תחושת בטן
שום קליטה, שלוש אחוז סוללה, ומאה אחוז ייאוש. יוסי הכה בעצבים על ההגה והרים אל חברו מבט שואל. מה עכשיו? הערפל הסמיך שהלך וריפד ביסודיות את העולם מסביב מחק את כל חוקי המרחב והזמן, גורם ליוסי להרגיש כמו דמות באיזה סרט סוריאליסטי, בלי התחלה ובלי סוף. כמה זמן הם כבר נוסעים? האם היה זה בוקר, ערב? האם יש טעם להמשיך בכלל, או שהם כבר מזמן איחרו את המועד?
הכביש הבוגדני שלפניהם שוב התפצל, שוב מטיל על כתפיהם העייפות את האחריות לסיכוייו ההולכים ואוזלים של נדים לשרוד את החודש הזה. חציו, טיפס במעלה המדרון ונעלם לתוך היער העבות שנראה באופק. חלקו השני גלש בין הגבעות האינסופיות, ונעלם גם הוא.
זה בכלל היה הרעיון של נדים, לרמות ולנסות להשתמש בוויז. מריאנו, איש הקשר האחרון שלהם, הזהיר אותם – אמצעי הניווט היחידי שהם יצטרכו באזור הזה הוא תחושת הבטן שלהם. או תחושת הסרטן, כפי שנדים התחיל לכנותה מתישהו במהלך הנסיעה. ותאמינו או לא, עד לשלב מסוים זה עבד. בכל פעם שהם היו מגיעים לפרשת דרכים, נדים היה יוצא מהאוטו, מנסה ללכת על כל אחד מהמסלולים, ומקשיב לכאב הבטן שלו. כמו שאיש הקשר הסביר להם, במסלול הנכון הכאב היה אמור להתגבר. והוא אכן התגבר, עד לנקודה מסוימת. הבעיה הייתה שככל שהם התקרבו יותר אל ה"אֶל קוּרַדוֹר," הכאב נהיה כל-כך חזק, שההבדל היחיד בין המסלול הנכון למסלול הלא נכון, היה כמו ההבדל בין "כואב אחושרמוטה" ל"שמישהו כבר יירה בי ויגאל אותי מייסורי." רק שנדים לא באמת אמר "אחושרמוטה", כי הוא היה מנומס. הוא פשוט סבל בשקט, ורק הסתכל על הטלפון כל הזמן, בשביל לבדוק כמה קילומטרים עוד נשארו עד לגייזר המזורגג הזה. עד שהם הגיעו לאזור ללא קליטה, ואז גם הסוללה מתה.
עצם העובדה שהאתר בכלל הופיע בוויז הייתה מפתיעה בפני עצמה, בהתחשב בכל מעטה הסודיות המגוחך שהיה סביב מיקום ה"אל קורדור." הם נאלצו לעבור דרך 24 אנלסס (שזה אומר חוליות בספרדית, כפי שיוסי הסביר לנדים), שכל אחד מהם ידע רק את מיקומו של איש הקשר הבא, עד שהם הגיעו אל מריאנו – הבחור שאמר להם להקשיב לתחושת הבטן.
כשיוסי רק שמע את דבריו של האיש המבוגר, הוא לא ידע האם לצחוק או לבכות. העניין היה שההליכה בעקבות תחושת הבטן היא זאת שהכניסה אותם לצרה הזאת מלכתחילה. לא הבטן של יוסי. גם לא הייתה זאת בטנו הסקסית של נדים, שמשכה אותם אחריה באותו יום טראגי, אשר שינה את חייהם לעד. זו הייתה בטנו של איגור.
כן, בהתחלה הם היו שלושה. טרי בוגאטיריה, כפי שאיגור נהג לכנות אותם. שלושת הגיבורים, כמו באגדות עם רוסיות. או לפחות כך הם בחרו לראות את עצמם. כמובן שמבחינה טכנית, אף אחד מהם לא באמת היה רוסי. נדים היה ערבי – מוסלמי שנולד בעירק והיגר אל איטליה בגיל שלוש. יוסי היה ישראלי. ואיגור נולד בחארקוב – העיר השנייה בגודלה באוקראינה. אבל שפת האם שלו הייתה רוסית, אז מבחינתו, הָרוּסִיּוּת שלו הספיקה לשלושתם.
