האביר הראשון
עמוק עמוק, מתחת לאדמה, שכנה מערה עצומה בגודלה. המערה הייתה ריקה לגמרי- למעט העצם שנח במרכזה. כה גדולה היא הייתה, עד שקול הד שהושמע מקצה האחד הדהד בבירור עד לצידה השני, אך מזה עשרות שנים שלא הושמע בה אף קול.
עד עכשיו.
הקולות חדרו למערה דרך גרם מדרגות עשוי שיש עתיק. הקול האחד השתייך לזוג נעלי בד רכות, מלוות מידי פעם בנקישת מקל. הקול השני היה שייך למגפי ברזל כבדים
וכך, לאחר ירידה ממושכת, נכנסו שתי דמויות אל המערה שמזה שנים לא דרכה בה כף רגלו של אדם.
הדמויות היו כה דומות, אך לא יכלו להיות שונות יותר זו מזו.
הדמות הראשונה הייתה אדם כפוף מזוקן. הוא היה לבוש בגלימות לבנות מעוטרות בזהב, ונשא מקל רועים מעוקל, בו נעזר לתמיכה בגופו הישיש.
הדמות השנייה הייתה אביר צעיר וגבה קומה עטוי שריון לבן. הוא עקב אחרי האיש הזקן ביראת כבוד ומישש בהיסח הדעת את החרב המפוארת שהייתה חגורה למותניו, כאילו עדיין אינו מאמין שהיא שלו.
הם נעצרו אל מול העצם שבקע מקרקעית המערה, משאירים אחריהם טביעות רגליים עמוקות באבק רב השנים. אולם בניגוד לרצפת המערה, העצם היה נקי ללא רבב, כאילו הרגע סיימו לצחצח אותו.
האביר בהה בו ביראת כבוד. האיש הזקן הבין אותו. גם הוא הגיב כך בפעם הראשונה.
הוא כחכח בגרונו.
"סר ריצ'ארד, הרשה לי להציג בפניך את התפקיד החשוב ביותר שיהיה לך בתור האביר הקדוש הראשון"
המילים האלו תפסו את תשומת ליבו של האביר, הוא התיק את עיניו מהעצם והביט באדם השני.
"חשבתי שהתפקיד החשוב ביותר שלי הוא לשמור על יורש העצר".
הזקן נענע בראשו "עם כל הכבוד למשפחת המלוכה, הדבר הזה חשוב יותר. זהו רצון האל המפורש, ואסור שאף אדם ידע על זה"
לשמע המילים, הסתובב האביר והביט שוב אל עבר העצם
זה היה קריסטל
גביש קריסטל עצום מימדים, מכוסה כולו ברונות צפופות וקורן מרוב אנרגיה קדושה, עד שהאביר הרגיש כאילו הוא חשוף לקרינת השמש כבאחד מימות החמה
אבל…
"מה יכול להיות כל כך חשוב?" הוא שאל ביראה "מה זה?"
"ראשית, תקע את חרבך החדשה מולך"
סר ריצ'ארד שלף את הלהב באיטיות מהנדן. הייתה זו חרב יפהפיה, מעוטרת ומשובצת כולה יהלומים זוהרים לאורך הלהב הרחב. הוא תקע אותה ברצפת האבן של המערה, שנחתכה כמו חמאה תחת הלהב הקסום
"כבר הסברתי לך הכל?"
"לא, אבי" אמר סר ריצ'ארד בבלבול קל "אמרת לי שתסביר לי הכל כשנהיה למטה"
"הממ. ובכן…"
נראה שהאיש הזקן מתלבט מה לומר
"זהו, סר ריצ'ארד, הארמגדון."
סר ריצ'ארד הזעיף את פניו "ה… ארמגדון, הוד קדושתו?"
הזקן הנהן בפנים קודרות
"כבוד האפיפיור, אתה מתכוון למאורע אחרית הימים, זה שיחריב את העולם, יהרוס את הרשעים וישאיר את הצדיקים?" שאל האביר בהרמת גבה.
"לעולם לא הייתי מתבדח על דבר חשוב שכזה" אמר האפיפיור בפנים רציניות עד מוות "הדבר שאתה מביט עליו הוא ההתגשמות הפיזית של הארמגדון, מחכה שיפעילו אותו"
סר ריצ'ארד עמד ובהה בזקיף הקריסטל, מנסה לעכל את המידע החדש
"טוב אז… למה אנחנו מחכים?" הוא הרגיש מעט מטופש לומר את המילים בקול רם "בוא נפעיל אותו"
"באמת, סר ריצ'ארד?" שאל האפיפיור בשקט "אתה רוצה להפעיל אותו?"
"אם זה באמת הארמגדון, למה לא?" שאל סר ריצ'ארד "הדבר הזה ישמיד את כל הרוע בעולם. חייבים להפעיל אותו. לא, יותר מזה – זה אפילו לא מוסרי לא להפעיל אותו"
"אני שמח שאתה חושב ככה" אמר האפיפיור "בגלל שההחלטה האם להפעיל את הארמגדון היא שלך"
"מה???"
"זה התפקיד שדיברתי עליו, ההחלטה האם להפעיל את הארמגדון או לא"
"אבל…" סר ריצ'ארד איבד את המילים שעמד לומר "אתה בטוח?"
האפיפיור הנהן
"אבל יש מלכוד".
סר ריצ'ארד הרגיש את הזיעה זולגת במורד צאוורו. הוא בלע את רוקו ושאל
"מה המלכוד?".
"לארמגדון אין יכולת להבדיל בעצמו בין טוב לרע" הסביר האפיפיור בקול עייף "הוא מסתמך על תפיסת הרוע של המפעיל שלו. במילים אחרות- כל מי שתאמין שהוא רע, יושמד. זו הסיבה שנבחרת אתה, מכל שאר האבירים. הוחלט שאתה האחד בעל הלב הטהור ביותר, הראוי ביותר לשאת את ההחלטה הרת הגורל הזו, כפי שגם אני נשאתי אותה בזמני. עכשיו אתה מבין את גודל האחריות שעל כתפיך?"
