בדיוק מול פניו, הסימן שלהם היה שם – מערבולת, ספירלה מסתובבת שנשאבת פנימה, עד לגולגולת שחורה במרכז. הסמל הזה היה מוחתם מקצה לקצה על גוש המתכת העגול שהיה הדלת, נפסק רק בגבול הסלע שבתוכו השער היה חצוב. הרושם הכללי היה פחות של פתח כניסה, ויותר של פקק לאמבטיה. מחסום, לא מעבר.
טאר עצר ועמד מול הדלת, תוהה אם הוא הולך לעשות את הטעות הגדולה ביותר בחייו.
אולי פקק גדול היה עדיף, בהתחשב במי שישבו במערה הזאת. הוא שמע את הסיפורים עליהם – שיקעקעו אותו, ישתו את הדם שלו, ייקחו חלק מעצמותיו. הוא המשיך להתחבט בהחלטה, מחשבותיו חובטות זו בזו בעוצמה, מתנגשות, גורמות לו לבחילה בלתי נסבלת.
שלינג פסק שוב ושוב שזאת תהיה שגיאה חמורה, אבל שלינג מת, וטאר היה המנהיג עכשיו, ולא נותרה יותר שום ברירה אחרת. גורלה של תנועת המרד, של האנשים שסמכו עליו, אולי של איסברדן כולה… כל אלה היו תלויים רק בו עכשיו. בלי עזרה נוספת, לא היה להם סיכוי. אם יסתובב לאחור כעת, כנראה שלא יישאר דבר ששווה לחזור למענו. אם לא יפעל כעת, הממלכה ששלינג הבטיח להם תאבד לנצח.
הוא היסס עוד רגע אחרון נוסף, ונקש על הברזל. ה'גונג' שנשמע היה רם מהצפוי, והדלת נפתחה פנימה מיד, בהתלהבות, כמו על קפיץ. גרם המדרגות האפלולי שטאר גילה שדמיין שיופיע מאחוריה, היה במציאות מסדרון מואר היטב, ואפילו מרוהט בצורה אלגנטית. משום מה, הוא ציפה ליותר פנטגרמים. אולי זה היה סימן טוב. אולי שלינג טעה.
עדיין אפשר להתחרט, חשב. ממש עד שרגלו עשתה צעד ראשון, מבצעת את החלטה בפועל, עדיין אפשר להתחרט.
הוא קיווה מאוד שלא יתחרט בדיעבד.
💀💀💀
טאר גילה במפתיע שאנשי אחוות-השלדים-החיים-של-הריק הם מארחים מנומסים להפליא. בכירי המסדר שישב מולם כעת היו אדיבים ביותר, ועשו את הרושם של אזרחים למופת. כן, הם היו מעט משונים – התה שהגישו היה חליטה מוזרה, מעין פשרה בין תות ואספרגוס, אבל הוא הצליח להרגיע את הבחילה בבטן שלו. למזלו הרב, נראה שכולם טעו לגמרי לגבי האנשים האלה; הם בטח לא אירחו לעיתים קרובות, כי נראו נרגשים ומסוקרנים לראותו. אלמלא הגלימות השחורות וכמה עצמות שעיטרו את הקירות, הוא כנראה היה שוכח לגמרי מכל העניין הזה של החייאת-המתים. אולי זאת הייתה העמדת פנים? זה לא הרגיש ככה.
טאר לקח בידו עוגיית חמאה בצורת גולגולת, ממגש שהעבירה לו בחורה נמוכה ומתולתלת שנקראה סרילוק. היא לבשה את הגלימות, אבל נראתה מאיימת בערך כמו כל בת איכרים רגילה, אלו שחיו את כל החיים המשעממים שלהן באותו הכפר. טאר היסס רק לרגע אחד אחרון לפני שטבל את העוגייה בכוס התה שלו, והתחיל להסביר לכל יושבי השולחן את מצבה הנואש של תנועת המרד שלו, הצבא-השני-לשחרור-איסברדן. הוא התחיל בהתחלה.