הם נפגשו שנתיים קודם לכן, בישראל. זה היה מצעד הגאווה הגדול ביותר שתל אביב ידעה עד אז, עם מעל 200,000 משתתפים. העיר טבעה במוסיקה, צבעים, ריחות, חוויות… חיים. ונדים לא הפסיק לחשוב על כל בני הקהילה הגאה בארצו. לא באיטליה, בארצו השנייה. ואיך שהוא היה רוצה לתפוס את כולם, לשים אותם על איזה שטיח מעופף, ולהביא אותם לפה, לאי הקטן הזה של חופש.
כי המצעד הזה לא היה קשור רק בגאווה, אלא יותר בקבלה. קבלת כל הגזע האנושי הקסום על כל צורותיו, מרקמיו, וגווניו עוצרי הנשימה. ויותר מכל, הוא היה קשור בקבלה עצמית. קבלת העצמי הרזה או השמן שלך, הנמוך או הגבוה מדי, הלבן, השחור, הסגול, החכם, הביישן, המצחיק, המוגבל, הגאה, הטראנס, או אפילו הסטרייט שלך… העצמי היפה, האנושי שלך. הנשמה הנצחית, והגוף השביר והנפלא. לקבל, לאהוב, ולחגוג. תמיד.
נדים לא ידע לאן מועדות פניו. הוא פשוט נסחף עם הזרם הססגוני של גברים ונשים, צעירים כזקנים, לבושים וחצי ערומים – אוקיינוס צבעוני של רקמה אנושית. הוא ניסה להביט מסביב תוך כדי ההליכה – הרי היה זה אירוע של פעם בחיים, והוא לא רצה לפספס אף פרט הכי קטן מהחוויה.
בחור עם קעקוע ענק של סמל השוויון על גבו. קשתות מבלונים צבעוניים. דוכן של משקאות, עם מוזג חייכן החובש כיפה ורודה. שתי בחורות יפות, האחת עם שיער ארוך צבוע בסגול, והשנייה עם תספורת קצרה, עומדות ומתנשקות באמצע הקהל, כאילו שאין איש סביבן. דגלי ישראל נראו פה ושם, אבל הרבה יותר קל היה למצוא את דגלי הגאווה. שיר נשמע ברקע, חצי באנגלית, חצי בעברית. משהו על תל-אביב. נראה שכולם מסביב הכירו את המילים. המעטים שלא שרו היו כנראה תיירים, כמו נדים.
והיו גם הרבה שלטים. מבין אלה שהיו באנגלית, רובם נשאו דרישות די בסיסיות, בסגנון "ואהבת לרעך כמוך", אך היו גם כמה מקוריים, שהצליחו להעלות חיוך על פניו השזופות של נדים.
והיה גם את השלט הספציפי הזה, שמחק כל זכר של חיוך מהפנים היפות האלה. הגבר המזוקן שעמד בצד הדרך והחזיק אותו היה בסביבות גיל החמישים. המסר שהתנוסס על השלט היה פשוט כמו השלט עצמו – לורד שחור על בריסטול לבן – ועדיין, הוא הצליח תוך שניה לרסק את לבו של נדים. "אני אוהב את בני הגאה ותומך בו."
אביו של נדים הלך לעולמו חצי שנה לפני כן, והוא מעולם לא השלים עם העובדה שבנו היה שונה. נדים הידק את שיניו, מחה איזה לכלוך מזווית עינו (הוא נשבע שזו לא הייתה דמעה), והמשיך להיסחף עם הזרם הסואן של אושר, זיעה ואהבה.
הקיץ הישראלי החם היה בשיאו, והטמפרטורות המשיכו לטפס מעלה ללא רחמים. מישהו מימינו ירה באקדח קונפטי, וגשם צבעוני ירד על הקהל הצבעוני אף יותר, שעטף את נדים מכל עבר. הקהל שאג בשמחה.
נדים הרים את פניו אל השמיים, נותן לחתיכות הקטנות של אושר ליפול עליהן. זה היה רק רגע קצרצר של אופוריה טהורה, שבמהלכו הוא לא הסתכל לאן הוא הולך, אך הרגע הקצרצר הזה הספיק לו כדי למעוד על נעל עקב שמישהו איבד, ולהתחיל ליפול.