סר ריצ'ארד עמד וחשב על כל זה בשתיקה
"ובכן," הוא אמר לבסוף "אני בוחר להפעיל אותו".
האפיפיור הרים גבה
"אתה בטוח שלא כדאי שתקדיש לזה עוד מחשבה?" הוא שאל "היו אבירים שהקדישו לכך את כל חייהם".
"בכל רגע שאנחנו מדברים כאן, עוד אנשים סובלים מהרוע שיש בעולם" אמר סר ריצ'ארד כשנימת החלטיות מתגנבת לקולו "אם אמתין, אהיה אחראי, במובן מסוים, לכל הסבל הזה. אינני מוכן לכך"
"זו תשובה טובה" אמר האפיפיור והנהן "אבל עדיין מדובר פה במאות אלפי חיי אדם, אולי אפילו מיליונים. אולי – "
"אבי, אמרת בעצמך שההחלטה היא שלי, נכון?. אני בוחר להפעיל אותו, כאן ועכשיו"
האפיפיור פתח את פיו במטרה להתווכח, אך לבסוף נאנח
"אין לי טעם לנסות להניא אותך מדעתך. עשה מה שתראה לנכון"
סר ריצ'ארד מצמץ. זה היה קצת קל מידי.
הוא שלף את חרבו מהרצפה והחזיר אותה לנדן, ואז ניגש בצעדים מהוססים אל הקריסטל העצום.
מקרוב, הוא היה אפילו יותר מרשים. הקריסטל זמזם מרוב עוצמה, והרונות שעל גביו תיארו בשפה העתיקה את סיפורו של הארמגדון כפי שהוא מופיע בכתבי הקודש. ככל שהרבה לקרוא, ריצ'ארד הבין שהוא יודע איך להפעיל אותו, שזה אמיתי.
זה היה הארמגדון
"בשם האמונה ללא רבב
בשם הצדק שלא נשמע
בשם האור הזורח ממעל
אני קורא לך, הארמגדון!"
אור לבן בוהק בקע מהקריסטל והקיף את שדה ראייתו עד שלא ראה דבר, ואז הכל החשיך.
הוא עמד בפתח המערה כשחרבו החדשה נעוצה לפניו. לידו עמד האפיפיור ודיבר
"…כבר הסברתי לך הכל?" שאל האפיפיור
ריצ'ארד מצמץ באיטיות
"מה קרה פה הרגע?"
האפיפיור הביט בו בסבר פנים חמור "הפעלת את הארמגדון, מה?"
"כן, אבי, אבל…"
"כנראה לא נתת לי לסיים. היית להוט מידי להביא צדק לעולם, נכון?"
ריצ'ארד הנהן באיטיות
"אז הארמגדון הזה… הוא לא היה אמיתי?"
"הו לא, הוא היה אמיתי" אמר האפיפיור "פשוט הפעלת את מנגנון ההגנה שנמצא עליו"
"מנגנון ההגנה?"
"הבט בחרבך"
ריצ'ארד שלף את החרב מהקרקע והביט בה בעיון. היא הייתה זהה – לא, זוהרו של אחד היהלומים דעך.
"לא סתם קיבלת דווקא את החרב המסוימת הזאת כשנהיית האביר הראשון. מכיוון שהארמגדון כל כך הרסני, הוטבע בלהב קסם קדום שמתודלק על ידי היהלומים האלו, המסוגל להפוך את הגלגל לאחור. בכל פעם שתמות, תחזור לנקודה האחרונה שנעצת אותו בקרקע"
"אז, כשאמרת לי לנעוץ את החרב…"
"כן"
"אבל רגע" אמר ריצ'ארד בקימוט מצח "אני מתתי, אמרת שהארמגדון משמיד את כל מה שרע בעיניי"
"אם ככה, סר ריצ'ארד" אמר האפיפיור "עליך לגלות איזה רוע אתה מוצא בעצמך"
"הרוע שיש בי…" אמר ריצ'ארד בהרהור בעודו סופר את היהלומים על הלהב "אז יש לי עוד… שישה ניסיונות?"
"חמישה עכשיו"
הוא הזעיף את פניו "יכולת פשוט להזהיר אותי"
"אין הסבר טוב יותר מהמציאות עצמה. עכשיו, כשחשת על בשרך עד כמה המשימה שלך רצינית, אתה עדיין להוט להפעיל את הארמגדון?"
"לא, אבי" אמר ריצ'ארד "לא מייד, בכל אופן. ברשותך, אלך להרהר בשאלה הזאת במקדש -"
"הו לא, יש לך עוד חובות. תוכל להרהר בזה כשאתה שומר על הנסיכה"
"אבל-"
"לך!"
ריצ'ארד קד ויצא.
הוא עלה במדרגות הספרייה המלכותית בזעף. אך לפני רגע הוא החזיק, פשוטו כמשמעו, את גורל העולם בכף ידו, ועכשיו הוא צריך לשמור על ילדה קטנה. איך האפיפיור יכול להשוות בכלל בין החשיבות של שני הדברים?
לפחות הוא יוכל להמשיך להרהר על הארמגדון במקום שקט, נאמר לו שהנסיכה מבלה את יומה כאן מהבוקר עד הליל. הספרייה המלכותית הייתה הייתה שלווה כשם שהייתה ענקית, ממש המקום המושלם.
"סלחי לי," הוא פנה אל נערה צנומה שישבה וקראה ספר "היכן הנסיכה אליין?"
הנערה הרימה את מבטה אליו
"אתה מסתכל עליה" היא אמרה בהרמת גבה.
ריצ'ארד מצמץ באיטיות. הוא ראה את הנסיכה בטקס אתמול בערב, כשהוכתר כמגן הראשון – לעזאזל, הוא אפילו כרע מולה כשאמר את השבועות שלו – הוא זכר דמות מפוארת ויפהפיה בשמלות שופעות. לא את הנערה הממושקפת שישבה מולו. נקודת הדמיון היחידה ביניהן, הוא הרהר, היא ששתיהן נשים.
