תולעים עבור פנטזיה
לילה אחד חלם אסף, שהוא נם על עץ גבוה, שראשו בשמיים, כאילו הוא נדמה ליעקב אבינו, בהבדל אחד, עץ ולא סולם וללא מלאכים. הוא טיפס לצמרת העץ מתוך רצון עז להיטיב לראות מלמעלה את הארץ מטה. מי לא רוצה להיות ולהרגיש צפור? אלא שזה קרה בחלום. אולם כשהתעורר, נזכר כי בעת החלימה, הבחין שבפירות העץ נתגלו תולעים והן טיילו להנאתן בתוך הפירות ומחוץ להם ולאט עברו אף להלך על גופו. תחושת דגדוג מלווה בגועל נתלוו לכך, והוא הקיץ בבעתה. כשהאיר השחר, התבונן על עצמו ועל גופו, עת החל להתלבש בבגדי העבודה הכחולים שלו לקראת הליכתו למוסך. אולם כאן נכונה לו ההפתעה: התולעים מהחלום נמצאו עדיין מהלכות עליו! הוא הכין לעצמו את כוס הקפה ונזהר פן ייפלו משרווליו המזיקים המהלכים לתוך הכוס. תחושת מיאוס ניעורה בו. בסופו של דבר, הוא לכד כמה שובבות שטיילו על שפת הכוס להנאתן תוך הכעיסו. הוא החל למחוץ אותן, אך הן לא התמעטו. מניין צצו? למה נטפלו אליי? זה עונש משמיים? אני לא מבין למה הן דווקא עליי ולצידי ,תהה. הוא קלה שתי פרוסות טוסט מתוך בטחון שההן לא תשרודנה בחום העז של המצנם, ואכן לפחות הלחם היה נקי מהן. הוא היה בשלהי שנות השלושים לחייו, רווק ומוסכניק. בילדותו נטה לשהות בחיק הטבע כבריחה מהלמודים, הוא שנא ללמוד, רק ספורט איכשהו היה נסבל עבורו, אזי היה זוכה בניקוד גבוה עבור כתתו בתחרויות ריצה וקפיצה לגובה. אפילו זכה במספר מדליות, הוא נהנה לתלות אותן על הקיר בסלון בית הוריו והתהדר בהן גם בהווה, כשתלה אותן במבואת הדירה על הקיר הראשי. הוא היה בן יחיד להורים מבוגרים, שכבר שהו בבית אבות בעיר . בשירות הצבאי הוצב בתפקיד מוסכניק של משאיות תובלה וכך צבר וותק ויכול היה למצוא פרנסה בכבוד, כשהשתחרר. כיון שהיה במהותו עצל מלהחזיק ספר לימוד מאז ומעולם לא התקדם, ולא התפתח במקום עבודתו. הוא ראה, כיצד אנשים צעירים שהתקבלו אחריו, "לקחו" עצמם בידיים ולמדו כל מיני קורסים של פקחי בנייה, או מנהלי עבודה במקצועות השונים, התקדמו ונטשו לטובת מקצוע בעל צווארון לבן- דבר לא המריץ אותו לחקות אותם. אפילו בכתב ידו ניכר שהיה עצל לרשום את האותיות. הוא המשיך להשקיע בספורט גם בבגרותו. נרשם לטריאתלון, אהב לרכוב על אופניים, לרוץ ולשחות. כאן הוציא את מרצו. פעם כשכבר עבד, לאחר כשלוש שנים לאחר השרות הצבאי, הוזמן למסיבת ריקודים והכיר בחורה עדינה, נאה, בעלת קוקו בלוף שער חום גלי, עיניים בצבע אגוז, הייתה גמישה בגופה ובתנועותיה כצבייה צעירה, הוא נדלק עליה. הציע לה שיצאו יחד, אך בשיחה אתה התבייש בקורות חייו, ונוכח, שאין לו מה לספר לנעימת הפנים ההיא וגמגם קמעה: "אני בעיקר ספורטאי, וכאן אני אחד העובדים במוסך". היטב חש את הקור שנשב מפני איילה. הוא שאל עצמו, למה בגלל למודים, או חוסר למודים אני נפסל? היא בכלל לא הספיקה להכיר אותי! התקומם כנגד הדימוי שלו. חוויה דומה לזו קרתה לו עם בנות אחרות, והוא חש לבסוף ממודר וחסר מזל בתחום האהבה.