מכיוון שנפילה לא הייתה משוריינת בתוכניות שלו לאותו יום, וכן היה זה רעיון ממש גרוע – ליפול באמצע הקהל השועט קדימה, אשר יכול לרמוס אותך תוך שניה ואפילו לא לשים לב, החל נדים לחפש משהו להיאחז בו. עם המזל שלו, הוא לא מצא שום דבר טוב יותר להיאחז בו מאשר תיק לואי ויטון, שנתלה בנונשלנטיות על יד רכה ומטופחת.
כך יצא שהיד הייתה מחוברת לבחור מאוד גבוה ומאוד שרירי, שהיסס בדיוק חצי שניה לפני שערך הכרות מעמיקה בין אגרופו המטופח לבין פניו של נדים. באופן בלתי מפתיע, האגרוף בפרצוף לא תרם רבות למאמציו הנואשים של נדים להימנע מנפילה, והוא כבר היה בחצי הדרך למטה, כאשר זוג ידיים איתנות תפסו אותו.
קול שקט מאחורי גבו שאל אותו האם הוא בסדר. נדים חשב איזו שאלה מטומטמת זאת הייתה, וכבר עמד לשאול את מושיעו האם זה נראה שהוא בסדר, אבל אז הוא ראה שתי גומות, וזוג משקפיים ענקיות ומכוערות, ומאחוריהן שתי עיניים חומות חולמניות שהביטו בו בכזה רוך, שאיכשהו הכל פתאום נהיה בסדר.
יוסי משך את נדים אל המדרכה, הוריד את חולצתו שלו, כשהוא חושף לעולם את בטנו הלבנה ההייטקיסטית, וניגב בה את אפו המדמם של נדים. נדים חשב באותו רגע שזו המחווה היפה ביותר שמישהו עשה למענו אי-פעם.
הם הלכו לשתות בירה. אחרי הבירה יוסי היה פשוט חייב לגלות מאיפה כולם משיגים את המאווררים הצבעוניים האלה. אחרי זה נדים התעקש למצוא ליוסי חולצה חדשה, וכשהם לא הצליחו למצוא שום דבר, הוא נתן לו את שלו. לאחר מכן הם שתו עוד בירה. ואז הם ראו את איגור, והמחזה היה עוצר נשימה.
הדיווה המפוארת הזאת, המתנשאת לגובה מטר תשעים וארבע, והעשויה מ-234 ק"ג של אהבה טהורה, בדיוק ניסתה לרדת מבמת עץ מאולתרת, לאחר שהשתתפה בתחרות הדראג קווינס. שמלת המג'נטה המהממת שלו הייתה צרה מדי ולא איפשרה לו לעשות צעדים גדולים, לכן הוא תר אחר הדרך המהוגנת ביותר לרדת מהבמה, מבלי לאבד מחינניותו תוך כדי. הנוצות הוורודות הענקיות שעל ראשו או נעלי העקב המוגזמות, לא עזרו במיוחד.
למעשה, הייתה שם רק נעל אחת. גורלה של הנעל השנייה נותר באפלה עד עצם היום הזה. מבלי לומר מילה, ניגשו שני הג'נטלמנים אל הבמה, הושיטו את ידיהם, ועזרו ל"נערה במצוקה" לרדת מהבמה.
ה"נערה" הודתה להם בקול הבריטון העמוק שלו, והציע שהסיבוב הבא בדוכן של הבחור עם הכיפה הוורודה יהיה עליו. אז הוא נפטר מהנעל השנייה שלו, שילב את זרועותיו בזרועותיהם של שני מושיעיו, והם יצאו לדרך. אבל הם לא הגיעו רחוק.
לא עברו אפילו שש שניות, ואיזה בחור נלהב יתר על המידה שתפס עמדה אסטרטגית על אחת המרפסות הקרובות, השקה את הקהל שמתחתיו מזרנוק. יוסי ונדים הצליחו לקפוץ הצדה ברגע האחרון. איגור, למרבה הצער, ניחן בהרבה פחות זריזות רגליים. וגם בהרבה פחות מזל. מזל מעולם לא היה לו…
הפיאה הבלונדינית המפוארת לשעבר והנוצות הברזילאיות ההרוסות שנדבקו אל פניו גרמו לו להיראות כמו תוכי רטוב. נדים ויוסי הביטו בו המומים, מצפים ביראה לתגובתה הצדקנית של הדיווה האוקראינית גדולת הממדים. לקח לאיגור מספר רגעים להבין מה קורה, אבל אז הוא פשוט פרץ בצחוק הכי פרוע והכי קולני ששני הגברים שמעו אי-פעם.