"את בטוחה?" הוא שאל בכל הנימוס שהצליח לגייס "אני סר ריצ'ארד, האביר הראשון של הכנסייה ומגן הנסיכה. אין לי זמן ל-"
"אני יודעת מי אתה" קטעה אותו הנערה בקור "לצערי. אתה יכול ללכת. אני לא זקוקה לך"
היא לא הרימה את קולה ולו פעם אחת, ובכל זאת היא הצליחה לרתק את ריצ'ארד לדבריה. אם היא לא הנסיכה, היא מתחזה אליה ממש טוב.
"סלחי לי, נסיכה" אמר ריצ'ארד וקד "אני מתנצל אם נפגעת מדברי, אך איני יכול ללכת. זוהי חובתי -"
הנסיכה אליין נחרה בבוז, קוטעת אותו בשנית
"חובה מטופשת שקבעה הכנסייה המטופשת. כשאהיה מלכה, אני אבטל אותה."
ריצ'ארד הרגיש במשהו דמוי פאניקה מתגבש בקרבו. הדברים שאמרה היו איוולת מוחלטת, אבל יום אחד הילדה הזאת באמת תהיה מלכה.
"הוד מעלתך, את עדיין צעירה, ואת לא מבינה על מה את מדברת. השמירה עלייך חיונית ועומדת בראש מעייניה של הכנסייה"
"צעירה?" שאלה הנסיכה בשעשוע "אני לא חושבת שיש הפרש גדול ביני ובינך. ואני מבינה טוב מאוד מה עומד בראש מעייניה של הכנסייה – אתם חולי שליטה שמנסים לתמרן את הממלכה בכל דרך שרק תצליחו להשיג. שומרים רגילים בהחלט הספיקו בשבילי עד עכשיו. אני לא צריכה את ההטפות המיסיונריות שלכם כל יום מאחורי גבי"
לרגע נקמני אחד, ריצ'ארד תהה אם גם משפחת המלוכה הושמדו בארמגדון. סביר להניח שכן. כשהוא יצליח להפעיל את הקריסטל כראוי, הוא סוף סוף ימחק את השושלת הארורה הזאת מעל פני האדמה.
"עד אותו יום מלבב" אמר ריצ'ארד בהטעמה "נראה שאת תקועה איתי, הוד מעלתך."
"למה? פשוט לך, לאף אחד לא יהיה אכפת, אתה בטח שונא אותי בכל מקרה"
"האל לא שונא איש" זה היה מספיק מעורפל בכדי להיות נכון "והרגשות שלי לא משנים את התפקיד שלי."
"באמת? אנחנו עוד נראה לגבי זה"
ריצ'ארד זכר את הפעם האחרונה ששמע מישהו אומר את המשפט הזה בנימה המסוימת הזו. היה זה הכהן שפיקח על פרחי האבירות במנזר שבו התחנך, ודבר בעולם לא סיפק אותו יותר מלהעביד את הנערים הצעירים עד אובדן הכרה.
אוי לא.
האפיפיור המתין לו במערה. מישהו, כנראה בהעדר אנשים שמותר להם לדעת על המקום הזה- הוא בעצמו, הביא לו מספר רהיטי עץ מתקפלים כגון כיסא ושולחן. הוא הביט בריצ'ארד הזועם בשלווה
"כדי שתפרוק הכל עכשיו" הוא אמר לבסוף "מחר מצופה לך יום נוסף כמו זה, ולא תוכל להרהר במשימתך האמיתית כשאתה שרוי בכעס"
"למה בכלל אנחנו שומרים על הכופרים הטיפשים האלו?!" התפרץ ריצ'ארד לבסוף "טובי האבירים שלנו מוקדשים להגנה על השוטים המלכותיים האלו. למה זה כל כך חשוב לכנסייה?! "
"היא העבידה אותך קשה, הא?" שאל האפיפיור "זה מעלה בי נשכחות. גם יורש העצר שלי היה נוקשה איתי בהתחלה"
"תביא לי מתאבנים" רטן ריצ'ארד "תביא לי עוד שמן לנרות, אל תעמוד פה זה מסתיר את האור, תסחב לי את הספרים- היא השאילה הרבה בכוונה כדי לראות אותי כורע תחת המשא!"
"ובכל זאת, זה כלום לעומת האימונים שעברת" אמר האפיפיור בעדינות
"לא מדובר בזה, מדובר בהשפלה. הם עושים מאיתנו צחוק" ריצ'ארד נענע בראשו "סליחה, אבי, איבדתי את קור רוחי. לא הייתי צריך לדבר אליך ככה"
"הסר דאגה מליבך, סר ריצ'ארד. מכיוון שאני היחיד שאתה יכול לדבר עימו על הארמגדון, מותר ואף חיוני שתשתף אותי במה שעל ליבך"
"אבל למה, אדוני? למה אנחנו מגינים עליהם? זה באמת בגלל שאנחנו מנסים להשפיע ככה על החלטות המלוכה?"
"מסורת ההגנה היא עתיקה ביותר" אמר האפיפיור לאחר מחשבה "תמיד ראיתי בה את הסמל לחיוניות של שיתוף הפעולה בין המלוכה לכנסייה, למען האל והעם. לכל דבר יש כמה צדדים, ותמיד יהיו מי שמנסים לפרש את המציאות בציניות. זה מניח את דעתך?"