הרגשה זו ,שהרסה את בטחונו העצמי בשילוב הרסני עם התולעים, שצצו משום מקום על גופו במסירות, בבקרו של אותו יום סתמי אחד בהיותו בן 28 -לא סייעו במאום להעלאת ערך עצמו. כשהגיע למוסך, תלה כרגיל את המעיל על הוו וראה לזוועתו כמות נכבדה של תולעים נושרת מהמעיל ארצה. כן חשב, תרדו, תיפלו , תעזבו אותי כבר! לוואי שהיו אלה קשקשים, אך לא! טרם נסתמנה כל תקווה להיטהר מהן. על ידיו טיילו בלי הרף, כששטף ידיו לאחר פנצ'ר, הן שבו וכיסו את שטח העור מחדש. אסף היה בטוח, שהעמיתים שלו במוסך רואים אותן כמוהו, הוא ניסה לשתף בחוויה הרעה שלו את חברו עמית במוסך, אך עמית לא הבין על מה הוא מצביע: "הלך עליך, אסף, מה אתה רואה? אתה הוזה בהקיץ, אין עליך שום דבר!" אז תפס אסף את גודל צרתו: איך יראה לרופא שלו ממה הוא סובל? מי יבין אותו? מי יעזור לו? הבעיה היא רק שלו. תנועותיו בעבודה היו כשל רובוט: הוא החליף גלגלים מפונצ'רים, הכין ללקוחות ניירת, רשם, חתם, שחרר רכבים, וכל אותה העת התמידו התולעים לשמור לו נאמנות ללא הרף: הן היו בסנדוויץ' שלו, בין הסרדינים למלפפון, הן היו לו על הבטן, באזור המפשעה, תחת בתי השחי. הוא החל להתגרד ולא היה מסוגל להתרכז בכלום. חבריו והלקוחות לא יכלו, שלא להבחין בפעילותו העודפת, אם כי לא ראו את הסיבה, כמותו. כלל לא! הוא החל להתייאש. מה? חשב, ככה החיים שלי ייראו? בארוחת צהריים, כשאכל בחברת עמית, קלט ,שנפלו כמה מהתולעים על הארוחה של עמית. זה כבר היה ממש מוגזם. אולי הן עלולות להרעיל את חברו? מי יודע, מה הן נושאות אתן החיות הרעות הללו? אסף ביקש להשתחרר כעבור ארבע שעות של סבל בעבודה, הוא פנה לבוס שלו: "אני חייב לגשת לקופת חולים, יש לי בעיה חדשה, אני לא יודע להסביר אותה לאיש, אולי הרופא שלי פגש דבר כזה בקליניקה" "אתה נראה לי בריא לגמרי," אמר לו הבוס:" אבל, אם אתה זקוק, גש, תשלים השבוע את השעות, כדי שלא אנכה לך את אותן". טוב חשב, לפחות הבוס הראה התחשבות ולא תפס את החלסטרה שלו כמו שקרה בעבר. כנראה רואים על הפנים שלי את הצרה, הרהר לו. הוא הגיע במהרה לסניף קופת החולים שלו והמתין, עד שיתפנה הרופא בשבילו. דר' שמידט הכניס אותו כעבור שעת המתנה ופנה אליו ברשמיות זחוחה: "כן, ידידי, מה מביא אותך אליי באמצע היום?" "אני לא יודע להסביר לך", אמר," אבל יש עליי תולעים שמתהלכות עליי כמו בבית שלהן , זה מגרד לי כל היום והלילה, אני לא יכול לעשות כלום, לא לאכול לא להתרחץ, לא לפגוש אנשים ולא בנות. הן עולות לי על השפתיים ופוחד לבלוע אותן כשאני נושם אוויר פנימה, אני מתגרד בלי סוף, זה מפריע לי להיות בין אנשים ובכלל בעבודה-סבל סבל". דר' שמידט לא שלט בפניו המופתעות. מקרה כזה לא פגש מעולם במשך שנות עבודתו, לא כאן בעיר זו ולא בכפר, שעבד בו עשרות שנים. "מה אומר לך?" פנה הרופא לאסף: " אני חושב שעליך לפנות למומחה, המתמצא בהדברת רמשים וזוחלים, ייתכן, שיידע מה להציע לך, בינתיים אני מציע לך לשתות תה צמחים, לעשות אמבטיה פעמיים ביום לשפוך ספירט מהול במי וורדים וקצת נפט למי האמבטיה, וכל זה יחסל את התולעים כמיטב האפשרות. תחזור אליי