הם כולם צחקו. חודשים רבים מאוחר יותר, איגור זרק פעם, שאיך שהוא רואה את הדברים, זה היה בדיוק הרגע בו שלושתם התאהבו. או כפי שהוא אמר במבטאו הרוסי, fell in luf. ונדים כרגיל תיקן את האנגלית שלו, ואמר שלא אומרים fell in luf, אלא burst into laughter – לפרוץ בצחוק. ואיגור התעקש שהוא התכוון למה שאמר – הם התאהבו. כמו שני אנשים שמתאהבים זה בזה. רק שהם היו שלושה.
האם זה אכן קרה באותו המצעד, או שלושה ימים מאוחר יותר, כאשר שלושתם ננעלו בטעות בחנות ספרים, ובילו את כל הלילה בהקראת שירים, דיונים בהשפעת הערפדות על הספרות המודרנית, וחשיפת סודותיהם האפלים ביותר? או שאולי זה בכלל קרה שבוע לאחר מכן, בלילו האחרון של איגור בארץ, כאשר הם כולם הגיעו אל חדרו, ולצליליהן הענוגים של הבלאדות של ברי וויט, הם הפכו קרובים בגופיהם כפי שכבר היו בנפשותיהם? מה שהיה בטוח, הוא שזה קרה. הם ללא ספק התאהבו, ובגדול. שלושתם. זה קורה לפעמים. אהבה יכולה לבוא בכל מיני צורות, גדלים ומספרים. או לפחות כך זה היה במקרה שלהם.
לא הכל הלך חלק, כמובן. אפילו אנשים שאוהבים בעוצמה כה גבוהה כמו שהם אהבו, חייבים להתגבר על כמה מכשולים, בדרכם אל האושר המושלם. לדוגמא, היה את העניין הגאוגרפי – כך הם כינו את העובדה שאיש מהם לא חי באותה מדינה עם שני מאהביו. אולם, כפי שנדים נהג לומר, איפה שיש רצון, ישנה גם דרך. ואיגור תמיד הוסיף שהיכן שיש אהבה, יש גם תקווה. אבל האמת הפשוטה הייתה שהיכן שיש כסף, ישנן אפשרויות. אז יוסי פשוט מכר את הסטארט-אפ שלו, וקנה לשלושתם כרטיסים לאוסטרליה. ואז ליפן. ואז לעוד הרבה מקומות. הם כינו את עצמם "אזרחי העולם", הרגישו בכל מקום כמו בבית, רכשו חברים חדשים בכל מקום שהם ביקרו, ומעולם לא הביטו לאחור, בזמן שהמשיכו אל ההרפתקה הבאה שלהם. עד שהגיעו ללונדון…
***
נדים השליך את הטלפון אל המושב האחורי והביט ביוסי באומללות. יוסי הניח יד מרגיעה על ידו של הגבר שלו, ונאנח. הכל היה בידיו עכשיו. נדים לא נראה מסוגל לקבל החלטות הרות גורל כרגע. ויוסי שנא החלטות. פעם, הם נהגו להחליט ביחד על כל פרט הכי קטן של השגרה שלהם. שלושתם. הם התווכחו ללא הרף, הם לא יכלו להסכים על כלום, אך מה יוסי לא היה נותן עבור הויכוחים האלה עכשיו. הוא הביט למעלה, על היער. ואז למטה, על הגבעות. אז הוא הטיל מטבע, אמר לנדים לחגור בחזרה, ופנה לכיוון הגבעות.
זה חייב להיות הכיוון הנכון. הם חייבים להגיע לשם בזמן. ברגע המדויק בו השמש תישק את האשוחית הגבוהה ביותר על הגבעה הכחולה, נדים חייב להיות בפנים. איפה שהגבעה הכחולה המזורגגת הזאת לא נמצאת. "אל קורדור" היה תקוותם האחרונה. הוא לא יכול היה לאבד גם את נדים. והוא אפילו לא היה בטוח שהוא האמין באגדה הזאת. גייזר שמרפא סרטן? מי שמע על דבר כזה? מוחו המדעי של יוסי פשוט סירב להאמין לשטויות כאלה. אולם, נדים האמין שזה נכון, וזו הייתה סיבה מספקת בשביל יוסי לעשות כל אשר ביכולתו על מנת להביא את חברו אל הגייזר הארור הזה, ולעשות זאת בזמן.