"כן, אדוני"
"תזכור, ריצ'ארד, שלא כל משפחת המלוכה הם אנשים קשים כמו הנסיכה אליין"
"אולי, אבל העולם היה מקום טוב יותר בלעדיהם"
האפיפיור עקב אחר מבטו
"אני מזכיר לך, סר ריצ'ארד, שמשפחת המלוכה מושלת בברכת האל"
"אפילו ברכת האל לא פותרת אותם מלשלם על חטאיהם" אמר ריצ'ארד "כל מה שרע, יושמד. זו המשימה שלי"
"עשה כפי שתראה לנכון" אמר האפיפיור
ריצ'ארד ניגש אל הקריסטל הזורח. הפעם היה לו רעיון. בפעם הקודמת הוא פשוט הפעיל את הארמגדון בלי לחשוב, אז אולי הפעם…
הוא עצם את עיניו והתרכז בכל הרוע שהוא ראה בעולם. כופרים, רוצחים, מושחתים. כל מה שהאמין שהוא ההפך מהאור. הוא התרכז בכל אחד ואחד מהם והושיט את ידיו
האור אפף אותו
הוא עמד בפתח המערה כשחרבו החדשה נעוצה לפניו. לידו עמד האפיפיור ודיבר
"…כבר הסברתי לך הכל?" שאל האפיפיור
"כן, אבי" אמר ריצ'ארד בקול נכאים
האפיפיור הביט בחרב. כעת רק ארבע אבנים זהרו
"אל תתייאש, סר ריצ'ארד. אתה לא חייב להצליח בניסיון הראשון או השני. זכור שאתה גם לא חייב להצליח בכלל. אולי זה מה שטוב לעולם"
"לא יכול להיות" רטן ריצ'ארד "אני לא מקבל את זה. חייבת להיות דרך להשמיד את הרוע"
"ובכן, אני מאמין שתמצא את התשובות בתוכך." אמר האפיפיור
ריצ'ארד שלף את החרב מהקרקע
"אבי" הוא שאל פתאום בפרץ של סקרנות "ראיתי בחיי מגוון של חפצים קסומים וקדושים, אבל מעולם לא ראיתי דבר כל כך חזק עד שהוא יכול לשנות את מה שהיה. איך זה פועל?"
האפיפיור נאנח "אפיפיורים רבים שאלו את השאלה שאתה שאלת. אין לנו שמץ של מושג. סודות החרב אבדו אי שם בעבר. כל שאנחנו יודעים הוא שעלינו לתדלק אותה בכמויות עצומות של אנרגיה קדושה שאותה אנחנו צוברים במשך מאות שנים באבנים האלו. זו הסיבה שכל אביר מקבל מספר הזדמנויות כה מוגבל."
"הבנתי, אבי" אמר ריצ'ארד בהרהור
"עכשיו, עליך ללכת-"
"לשמור על הנסיכה. אני יודע"
בעודו עולה במדרגות, ריצ'ארד תהה האם הנסיכה תמשיך להשפיל אותו בשליחויות. כנראה שכן. לפחות הפעם הוא כבר יודע איפה הספרנים שומרים את כלי ההצתה שלהם
הוא נכנס לספרייה והביט סביבו. הנסיכה ישבה באותו המקום
הוא ניגש אליה ונעצר לדום בתנוחת משמר על יד הכיסא שעליו ישבה. לא משנה כמה רוע יש בנסיכה, כרגע המשימה הקדושה שלו היא לשמור עליה. הוא לא ימעל באמון שניתן לו. אבל הוא לא ייתן לה לעשות ממנו צחוק הפעם. הוא המשיך לעמוד בשתיקה.
לבסוף הנסיכה סגרה את ספרה בטריקה והביטה בו בעצבנות
"ועם מי יש לי הכבוד?"
"סר ריצ'ארד, האביר הראשון, לשירותך. הוד מעלתך" אמר ריצ'ארד "אבל כבר ידעת את זה"
"ונראה שאתה יודע מי אני, אבל לשם הנימוס נהוג להציג את עצמנו, ולא לעמוד בשתיקה כמו גלמים"
"סלחי לי, הוד מעלתך, אבל לא חשבתי שתרצי לדבר איתי לאור דעותייך על מוסד הכנסייה"
הנסיכה אליין הרימה גבה
"זה נכון שאני לא מחבבת את הכנסייה, אבל זה לא אומר שאתה אחראי לכל הבעיות שבה. אין לי כל מחלוקת איתך, למיטב ידיעתי"
"את… לא רצית לבטל את מסורת ההגנה כשתהיי מלכה?" שאל ריצ'ארד בהפתעה
"זה באמת עלה בדעתי" אמרה אליין בהיסח הדעת "אבל אלו היו רק מחשבות, וכדי לקבל החלטה אמיתית הייתי צריכה לפגוש אותך קודם. את האמת, ציפיתי שתהיה הרבה יותר גס רוח. אני מניחה שמעתה והלאה אתה תהיה זה שישמור עליי. נעים לפגוש אותך, סר ריצ'ארד. אשמח אם תדבר איתי בחופשיות. אני שונאת את כל הרשמיות הזאת והתארים"
ריצ'ארד נאלם דום בעודו מעכל את השינוי העצום בגישה. היא נחמדה אליו?!
"אני לא חושב שאוכל לנהל איתך שיחת חולין, הוד מעלתך" הוא אמר לבסוף באיפוק
"תמיד אפשר לנסות. אמור לי, סר ריצ'רד, אתה קורא הרבה?" הנסיכה באמת נשמעה מסוקרנת
"רק את כתבי הקודש ופרשנים"
"לא דברים כאלו, התכוונתי לספרים אמיתיים, כמו זה שאני קוראת. קראת משהו כזה פעם?"
"לא, הוד מעלתך. מה את קוראת?"
"זה?" הנסיכה הביטה בספר בחיבה "זה סיפור מקסים על זוג אוהבים צעירים שנאסר עליהם להיות ביחד, אבל למרות זאת האהבה בוערת בהם. זה הספר האהוב עליי"
"מעולם לא שמעתי עליו"
"אני מניחה. אבל מה אתה חושב עליו?"
"סליחה?"
