אגדת משטרה – פרולוג
עוד יום שחור עבר על כוחותינו. עוד יום שבו קריית אנדרסן מושמת ללעג ולקלס בידי צמד הבריונים טווידל דביר וטווידל דן. בימים כאלה, כל מה שאני רוצה לעשות זה להתכרבל מול הטלוויזיה עם שוקו, ופשוט לשרוף את המוח עד למשימה של מחר. זיפזפתי בין הערוצים, אבל עד שסוף סוף מצאתי סרט שאני אוהבת, הסרט נקטע באמצע לצורך קמפיין הבחירות של שלגי פורטמן. היא הבטיחה להעלות את המשכורות לשוטרים. אני מאוד רוצה שזה יקרה, בלי קשר לעובדה שאני בעצמי שוטרת, אבל לפוליטיקאים יש נטייה לגרום לנו להתחרט על הבחירות שעשינו בחיים. בסוף זה תמיד אותו סיפור – אנשים כמו שלגי מחליטים שמותר להם הכול, מפיצים שחיתות כמו וירוס חשוך מרפא תוך השמצת הרשויות, ובסוף אנשים כמוני יוצאים השוטר הרע בגלל שהם התעקשו לעשות מעשה טוב.
נכנסתי למיטה ועצמתי עיניים, מקווה בכל מאודי ששלגי אשכרה תקיים את הבטחת הבחירות שלה, כשלפתע הפלאפון שלי צלצל. השם של המפקד שלי הופיע על הצג. ידעתי ששום דבר טוב לא ייצא מהשיחה הזו, אבל אין ברירה.
אני: "הלו? הכול בסדר, המפקד לותר?".
לותר: "כרגע כן. אבל מחר יהיה יום מסובך במיוחד. שלגי פורטמן תבוא אלינו לתחנה. לדעתי היא רוצה להשוויץ בנו כחלק ממסע הבחירות שלה. להראות לציבור שהיא אשת עקרונות מהאגדות. ואנחנו, כמובן, רוצים שהיא תשמור על העקרונות שלה. לכן, אני מבקש ממך לא להגיע מחר לעבודה. אמנם אני תמיד אומר שכל בני האדם נולדו שווים, אבל אם שלגי תשמע על מה שעשית לריקליס ולקוקי, היא כבר תמצא דרך לסלף את הדעות שלי ולסנדל את כל המשטרה ביחד רק כדי לפגוע ביריבים שלה. אז אני פוקד עלייך, בשם כל האידאלים והאגדות, לא לבוא מחר. תודה ולילה טוב".
יותר משהייתי עייפה, הייתי מותשת ומתוסכלת מהמפקד שלי. אני לא כועסת עליו, כי אני יודעת עד כמה קשה להיות מפקד של תחנת משטרה, ועוד בעיר של דמויות מהאגדות. אני פשוט מתוסכלת מחוסר הרגישות שלו, וגם מהעובדה שהוא בוחר להתמנייק אליי בכל פעם שקצת קשה לו.
למחרת בבוקר, אחרי שסיימתי להתארגן כאילו היה זה יום עבודה רגיל, החלטתי לאכול במסעדה של ארנב הפסחא. התקשרתי אליו על מנת לוודא שהמסעדה שלו פתוחה. לשמחתי, המקום אכן היה פתוח. בעת שנסעתי לשם, חשבתי על כל הפעמים שפסחא קיבל אותי במאור פנים והכין לי את המנה שאני אוהבת. אם רק הקולגות שלי היו מתייחסים אליי כמוהו…
רגע לפני שנכנסתי למסעדה, פתחתי את הווטסאפ בתקווה שמישהו שלח לי הודעה. לדאבוני התברר לי שאף אחד, אפילו השותפה שלי, לא התעניין בשלומי ולא ניסה ליצור איתי קשר. באין ברירה, לבשתי את החיוך הכנה ביותר שיכולתי לזייף וניגשתי לומר שלום לפסחא, שהכין מבעוד מועד את המנה שהזמנתי.
פסחא: “בוקר טוב לאישה טובה. הרי לך שקשוקה פיקנטית עם סלט חתוך דק וקפה שחור, בדיוק כמו שאת אוהבת. שבי על הבר, תמחקי את החיוך המזויף הזה מהפרצוף שלך ותיהני מכל רגע. בשבילך, בחצי מחיר ובמלא אהבה".
אני: “אל תיתן לי הנחה. אני אשלם כמו כולם".
פסחא: “טוב, מולי. אם את מתעקשת. אבל הקפה על חשבון הבית".
אני: “איזה לוקסוס. הגזמת בקטע טוב".
פסחא: “יחס גורר יחס, חביבתי. את באה בטוב, מתעניינת בי כאינדיבידואל, ולא רק כטבח, ומכבדת את המקום. שוטרים אחרים נכנסים הנה עם הדאווין של המדים, מוציאים את הדרעק שלהם על המלצרים ומתייחסים לטוב כמובן מאליו. כשאני מסתכל על הטיפוסים האלה, אני לא בטוח שיש מי ששומר עלינו".
אני: “שלגי פורטמן מבטיחה לשנות את זה. מה דעתך? העלאת המשכורות לשוטרים באמת תשפר את הביצועים, או שעדיף לסמוך על התכנית של המפרי אורוול להביא שוטרים חיצוניים בשאיפה להגדיל את כוח האדם?”.
פסחא: “סליחה רגע, יקירתי. הגיע עכשיו לקוח נוסף".