לדיווח כעבור שבוע, אני מאד סקרן לשמוע, מה שלומך ומה קרה בינתיים". אסף חזר לביתו מעונה יותר מאשר לפני הביקור. הוא התרשם, שתקף אותו משהו ייחודי, שאינו מצוי ואינו מוכר רופא. כהתחלה זה היה רע מאד. בינתיים החליט לא לבקר אצל הוריו מחשש שידביק אותם וחשב, מה עוד הוא יוכל לעשות. בתוכו חשב, לו היו לי יותר מכרים קרובים, היה לי עם מי להתייעץ. בעצם שאל עצמו- למה אין לי? הרי אני בכל ענפי הספורט של הטריאטלון פעיל ומשתתף, אבל לא הייתי מעורב בהם: כשאריק ביקש ממני מגבת במלתחה, עיקמתי לו את הפרצוף על אף שהייתה לי בתיק מגבת רזרבית, והכל ידעו על כולם, מה יש להם בתכולת התיק. כששמוליק הכניס בטעות את הרגל לגלגל במעלה הר כרמל, לא סייעתי לו להוליך את האופניים שלו. בקיצור, הייתי נבזה וחרא לא קטן, חשב. אז מגיע לי החוסר יחס!. הוא פנה לעבר הבית, בדרך אסף דברי דואר והחליט, שיתחיל בטיפול, שהרופא הורה לו: בדרכו רכש את כל הנחוץ לאמבטיות הזוועה, אבל עודד את עצמו ואמר בלבו-הכל לטובה. הוא נעל את עצמו בחדר המקלחת, מילא מים חמים עד רותחים, יצק את כל הנוזלים ההכרחיים, נפט, ספירט ומי וורדים והשתקע במים עד גובה הצוואר. כיון שידע שמצפה לו שהייה ממושכת במים, הצטייד בפיסת עיתון יומי שליקט בדרכו לקניות האחרונות ממדף בית המרקחת. מודעה אדומה הזדקרה לנגד עיניו: "מי שמעוניין להתנקות היטב בכל המובנים, מוזמן לבקר אצלנו במחירי מבצע, מאה ₪ ליום במנזרW וישוב כחדש!" פתאום נדלק אסף. מה כבר יכול לקרות לי, לאחר שהרע כבר תקף אותי כאן וכעת? בדיוק הא העיף מנחיריו מספר מטיילות חצופות שטיילו עליו. הוא נתקף חרדה ,שמא ייכנסו לתוך נחיריו ומשם לקנה הנשימה, הוא יכול להיחנק ואיש לא ידע… כל החששות חברו יחדיו בראשו להחלטה, שאם תוך יומיים של אמבטיות הבעיה לא נפתרת, הוא ייקח עצמו ומטלטליו למנזר ויתנסה בחוויה מרנינה ממקום אחר ושונה מאשר הכיר, או יכיר אי פעם בחייו. ברוח אופטימית עם צפי למשהו טוב, יצא מהאמבט מסריח כולו מנפט, התנגב ופנה להתקין לעצמו ארוחת ערב. הטלפון צלצל. "אספי, מה שלומך? כבר מזמן לא ראינו אותך" נשמע קולה של אמו מהעבר השני. "אימא אני קצת עסוק בעבודה, לא אגיע השבוע כנראה" ענה ." אז לפחות תצלצל" בקשה אמו. הוא אמר בהיסוס: "כן, כן". וסגר את השיחה. כמה בצלצלים ושום אולי יעזרו לריפוי? חשב וכן לחם כפרי וגבינת עיזים וזיתים. הוא ניסה להתעודד בדברי מאכל ערבים לחך כי בכל זאת, חשב, אני צריך לאכול ולהתחזק. התולעים שעל גופו הלכו ורבו: ראשית הן ניזונו ממאכליו בעקיפין, כנראה מה שנפלט מנקבוביות העור שלו ,כמו-כן זכה לראות, איך הן מזדווגות ואף מתרבות או משריצות חדשות צעירות ורעננות, למגינת לבו כעבור כשבוע של מתקפת התולעים הוא נהיה אדיש אליהן מתוך ייאוש וחוסר אונים, כשאיתן קם, חי והלך לישון בחברתן וקלט שהן חלק ממהותו החדשה, הלא נעימה. למקום העבודה הודיע, שלא יבוא לפחות שבועיים. הוא ניגש לדר שמידט, התקבל בין התורים, והשיג ממנו אישור מחלה לשבועיים כך שיוכל לנסוע למנזר ההוא. רוחו התעודדה בקרבו: סוף סוף אצא מהקליפה שלי ואעשה משהו שונה וחדש! הוא חש, שנהיה אדם ייחודי ואף הזדקף בקומתו משום כך. בבואו למנזר, הקביל את פניו אדורנו, אב המנזר: "שלום אדוני" אמר "תוריד את הנעליים ותתכבד בכוס תה צמחים שלנו ועכשיו תשמע את המנהגים של המנזר שלנו ולפיהם תנהג, הציב לפניו אדורנו מספר תנאי קבלה: "1. למסור את הנייד. 