"אתה האדם הראשון שפגשתי שהוא גם משכיל במידה כלשהי וגם לא קרא את הספר הזה. אשמח לשמוע מה דעתך עליו כמקור חיצוני. זה אמור להיות מרענן"
"טוב…" ריצ'ארד חשב קצת "האם אסור להם להיות ביחד מסיבה מוצדקת?"
"כן"
"אז הם לא צריכים לאהוב אחד את השני, אלא לאהוב אנשים אחרים שמתאימים להם"
"לא צריכים?" שאלה הנסיכה "מובן שהיה עדיף לשניהם אילו לא התאהבו אחד בשני, אבל הם לא בחרו בזה. אהבה היא לא משהו שבוחרים"
"אני לא מסכים"
"אתה חושב שתוכל לבחור את מי לאהוב? האם חווית אי פעם אהבה כלפי מישהו מיוחד? זה לא רגש שפשוט בוחרים לחוות אותו עם מי שרוצים. האהבה היא הפכפכה, לא צפויה. זה חלק מהקסם שלה. כל ניסיון של שני האוהבים להתכחש לאהבתם נחל מפלה. הם לא בחרו להתאהב"
"הו, לרגע לא פקפקתי בזה שהם התאהבו אחד בשני, אני פשוט חושב שיש הבדל בין 'להתאהב' לבין 'לאהוב'."
"תסביר" אמרה הנסיכה בסקרנות
"התאהבות היא הרגש. ברגשות באמת אי אפשר לבחור. אפשר לדכא אותם, להתכחש להם, אבל הם שם. אבל האהבה האמיתית היא מעבר לסתם רגש. אהבה היא מכלול ההשקעה והעבודה על הקשר ביני ובין האדם שאני אוהב. אכן, הרגש הוא חלק חשוב בקשר הזה, אבל הוא לא מהווה את כולו. רגשות דועכים בסופו של דבר- זהו טבעם. אבל אהבה אמיתית – הקשרים עם האנשים האחרים – הם נשארים לנצח"
הנסיכה ישבה בדממה וחשבה
"אז אתה בעצם אומר שלא בוחרים במי להתאהב, אבל בוחרים את מי לאהוב, באילו קשרים להשקיע"
"בדיוק"
"זה נשמע כמו עבודה קשה, כל הזמן להשקיע בקשר בשביל לאהוב מישהו"
"אהבה היא עבודה קשה. לא רק רגשות מתוקים כל היום. ואם קשר מסוים פוגע במקום לבנות, עדיף לנתק אותו במקום להשקיע בו אנרגיה שתתבזבז, גם אם זה אומר להתכחש לרגשות הזמניים שלנו"
"מעניין" אמרה הנסיכה "אני לא מסכימה איתך, אבל מעניין"
"אין בעד מה, הוד מעלתך" אמר ריצ'ארד וקד
"זה היה… מבלבל" הוא אמר בעודו נכנס למערה
"מה קרה?" שאל האפיפיור
ריצ'ארד גרד בראשו "היא הייתה… נחמדה אליי"
"למה ציפית? שהיא תהיה מכשפה?"
"למעשה… כן. בפעם הקודמת היא הייתה מרשעת"
"ובכן, מכיוון שהיא לא השתנתה מאז, ההבדל היחיד הוא כנראה בך" אמר האפיפיור "בחרת להתנהג בצורה שונה הפעם?"
"אני מניח…" ריצ'ארד חשב "אולי הייתי נחמד יותר הפעם?"
"כמו השתקפות במראה" אמר האפיפיור וציחקק " לעולם אל תזלזל ברושם ראשוני. ועכשיו מה אתה חושב לגבי ההפעלה של הארמגדון? או שלא יצא לך להרהר בזה בגלל ששוחחת כל הזמן עם הנסיכה?"
"כן… ולא" אמר ריצ'ארד בהיסוס. הוא הבין שהשיח עם הנסיכה גרם לו להבין דברים בתוך עצמו, דברים שהוא כמעט ושכח, גם אם הוא לא השתכנע מדבריה.
היא חידדה אותו
"אבי, אני חושב שאנסה להפעיל את הארמגדון עוד פעם עכשיו"
האפיפיור הנהן והחווה בידו. ריצ'ארד ניגש אל הקריסטל ופכר את ידיו
"אלי" הוא לא נהג לדבר אל האל סתם ככה, ללא תפילה, אבל הוא באמת הרגיש שהוא הגיע כעת לסוג של הארה "אני… אני חושב שאני מבין עכשיו. יש המון סוגים של בני אדם, ולא כל מה ששונה ממני הוא רע. לפעמים זה בסדר לחיות זה לצד זה, כל עוד מצליחים לשמור על כבוד לאחר. אז בבקשה, עזור לי להפעיל את הנס הזה, כדי לטהר את העולם בשמך מהרוע שבו כדי שנוכל לעבוד אותך בטהרה"
האור אפף אותו
הוא עמד בפתח המערה כשחרבו החדשה נעוצה לפניו. לידו עמד האפיפיור ודיבר
"…כבר הסברתי לך הכל?" שאל האפיפיור
ריצ'ארד קרס על ברכיו ופרץ בבכי
הוא עלה בקדרות במדרגות הספרייה. הוא עוד זכר את התחושה שהרגיש לפני שהפעיל את הארמגדון, תחושה שסוף כל סוף הוא הבין- הבין באמת- איך להשתמש בו כראוי, ושהוא כבר היה בטוח שיצליח לפטור את העולם מהרוע
ואז המציאות טפחה על פניו, והוא נהרג, שוב.
הוא כלל לא התקרב למציאת התשובה, וכבר התעמעמו חצי מהאבנים שברשותו
הוא נכנס בדלתות הספרייה וניגש אל הנסיכה
"שלומות, אליין," הוא קד "אני ריצ'ארד, האביר הראשון. אני מקווה שנוכל לעבוד יחד, למרות… חילוקי הדעות בינינו"
אליין הרימה את מבטה מהספר בהפתעה "אתה האביר הראשון" היא זיהתה אותו בחשדנות "אתה לא אמור לפנות אליי בתואר שלי? או שהכנסייה החלה להתחצף עד כדי כך?"