משסיימתי את הארוחה ושילמתי את החשבון, מחשבותיי נדדו בחזרה אל הקולגות שלי. רוח המפקד הביאה רבים מהם להתייחס אליי כמו לבתם החורגת של דנידין והמכשפה מארץ עוץ. ואף על פי כן, החלטתי שמוטב לי להרים טלפון מאשר לתת לבדידות להוריד אותי ביגון שאולה. הפסיכולוגית של התחנה שלנו איבדה את מאור עיניה, אבל היא תמיד רואה אל תוך הנשמה של כל מי שמדבר איתה.
אני: “הלו? היי, עמית. מה שלומך? את יכולה לדבר?”.
עמית: “אני שומעת שאת בדיכאון קיומי. אני יכולה לדבר, ואפילו לרשום לך ציפרלקס או משהו, אבל מה שבאמת עוזר נגד דיכאון הוא להיות עם חברים. היום בערב תהיה ישיבה במערת הסביח. תצטרפי אלינו. אני מבטיחה שלותר לא יהיה שם. ביי".
נבצר מבינתי מדוע ששוטרים יאכלו במקום שמנוהל על ידי ג’עפר. המלעון הזה מרביץ למלצרים הגברים ומנצל מינית את המלצריות. פעם אחת אפילו תפסתי אותו מנסה להרעיל לקוח. ניסיתי לעצור אותו מלא פעמים, אבל איכשהו תמיד קם איזה שוטר או שופט שמוצא סיבה לתת לו להמשיך להסתובב חופשי.
לא שלגי ולא המפרי יכולים לשנות את הסיטואציה העגומה הזו, לפחות עד אחרי הבחירות, אבל אני יכולה…
הדבר הראשון שעשיתי לאחר שחזרתי הביתה היה לפתוח את ארון התחפושות שלי. שמתי על עצמי פאה בלונדינית ועדשות מגע כחולות. התקשרתי למערת הסביח בעודי מסתכלת במראה. התאמנתי קצת על המבטא הצרפתי שלי, עד שצליל החיוג נפסק.
ג’עפר: “ברוכים הבאים למערת הסביח. במה אפשר לעזור?”.
אני: “שלום. שמי מולייר הוגו, ואני מחפשת עבודה כמלצרית. אתם במקרה מחפשים עובדים?”.
ג’עפר: “כל מקרה לגופו. במקרה שלך, אני מתפתה להזמין אותך לריאיון, ולו רק בגלל השם שלך. בעבר עבדו אצלי הרבה דמויות, מכל מיני סיפורים, אבל עוד לא הייתה אצלי דמות אותנטית. הייתי מזמין אותך לריאיון ברגע זה ממש, אבל אני צריך לתאם גם עם השותף שלי, והוא נעדר עקב עניינים אישיים. אם את ממש רוצה את העבודה הזו, תבואי הנה בעשר בלילה, אחרי הסגירה. אין צורך בקורות חיים. פשוט תגיעי, ואז נראה אם את חכמה כמו האב טיפוס שלך. יום טוב".
אחרי כמה שעות של חזרות על כל התרחישים האפשריים והרמת טלפונים לחבריי לעבודה, בדגש על השותפה שלי פני, סוף סוף הגיע הערב. ג’יני עתיד היה להיות לי לעזר רב, ולא משום שהוא היה בסוד העניינים, אלא בגלל שידעתי שהוא ישתף פעולה עם כל מי שיעזור לו להיפטר מהשותף המפוקפק שלו ולהפוך למנהל יחיד. אם רק לותר היה קואופרטיבי כמו ג’יני…
בבואי אל הריאיון עם ג’עפר, חשבתי לרגע על כמה הייתי מעדיפה לשבת עם החבר’ה במקום להתכונן לשיחה עם האיש המגעיל הזה, אבל בחרתי לחשוב פחות על עצמי ויותר על תפקידי כשוטרת. גייסתי את כל הגאווה המקצועית שלי ותיעלתי אותה לחיוך שאדם לא מנוסה היה מפרש כשמחה.
ג’עפר: “ערב טוב, מולייר. הגעת מוקדם. רוב המרואיינים מאחרים בכמה דקות. ובכן, בואי תספרי לי קצת על הניסיון שלך במלצרות".
אני: “ערב טוב גם לך. אם כי עכשיו עשר בלילה".
ג’עפר: “אז אין לך ניסיון. מלצרית אמיתית בחיים לא הייתה מדברת ככה. לא חשוב. פשוט תהיי יפה וחייכנית, ואל תדברי יותר מדי עם הלקוחות. הרי יש לך עיניים לא רעות. אולי יהיה לך קצת מזל. אם תתפסי את הפרינציפ, תמיד יהיה לך קל".
אני: “עם כל הכבוד, לצטט שירים של אתי אנקרי לא נראה לי רלוונטי לעבודה הזו".
ג’עפר: “סתם בדקתי אותך. אם את מכירה שירים של אתי אנקרי, זה אומר שאת יודעת משהו על העולם שבחוץ. זה סימן טוב. הזדמן לך לעבוד בחוץ, או שזה בעיקר ידע כללי?”.
אני: “הייתי סטודנטית לתקשורת. כשהבוחנת המקצועית שמעה שאני מבוססת על מולייר, היא ניסתה לשכנע אותי ללכת ללימודי ספרות, אבל מהר מאוד הבנתי שהיא לא באמת רוצה לעזור. היא רק רצתה לעשות ממני סקופ נוסח "דמות מתוך סיפור הופכת אגדה למציאות". עצרתי את זה מהר, כי היה לי חשוב לשמור על הפרטיות שלי, ומפה לשם הגעתי ללימודי תקשורת".
ג’עפר: “סיפור מעניין. בטח בגלל זה קוראים לך מולייר. כי את כל הזמן מספרת לכולם סיפורים. אני יודע שאת משקרת. אבל, אני מוכן לוותר לך, אם רק תעשי לי טובה קטנה. אני נותן לך הזדמנות אחת להתקבל לעבודה למרות הכול. קחי אותה בשתי ידיים".