הכביש המשיך להתפתל בין הגבעות. נדים היה שקט. הוא רק הביט מסביב, מנסה לראות האם בין כל הגבעות האלה מסתתרת במקרה הגבעה הכחולה. הוא השתדל לא להיאנח יותר מדי, הוא ניסה לא להתלונן, אך הוא לא הצליח לשטות במאהבו הישראלי. היה ברור שהוא סובל. ולא היה דבר שיוסי יכול היה לעשות כדי לעזור לו, חוץ מלהתפלל שהוא אכן בחר בכיוון הנכון.
מה לכל הרוחות קרה להם?! רק לפני שנה הם היו על פסגת העולם, לוקחים מהחיים כל מה שהיה להם להציע, ואז חוזרים ולוקחים עוד קצת, ותראו אותם עכשיו! אחד מת, אחד חצי מת, ואחד מייחל אל מותו. יוסי תהה מה לאיגור היה לומר על כל המצב הזה. זאת שאלה שהוא שאל את עצמו הרבה. בדרך מעוותת כלשהי, הוא היה בטוח שלאיגור היו הרבה בדיחות לספר על כל נושא המוות שלו. יתרה מזו, הוא בטח גם לא היה חוסך מהם כל בדיחה אפשרית בנושא סרטן. כמה שיותר אפלה, יותר טוב. הוא היה מצחיק את נדים כל-כך חזק, עד היה גורם לו להבריא. למרות שמבפנים, הוא עצמו היה נקרע מכאב. כי כזה הוא היה – איש גדול, עם חוש הומור גדול אף יותר, ועם לב ענק.
מצד שני, אם הוא עדיין היה בחיים, נדים בטח לא היה חולה. משום מה, יוסי היה בטוח שמחלתו של נדים הייתה תוצאה ישירה של הצער שלו. ואשמה. תמיד כל-כך עקשן, נדים האשים את עצמו במותו של איגור, למרות שזאת הייתה השטות הכי גדולה שיצאה אי-פעם מפיו. ומהפה הזה יצאו הרבה שטויות.
זו הייתה בסך הכל תקרית מטופשת ולגמרי מיותרת, והיא יכלה להיות אפילו מצחיקה, לולא הייתה כה טראגית. איגור היה רעב. (הוא תמיד היה רעב, אפילו בלילה. לעתים, יוסי תהה בשביל מה הוא בכלל טורח לאכול, אם חמש דקות אחרי שהוא אוכל, הוא שוב נהיה רעב.) והוא ראה דוכן פלאפל, ממש מעבר לכביש. והוא אהב פלאפל. הם ניסו לשכנע אותו שיחכה עד שיגיעו למסעדה, אך איגור אמר שהוא לא יכול, שהפלאפל קורא לו. שהוא מנגן לו את שירו, על חליל הקסם, ושהמעיים שלו נהיו כמו נחשים, מהופנטים לגמרי על ידי המנגינה הקסומה. ושתמיד חייבים להקשיב לתחושת הבטן. וכך הוא הקשיב, והתחיל לגרור את שני חבריו לעבר מעבר החצייה. אבל אז, שרוכיו של נדים נפתחו, והוא נעצר כדי לקשור אותם (דבר עליו הוא אינו יכול לסלוח לעצמו עד עצם היום הזה). יוסי נעצר כדי לחכות לו, אך בטנו של איגור קראה לו, אז הוא המשיך ללכת בלעדיהם.
הוא הביט שמאלה, עבר את מחצית הדרך, ואז הביט ימינה. היה זה רחוב שקט יחסית, וגם השעה הייתה שקטה. לא היו מכוניות. הוא קנה את הפלאפל הארור שלו, ונופף להם מהעבר השני של הכביש. והוא נראה כה מאושר באותו רגע, שיוסי היה מוכן לקנות לו את כל הפלאפלים שבעולם, רק בשביל להמשיך לראות את החיוך המושלם הזה על פניו, המרוחות בטחינה. ואז הוא התחיל לחצות בחזרה. הוא שוב הביט שמאלה, בדיוק כפי שאמו, סבטלנה פטרובנה, לימדה אותו לפני שנים רבות, כשהוא עוד היה ילד מתוק ושמנמן, עם חיוכו הממזרי של אביו על פניו ושרשרת הפנימים של אמו תחת חולצתו. והוא עמד, ללא ספק, להביט לימין כשהוא יגיע לאמצע הכביש, רק שהוא שכח שהוא בלונדון. ובלונדון, אמורים להביט קודם ימינה. ואז הגיע האוטובוס, ולרגע קט, נראה הענק המופלא שלהם כמו מלאך יפהפה, העף בשמיים. ואז, לא היה יותר את איגור.
