה…" היא הפסיקה לשמוע אותם. היא רק ראתה את המבט המאוכזב שהיה על כל פניו של אביה.
"את לא יכולה להציל אותי." צמרמורת עברה בגופה של אילנית. "אם רק גילי הייתה כאן…" מילותיו חדרו את עורה הקשיח. שוב פעם החשיכה החלה משתלטת על גופה, הכל נראה רחוק יותר ויותר, כמו מסדרון בלתי נגמר. מה היא אמורה לעשות עכשיו?
השוטרים החלו לגרור אותה מן החדר בכוח, כשגופה רפוי והיא לא מתנגדת. אבל משהו נדלק. גופה החל לרתוח, דמה הפך ללבה בלתי נסבלת. בתנועה קלילה היא התנערה מהשוטרים ועמדה צמוד לאביה בשבריר שניה.
"למה אני לא מספיקה לך כמו שאני?" היא יכלה להרגיש את הדמעות מתאספות בעיניה ומבקשות לצאת, אך היא עצרה אותן.
"לכי מכאן, לא אותך אני רוצה לראות." הוא פשוט זעף את פניו והפנה את ראשו ממנה. "כל החיים שלך זה רק גילי גילי גילי. לא משנה מה עשיתי זה לא היה טוב לך. עכשיו אני אומרת לך שאני אציל אותך ממוות וזה לא טוב לך?" כל הסובבים היו בהלם.
"מה החיים שלי שווים בלי הבנות שלי?" מבטו היה נפול. אש שרף את גופה של אילנית. "אני כאן!! תסתכל עליי!" השוטרים לא ידעו איך להגיב. אביה של אילנית לא הפנה את ראשו אליה. "את לא הבת שלי. הבנות שאני גידלתי בחיים לא יתנהגו ככה."
כמה אחיות עמדו מחוץ לחדר, הסתכלו בבהלה וסקרנות משולבת. אחת מהן צילמה בווידאו את הכל, ושידרה את זה בשידור חי לפייסבוק. כל שניה שחלפה מספר הצפיות עלה. ראו בבירור את אילנית המגועלת בדם בכל גופה, בבגדים קרועים, בגוף צעיר. היא שידרה רוח כל כך מאיימת, שהיה קשה לנשום לידה. "אז זה מה שאתה אומר? שאתה מכחיש אותי?" לא היה מענה. שקט שרר בחדר. "לא. די! נמאס לי! אני מכחישה אותך!"
היא תפסה את גרונו של אביה והרימה אותו באוויר. "תסתכל עליי!" בעודו נאנק לנשימה היא המשיכה לדבר. "אני מבינה עכשיו סוף סוף שלא משנה מה הייתי עושה זה לא היה מספיק טוב לך ואתה בחיים לא תראה אותי, אבל אתה יודע? זה לא משנה כבר. זה דווקא הקלה. אני מבינה עכשיו שקיבלתי מתנה יקרה מפז. אני נולדתי מחדש." שפתיה נמתחו לכדי חיוך קטן. מבטו לא יכל להעיד על שום דבר אחר חוץ מגועל טהור. הוא ירק על פניה. אילנית הסיטה את מבטה מאביה ולקחה נשימה עמוקה לפני שהסתכלה עליו בחזרה.
"אני לא צריכה אותך יותר." לחיצה קלילה עם ידה ומפרקתו של אביה נשבר. היא זרקה את הגופה בחוזקה על הקיר, ומעוצמת הזריקה הקיר התמוטט החוצה והגופה התפוצצה. ביחד עם ההריסות, שאריות הגופה נפלו החוצה.
אילנית הסתובבה אל הצופים המבועתים. שני השוטרים עמדו בהלם. אחד מהם שלף בלהט הרגע אקדח ורוקן את המחסנית שלו על אילנית, אך זה נראה שזה לא עושה לה כלום חוץ מלשרוט לה את העור. השריטות השטחיות נעלמו תוך רגעים ספורים.
"כל כך חלשים." היא לקחה כדור שנפל על הרצפה ובהנפת אצבע העיפה במהירות הקול את הכדור למרכז המצח של אותו שוטר. הכדור חדר את ראשו ונתקע בתוך הקיר מאחוריו, מעלה עשן. השוטר השני נפל על גבו ושלולית צהובה החלה להתפזר על הרצפה. צרחות יכלו להישמע בכל רחבי בית החולים. אילנית הסתכלה על האחות שצילמה את הכל ורק חייכה, חיוך אימתני שיכל להפחיד כל אחד ממי שצפה בו. חיוך כזה שידעו שהוא לא מבשר טובות. היא עמדה בלי לזוז במשך כמה שניות. ומבטה חדר לעיני המצלמה, אל כל עשרות מיליוני הצופים שצפו בשידור באותו רגע.
"עכשיו כולכם תראו אותי."