אמנם שמעתי הרבה סיפורים מהמלצריות אודות מה שקורה בחדר האחורי, אבל רק עכשיו חוויתי על בשרי את מה שעבר עליהן. יד מיוזעת אחת הייתה מונחת באגרסיביות על הירך שלי. הוא כנראה פירש את העובדה שהתעלמתי מהיד הזו במשך כל הריאיון כרשות להמשיך להיות מגעיל. בידו השנייה הוא הציג בפניי את ההזדמנות. זה היה מראה מאוד לא מלבב, בלשון המעטה. הושטתי את ידי אל היד האגרסיבית. כמו כל מטריד סדרתי אי פעם, ג’עפר לא חשד בכלום, אלא הלך והתקרב אליי כמו מפיק הוליוודי מהדור הישן. ג’עפר נעצר רק כאשר שברתי לו את האצבעות. הוא ניסה לשלוף סכין עם היד שנותרה, אך קפא על מקומו לאחר שבלמתי אותו עם שוקר חשמלי למפשעה. תפסתי את ידו השבורה למחצה והשלכתי אותו על הרצפה כמו בג’ודו. צעדתי לעברו עם אזיקים שלופים, אך נעצרתי עקב מכה חזקה בראש. ג’עפר התרומם והחל לצעוד לעברי אגב גיחוך מעורר חלחלה. ידעתי מה הוא מתכוון לעשות, ולכן קמתי על רגליי חיש מהר והשבתי אותו אל הרצפה בבעיטה. הבחור שנתן לי את המכה בראש ניסה לתקוף אותי שנית, הפעם באמצעות משיכה בשער. הפרצוף שהיה לו כשהוא נשאר עם הפאה ביד ופנס בעין היה מסב התרוממות רוח לכל סדיסט עלי אדמות. אני אישית לא הרגשתי שום דבר כלפי המלצר שתקף אותי, עד שהבנתי שזה אלאדין, אחד מקורבנותיו האומללים ביותר של ג’עפר. המחשבה על תסמונת סטוקהולם שאלאדין היה שרוי בה חיזקה את הזעם והקבס שג’עפר עורר בי גם כך, וכמעט שהפכה אותי לאדם אלים. יש אנשים אחרים, וביניהם שוטרים, שהיו בוחרים להיכנע למחשבות האלימות ולרצוח את ג’עפר ואלאדין על המקום. אני לעולם לא רוצה להידמות לאנשים כאלו, ולכן אזקתי את אלאדין באופן הכי פחות קשוח שיכולתי. כשאזקתי את ג’עפר, הייתי קצת יותר קשוחה, אבל עדיין לא הסבתי לו נזק מעבר למה שהוא הביא על עצמו.
שלפתי את מכשיר הקשר וזימנתי את חבריי למבצע. ג’עפר גיחך בזחיחות.
ג’עפר: “צורה לך! את באה למסעדה שלי ועושה לי מלכודת דבש? יאללה! מי את בכלל?”.
אני: “אני סמלת מולי צ’ונג, ואתה תחת מעצר!”.
חבריי למבצע היו גאים בי, וכך גם כתבת הפלילים אוליביה טוויסט. ג’יני פיזר אינפורמציה מפלילה לגבי ג’עפר על ימין ועל שמאל. רציתי שגם לותר יהיה גאה בי. הוא אמנם חייך כלפי המצלמה בזמן שאוליביה שאלה את כולנו שאלות, אבל שפת הגוף שלו הסגירה את היותו מאוכזב בואכה כפוי טובה.
פני שמה לב שמשהו יושב עליי, ולאחר שאוליביה הלכה, היא הנחתה אותי לעבר המטבחון של התחנה באמצעות יד מנחמת על הכתף. היא הכינה לי תה בלי אומר ודברים, כפי שהיא תמיד עושה כשמישהו מתוסכל או עצוב.
אני: “תודה, פני".
פני: “חופשי. אני יודעת שבקושי דיברנו בזמן האחרון, אבל אני שמחה שיצא לנו להשלים פערים בזמן התכנון של המבצע. אל תתני ללותר לבאס אותך. אני דווקא חושבת שיצאת ממש גיבורה. לא כל אחת הייתה מצליחה לסתום את האף ולהציע את עצמה בתור פיתיון כדי לעצור קרימינל בסדר הגודל של ג’עפר. אולי מחר נערוך לכבודך מסיבה קטנה. אני אדבר עם ג’פרי ואליהו, וכמו שתכננו את המבצע ללכידת ג’עפר, כך גם נתכנן את החגיגה. אני רק מבקשת ממך דבר אחד אחרון – אם לותר יזמן אותך אליו למשרד ויתחיל לדבר אלייך לא יפה, אל תעני לו. בבקשה, מולי. את צודקת, אבל במקרה הזה את צריכה להיות חכמה ולחשוב על הפרנסה".
כולם עזבו, אפילו פני, ונשארתי לבד עם לותר והקריזות שלו.
לותר: “כל הכבוד, מולי. עשית כותרת שתמשוך את כל העולם שבחוץ כאבן שואבת. “מולאן, פנלופה ג’ויס, ג’ברווקי ואליהו התשבי שמו קץ לשלטון האימים של ג’עפר. אכן, אגדה עם סוף טוב". באמת כל הכבוד. עכשיו כל יצורי אלף לילה ולילה יתקוממו עלינו ויוציאו דיבתנו בעולם שבחוץ. אחר כך ההורים יתרעמו על כך שאנחנו הורסים את הילדות שלהם ואת התמימות של ילדיהם, ואז הלכה לנו האוטונומיה. היום הטווידלים ביצעו פיגוע חבלה ברחוב ג’יי קיי רולינג 39, אבל את לא היית שם. יש לי הרגשה שהפגיעות בגוף וברכוש מייצרות אצלך מעט מאוד אמפתיה, אם בכלל. הסיבה שלא נזפתי בך בזמן אמת היא שהייתי עסוק מדי בשמירה על הפצועים, ולא יכולתי להתרכז במניעת המחדל שגרמת עכשיו".