במשך שנים, המלך טימטורג חנק במיסים את אנשי איסברדן. לכן ההמתנה עלתה להם ביוקר, ועד ששלינג, טאר וחבורתם הצליחו להשיג לבסוף את התמיכה הנדרשת, המשאבים שעמדו לרשותם היו מצומצמים ביותר (מלבד אומץ-לב, שתמיד היה להם פי כמה וכמה יותר מהמידה הנכונה). שלינג שכנע אותם באמת ובתמים שיוכלו לבנות יחדיו ממלכה טובה יותר, מדינה שתשרת את הנתינים שלה ולא להפך. הוא היה מנהיג טבעי, אדם שקורץ מהחומר הנדיר שממנו עשויים ענקים אמיתיים. שמרן. הוא מעולם לא הפר הבטחה. הוא היה זהיר. יותר מידי, בסוף. והוא בחר לצאת למתקפה מאוחר מידי.
הם חשבו שהמספרים היו לטובתם, אבל הלגיון ציפה להם מראש. תנועת המרד נכתשה, והעריץ טימטורג תלה את שלינג הנערץ מחומות הארמון. טאר בילה את שלוש השנים האחרונות באיסוף הפירורים שנותרו מכוחות המרד ובבריחה מהמתנקשים המלכותיים. תנועת המרד של שלינג מנתה עשרות אלפים; הצבא-השני-לשחרור-איסברדן עמד בימים אלה בקושי על שמונה מאות איש. רק כי הם רצו בממלכה טובה יותר, כזו שתדאג באמת לתושביה. הם קיוו ליצור את הממלכה המושלמת, והם יצרו לעצמם רק מוות.
אנשי האחווה האזינו לו, הוא ראה. סרילוק בהתה בו, מרותקת לסיפורו. אבל טאר לא הרגיש עדיין שהם מבינים לאן הוא חותר, או כמו שקיווה, שהם כולם באותה סירה.
הנאום היה ארוך משציפה, והוא שכח להוציא את העוגייה מכוס התה בזמן. היא התפוררה בפנים לגמרי והרסה את שניהם, בגלל שהמתין יותר מידי. אחד מבעלי-האוב שם לב ומזג לו כוס חדשה. אילו רק היה מתעקש אז למול שלינג שהם צריכים להזדרז… אילו רק היה עומד יותר על דעתו שהם צריכים לגייס עוד כוחות, להתפשר ולחבור לקבוצות שוליים נוספות, לכל מי שיסכים לשתף פעולה. אבל המפקד האהוב שלו תמיד סירב לשים את האידיאולוגיה בצד. הוא היה איש חזון, ונרתע מסיכונים. כל וויתור היה סטייה אפשרית מדרך הישר. אבל אם אתה כל הזמן חושש לרדת מהמסלול הנכון, לא תצליח ללכת. לכן המרד שלהם נגמר לפני שעוד התחיל.
הוא לא יעשה שוב את אותה הטעות. טאר בחר ללכת עד הסוף הפעם. דבר לא יעצור אותו. הוא חש שוב בבחילה, אחת אחרת, שנואה ומוכרת יותר. כעס שמבעבע ובוחש בקרביו. יחד עם השרירים שנמתחים, כשהגוף מגיב לזיכרון כמו שהגיב לאיום פיזי. בדרך כלל הוא גם מצא את היד שלו נודדת מעצמה אל ידית הנשק שלו, הקשורה לחגורה. זה היה מַאקוּאַהוִיטֶל, הנשק המסורתי של איסברדן – אלה שטוחה, משובצת באבני בזלת משוננות בקצותיה.
הוא שחרר את הידית והרים את פניו אל הקהל שלו, אנשי מחתרת של ארגון מוקצה שהיה נרדף אפילו יותר מתנועת המרד. הוא ניסה להזכיר לעצמו שמדובר בחבורה מסוכנת ביותר, אבל כשהביט ראה בעיניהם רק את ההשתקפות שלו עצמו.