***
האוטו קפץ כאשר הם עלו על גבשושית, ונדים לא הצליח להימנע מגניחה שקטה. יוסי הניח את ידו על ברכו של בן זוגו, והביט בו בהתנצלות. כאשר הוא הפנה את ראשו בחזרה אל הכביש, הוא ראה עורב שחור ענק עף לכיוון השמשה הקדמית שלהם. יוסי נבהל, הסיט את ההגה שמאלה, והם התנגשו בעץ.
הם היו בסדר. בין אם היה זה בזכות המהירות הנמוכה שנסעו בה, כריות האויר ברכב, או עקב התערבותו המבורכת של מלאך מפואר אחד ששמר עליהם, אך הם יצאו מהתאונה ללא פגע. האוטו, לעומת זאת, היה הרוס. יוסי התיישב על הקרקע ושילב את אצבעותיו על עורפו. נדים רצה לומר משהו מנחם לאהובו, אך הייתה לו הרגשה שיוסי רצה להיות קצת לבד. או שלא? שתיקה מביכה עטפה אותם, כמו שמיכה דוקרנית. פעם, הם היו טובים יותר בדברים האלה. הם היו יותר טובים בכל דבר. אולם, מאז לכתו של איגור, דבר כבר לא היה כפי שהיה פעם. אפילו ההתעלסות. או ההתעלזות, כפי שאיגור נהג לומר. רק שבימים אלה, לא הייתה הרבה עליזות בהתעלזות הזאת. בפעם הראשונה שעשו זאת לאחר מותו הטראגי של חברם, יוסי אפילו פרץ בבכי בשעת המעשה. נדים הצטרף אליו מיד. עם הזמן, הם הפסיקו לבכות, ועדיין, אלה היו התעלזויות עצובות מאוד, מאז.
נדים הניח יד מהססת על כתפו של בן זוגו. יוסי נעמד על רגליו ועמד לומר משהו, כאשר הם הבחינו פתאום באיש עם מסור חשמלי, הרץ לקראתם במורד אחת הגבעות. מבועתים, החלו שני המטיילים לבחון את אפשרויות המילוט שלהם. את שתיהן. האפשרות הראשונה הייתה לברוח. כמובן, החסרון הבולט של תוכנית זו היה שלא הייתה להם כל דרך לדעת שהם יצליחו לרוץ מהר יותר מהמשוגע עם המסור החשמלי, במיוחד לאור מצבו הנוכחי של נדים. האופציה השנייה הייתה לנעול את עצמם במכונית. למרבה הצער, היה זה רעיון עוד יותר גרוע מהראשון, כי: א) לא ניתן היה לנעול, או אפילו לסגור את הדלתות לאחר התאונה. ב) לא היו חלונות באוטו – הם כולם היו שבורים. ג) האיש עם המסור היה הרבה יותר קרוב מהם לרכב. ולבסוף, ד) גם אם היה האוטו עדיין שלם, והם היו בתוכו, האיש המפחיד עדיין יכול היה לשבור את החלונות. כמובן, לו היה האוטו שלם והם היו בתוכו, הם יכלו פשוט להתניע אותו ולברוח, אך מכיוון שזו הייתה רק אפשרות היפותטית, הם חזרו לתוכנית א.
יוסי תפס את ידו של נדים והם התחילו לרוץ, אבל אז הבחור עם המסור התחיל לצעוק להם משהו בספרדית. הם עצרו, ונדים נעץ ביוסי מבט שואל. יוסי הסביר לנדים בקצרה שהאיש הנחמד בסך הכל רצה לבדוק האם הם בסדר, ולאחר מכן שקע בשיחה עם המכר החדש שלהם. נדים שנא כשהוא עשה את זה – מנצל כל הזדמנות כדי להשוויץ בספרדית שלו. הוא למד אותה מטלנובלות, אך התנהג כאילו היה לו מינימום דוקטורט בשפה וספרות ספרדית. האם הוא שכח כבר שהם עוד צריכים למצוא את הגייזר?