אני: “אפשר בבקשה לדחות את השיחה הזו למחר? ג’עפר ניסה לאנוס אותי, חטפתי מכה בראש שעוד לא לגמרי התאוששתי ממנה ואני נורא עייפה".
לותר: “את לא היחידה שקשה לה. עמית ארד, למשל, הייתה אישה מוכה במשך תקופה ארוכה. אבל את לא שומעת אותה מתלוננת. היא אסירת תודה על שנתתי לה את העבודה כפסיכולוגית של התחנה, וגם לך לא יזיק להיות אסירת תודה. יש לך מזל שעכשיו תקופת בחירות, אחרת הייתי מעיף אותך על טיל. כמה שוטרים הקרבת על מזבח האגו שלך. יותר ממה שאני יכול לספור על שתי הידיים, וזה עוד מבלי לומר מילה על מה שטווידל דן עשה לי בגללך.
כמה שוטרים צריכים לאבד אצבעות ו/או להיהרג לפני שתפסיקי להתנהג כמו ילדה קטנה עם אקדח?…
אל תעני לי! את הולכת על חבל דק".
אני: “האגואיסט הזה מתחיל לעלות לי על העצבים. סליחה. לילה טוב".
לותר לא ענה. הוא פשוט נעץ בי מבט עוין ושתק לי בפנים. נדרש ממני מאמץ עילאי כדי לא לענות לו. אפילו כשנכנסתי לאוטו, הדחף להסתובב לאחור ולהעמיד את לותר במקומו חנק אותי מבפנים. עד כמה ששנאתי לחשוב על לותר, העייפות חייבה אותי להעלות באוב את כל האינטראקציות שהיו בינינו על מנת לקבל זריקת קורטיזול שתשאיר אותי ערה עד הבית.
קיוויתי שהחזרה הביתה תרגיע אותי. לאכזבתי הרבה, הבית שלי היה במצב הכי פחות ביתי שאפשר לדמיין. כל הרהיטים בסלון ובחדר האוכל היו הפוכים. הספה נראתה כאילו מישהו ניסר אותה במסור חשמלי. בקיר שהפריד בין הסלון למטבח היה פעור חור שאפשר לעשות רק באמצעות גרזן. חדר השינה היה מבולגן אף הוא, אם כי מסודר ביחס לסלון ולמטבח. עם זאת, מצבו של חדר השינה הפך למשני לאור תזוזה משונה ומבשרת רעות מתחת לאחת השמיכות שהיו על הרצפה. היצור שמתחת לשמיכה החל לצאת ממקום מחבואו. עיניים חסרות נשמה, לשון מפוצלת וראש משולש. אדם אחר היה קורא ללוכד נחשים, אבל אני הייתי כל כך עייפה ועצבנית שלא רציתי לראות אף אחד, ולכן טיפלתי בעניין בעצמי. לחצתי על ההדק עד שהסוציופת חסר הגפיים הפך לעיסה מדממת.
הריגת הנחש לא פתרה את הבעיה הגדולה, אבל כן עזרה להוציא עצבים. פריקת הכעס עזרה לי לדלג על הבכי והצעקות היישר לשלב נקיטת הפעולה. ראשית כל, שלפתי את הפלאפון וצילמתי כל פינה בעיי החורבות שהיו פעם הבית שלי. שנית כל, התקשרתי למוקד הראשי והסברתי להם את חומרת המצב. המוקדנית לא לגמרי הבינה את המצב, אבל להבדיל מלותר, היא הייתה אדיבה וסבלנית.
ניצלתי את הזמן שלקח למוקדנית לבצע את עבודתה כדי להיכנס לאוטו ולנסוע אל השטח, בטרם יקרה משהו לשוטרים נוספים. לצערי, עדר של עיתונאים, ובראשם אוליביה, יצר פקק תנועה רציני. לא כעסתי על אוליביה, שכן היא בסך הכול עשתה את עבודתה, אבל כתבת פלילים שמחפשת רייטינג בנרות ובוורידים הייתה הדבר האחרון שהייתי צריכה עכשיו.
אוליביה: “כאן אוליביה טוויסט מדווחת מהשטח. אלפי אנשים צופרים כמו משוגעים ומקללים את מולי צ’ונג האומללה. ספרי לי איך המרגש, מולי. מי לדעתך החוליגן שפרץ אלייך הביתה? האם העובדה שהפכת לשוטרת שמתקשרת למשטרה מדרבנת אותך להתאמץ יותר, או שמא עושה לך חשק להסתגר בבית עקב חוסר עניין לציבור?”.
אני: “אוליביה יקרה, אין לי זמן לזה עכשיו".
אוליביה: “שמעתם את זה בשידור חי. למשטרה יש זמן לכותרות ולסיפורי אלף לילה ולילה, אבל אין להם זמן לתת תשובות לציבור. האם אלו האנשים שאמורים לשמור עלינו?”.