2. לא לראות טלוויזיה .3 לא ליצור קשר עם העולם החיצוני בשום אמצעי תקשורת או מדיה אחרים. 4. למסור את בגדיו למשמורת. " נזירה קטנת רגליים צצה אי מזה והוליכה אותו לחדרו וברכה אותו בברכת "בילוי נקי" ובתמורה קיבל: חדר צנוע ובו כיור אפרפר, קטן, מראה קטנה לתגלחת, מיטה מסודרת בקפידה ועליה סדין שמיכה וכרית אפורים, וילון אפרפר תלוי על צוהר קטן ושולחן לכתיבה או לכל צורך אחר. מעל אדן הדלת נמתח מוט ברזל שיכול היה לשמש להתעמלות ולהימתחות על שרירי הידיים כלפי מעלה ע"י משיכת הגוף. אסף היה המום מקבלת הפנים ומהתנאים. טוב, זה באמת עושה רושם, שאצא מפה נקי ואיהפך ליצור נטו של עצמי, גיחך בלבו. על דלת חדרו תלוי היה שלט של זמני הארוחות. הוא תיאר לעצמו, שהכול מוקפד וכדאי שידייק, אבל איך יתעורר ללא הנייד? באותו הלילה לא נרדם הן מחמת הרמשים המעקצצים על גופו והן בשל החשש להירדם בבקר. לכן כל שעה התעורר בחרדה מכך. עיניו שרפו לו ועפעפיו נדבקו זה לזה. הוא הרהר: אם לזה הגעתי- מה הועלתי? רק עוד אוסיף עייפות ממיתה בנוסף לתולעים. אחת סוררת הילכה על שערות ראשו בצורה מעצבנת, הוא חש בהליכתה והתחיל להתגרד עד קרצוף ועד זוב דם. לבסוף פיצח אותה בין אצבעותיו. היא הייתה לבנבנה עם פסים שחורים על הגב. גועל נפש. בכל זאת לרע לא מתרגלים, אמר. מתי הסבל הזה ייפסק? שאל עצמו ללא מענה. מי האידיוט שאמר: "תתיידד עם האויב" כאילו אפשר להתיידד עם יצורים כאלה , אם כי גם להן זכות קיום בעולם. אסף נכנס לשגרה כלשהי במנזר ואף הספיק להתחבר למספר נזירים שקטים ורגועים. כל אחד בתורו שאל אותו, לשם מה הגיע למנזר, והוא ענה לכולם: "הנה, את התולעים האלה.. זה מה שמטריף לי את השכל" הכל נדו בראשם מתוך הבנה והזדהות. בחדר האוכל סופק מזון מחושב ובריא: מיצים מגוונים, גזר, לפת צנון ומיץ אבוקדו-דברים שלא שתה מעודו ובמאכלים בעיקר מרקים שהורכבו ממיני שורשים החל בכל קבוצת הדלועים.. פטרוזיליה, סלרי וכו'. בתוך שבוע חלה הפחתה בכמות התולעים, יש ויכול היה לקרוא באין מפריע וקצת קצת החל להאמין במה שקיבל במקום. בתום שבוע הזמין אותו אל חדרו הנזיר אדורנו והוא אמר: "תראה אסף, אתה משתפר ומתקדם, אך אין מה להשוות אותנו למנזר d בהודו, הממוקם גבוה על ההר x. אני ממליץ לך מאד לפרוש לשם, לשהות חודש ואז תחזור נקי טוטל! מה דעתך?" "אני מודה לך אדוני," אמר אסף, "אך תואיל לאמר לי מה סיבת השיפור במצבי? לא שיניתי מהתנהגותי פרט לנהלי המנזר" "כן " השיב אדורנו:"אנו הבחנו, עד כמה נהיית קשוב לאנשים סביבך וחומל ביחסך כלפיהם וזו התחלת הדרך" נענע בראשו תוך ליטוף זקנו הלבן.