נדים הביט בייאוש בשמיים האביכים. עדיין לא ניתן היה לראות את השמש, או לדעת מתי לעזאזל היא מתכוונת לנשק את האשוחית הגבוהה, איפה שהיא נמצאת. בהנחה שהיא כבר לא נישקה אותה… נדים קפא. מה אם הם כבר איחרו? מה אם הוא כבר פספס את ההזדמנות היחידה שלו להירפא? הוא עמד לזרז את מאהבו השחצן, כאשר קריאה מצמררת של עורב, ממש מעל ראשיהם, גרמה לכדוריות הדם האדומות שבעורקיהם לקפוא במקומן.
כאשר שלושת הגברים הביטו למעלה, הם שוב ראו את העורב השחור הענק. האם היה זה אותו העורב שגרם לתאונה שלהם? הם לא יכלו לדעת. אולם, מה שהאיש עם המסור סיפר להם מיד לאחר מכן, נתלה מעל ראשיהם של שני הנאהבים עוד הרבה אחרי שהוא הלך, בזמן שישבו ליד מכוניתם המרוסקת, עטופים בדממה בלתי נסבלת, מנסים להבין מה לעשות.
זה לא היה עורב רגיל. הוא השתייך לזן מיוחד של עורבים, אותם ניתן למצוא רק באזור הזה. מה שהפך את העורבים האלה לכה מיוחדים, הוא העובדה שהם בנו את משפחותיהם בשלישיות. השלישיות יכלו לכלול שני עורבים בני אותו מין ואחד בן המין השני, או לחלופין, שלושה עורבים מאותו מין. אך הם תמיד היו שלושה. והחיבור שלהם היה לכל החיים. המקומיים התייחסו אל הציפורים האלה בתערובת של פחד ויראת כבוד, ונרקמו הרבה אמונות תפלות סביבן. האיש עם המסור המשיך לדבר במשך דקות ארוכות על כל מיתוס אפשרי שהציפורים האלה הצליחו לעורר בקרב האוכלוסייה המקומית, אך היה זה הפרט הזעיר וחסר החשיבות שהוא הזכיר לקראת סוף הסיפור שלו שהפך את לבבותיהם של שני הנאהבים לשני גושי קרח זעירים ועצובים. כאשר אחת מהציפורים מתה, שתי האחרות אינן מסוגלות להישאר יחד. צערן כה גדול שהוא פשוט מרסק אותן, וגורם להן לעוף לאיפה שהרוח תיקח אותן, משחיטות כל דבר בדרכן.
האם זה מה שקורה להם עכשיו? האם הם כבר עפים בכיוונים מנוגדים, כה שקועים בהרס העצמי שלהם שאינם מסוגלים לראות כמה הם כבר התרחקו? יוסי הביט בנדים ולבו נחמץ בקרבו. בפעם המאית באותו יום, הוא הזכיר לעצמו שהוא אינו יכול לאבד גם אותו. לא לסרטן, לא לאבל, ולא לשום דבר אחר. הם היו מזווגים לחיים שלמים, ושניהם כבר איבדו יותר מדי.
יוסי ניגש אל האיש שאהב וכרך את זרועותיו סביב מותנו. הוא החל ללחוש באוזנו, מנסה למצוא את המילים המתאימות לגרום לו להבין שאין שום סיכוי שבעולם שהוא ייתן לו ללכת, אך נראה היה שנדים לא שמע אותו. בעדינות, הוא הסיר מעליו את ידיו של יוסי, והחל ללכת. מבולבל לגמרי, יוסי הלך בעקבותיו. הוא קרא למאהבו הערבי-איטלקי, מבקש ממנו לעצור, אך נדים רק החיש את צעדיו.
ואז הם ראו את זה. זה היה שם כל הזמן, ממש מאחורי הגבעה, בזמן שהם היו שקועים מדי ברחמים העצמיים בשביל לראות את זה. למשך רגעים אחדים הם פשוט עמדו שם, בוהים בחור הגדול באדמה המלא במים מבעבעים, אינם מסוגלים להאמין שמסעם סוף-סוף הגיע אל קצו. נדים חשב לפתע שעד לאותו רגע, הוא אפילו לא היה בטוח שכל הסיפור הזה אכן אמיתי. האם ה"אל-קורדור" באמת מסוגל לרפא כל מחלה? מה הסיכוי? ואיך זה שכל-כך מעט אנשים יודעים עליו? או שאולי כל זה היה רק בדיה? אגדה יפה שהם בחרו להאמין בה? אך זה בדיוק העניין. הם בחרו להאמין בזה. הם בחרו להאמין בזה כאשר שמעו לראשונה את הסיפור, הם בחרו להאמין כאשר עלו על המטוס, הם המשיכו לבחור להאמין בכל צעד וצעד במסעם הארוך… אולם כעת, כבר לא היה מדובר רק באמונה. זו הייתה תחושה, שהחלה לעלות באטיות מתחתית בטנו, ממלאה את נפשו היגעה בהבטחה לימים טובים יותר.