אני: “לא רק המשטרה צריכה לשמור על הציבור. גם התקשורת. מישהו חותר תחת שלטון החוק. הלילה פרצו לבית שלי, ומחר מישהו עלול להניח מטענים מתחת למכוניות של כל אחד ואחת מאיתנו. מי שעושה את זה לא ינוח עד ששלטון החוק יוחלף בשלטון הפחד. אבל משום מה, התקשורת החליטה להיטפל דווקא אליי במקום לרדוף את האשמים האמיתיים ולחזק את ידיהם של אנשי החוק. האנשים שתקועים בפקק ומקללים אותי עכשיו צודקים לחלוטין. הם זועקים לצדק. אני יכולה לדבר רק בשם עצמי, אך אני סבורה שכל השוטרים בקריית אנדרסן נחושים לעשות כמיטב יכולתם כדי להשיב לציבור את תחושת הביטחון. מדובר כאן לא רק במלחמה על שלטון החוק, אלא במאבק לשמירת צלם אנוש על אפם ועל חמתם של אנשים כמו הטווידלים. תחילת המאבק תהיה קשה, וגם ההמשך לא יהיה פשוט, אבל אם נשלב כוחות ונילחם במלוא העוצמה, נוכל ליצור סוף טוב שיהפוך להתחלה טובה יותר עבור ילדינו".
כל הכתבים ובריוני הכביש השתתקו. הכתבים חייכו בינם לבין עצמם באופן שלא ידעתי אם לפרש כלעג או כהתפעלות. לפתע, דממת האלחוט הופרה בעקבות מחיאת כף. אחד הנהגים מחא כפיים בקצב הולך וגובר. יתר הנהגים הצטרפו אליו במחיאות כפיים סוערות, ואפילו כמה מהכתבים לא עמדו בפיתוי. הרגשתי כמו בקונצרט.
הבעיה היא שאף קונצרט לא נמשך לנצח. רוב הקונצרטים נגמרים כשהגברת השמנה שרה, אלא שבניגוד לקונצרטים אמיתיים, המחזה נגמר כאשר נשמע קול ירייה ממרחקים. הנהג שהתחיל את מחיאות הכפיים התמוטט. רוב הכתבים נמלטו על נפשם, ואגב כך פינו את הפקק התנועה. בעוד אזרחים רבים ניצלו את סיום פקק התנועה על מנת לנסוע הרחק משם, רבים אחרים איבדו את העשתונות ויצאו מהרכבים. האינסטינקטים שלי כשוטרת הורו לי להישאר במקומי ולחכות לסיוע המשטרתי, אך צעקות האימה הזכירו לי שאני בראש ובראשונה בנאדם, ועל כן יצאתי מהרכב ונטמעתי בין ההמון כחלק מחובתי המוסרית להציל כמה שיותר אנשים.
ערב רב של מרצחים הסתער על האזרחים מוכי הבהלה מכל עבר. אלו מביניהם שהשתמשו בנשק חם, אותם דאגתי לנטרל באמצעות יריות לעבר הגפיים, עוד היו החלק הקל. בריונים אחרים השליכו אבנים על המכוניות, ואחד מהם אף ניסה לפגוע באם צעירה עם תינוק בטרם יריתי בראשו. המסוכן מכולם היה איש מגודל עם ברדס שטיפס על גג אחת המכוניות הנטושות. ביד אחת הוא החזיק נשק קר כלשהו, ובידו השנייה הוא השליך רימון עשן לעבר ריכוז אוכלוסיה. רימון עשן שני הושלך לעבר מעט הצלמים שעוד נותרו בזירת הקרב לצורך תיעוד. מבעד למסך העשן שמעתי חבטה עזה. חבטה נוספת הבהילה כמה ילדים עד כדי בכי. התזוזה שנשמעה ממרומי הרכבים העידה שהבריון שהכה במכונית מתכוון לנפץ משהו קצת יותר שביר מאשר גג מתכת. לפי קצב ההתקדמות המדאיג, ידעתי שאין לי סיכוי להגיע לשם בזמן בריצה, ולכן נכנסתי לאוטו ודהרתי אל תוך מסך העשן של אי הוודאות. באין ראות נורמלית, נאלצתי לנהוג לפי שמיעה. מבין ערבוביית הקולות שהדהדה בחלל האוויר, הקולות היחידים שעמדו לנגד אוזניי היו ילד שקורא לאימא ואיש חסר לב שמסתער לעבר הקורבן. משהייתי בטוחה שאין סכנה שאני אפגע בטעות בילד, נתתי פול גז ונכנסתי במטרה שהצבתי לעצמי.
העשן החל להתפוגג. האיש שדרסתי היה אכן מי שחשבתי. אמנם האיש המגודל לא נהרג על המקום, אבל ניחשתי שהוא פצוע מכדי להגיע רחוק. דרסתי אותו שוב, רק ליתר ביטחון. כשיצאתי מהמכונית על מנת לעצור את רב המרצחים, בריון אחר זרק עליי אבן. חמקתי בעור שיניי והמשכתי להתקדם לעבר היעד. פלוגת העבריינים הפסיקה לתקוף את האוכלוסייה האזרחית וכיוונה את מאמציה אליי. למזלי, המתקפה שלהם נבלמה כאשר עוד ועוד שוטרים הסתערו אל תוך הקלחת ונטרלו את רובם. לותר לא לקח חלק פעיל בנטרול, אלא בעיקר צעק פקודות. פני הצטרפה אליי בליווי שלושה שוטרים גברים. הגברים הצמידו את מפקד הפלוגה אל הרצפה בעוד פני ערכה עליו חיפוש, ואני פרקתי אותו מהגרזן ושמתי עליו את האזיקים. המבט המטורף בעיני הפושע הבכיר היה מוכר באופן מעורר חלחלה. הורדתי ממנו את הברדס וכמעט שעצמתי עיניי בפני המציאות. התאפקתי לא לבכות. לא יכולתי להוציא מפי את המילים הקשות שנהוג לומר במצב כזה.
פני: “הראל ריקליס, אתה תחת מעצר!”.