" אני סומך עליך ואקיים המלצתך, רק אסיים כמה עניינים בעבודה ואתפנה לזה, ושוב תודה על מה שעשית למעני עד כה" אסף קד קידה עמוקה ופנה לחדרו. היה עליו לעזוב תוך יממה. התולעים נחלשו בהליכתן המהירה והורגשה האטה כללית בפעילותן ובהתרבותן. הוא ארז מטלטליו ונסע הביתה. משם צלצל לאמו: "אימא, מה שלומך? מה שלום הרגל שלך, החלימה? חזרתי מריפוי, אספר לך כשאבוא לביקור, מה היה לי, אך אני מתכנן נסיעה של חודש, אקפוץ רק לומר שלום" שיתף את אמו, אך רוחו הייתה עדיין נכאה. ואם לא יצליח לו שם, והוא זורק כעת את עבודתו מידיו ומי מבטיח לו, שימתינו לו וישמרו עבורו את הג'וב? "אז תקפוץ בשבת", אמרה, "תקבל ארוחת מלכים, דברים שאתה אוהב". אסף הרגיש חובה לצלצל למקום עבודתו לבקש הארכת חופשת מחלה: "היי" פנה לבוס" עליי לנסוע למרפא בחו"ל, מבקש אישור להעדר חודש אחר כך אשלים כל מה שיצטבר" הבטיח. הבוס נענה: "אם אין ברירה אחרת בפניך, אני מאשר, אתה מבין, שזה ינוכה מימי המחלה שלך, כן?" אסף ארז מטלטליו וארגן כרטיס להודו, למנזר שהמליץ בפניו אדורנו. הוא התמלא במתח רב, ארץ אחרת, מקום אחר-קיווה בלבו שהעיקר המחלה תיטוש אותו סופסוף. לאחר תלאות המסע ושדות התעופה, עיכובים והמתנות נחת בהודו, כעת שם פעמיו לאחר בירורים עם המקומיים, למקום משכנו של המנזר. בבואו להתקבל קבל את פניו אדם בעל זקן שיבה צחור, גם גבות עיניו היו לבנות, מבע עיניו היה צלול ונוקב. ידיו הכחושות היו מונחות ישרות על גלימתו הכחלחלה. אסף חש מיד הדרת כבוד כלפי ראש המנזר. כריזמה עצומה קרנה ממנו. " ברוך בואך, מה הביא אותך אלינו?" שאל הזקן ברצינות תהומית. ובאותה נשימה ענה בעצמו: "אני רואה את התולעים, ברואי האל, כי מצאו מנוחה אצלך, קודם כל תראה בזה אות וציפייה לבאות." סתם ולא פירש. אסף הבין ששיחתם תמה. הוא הובל ע"י נזירה בעלת כובע צנוע לראשה בצבע כחלחל כמו גלימת ראש המנזר. עיניה היו כחולות, ביטוי עז של צניעות נשקף מהן. אסף הרגיש שהוא טובע בטוהרתה. הוא לא ידע להסביר זאת לעצמו, אך נתעוררה בו סקרנות גדולה להכיר את היצור החסוד הזה שמוליכו. הוא העז לשאול: "כבודה, אמרי לי, בבקשה, כמה זמן את גרה כאן? אם מותר לי לשאול, נראה לי, שאת גרה פה זמן רב וותיקה כאן, האם איני טועה?". "לא, אינך טועה, אדוני, אני נולדתי כאן ומאז חיה פה ומסייעת לקדם את הנשמות התועות". הוא חש עניין הולך וגובר אליה, אך מנע מעצמו חיטוט נוסף שהיה בגבול גסות רוח וחטטנות. לוח הזמנים וההקפדה הייתה דומה למנזר בירושלים, אך הרבה יותר מחמיר בכל. היה עליו לשטוף ידיים בכל אימת שהתפלל, או אכל, או שמע הרצאות, או עשה מדיטציה. במעברים מדבר לדבר היה צריך להיטהר. התולעים הלכו ופחתו. הוא ראה, שהשיל כמה קילוגרמים ממשקלו בשל האוכל המזין והרזה שקיבל במקום. אט אט ניהל חיי שגרה וחש שהסתגל למסגרת. בלבו נהה אחר הנזירה תכולת העין בלא שידע. בדברים קטנים נהג לפנק אותה בין שהביא לה כד מים רעננים מהבאר שבהרים, מהלך חמשה קילומטרים מהמנזר, או שהיה קוטף פרחים טריים ומניח בוואזה עתיקה שהייתה במקום לימודה. כשהייתה נושאת סל כבד של ענבים