"זה בדיוק מה שקרה לאחווה ב-93', במלחמת העצמות"! התפרצה סרילוק, פירורי עוגיות מנקדים את פיה. "הקסם של תחיית המתים הוא דרך החיים שלנו. האמונה שהמוות והחיים הם אחד, שהגבול הוא דק משאנשים חושבים. וכמוכם, אנחנו נאבקים על החופש שלנו. על הפולחן שלנו. נלחמנו שנים בחקיקה הדרקונית של טימטורג האב, אפילו לפניכם".
טאר השתדל לשמור על פנים חתומים כששמע את ההשוואה. הוא לא רצה להעליב אותם, אבל אם הוא מתכוון לגייס את האחווה לברית אמיתית, עדיף שהיחסים יהיו מוגדרים היטב מראש. "אני לא אשקר לך. אני חושב שדעת הקהל באיסברדן היום נוטה מאוד נגד שימוש באל-מתים ככלי נשק, והרבה מאנשיי מתקשים להשלים בעצמם עם הרעיון". הוא עצר לרגע, בוחן את תגובותיהם של בעלי-האוב לפני שהמשיך. הם לא היו מרוצים, אבל לא חלקו עליו. סרילוק הנהנה נמרצות, רעמת התלתלים שלה מקפצת מעלה ומטה אחרי ראשה.
"…אבל, אני חושב שדעת הקהל גם נוטה נגד הצבא-השני-לשחרור-איסברדן. אנחנו זקוקים לבסיס כוח ראשוני, תנופה. לפני שנוכל ליצור את השינויים שבאמת ישיגו לנו את תמיכת העם. ההגות של שלינג, חזון הממלכה המושלמת, עדיין מוכרים ונתמכים על ידי רוב העם".
"אז אתה רוצה להציע לנו עסקה", קטעה אותו סרילוק. היו שאריות של מבטא זר במילותיה.
"אם נתאגד יחד, הידע הצבאי והמסגרת הפוליטית שלנו, ועם הכישורים ה…" – טאר נפנף את ידו מול פניו – "ייחודים שלכם, נוכל להגיע לעמדת הכוח שתאפשר את זה. ולמרות שאני לא יכול להבטיח לכם שהנפשת-המתים תותר ללא שום פיקוח-" הוא נרעד לרגע מהמחשבה, והמילים נטשו אותו. שלינג היה מתהפך בקברו אם היה שומע על ההצעה הזאת. לעזאזל, הוא לא היה יכול להתהפך בקברו, כי עברו שלוש שנים אבל גופתו המשיכה לקשט את חומות הארמון. הזעם שוב לפת את בטנו, מסובב את איבריו הפנימיים עד שהמשיך לדבר. "ואני לא יכול עדיין להבטיח שהפולחן שלכם יותר בחוק. אבל אני מציע לכם הזדמנות, אחת שלא תחזור. שותפות. סיכוי להשיג כבוד ותהילה בעיני העם, שתסייעו לו להדיח רודן אכזר. להגיע לעמדה הנכונה, כזו בה תוכלו לממש את מטרותיכם בהמשך".
נראה שרוב יושבי השולחן שוקלים את ההצעה ברצינות אמיתית. אפילו הזקנים שבהם החליפו חיוכים והתלחששו, כמו ילדים קטנים. אחוות-השלדים הייתה ארגון מחתרת קיצוני להחריד לאורך רוב ההיסטוריה שלה באיסברדן, והוא העריך שהסיכוי שהם באמת יסכימו לכרות ברית נמוך. אבל טאר היה מנהיג הצבא-השני, תנועת המרד החדשה, והוא ידע טוב מידי שלכל ארגון, קיצוני ככל שהיה, יש דילמה נצחית בין דבקות באידיאולוגיה הטהורה ובין הפיתוי לפשרה והשפעה בעולם האמיתי. שלינג בחר בראשונה, ושילם על כך בחייו.