"הו לא, זו לא הייתה כוונתי, פשוט… מישהו אמר לי שאת שונאת את כל הרשמיות הזאת ואת התארים. אם את רוצה, אני יכול-"
"לא, זה בסדר" אמרה אליין "המישהו הזה כנראה באמת מכיר אותי טוב. אם כך," היא הושיטה את ידה ללחיצה "נעים לפגוש אותך, ריצ'ארד. את האמת, ציפיתי שתהיה הרבה יותר גס רוח"
"כן, אומרים לי את זה הרבה" מלמל ריצ'ארד בעודו לוחץ את ידה
אליין הביטה בו וקימטה את מצחה
"הכל בסדר? אתה נראה נורא"
"אני בסדר גמור. שום דבר שצריך להטריד אותך"
"אתה בטוח?"
"כן…" ריצ'ארד נאנח "לא. אני חשבתי שהייתה לי התקדמות רוחנית בהבנת האל, אבל אז המציאות הוכיחה לי שאני טועה, ושלא באמת עשיתי שום שינוי פנימי. זה תסכל אותי" אפילו אם זה לא עזר, הרגיש טוב לפרק את התסכול שלו
"אווו, תיאולוגיה" אמרה אליין בסקרנות "זה מעניין. תוכל לספר לי על מה זה היה?"
ריצ'ארד הרהר עמוקות
"נניח והייתה לך את האפשרות" הוא פתח בהיסוס "האפשרות להשמיד את כל מה שרע בעולם, למחוק את הרוע מעל פני האדמה. מה היית עושה?"
"אמממ, וואו" אמרה הנסיכה "תן לי לחשוב על זה קצת. להשמיד את כל מה שרע, המממ…"
היא שקעה בכיסאה לכמה דקות
"אני חושבת," היא אמרה לבסוף "שההחלטה הזו הרת גורל יותר מידי, ולא אני מוסמכת לשפוט בה לבד. הייתי מכנסת נציגויות של כל האנשים בעולם ומקימה ועדה שתדון בדבר הזה, ורק אז מחליטה מה לעשות. באופן תיאורטי כמובן" היא צחקה
"ועדה?! אנשים סובלים ממש כאן ועכשיו! את חושבת שהסבל יעצור עד שתסיימו לדון בזה?! ואת, שיכולת לעצור אותו, תהיי אחראית עליו!"
אליין הרצינה "אני מבינה. זה באמת בעיה. כל רגע שאני מחכה הופך אותי בעצם לנבלית. האחת שאחראית לסבל של כולם. לא חשבתי על זה ככה. אבל עדיין, זה עדיף לדעתי על פני להחליט דבר כל כך קיצוני בפזיזות. אלו מיליוני חיי אדם שמוטלים על כף המאזניים, וגם את זה אני לא רוצה על המצפון שלי"
"גם אם הם רעים?"
"איך בכלל אפשר להשמיד את כל מה ש'רע'? לפי מי זה נקבע? מי הגדיר שדווקא הם הרעים?"
"את"
אליין פערה עיניים "הו לא. במקרה כזה, ברור שאני לא ראויה לעשות את זה. אני לא סומכת מספיק על היכולת שלי להבחין בין טוב לרע, שאתן לה להרוס את כל הרוע בעולם. אני עלולה להרוג אנשים שלא מגיע להם למות, ואפילו לגרום למותי שלי! אתה כן סומך על עצמך?"
ריצ'ארד נאנח "חשבתי בעבר שכן… אני כבר לא יודע"
"זה מעניין" אמרה אליין בסקרנות "זה היה מין תרגיל בפילוסופיה של אבירים?"
"משהו כזה…"
"ספר לי עוד"
ריצ'ארד ירד במדרגות המערה שקוע במחשבות.
"נו?" שאל האפיפיור "איך היה היום הראשון שלך כמגן הנסיכה?"
"היה טוב, אני חושב" ריצ'ארד הביט בקריסטל בעודו שוקע במחשבות
למה באמת הוא ממשיך למות?
הוא כבר ניסה לחשוב בצורה אקטיבית על הרוע שהוא רצה להשמיד, וכבר ניסה לשחרר ולהפקיד את ההחלטה באמונתו באל, ושום דבר לא עבד. כנראה שמשהו עמוק בתוכו עדיין משוכנע שהוא עצמו רע.
אבל למה?
"נו? החלטת?" שאל האפיפיור "אתה רוצה להפעיל את הארמגדון עכשיו?"
"אני…"
איך אליין אמרה את זה? אלו מיליוני חיי אדם שמוטלים על כף המאזניים
"אני חושב, אבי, שאני אחשוב על זה עוד קצת זמן. זו החלטה הרת גורל"
האפיפיור הנהן וחייך
"…ולכן, למרות שאני מבינה את הדעה שלך לגבי אהבה, אני לא מסכימה איתה. אהבה אמיתית היא הכוח הכי חזק בעולם- לא, בכל העולמות. אפילו אם מישהו ינסה להתכחש לאהבה שלו, או שהוא ישכח אותה, הנפש שלו תזכור את האהבה. זה כמו הגורל"
"אז זה קבוע מראש? אני לא יכול לשנות את זה?" שאל ריצ'ארד
אליין חשבה על זה קצת
היה זה יום יפה, ואליין החליטה שאסור לה- להם- להישאר ולהחנק בספרייה המאובקת. הם השאילו כמות נכבדת של ספרים והתמקמו תחת אחד העצים בגן המלכותי.
"כן ולא" אמרה אליין לבסוף "החיבור קיים, אבל האהבה האמיתית מתבטאת רק כשמממשים אותה בצורה הנכונה. אז היא יכולה לבקע הרים ולחצות אוקיינוסים"
"זה דומה בצורה מחשידה לדעה שלי" אמר ריצ'ארד בשעשוע. הוא השעין את החרב על גזע העץ וישב עם הנסיכה בשיכול רגליים על הדשא.