באותו רגע, הצליחה השמש להשתחרר סוף-סוף מכלאם של העננים העבותים, וכהרף עין, נצבעה הגבעה אשר אירחה להם חברה בשעה האחרונה, בכל גוון אפשרי של כחול. האשוחית הגבוהה בפסגת הגבעה עמדה לקבל בתוך דקות ספורות את הנשיקה המיוחלת, ונדים הבין שעליו להזדרז. בחופזה, הוא הוריד את בגדיו והחל לרוץ לכיוון הגייזר. אולם, באמצע הדרך הוא עצר לפתע, רץ בחזרה אל יוסי, והעניק למאהבו את הנשיקה הלוהטת ביותר שהם חלקו מזה חודשים.
למשך רגעים אחדים הם היו אבודים בעולם משלהם, עולם מלא בחלומות שהתרסקו, בלבבות שנשברו ובאהבות שקיבלו חיים חדשים, ואז הם נדרכו למשמע קול מוזר, הבוקע מתוך הקרקע. בדיוק ברגע שהם הביטו בגייזר, זרם ענק של מים התפרץ היישר מבטנה של אמא אדמה, גועש, פראי וגאה, מלא בחיים ובאופטימיות נצחית, בדיוק כמו שהם היו, בלילה הראשון שלהם בתל-אביב. השמש השובבה לא עמדה בפיתוי לגעת בנס המתממש הזה של אנרגיה גברית טהורה, הופכת אותו, ממש אל מול עיניהם של שני הנאהבים פעורי הפה, לדגל הגאווה הגדול ביותר שהעולם ראה אי-פעם. נדים הביט עמוק בעיניו של יוסי, ואז רץ לעבר ה"אל-קורדור." ובאותו הרגע ידע יוסי, מעבר לכל ספק, שהם יהיו בסדר.
האיש עם המסור חזר כעבור זמן מה, עם רכב. הוא שאל אותם לאיפה הם רוצים שהוא ייקח אותם, והיה רק מקום אחד שהם יכלו לחשוב עליו – "לה פביולוסה." מועדון הגייז הגדול ביותר בכל אמריקה הלטינית, המארח מופעי דראג מרהיבים. היה זה חלומו של איגור לבקר שם, והם היו חייבים לו את הכבוד האחרון הזה. הם ניסו להגיע לשם מספר ימים לפני כן, אך אז, התור היה ארוך מדי, ונדים לא חש בטוב.
האם הוא היה בסדר עכשיו? האם הוא נרפא? רק רופאים יכלו לענות על השאלה הזאת. אך הכאב נעלם, הוא היה מלא אנרגיה, וזה בטוח היה סימן טוב. הוא התיישב במושב האחורי של הרכב ואז הביט בטלפון שלו בפליאה. הסוללה שוב הייתה מלאה.
נדים היה בטוח שבן זוגו ירצה לשבת במושב הקדמי ולהמשיך ללטש את הספרדית שלו, אך יוסי הפתיע את מאהבו חסר הבטחון כאשר הצטרף אליו במושב האחורי. הוא לקח את ידו של נדים ולחץ אותה קלות, מנסה להכניס לתוך הג'סטה הקטנה הזאת את כל מילות האהבה שמוחו ההייטקיסטי רק הצליח לדמיין, ואז הוא פנה אל הנהג, וביקש ממנו לקחת אותם ל"לה פביולוסה."
הם פילסו את דרכם בקהל, בדרך למועדון. כשהם כמעט הגיעו אל השער, עורב גדול עף מעל ראשם, התיישב על שלט הניאון והביט בהם. הם עמדו במרחק מה ממנו, והביטו בו בחזרה. עורב אחר עבר מעל ראשם והתיישב ליד הראשון. העורב הראשון קרא, ואז שניהם התעופפו משם. שני הגברים הביטו בעורבים מתרחקים, ואז הביטו זה בזה ונכנסו אל המועדון.