ואכן, מרבית בעלי-האוב פנו עכשיו לזו שישבה לצידו, סרילוק הקטנה, שהוא הבין לפתע שהיא היחידה שדיברה בקול עד עכשיו. טאר הניח שהיא הזוטרה מהם, כיוון שהיא הביאה את הכיבוד, אבל כעת היה נראה שהיא דווקא היה הבכירה שביניהם. היא הסתכלה לרגע קצר על סובביה וכיווצה את גבותיה הדקות. "אתה זהיר מאוד במילים שלך. אני מקווה שלא אפגע בכבודך – כי באמת מאוד נחמד לארח אותך, טאר – אבל נצטרך הבטחות ממשיות".
"אני מבטיח מעט", הודה. "שיהיה לכם מקום שמור בשולחן הדיונים, במשא ומתן. כל השאר תלוי ממילא רק בהצלחתנו. זה סיכון. אם תוכיחו את עצמכם בפני העם, האנשים יהיו אלו שיעניקו לכם את התמיכה שאתם זקוקים לה. תהיו גיבורים. ואז, מי יתנגד לזכויות שלכם?"
אחרי כמה סבבים נוספים של לחשושים, שטאר ניצל כדי ללגום מהתה שכבר התקרר, סרילוק הניחה את פניה בין ידיה, ועם שני מרפקים על השולחן, הישירה אליו מבט והצהירה מבין כפות ידיה בפרצוף מעוך: "אנחנו מסכימים להצעה".
💀💀💀
ההדים של שאון הקרב נשמעו באוהל הפיקוד הצפוף. זעקות הפצועים וריח המוות, שפעם גרמו לו בחילה נוראית, הביאו היום רק את המחשבה, "עוד עוברים לצד שלנו".
הרעיון זעזע אותו מעט, המשמעות של הברית שכרת מחלחלת שוב להכרתו. הבחילה אמנם לא הגיעה, אבל לטאר לא היה רגע אחד של נוחות בשבועות האחרונים. השרירים שלו שוב ציפו בכל רגע לקרב. הוא לבש שיריון – אִיצְ'קַאהוִּיפִּילִי, כותנה דחוסה בעובי שלוש אצבעות. חליפת קרב מסורתית כמו ששלינג לבש בזמנו, דומה לזו של המנהיג האגדי במכוון. אבל הסתבר שהמידות שלהם היא שונות. טאר לא להצליח למלא את הקסדה והמגפיים הגדולים.
"טאר!" – זה היה אחד הקפטנים שלו, קולינג, שנכנס לאוהל בסערה, מנער אותו ממחשבותיו. ידיד משכבר הימים. הם נלחמו כתף אל כתף במרד הראשון, אבל המוות של כל כך הרבה חברים משותפים הרחיק ביניהם. קולו הרם השתיק את שאר המפקדים מיד, והמאקואהויטל הכבד שלו – כזה שנראה כמו החולייה החסרה שבין מחבט ומסור, כי הלהבים שלו היו עשויים משיניים מחודדות של כריש במקום בזלת – היה מוכתם כעת בדם.
קולינג צעק. "מה לעזאזל הולך שם בחוץ!? שני שליש מהכוחות שלנו הם גופות מהלכות! הקצינים שלי במחלקה שש אומרים ששלחו אותם למשימת התאבדות, כי הטירונים שלהם יהיו שימושיים יותר בתור זומבים מחורבנים"! הם הכירו כבר שנים, וטאר מעולם לא ראה אותו כועס כל כך. "דבר איתי, בן אדם!"
"הסכמנו כבר על ההכרחיות של הברית החדשה שלנו, קפטן קולינג", הוא אמר באיטיות, מנסה לשמור על דיון תרבותי. "אנחנו הזמנו את האנשים והקסמים האלה. הם בצד שלנו".