הרמתי את הגרזן למקרה שהראל ינסה להתחכם וצעדתי מאחורי השוטרים שהחזיקו בו חזק. הוא הביט לאחור פעם אחת אחרונה בזמן שהכניסו אותו לניידת. הוא ניסה להצליב איתי מבטים, אבל התקשיתי להסתכל עליו אחרי מה שהוא עשה. פני נותרה לצידי וחיבקה אותי בשקט. שתינו הלכנו אל הכיוון ההפוך מזה שהניידת נסעה אליו, ולפתע נתקלנו באוליביה. הפעם, היא לא הייתה מלווה בצלמים.
אוליביה: “אני כל כך מצטערת. אני יכולה רק לשער מה עובר עליכן כרגע. הרשו לי לחזק את ידיכן בשעה קשה זו".
בטרם יכולתי להודות לאוליביה על גילוי האמפתיה הבלתי צפוי, קיבלתי הודעה במכשיר הקשר. פתחתי את המכשיר, אך האיש בצד השני כפה עליי שתיקה מביכה. עמדתי לנתק את המכשיר, עד ששמעתי את טווידל דביר צוחק בעודו מרביץ למישהו. שמעתי את הצחוק המפחיד הזה פעמים רבות בעבר, אבל משום מה, העובדה ששמעתי את אחד הטווידלים בלי לראות אותו הפכה את הסיטואציה לעוד יותר מפחידה.
דביר: “הפתעה, מולי! ההתהדרות שלך בשלטון החוק הייתה ממש לא במקום. עובדה שחטפתי את המפקד האימפוטנט שלך מתחת לאף של כולם. אם תהיי ילדה טובה, אולי אני אשחרר אותו. אבל קודם, הוא רוצה להגיד לך משהו".
לותר: “תעשי מה שהוא יגיד. תפעילי את השכל שלך ותעשי את הדבר הנכון".
אני: “כמה יעלה לי לשחרר אותו?”.
דביר: “לא הכול בחיים זה כסף. אני רק רוצה ממך דבר אחד – שתבואי לאחוזה של דן. לבדך. אם אני תופס מישהו בא בעקבותייך, אני יורה בו על המקום. ושלא תחשבי להביא איתך נשק. נשתמע".
הברירה שעמדה בפניי הייתה פשוטה מאוד. על אף שממש לא אהבתי את לותר, חובתי כאדם וכשוטרת גברה על הרגשות שלי כלפיו.
הותרתי את הגרזן והאקדחים בידיה של פני, מקווה בכל מאודי שהיא לא תיאלץ להשתמש בהם בזמן הקרוב, ונסעתי אל גיא צלמוות לשם מילוי תפקידי. אמנם הגרזן כבר לא היה בידיי, אבל הותרתי באמתחתי את הסכין הקרמי שאני לא יוצאת מהבית בלעדיו. ידעתי שהסבירות לכך היא נמוכה, אבל חשבתי לעצמי שאולי הפעם, לראשונה מאז שהשותפה הקודמת שלי נהרגה, לותר סוף סוף יעריך אותי.
דביר חיכה לי בשער האחוזה. הסלקטור שעמד לצידו עשה עליי חיפוש פולשני משהו.
דביר: “די לגעת לה בחזה! היא השבויה שלי, לא צעצוע המין שלך!”.
במרומי המרפסת, הרחק מהסלקטור המטריד, ניצבתי בפני השבוי וצמד המאפיונרים. דביר הצמיד אותי אל הקצה האחורי של המרפסת באיומי סכין, ודן החזיק את לותר בכוחניות. החבורות הרבות והצלקות על פניו של לותר העידו שדן עיצב אותו מחדש בהשראת התקופה הכחולה של פיקאסו. אחת מידיו, זו שיש בה 4 אצבעות, הייתה קשורה לחוט תיל. דן דקר אותו בגב עם ברזל מלובן, ולאחר מכן הוריד לו כאפה. עד כמה שלותר היה מגעיל, הוא היה כל כך אומלל שלא יכולתי יותר לכעוס עליו.
דן: “הנה את ניצבת בפניי. מולי צ’ונג האדירה והנועזת. לא ראיתי אותך פנים אל פנים מאז הפעם האחרונה שניסית להרוג את אחי היקר. חבל שאת נלחמת בנו. יכולת להיות שומרת נהדרת. הבעיה היא שאת מבזבזת את הפוטנציאל שלך. אפילו עכשיו, במקום לעשות לביתך ולהישאר בחיים, את מתעקשת לסכן את עצמך עבור בנאדם שלא מגיע לו כלום. באופן אישי, המפקד שלך עושה לי חררה. הוא גם זבל וגם אידיוט. הוא אמור להתנכר אלייך אחרי שאת ממלאה את תפקידך, לא תוך כדי. בארגון שלי זה בחיים לא היה קורה. כשאני אנהל את העיר הזו, שלגי והמפרי יוכלו רק להתהפך בקברם בזמן שאני אשיב את הסדר לרחובות".
אני: “אני אמות לפני שזה יקרה!”.
דן: “את תמותי בכל מקרה. אבל קודם, אני רוצה שתראי את הסוף האמיתי של סיפור האגדות שלך. תביא אותה אליי, דביר. אני רוצה שהיא תראה טוב טוב לאן היא יכולה לדחוף את העקרונות שלה".
דביר דחף אותי לעבר דן. בין הסכין של דביר, הרובה של דן ומצבו הקשה של לותר, לא הייתה לי ברירה אלא לחכות לשעת כושר. דן לא טרח אפילו להעיף בי מבט. הוא פשוט השליך את לותר מהגג, מביט בו בהנאה סדיסטית בזמן שהוא נופל כמו בבנג’י חולני כשאחת מידיו כלפי מעלה, וריסס עוברים ושבים. ניתן היה לשמוע את הצחוק המרושע שלו מקילומטרים. זה לא היה צחוק של דמויות רעות מסרטים מצוירים, אלא צחוק מפחיד שנבע מהמעמקים האפלים של הטבע האנושי.
