243 "התנתקות" – אורלי נתן-צוברי

24 יולי 2020

"התנתקות"

ליאת נכנסה לאוטו שלה ונשמה עמוק, עוד יום עבודה מתיש ומעיק עבר עליה. הראש שלה כאב והיא היתה צמאה, היא הוציאה מהתיק את בקבוק המים הקרים שיש לה באופן קבוע  וגמעה את המים בשקיקה. הצמא שלה היה כל כך כבד והמים הרטיבו את הגרון שלה וירדו במורד הוושט וקיררו אותה. לשניה אחת קטנה היא הרגישה אותו, שופך עליה מים קרים  בסוף המסלול של נחל ערוגות. היה חם בים המלח והם הלכו במסלול היבש אל הבריכה הגדולה והיא התעייפה כבר בדרך הלוך. הדרך לבריכה לא היתה קשה או ארוכה, הם כבר הלכו יחד מסלולים מאתגרים יותר, אבל הטיול הזה היה קשה. השמש החזקה הלמה בראשה ועירבבה את אדי האלכוהול שנחו שם מהלילה הקודם. היא לא רצתה ללכת לטייל אחרי לילה ללא שינה אבל עמית שכנע אותה. וככה היא מצאה את עצמה על המסלול היבש, גוררת רגליים עייפות וחסרות  אנרגיה רק למענו.  האדמה היתה יבשה וגרירת הרגליים שלה העיפה ענני אבק לכל עבר.  עמית, כהרגלו בכל הטיולים שלהם, חיזק אותה כל הזמן, עודד, משך אותה ואפילו סחב את שני התיקים שלהם. וכשהגיעו לסוף המסלול חזרה לאוטו  וכבר לא היה צריך לשמור על המים הוא הפתיע אותה ושפך עליה, מפל של מים צוננים , היא עצמה את עיניה ושמעה את הצחוק שלו חודר לתוכה. עכשיו בתוך המזגן של אוטו שלה, אוטו  אחר לגמרי,  היא החזיקה את בקבוק המים ועצמה את עיניה, כן, היא שומעת אותו צוחק אליה גם עכשיו, היא הרימה את הבקבוק מעל ראשה ושפכה על עצמה את המים , עיניה עצומות והיא צוחקת צוחקת. המים  הקרים הרטיבו  אותה, הרטיבו  את המושב  ונשפכו על המכנסיים שלה בדרכם להרטיב גם את  ידית ההילוכים והיא פקחה  עיניים דומעות שהתערבבו  עם טיפות המים שזלגו  במורד לחייה. 

היא יודעת מה קורה לה, ההתנתקויות האלה שהיא יוזמת כל פעם כדי להגיע אליו  מתחילות להשתלט עליה. בחודשים הראשונים היא הייתה מנותקת ב"אופן בריא", כפי שהגדירה הפסיכולוגית שלה,  לשתיהן זה נראה כדרך להתמודד עם אובדן ואבל. אבל אחרי  שנה, היא כבר התחילה להרגיש שהפסיכולוגית מתייחסת להתנתקויות  שלה כאל בעייה. תדירות ההתנתקויות הלכה וגברה ומשך הזמן שבו שהתה התודעה שלה במקום שבו הוא נמצא הפכו לארוכים יותר.  הפסיכולוגית  הציעה לה להתייעץ עם פסיכיאטר ולהתחיל טיפול תרופתי. אבל ליאת לא חשבה שיש משהו לא בריא בהתנתקויות האלה.  היא עובדת, יש לה דירה משלה. ההתנתקויות שלה משתלבות טוב מאוד  בתוך החיים שלה, היא מסוגלת להפסיק מתי שהיא רוצה, היא יודעת איך לשלוט על התודעה שלה.

 בפגישה האחרונה שלהן לפני שנה היא התנתקה שלא מרצונה במהלך הפגישה הטיפולית שלהן , הפסיכולוגית ניסתה להעיר  אותה במשך עשר דקות  ולא הצליחה, וזה מבחינת ליאת היה מזל כי בעשר הדקות האלה היא ועמית שכבו על הדשא באוניברסיטה והיא שיחקה לו בשיער והוא התגלגל עליה ונישק אותה , שם על הדשא היא דחפה אותו כי התביישה להפגין אהבה גופנית ליד כולם, אבל בהתנתקות הזו עכשיו  היא משכה אותו אליה והם התנשקו במשך דקות ארוכות. 

כשהיא פקחה עיניים לא עמית היה מעליה אלא פאראמדיק של מד"א. אחרי הפעם הזאת, הפסיכולוגית הבהירה לה שבלי טיפול תרופתי היא לא תוכל להמשיך לטפל בה ושלדעתה המקצועית היא מתחילה לאבד אחיזה במציאות ואם היא לא תעצור את זה עכשיו היא תסיים בבית חולים פסיכיאטרי. ובית חולים פסיכיאטרי זה החלק הטוב, היא אמרה לה, חשבת מה יקרה אם תתנתקי באמצע נהיגה ותהרגי את עצמך ועוד אנשים? אני שולטת בזה, אמרה ליאת, הכל בסדר איתי,  ועזבה את הקליניקה בטריקת דלת. 