"ממש לא!" היא מחתה "אתה בעצם אומר שהכל מתחיל מבחירה, והרגש לא באמת משמעותי. אני אומרת שהכל מתחיל מהרגש, ואז אם בוחרים בו הוא הופך לאהבה הכי חזקה. זה הפוך לגמרי!"
"ואם האהבה הזו רעילה? כמו בסיפור האהוב עלייך?"
"אתה מכיר אותו?" שאלה אליין בהערכה "חשבתי שאתם תקועים כל היום עם האף בכתבי הקודש. ובכן, לדעתי, אם האהבה קיימת, תמיד תהיה דרך 'נכונה' לממש אותה, גם כשזה נראה חסר סיכוי"
"המציאות לא באמת כל כך נוחה, אליין"
"האהבה חזקה יותר גם מהמציאות עצמה" אמרה אליין בהחלטיות "כששני אנשים אוהבים זה את זה, גם אם יפרידו ביניהם, גם אם יאסרו עליהם להיות ביחד וגם אם ימחקו להם את הזיכרונות, הלב שלהם יזכור. האהבה תמיד תהיה בקרבם"
"זו… אמירה מאוד חזקה"
"אם כבר הזכרת גורל, יש לי שאלה על הדת שלך"
"הממ?"
"אתם טוענים שהאל רואה הכל ויודע הכל. גם את מה שעתיד להיות. אם זה ככה, אז בעצם הכל באמת קבוע בגורל, לא? האל כבר יודע את כל מה שנעשה"
"זה לא בדיוק ככה" ריצ'ארד שמח שהשיחה גולשת לנושאים שהוא שלט בהם יותר "את מבינה, לפי האמונה, האל יודע את כל מה שאנחנו יכולים לעשות, את התולדה של כל המעשים שלנו. אבל מי שבוחר האם לעשות אותם או לא אלו אנחנו-"
ריצ'ארד קפא
"אני מבינה. אז האל יודע הכל, אבל הוא האציל לאדם את הבחירה בין טוב לרע. מעניין" אליין המשיכה לדבר ולא שמה לב לריצ'ארד
זהו זה
ככה החרב פועלת
היא מוציאה אותך שוב ושוב מרצף הזמן, גורמת לך לדעת אילו תוצאות היו לבחירות השונות שלך.
היא נותנת לך, ולו במעט, את נקודת המבט של האל.
"…זה גם מסתדר עם האמירה שבכל אחד יש חלק אלוהי. לפי זה, בעצם הבחירה היא האצלה של האלוהות."
אז זה איך שהחרב פעלה כל הזמן הזה. ריצ'ארד הרגיש התעלות. הוא חייב לספר את זה לאפיפיור.
"זו באמת חרב יפה מאוד, אתה יודע?"
הוא התנער. אליין עמדה ליד העץ והחזיקה את החרב בידיים לא מיומנות. ריצ'ארד זינק על רגליו
"הוד מעלתך, תורידי את החרב" הוא אמר בדחיפות
"שכחת את השם שלי? ומה כל כך חשוב?" שאלה אליין בחיוך
"אליין! בבקשה תורידי את החרב!"
"בסדר, בסד- אופס" אליין מעדה, והחרב נשמטה מידה וננעצה באדמה
באותו הרגע, אורה של אחת מהאבנים התעמעם ועיניה של אליין נפערו באימה
הוא איחר את המועד
"אליין…" הוא שאל בחשש
"כולם- כולם מתים" עיניה של אליין התמלאו דמעות "אני מתתי. מה קרה?"
"רק הרעים מתו" ענה ריצ'ארד בשקט
היא הביטה בו. הכאב נהפך לכעס "אתה!"
"אני-"
"אתה עשית את זה!" היא שלפה את החרב וכיוונה אותה אל ליבו "זה לא היה דיון תיאורטי, נכון? באמת יש לך את הכוח, איכשהו, להשמיד את כל הרוע בעולם"
ריצ'ארד נאנח "כן"
"כן…" נראה שהיא מעכלת את זה "אבל למה?"
"מאותה הסיבה שדיברנו עליה אתמול"
"אבל אלו חיי אדם! מיליוני חיי אדם! אנשים מתו בגללך!"
"אנשים רעים"
"אתה באמת חושב שהגיע להמוני אנשים למות כי הם רעים?" היא רעדה עכשיו "שהגיע לי למות? לכל אחד מגיעה ההזדמנות להשתנות!"
"לפי ההיגיון הזה, לא אוכל להשמיד אף פעם את הרוע, ואז שוב יוצא שאני אחראי לו וחוזר חלילה"
"אני…" היא בכתה "אני לא יודעת מה לומר. אתה צודק, ואתה טועה. אין לי את כל התשובות"
"את שונאת אותי?" שאל ריצ'ארד
"אני מרחמת עליך. חשבתי… חשבתי שאני אוהבת אותך"
זה כאב לו יותר מכל דבר אחר. הוא התקרב אליה בעדינות וכרך את אצבעותיו סביב הלהב, מתעלם מהחתכים
"מה אתה עושה?"
"מתקן את כל זה" אמר ריצ'ארד ותקע את הלהב בליבו
הוא עמד בפתח המערה כשחרבו החדשה נעוצה לפניו. לידו עמד האפיפיור ודיבר
"…כבר הסברתי לך הכל?" שאל האפיפיור
"כן, אדוני"
האפיפיור הביט בלהב. כל האבנים היו כבויות
"אהה. אז הגענו לשלב המכריע"
גם ריצ'ארד הרגיש זאת. לא עוד חזרות. עליו להחליט אחת ולתמיד האם להפעיל את הארמגדון.
הוא חשב על כך עמוקות.
אולי זה מה שטוב לעולם?
"אני… אעשה זאת. אני חושב שהפעם יש לי את כל הכלים הנחוצים בכדי שהארמגדון יפעל כמו שצריך הפעם"
"ואם לא?"