דן היה שקוע כולו במעשה הנבלה, וכמוהו גם דביר. ניצלתי את ההזדמנות על מנת לשלוף את הסכין הקרמי ולהטיח את ראשי לאחור, היישר אל תוך פניו מדושנות העונג של דביר. משנטרלתי את דביר, זינקתי על דן בטרם יוכל לכוון אליי את הרובה. שנינו נפלנו מהמרפסת. דקרתי את גב ידו של דן עד שהוא שמט את הרובה, ולאחר מכן דקרתי אותו בלב ללא הפסקה. לא שנהניתי לדקור אותו, אבל הדקירה הביאה אותי לכדי קתרזיס. אחרי שהוא הסית את הראל מדרך הישר, הרג אנשים שיקרים ללבי ושאר חפים מפשע, הוא היה יצור האגדות שהכי הגיע לו להידקר בעולם. הדבר הטוב היחיד שיש לי להגיד עליו, חוץ מהמסירות האינסופית לאח שלו, הוא העובדה שהוא ריכך עבורי את הנפילה.
כשהרמתי את עיניי, דביר כבר לא היה במרומי המרפסת. רציתי לקחת את הרובה שדן שמט ולרדוף אחרי הטווידל שנותר, עד שצעקות כאב החזירו אותי למציאות. הפצועים וההרוגים השכיחו ממני את יצר הנקמה. התקשרתי לאמבולנס, וכמוני עשו גם אנשים נוספים ששרדו את פעולת האיבה של דן. בעת שהאמבולנסים היו בדרכם אל אזור הקטל, שחררתי את לותר מחוט התיל במלוא העדינות האפשרית, והתפללתי שאף אחד שאני מכירה לא נמצא בין המתים.
שלושת השבועות שחלפו מאז שהרגתי את טווידל דן התארכו עד לאין קץ. כל מיני כתבים ניסו לעשות ממני גיבורה, אבל אני רק רציתי לחיות את חיי בשקט וליהנות ממה שיש. ארגון הפשע של הטווידלים התפרק, אבל העובדה שדן היה מתחת לאדמה ודביר היה בכלא לא פיצתה על השכול והתשישות. הקולגות שלי התייחסו אליי הרבה יותר יפה מבעבר, ואף על פי כן נאלצתי לעבור לתחנה אחרת, שכן לותר הפעיל את כל כובד משקלו כדי לבעוט אותי כלפי מעלה.
אך לא הכול היה שחור. העבודה החדשה שלי כמפקחת משנה הייתה מספקת ומאתגרת עקב שילוב של עבודת שטח ומידה מסוימת של קבלת החלטות. סגן סאסקואץ’, המפקד החדש שלי, היה נחמד ומפרגן. החברים מהתחנה הקודמת שמרו איתי על קשר. התחלתי מערכת יחסים עם בחור שקט וחביב שפגשתי במסיבת שוטרים. בסוף זה לא עבד בינינו, אבל היה טוב, וטוב שהיה.
ביום חמישי אחד, כאשר העבודה הייתה מועטה, ישבתי בבית קפה עם פני והשותף החדש שלי.
אני: “פני, תכירי. זה קוואזי טורטורלה, השותף החדש שלי. הוא מבוסס על הגיבן מנוטרדאם".
פני: “אתה בידיים טובות, קוואזי. אתה תלמד להכיר את מולי ותראה שהיא קסם של בחורה. חכמה, ראש גדול, יצירתית ותמיד מחפשת את הטוב שבאדם, אפילו אם הוא לא כל כך בנאדם".
קוואזי: “כן. מולי סיפרה לי על המפקד הקודם שלה. זה שעל הנייר מבוסס על מרטין לותר קינג. נשמע טיפוס בעייתי".
פני: “בוא נגיד שאם הייתי אומרת לך מה דעתי על ההתנהגות שלו כלפי מולי, ילדים כבר לא היו יכולים לקרוא את הסיפורים שלנו".
אני: “מצד שני, אחרי שטווידל דן דפק לו מכות רצח, אני כבר לא מתוסכלת ממנו כמו פעם. אני לא רוצה שיקרה לו משהו רע. אני רק רוצה לסגור איתו מעגל. וזהו".
פני: “עזבי אותך מהדפוק הזה. יש לך את קוואזי, יש לך את החברים שלך, ואת יכולה להצליח בכל מקום. את לא צריכה אותו".
אני: “נכון, אבל אני חייבת לסגור איתו את החשבון. אני חייבת את זה לעצמי. בשביל שלוות הנפש שלי".
קוואזי: “אם את חייבת, אז אני האחרון שיעצור אותך. שיהיה בהצלחה".
בחמש וחצי, אחרי שמפקח משנה אחר החליף אותי במשמרת, אזרתי אומץ ונסעתי אל התחנה הקודמת שלי. לא היו לי ציפיות מיוחדות מהמפגש עם יריבי המקצועי משכבר הימים. רציתי רק לפרוק את מה שיושב לי על הלב, ואחר כך לשכוח ממנו לתמיד.
כשנכנסתי אליו למשרד, מצאתי אותו במצב רוח טוב יותר ממה שחשבתי. הוא לא נתן בי מבט כעוס וחסר סבלנות, אלא רק עשה פרצוף.
לותר: “מולי? מה את עושה פה?”.