-"זה לא מה שנרשמתי לעשות, טאר. לא מה שהבטחתי לחיילים שלי. חרא, לא מה שהבטחתי לשלינג. אין לנו שום שליטה על מה שקורה בשדה הקרב הזה. אין לנו שום שליטה עליהם".
ברגע שאמר זאת, כמו הייתה המילה לחש אפל בפני עצמה, חתיכת הבד שבכניסה לאוהל הפיקוד הוסטה הצידה שוב. דרכה צעדה דמות לבושה בשעטנז שנוצר מערבוב המדים הלבנים כשלג של הצבא-השני-לשחרור-איסברדן בגלימות השחורות של אחוות-השלדים-החיים-של-הריק. למרות שהחדר התפקע מקצינים וחיילים, ועל אף שהוא כבר למד אישית שהיא הייתה נחמדה, אולי אפילו מקסימה, בדרכה החייזרית – כולם מצאו את המקום לסגת למרחק של זרוע לפחות מהמפקדת הבכירה של הכוחות האל-מתים, שזכתה כך למרחב אישי.
למעשה, טאר היה דיי בטוח שהיא הייתה המפקדת היחידה שלהם בשטח היום. האחווה סירבה לספר האם יש מגבלה על כמות הגופות שבעל-אוב אחד יכול לשלוט בהן ברגע נתון, אבל הבודדים שנשלחו לשדה הקרב המחישו שמדובר ביחס גדול יותר מאשר אחד לחמש-מאות, אולי אפילו אלף. בדרכה המטרידה, העובדה הזאת הייתה מרגיעה מעט – זה גרם לו לחשוש הרבה פחות מבגידה. אם האחווה הייתה רוצה להשתלט על איסברדן לבדה, טאר לא היה מסוגל לדמיין משהו שימנע זאת. כנראה שהם היו באמת צריכים את ההכוונה פוליטית והאסטרטגיה הצבאית; אם לא, ייתכן מאוד שהם היו מסוגלים לנצח במלחמה הזאת לבדם. אבל לא היה להם שום ניסיון בממשל, והם היו שנואים על פשוטי העם, אז כנראה שניהול האזרחים החיים היווה בעיה בעבורם, כזו שלא יכלו לפתור לבדם.
לפחות עשרה מתים-חיים ליוו את בעלת-האוב, אבל יריעת הבד ירדה שוב מאחוריה והם נותרו בחוץ, תודה לאל. טאר הבחין שהיא נשאה על זרועה מגן עגול, מעוטר בסמל המסדר – אותה ספירלה מסתחררת, גולגולת שחורה במרכז. זה היה חדש.
סרילוק קדה בנימוס לקולינג, שבמענה נעץ בה מבט שלא השתמע לשתי פנים. היא ניגשה לטאר בחיוך מתנצל. "אני מתנצלת – אין תה ועוגיות הפעם. יש עניין דחוף שאנחנו צריכים להתמודד איתו. יכול להיות שנצטרך להטיל קסם על כל החיילים לפני שהם יוצאים לחזית". טאר הביט בקולינג וניסה לאמוד, יותר כמו חייל מאשר כמו פוליטיקאי, את החבל הדק שיאלץ ללכת עליו בשיחה הזו כדי לא להיתפס כתומך רק באחד מהצדדים.
הוא לא הסיט את מבטו מהקפטן כשאמר, "אנחנו מנצחים. הצבא של טימטורג עדיין לא מוכן ללחימה נגד כוח גדול יותר ממנו, ובייחוד לא לאל-מתים. מה בעיה?"
-"עבר כבר מספיק זמן מאז תחילת הלחימה, והם יהיו מוכנים בקרבות הבאים. הבעיה היא שיש לאחווה סיבה להאמין שהלגיון השיג גישה לכלים שיבטלו חלק מהיכולות שלנו".