אני יודעת מה אני עושה, אמרה ליאת לעצמה  והתניעה את האוטו. הדרך חזרה היתה מלאה בחלומות בהקיץ, של אנשים רגילים, האוטו מכיר את הדרך והביא אותה ישר לבית שלהם. דירה קטנה בפרבר שקט , עם מרפסת שפונה לרוח מערבית, הם שכרו אותה לטווח ארוך  , מאמינים שישארו יחד לנצח.  

ליאת ניגשה למקרר, הוציאה קופסת פלסטיק וחיממה לה  קצת מהאוכל שאמא שלה הכינה לה בשבת.  היא ניקרה בצלחת ואכלה מעט, הצלחת הסתכלה עליה , לבנה ערפילית , היא מצמצה פעמיים וגירשה את הערפל  המוכר שהתחיל להגיע אליה.

היא חשבה שיש לה כמה דברים לעשות בבית, להפעיל מכונת כביסה, להחליף מצעים ולהיתקשר לאמא שלה. אחרי שתעשה את המטלות האלה היא תוכל ללכת  אליו. כשהיא מסיימת קודם את הדברים הרגילים, היא מרגישה שיש לה זכות להתנתק, כאילו עשיית הדברים השגרתיים  הם התשלום עבור הכניסה לתוך הערפל המנחם. היא הכניסה את הכביסה למכונה, בלי למיין את הצבעים בניגוד למה  שהיתה עושה לפני. היא הפעילה את המכונה והרגישה איך שהמכונה, דווקא היא, מעגנת אותה אל תוך המציאות. היא אהבה לכבס, להכניס כביסה מלוכלכת ומסריחה ולהוציא אותה ריחנית ונקייה. חבל שבחיים אי אפשר לכבס אנשים, להכניס אותם למכונה גדולה שתכבס מהם את הפחדים, העצב, הכאב והגעגועים.  הכביסה התחילה להתגלגל במכונה  וליאת התמקדה בחלון המכונה, צבעים נפלו על צבעים,  מערבולת הצבעים מחלון המכונה יכולה לנתק אותה , אבל  היא רוצה להתנתק בשקט, בישיבה, כדי שיהיה לה נוח, היא יודעת שהוא תמיד מחכה לה שם בקצה ההתנתקות, עוד מעט היא אצלו. היא שולטת בעצמה ונשארת על הקרקע,  מסיימת את הסידורים ומתיישבת בחוץ. זהו, התשלום שולם ועכשיו היא יכולה ללכת אליו. היא נושמת עמוק , מסלקת מחשבות ומכוונת את עצמה למקום שבו הוא נמצא. תוך שנייה היא שם והוא כבר מחכה לה  עם החיוך הנצחי שלו, אפוף בעשן ערפילי.  בואי , הוא אומר לה, התגעגעתי אלייך והיא קופצת עליו והוא מרים אותה גבוה והיא מרגישה קלה כמו נוצה. הוא מחבק אותה חזק והיא נושמת אותו, את הריח שלו, את הקיום שלו. היא מספרת לו מה קרה לה היום  והוא מקשיב לה ומנתח את המצבים אליהם נקלעה ואת הבעיות בעבודה שלה, נותן לה פרשנות עוקצנית והומוריסטית. ואז הוא מפסיק לדבר ומסתכל לה לתוך העיניים, הוא מלטף לה את השיער ואת הלחי  ואומר לה, פה לא צריך לעבוד, פה לא צריך לשלם תשלום של שגרה , פה אין עבודה ואין מנהלים ואין מטלות , פה אתה נמצא במצב קיים, רק קיים, ואין צורך לעשות שום דבר. הוא ממשיך להיתסכל  לתוך העינים שלה והיא מרגישה שהוא מסתכל אל תוך הנשמה שלה,  אני מתגעגע אלייך, אולי תבואי לפה לתמיד?

היא מתעוררת הרבה לפני שתכננה, השאלה שלו העירה אותה בבת אחת,  מבולבלת, היא לא ממש מבינה מה הוא ביקש ממנה עכשיו. הלב שלה דופק , היא מזיעה. היא חייבת להקיא. היא  מכופפת את הראש מעל האסלה ומתרוקנת מהמעט שאכלה.  פעם בעבר הרחוק, היא יכלה להתקשר לחברות שלה ולספר להן מה עובר עליה,  להתייעץ איתן, אבל מאז שההתנתקויות התגברו אין לה זמן לתחזק קשרים וגם אין לה רצון לשמוע את החברות שלה מדברות באותו הקול של הפסיכולוגית. היא נשארת על הרצפה ואין לה כח לקום ואין לה כבר חברות שיקימו אותה ואין לה עם מי להתייעץ. בשנה הראשונה כולן היו שם בשבילה, ניחמו, הקשיבו, בכו איתה .  בשנה השנייה  חלק כבר עזבו אותה , התייאשו מלהשאיר לה הודעות ולחזר אחריה, חלק היא בחרה לעזוב. עכשיו, באמצע השנה השלישית היא לגמרי לבד. בלי חברות ובלי רצון ליצור קשרים חדשים. אין את מי לשאול מה לעשות, היא צריכה להחליט לבד. מה יש לה כאן? מה מחזיק אותה? אמא שלה, מכונת הכביסה  והעבודה שלה בבנק. אפילו הבנק כבר לא מחזיק אותה.  שנים היא שם, עבודה  שהיתה כמו בית עבורה,  אז היא אהבה לעזור לאנשים, לחשוב על פתרונות יצירתיים עבורם כדי שיוכלו לצאת מתהומות כלכליים, היום היא באה למשמרת  ומחכה שהיום ייגמר והיא תוכל להתנתק.  