אני: “באתי לדבר איתך. לא החלפנו אף מילה כבר שלושה שבועות. אני רק רוצה לסגור מעגל. רק שיחה אחת, ואני מבטיחה לא להטריד אותך יותר".
לותר: “בסדר. מה העניין?”.
אני: “חשבתי הרבה על מה שעבר בינינו. על כל הריבים והמשימות שעברנו ביחד. אני רוצה שתדע שאני מבינה שקשה לך ומזדהה עם הכאבים שלך. אני מבינה שאתה לא יכול לחייך כל הזמן, כי החיים לא תמיד פשוטים, ואתה בכל זאת רק בנאדם. אבל חשוב לי שתבין שגם אני בנאדם. ובתור בנאדם, אני קצת עצובה שלא התקשרת אליי אפילו פעם אחת מאז שנלחמנו בטווידלים. הפעם האחרונה ששמעתי את השם שלי בוקע מהפה שלך הייתה ביום שדאגת שיבעטו אותי כלפי מעלה. אמרת "שמעתי את מולי מדברת עליי", ומאז דממה. רציתי שתדבר איתי בנסיבות קצת יותר נעימות. אפילו שיחת חולין. “מה נשמע, מולי?”. “את מרגישה טוב?”. “כואב לך משהו?”. “את רוצה לשתף אותי במשהו?”. טיפה של אנושיות".
לותר: “את התגייסת למשטרה כדי להיות שוטרת, או כדי שישאלו מה שלומך? אם את רוצה להיות שוטרת, תאספי את עצמך ותחזרי לשטח. אם את רוצה שישאלו מה שלומך, כנראה שאת לא מתאימה לתפקיד הזה. אולי כדאי שתלמדי חינוך ותעבדי כגננת".
אני: “אל תדבר אליי ככה".
לותר: “נמאס לי כבר. נמאס לי מהבכיינות שלך ומהצורך שלך שימחאו לך כפיים על כל דבר. נמאס לי מהעובדה שאת מסרבת לחשוב. כל האנשים שמתו בגללך, שוטרים ואזרחים כאחד, היו יכולים להיות היום בין החיים. יפה שהרגת את טווידל דן, אבל בואי לא נשכח את העובדה שאת גרמת בעקיפין למוות של הרבה אנשים, שלא לדבר על הבושות שעשית לי כשהתקשרת למשטרה במקום להתקשר לביטוח. בנוסף לכל, אין לך טקט. את רואה שאני פצוע קשה, בלי כף יד ועם המון כוויות וסימנים כחולים, ואת עדיין רואה לנכון להיכנס אליי למשרד ולבלבל במוח".
אני: “ולי נמאס ממך! אני מצטערת, לותר, אבל די. באמת שדי. אתה אומר שכל בני האדם נולדו שווים, אבל כנראה שאני לא בנאדם בעיניך. אתה כועס עליי שהובלתי שוטרים אל מותם, אבל מתבצר בעובדה שאתה איבדת פקודים במקום להבין שאני איבדתי חברים…”.
לותר: “זה לא משנה את העובדה שאיבדת את שני השותפים הקודמים. ריקליס התחזה למת ועבר לצד של הרעים כי הפקרת אותו. ושאני לא אתחיל אפילו לתאר עד כמה אני עצוב בגלל מה שקרה לקוקי".
אני: “אל תקרא לה קוקי. השם שלה הוא קינמון גריינג'ר. אגב, היא אף פעם לא אהבה שקראת לה ככה. קראת לה בשמות חיבה וכעסת עליי בגלל שהיא מתה, אבל זה לא אומר שאכפת לך ממנה. ביום שהיא מתה, אתה ישבת במשרד ממוזג. אתה שמעת על זה ממני. אני הייתי שם כשזה קרה. קינמון מתה לי בידיים. היא התחננה בפניי שאגאל אותה מייסוריה, אבל לא יכולתי ללחוץ על ההדק. סיפרתי לך את זה בדמעות, וכל מה שהיה לך להגיד זה שהדמעות שלי לא עושות עליך רושם. מה שאני מנסה להגיד זה שאני פגועה ממך. אתה כל הזמן יורד עליי ומעליב אותי, גורם לי להרגיש שאתה מתבייש בי ונוטר לי על דברים שכואבים לי לא פחות מאשר לך. אתה מדבר יותר מדי ואכפת לך מעט מדי. עייפה נפשי מהיחס הזה. אתה מדבר כאילו אני רוצה יחס מיוחד, אבל בסך הכול ביקשתי אמפתיה בסיסית. אם אין לך אמפתיה, נותר לי רק לאחל לך שיום אחד תהפוך לאדם טוב יותר".
לותר סיים את השיחה בהנהון שקט. יצאתי מהמשרד בלב פחות כבד. היו פעמים בעבר שלותר טרק אחריי את הדלת, אבל הפעם הוא סגר את הדלת בעדינות.
בבוקר יום שישי, אחרי שמילאתי את הדוח"ות המשטרתיים, ניצלתי את הזמן הקסום שבין 6 ל-7 בבוקר כדי לשתות שוקו מול הטלוויזיה. המנחים של חדשות הבוקר דיברו על ניצחונה של שלגי בבחירות ועל מועצת העיר שהיא הקימה עם המפרי. למרבה המזל, לא הייתה זו מועצה בזבזנית, אלא מועצה שבה שלגי היא ראש העיר והמפרי הוא ממלא המקום.
סיימתי את השוקו והתחלתי עוד יום עבודה. יום חדש שמביא איתו אתגרים חדשים. אמנם הטווידלים לא יפגעו יותר באף אחד, אבל אני יודעת שהוואקום בעולם התחתון הוא זמני בלבד. אם וכאשר יקומו לטווידלים יורשים, אני אהיה מוכנה לקראתם.