מעניין. הוא הגניב לקולינג מבט נוסף. אנשי האחווה לא חלקו את הסודות הקסומים שלהם בדרך כלל. זו הייתה עוד הוכחה שלאחווה היו מכשולים נוספים בדרך לניצחון; מכשולים שרק הצבא-השני-לשחרור-איסברדן שטאר הנהיג יכול להסיר. עוד הוכחה חשובה שהברית היא הדדית, שגם אחוות השלדים זקוקה להם ולא רק להפך.
סרילוק המשיכה, וטאר שם לב פתאום שהוא כבר שכח שהיה לה מבטא שלה. "בקרבות הבאים חיילי הלגיון יצוידו בקסמי-נגד שימנעו את השימוש בגופות שלהם. זאת אומרת שייתכן שהצבא שלנו יגיע לגודל סופי בקרוב, ומשם ילך ויצטמצם כמו צבא של בני-תמותה".
"אז זאת התשובה של טימטורג לבעלי-האוב", אמר. זאת הייתה בעיה. הצבא עדיין היה קטן מידי. התוכנית דרשה להמשיך ולגייס כוחות ככל שהמערכה תימשך – בעיקר מבין חללי הלגיון. אל-מתים היו חיילים מצוינים, אבל רק על שלב מסוים של ריקבון, ולכן אפילו אצלם נדרשה תחלופת כוחות כלשהי.
-"אין לו ברירה אחרת", ענתה סרילוק. "במלחמת השלדים של 93', טימטורג האב צירף ללגיון שלו בעלי-אוב עריקים, כדי לגייס את המתים גם לצד שלהם. הם ניסו להילחם באש עם אש. זאת הייתה מלחמה ארוכה". סרילוק חייכה, אבל במרירות, הפעם – מבלי לחשוף שיניים. "אבל אחרי הניצחון, טימטורג האב הוציא להורג אפילו את הבוגדים שבחרו לחצות את הקווים ולשרת אותו. הסיכוי שמי מאנשי אחוות-השלדים יחזרו על הטעות הזאת קטן מאוד".
קולינג, לעומתו, לא נראה מופתע מההתפתחות הזו. למעשה, הוא נשמע כאילו ציפה להודעה כזו. "תני לי לנחש," אמר הקפטן, בחיוך מר משל עצמו. "כבר יש לכם פתרון לבעיה הזאת".
-"כן, כמו שאמרתי. אני רוצה להטיל קסם מניעתי על החיילים שלנו", ענתה בעלת-האוב.
"אני לא מבין למה את מתחמקת מהפתרון הברור", אמר קולינג, מתגרה. "יש עיירה קטנה במרחק חצי יום מכאן. למה את לא מציעה שפשוט נטבח באיכרים ונגייס את הגופות?"
טאר הכה בשולחן. "מה לעזאזל, קולינג!?"
"זה לא שונה ממה שהם עושים לחיילים של הלגיון, טאר. מה שאנחנו עושים".
-"הלגיון הוא האויב!" סרילוק צחקקה, צליל שהיה עשוי להישמע עליז בנסיבות אחרות, אבל עורר בו דאגה בהקשרים של טבח בחפים מפשע והנפשת-גופות. היא לא עמדה להישאר חייבת. "זה אפילו לא רעיון רע, קולינג! היית יכול להיות בעל-אוב מעורר פלצות. חוסר המעצורים שלך…! מזל שאני והאחווה כאן כדי לשמש בתור מצפן מוסרי".
קולינג קם על רגליו בתגובה, ונראה כאילו הוא הולך לעשות משהו טיפשי מאוד.
"שב, קפטן", פקד טאר. הוא היה צריך להתערב מוקדם יותר. "אל תעשה משהו ששנינו נתחרט עליו". קולינג פנה לסרילוק בלי לומר מילה, אבל לא חזר לשבת. לפחות הוא הפסיק לקלל בנתיים. בעלת-האוב חיכתה רגע וסידרה את רעמת התלתלים שלה, ואז חזרה לדבר.