"אז מותי יהיה תשלום קטן על מנת לפטור את העולם מהרוע"
ריצ'ארד פנה אל הקריסטל
כמו שאמרה הנסיכה- כמו שאמר הוא בעצמו, לכל אדם ישנה את אפשרות הבחירה. אם יהרוג את כל מי שרע עכשיו, הוא ימנע ממנו להפוך לטוב בעתיד. אם יוותר, הוא ישמר את הרוע
אולי בגלל זה הוא כל הזמן מת. בתוך תוכו, הוא ידע שתמיד תהיה האפשרות, קלושה ככל שתהיה, שהוא יהיה רע ביום מן הימים. אף אחד לא מושלם, ולאף אחד לא מגיע חד משמעית למות
אבל יש החלטות שצריך לקבל
אני רוצה להשמיד את כל מי שלא יחזור בו מהרוע מעתה ועד עולם
אור לבן בוהק בקע מהקריסטל… ולא נגע בריצ'ארד כחוט השערה
במקום זה, הוא נורה בפרץ רעם כלפי מעלה, שורף את תקרת המערה כאילו הייתה נייר ופוער בה חור ענקי. אפילו הסלעים התאיידו למגעו
ריצ'ארד והאפיפיור החליפו מבטים ומיהרו לעלות במדרגות. הם יצאו מתנשפים מהקתדרלה
כדור של אור בוהק ריחף בשמיים. אנשים, נשים וטף נעצרו והצביעו, פעורי פה.
בעודם מתבוננים, קרני אור החלו לבקוע מהכדור ולהינתז על הארץ כגשם. האנשים צרחו וניסו לברוח, אבל הקרניים עקבו אחריהם ללא רחם, מתפתלות וזזות כנחשים. כל קרן יועדה לאדם אחד בלבד. הקרניים לקחו את נשמתם מייד, ללא כאב. הקרניים אספו את החוטאים אל עולמם, ואילו בצדיקים הן לא נגעו כחוט השערה.
ריצ'ארד קלט פתאום שהוא רץ. רגליו לקחו אותו במעלה מדרגות מוכרות
הוא נכנס לספרייה, עיוור למה שמתרחש סביבו
ושם, על כיסא נוח, ישבה נערה ממושקפת. היה אפשר לחשוב שהיא מנמנמת כשהספר האהוב עליה נח בחיקה
ריצ'ארד אסף את גופתה אליו בדמעות. הוא עמד כך שעה ארוכה, ואז הניח אותה ויצא בריצה
האפיפיור עמד והביט בכבדות בהמון המתים. פה ושם עמד אדם חי שילל וקונן על המתים, אולם על העיר – על העולם – ירדה שמיכת אבל כבדה.
היה זה רצון האל, ועדיין…
סר ריצ'ארד הגיע בריצה. הוא עצר מולו וקד, דמעות בעיניו
"נכשלתי, אבי. זה לא מה שהתכוונתי שיקרה"
"היא מתה, נכון?"
שתיקה
"אתה בחרת, סר ריצ'ארד. אתה ידעת מה עלול לקרות. חלק מהבחירות שלנו הן ההתמודדות עם התוצאות שלהן. לא נכשלת, סר ריצ'ראד. השמדת את כל הרוע בעולם. השימוש בארמגדון אף פעם לא יהיה מושלם לגמרי. תמיד יהיה מישהו שלא היה צריך למות. ואם היא מתה, בוודאי היה בה רוע כלשהו-"
"לא! אני לא מקבל את זה! לא יכול להיות שאפשר למדוד אנשים בכזאת שטחיות של טוב ורע. בני אדם מורכבים יותר מזה. השמדתי יותר מידי. טעיתי"
ריצ'ארד נאלם דום. הוא הבין לפתע את דבריו.
נראה שהאפיפיור חוכך בדעתו. לבסוף הוא הושיט את ידו ושלף מבין קפלי גלימתו יהלום זוהר.
עיניו של ריצ'ארד נפערו
"קח אותו, סר ריצ'ראד, ותציל את העולם"
הוא עמד בפתח המערה כשחרבו החדשה נעוצה לפניו. לידו עמד האפיפיור ודיבר
"…כבר הסברתי לך הכל?" שאל האפיפיור
ריצ'ארד חלף על פניו בסערה ומיהר במעלה המדרגות. האפיפיור זקף גבה בתמיהה ואז הוציא את היהלום מכיסו. הוא היה כבוי
הוא חייך
"אליין!" ריצ'ארד התפרץ לספרייה, מחריד ספרנים מעבודתם "אליין, איפה את?"
נערה ממושקפת נשאה אליו את עיניה בתערובת של כעס ובהלה "זאת הנסיכה אליין בשבילך. מי אתה בכלל?"
ריצ'ארד קרס על ברכיו בהקלה. היא בחיים
"אליין- הנסיכה אליין, את מאמינה שכששני אנשים אוהבים זה את זה, שום דבר לא חזק יותר מהאהבה שלהם?"
"כן, אני מאמינה כך" אמרה אליין בבלבול
"ואם יקחו אותם וימחקו להם את הזיכרונות? הם עדיין יאהבו אחד את השני?"
"אני חושבת שכן. הראש יכול לשכוח, אבל הלב זוכר"
"ואם הם התאהבו בעתיד, אבל קסם רב עוצמה החזיר את הגלגל לאחור, ללפני שהם נפגשו? האם זו עדיין אהבה?"
"אני…" נראה היה שההבנה מתחילה להפציע בעיניה "זו שאלה קשה. אני… אני חושבת שכן. האהבה כל כך חזקה, שהיא מתגברת אפילו על הזמן עצמו"
ריצ'ארד קם מולה והצדיע "אני סר ריצ'ראד, האביר הראשון. את יכולה לקרוא לי ריצ'ארד. אני יודע שאת לא מחבבת תארים רשמיים"
"נעים לפגוש אותך, סר ריצ'ארד"