היום בבוקר  הגיע לקוח עצבני, הוא התחיל להסביר למה הבנק שלהם דפוק ואיך כל העובדים שלהם מטומטמים והיא בהתה בו ולא ניסתה להרגיע אותו, היא רק בהתה בו והוא המשיך לצעוק ולקלל, הפנים שלו הפכו אדומות ונתזי רוק עפו לכל עבר. היא לא שמעה בכלל מה הוא אומר והאם הטענות שלו נכונות ורק מוצגות מתוך כאב גדול, לא היה אכפת לה בכלל מה קרה לו ובמה הוא מאשים את הבנק. אז היא רק בהתה בו  והתמקדה בזווית של הפה שלו , התמקדה והלכה  והתנתקה , הלכה לעמית שחיכה לה עם עגלת סופר ליד המדף של השימורים, מושיט יד ארוכה ומוריד לה צנצנת של פלפלים אדומים  קלויים, מוצר שמתחבא תמיד במדף הכי גבוה, הוא הושיט לה את הצנצנת, הנה הפלפלים שלך, נשים אותם על פיצה, הוא אומר,  מצאתי מתכון חדש שתעופי עליו. היא נוגעת בצנצנת ומסתכלת בפלפלים האדומים,  קול כרוז בסופר קורא לה "ליאת תתעוררי, ליאת תתעוררי".  הצנצנת נופלת לה מהיד ונשברת בקול נפץ גדול   והיא מתעוררת. מנהל הבנק עומד לידה ואומר לה בכעס להיכנס לחדרו מייד.

אני מוכן לתת לך הזדמנות אחרונה הוא אומר לה, יש לי רצון להכיל את האובדן שלך, הוא אומר לה,  אבל עברו כבר שלוש שנים וזה הופך לגרוע יותר ויותר והוא צריך עובד יעיל ועירני ולא מישהי שכל היום חולמת, עושה טעויות בחשבונות, עושה טעויות עם הלקוחות . הזדמנות אחרונה! הוא מנופף באצבע שלו מולה.  היא ממלמלת בשקט  "תודה", מבטה מושפל והיא  חוזרת לשולחן שלה, שם מחכה לה כבר לקוח חדש.  

והינה עכשיו עמית מזמין אותה לבוא אליו, להיות איתו תמיד, היא כבר מזמן מתה מפנים, אפשר מבחינתה למות מבחוץ ולהצטרף אליו. הרי כל הזמן מלווה אותה המחשבה להיות במקומו.

 היא פותחת חלון והרוח נושבת פנימה ופורעת את השיער שלה. מי מתחייב שהוא יחכה לה שם? אולי  היא תמות סתם?ואם היא תמות מה זה יעשה לאמא שלה? 

אמא שלה, האדם היחיד שנשאר לה פה, איך היא נלחצה ממה שקורה לה, איך היא שכנעה אותה ללכת לנוירולוג ולעבור בדיקת MRI  כדי לוודא שההתנתקויות האלה הן לא ממקור נוירולוגי או גידולי. אמא שלה, שלא מוכנה להבין איך הנפש עובדת ומחפשת תמיד את העובדות וההיגיון. 

הכל תקין אצלי ליאת אומרת, הכל תקין. היא הולכת לישון , עייפה מאוד היא נרדמת מהר.  מחר אני אתנתק שוב ואשאל אותו את כל השאלות בנושא המעבר הקבוע אליו, עדיין נשארו בה שאריות של אדם לוגי שבחר עבודה בתחום שאפשר למדוד, עדיין יש בה את קול ההגיון של אמא שלה. אני רוצה את עמית אבל  אני צריכה לבחון את היתרונות והחסרונות ומה בכלל מציע הבנק האחר, סליחה, הקיום האחר. היא תוהה האם געגוע הוא סיבה מספיק טובה להתנתק לתמיד. היא נרדמת וחולמת שהיא רצה בתוך שדה גדול של פלפלים אדומים , השמש החמימה מעליה והרוח פורעת את שערה, היא רצה ורצה ואין אף אחד סביבה מלבד פלפלים אדומים .

*******************************א.נ.צ