מהבציר, או דברי רקמה שהייתה מעבירה בין החדרים השונים לנזירות החברות-היה מזדרז לסייע לה ולשאת עבורה בחדווה. הוא כמעט שכח את התולעים והארץ. לעומת זהו התמלא באישיותה הכובשת השקטה והעוצמתית. מבט אחד שלה היה מיד מפיס את דעתו כשהיה כעוס על ענייני דיומא, כמו אוכל לא טעים, או שירותים מטונפים.. בקר אחד נקרא אל ראש המנזר לשיחה: "מהי הרגשתך, אסף?" שאל אותו, "שלומי טוב והולך ומשתפר תודות לך ולאנשיך היקרים והחביבים אליי, מוכן להמשיך כך לנצח.." אל תתלהב מדיי " קטע אותו הזקן, "עליך לשוב לארצך ולפנות מקומך לכבשים התועות, הממתינות למקום שיתפנה". אסף חש לפתע קוצר רוח בנימת דברי האיש, והוא חשש שמא הגזים בהישארותו במקום, התולעים פסו כליל מגופו אכן לא הייתה הצדקה לתפוס מקום.. בעיני רוחו צפה דמותה של הטהורה שהעריץ ותפס שייאלץ להיפרד ממנה ולזאת לא נערך כלל. בלא כל חמדה הודה לזקן ופנה לחדרו. הוא החל לארוז את מטלטליו המעטים ולהתארגן לנסיעה חזור בתחושת מועקה כבדה ולא בהתרוממות רוח ,כמו שציפה.. בלילה האחרון תקף אותו חלום קשה: בחלומו נתקל בחית טרף עצומה בעל גב כפול כשל דבשת גמל ופניה מצומקים ובהן נגלו מלתעותיה הצרות והחדות. אנשים מהעבר השני של הכביש קוראים לו למהר מפניה פן ייטרף, הוא רואה, שאנשי המקום נמלטים מפניה ברכיבה על אופניים, אך אין לו אופניים, לכן הוא זוכר, שהוא רץ בחלומו באופן המהיר ביותר שאי פעם רץ. כמעט כפסע היה בינו לחיה, והוא מספיק לקפוץ על רכב מקומי שנוסע על הכביש. בריצתו חש קוצר נשימה איום כמעט עד חנק ובו זמנית, כשעלה על הרכב, הקיץ מבועת ומיוזע עד מאד. מה פשר החלום? שאל עצמו , האם התולעים- אלה החיה שרדפה אחריי לטרוף אותי? האם החיה אלה החיים מפניהם ברחתי, או מפני החיים שממתינים לי בשובי? הוא לא ידע את המענה, רק הוצף בלבול קשה. על כל פנים, החודש ששהה במנזר חלף ועמו בא המזור. הוא עבר כברת דרך של טוהרה ומוסריות גבוהה לפי נהלי המנזר ולפי הנזיר שהיה חונך שלו מטעם אב המנזר ועמד בכול בהצלחה. בבקר לפני נסיעתו בכיוון שדה התעופה, ניגש לומר שלום לנזירה האהובה עליו, כשנשאה את מבטה, הבחין על פניה מהלכות התולעים שרק טיילו על גופו! ככה אעזוב אותה לנפשה? זעק בלבו. לא, אני לא יכול כך לנטוש אותה. ראש המנזר זימן אותו ולמד אותו פרק אחרון בהלכות החיים: "כן, הנזירה z בהיותה כה קרובה אליך, חטאה אף היא בחטא התאווה אליך, וזו הסיבה, שעליך לנסוע ולהניח לה לנפשה להיטהר מחדש ולשוב לדמותה המקורית, אין עקיפות בחיים, כל מה שקיים בנפשך מיתרגם לשפה חיצונית, כפי שרואות עיניך.. היא נושאת את חטא תאוותך אליה גם אם לא הכרתם בכך, שוב לארצך ותשוב לאיתנך ובכך תעיד על אהבתך וחמלתך כלפיה, לפי הנצרות, היית צריך להגיש את הלחי השנייה שלך לסבל ולומר תודה, מזל, שאנו פועלים כאן לפי הבודהיזם" בירך אותו הנזיר ברכת הדרך ודאג, שיציידו אותו בחריץ גבינה, פת לחם ונאד מים. אסף חזר גדוש במועקה כבדה כפלדה, הוא היה בטוח, כי בוויתורו על אהבתו אליה, הגיש מתוך אהבה גם את לחיו השנייה.