"אנחנו לעולם לא נציע פתרון ברברי שכזה, כמובן. אנחנו מנסים להרוויח את אהדת העם. הרעיון היה להטיל קסם שיקזז את מה שהלגיון עלול לעשות. נהפוך את החזרה של החיילים שלנו מהמתים אוטומטית. מחייבת, כך שלפחות אותה הלגיון לא יוכל לבטל. אני יודעת הייתם מעדיפים שלא להשתמש בהם. אבל אם לא תהיה לנו ברירה, הביצוע עצמו הוא פשוט. נצטרך רק רונה פצפונת של דם לכל אחד, מה שלא אמור להיות מסובך מבחינה לוגיסטית-"
-"לא", קולינג התפרץ. בעלת האוב הרימה גבה, ואף אחד מהחיוכים שלה כבר לא היו שם. גם טאר לא חייך. הוא דיבר בקול מדוד, מנסה שוב להרגיע את האיש. "האנשים האלה נשבעו לתת את החיים שלהם לצבא-השני-לשחרור-איסברדן, קפטן קולינג".
-"כן, טארינג, הם נשבעו לתת את החיים שלהם. אתה וה… החברים החדשים שלך", קולו התעוות בגועל, "זה לא מספיק לכם יותר, עכשיו. אתם דורשים יותר מאשר רק את חייהם".
הפנים של חברו האדימו, בוערות. רגע, טארינג? הוא לא קרא לו בשמו המלא כבר שנים…
"אנחנו הגשמנו בשבילכם את המשאלה של כל מצביא", ענתה מחיית-המתים. היא ניסתה לפנות לליבו. "האויבים שהרגתם קמים על הרגליים ומצטרפים לצבא שלכם. וכל מה שאנחנו מבקשים בתמורה הוא שתיתנו לנו סיכוי הוגן. אני חושבת שאתה צריך להודות לנו". כנראה שהיא לא הבינה שהיא רק מחמירה את המצב. המבט של קולינג נראה רותח, אבל הוא לא כוון לטאר, ואפילו לא לסרילוק. האיש נעץ את מבטו ברצפה. רק השנים הרבות שהכירו גרמו לטאר להבין שמה שמכווין את קולינג כעת הוא לא הכעס, אלא בושה. אם רק היה אפשר להרגיע אותו ולנהל דיון שקול ורציני…
הוא פנה ישירות לטאר, מניד בראשו מצד לצד ללא הפסקה. "הם לא עוברים לצד שלנו, טארינג. הם עוברים לצד שלה. אתה לא מבין? הקסם שהיא הציעה נותן להם תמריץ להרוג את החיילים שלנו, להעביר אותם לשליטתם הישירה. קללה אדירה תבוא על הראש שלנו על היום שבו הסכמנו לברית הזאת. על הראש שלי, על שנשארתי במקום לעזוב כבר אז".
הוא ניתק מחגורתו את המאקואהויטל, וסרילוק אפילו לא הספיקה לנסות להרים את המגן הקשור לזרוע שלה, אבל הנשק נשמט בחבטה רמה על הקרקע. קולינג קרע מעצמו את שריון הכותנה העבה שלו, מטיח גם אותו באדמה.
טאר התחיל לומר משהו, אבל הוא לא היה בטוח מה – המילים סירבו לצאת מבין שפתיו, ממרות את פיו. קולינג קטע אותו, מישיר אליו מבט אחרון. "אל… אל תנסה, טארינג. שנינו יודעים שזה מאוחר מידי. הממלכה המושלמת מתה ביחד עם שלינג".
הוא הסתובב וצעד החוצה. אף אחד לא עצר אותו – להפך, בערך שליש מהקצינים בחדר זרקו את הנשקים שלהם ועזבו אחריו. באוהל הפיקוד שוב נשמעו רק קולות הקרב שבחוץ, אבל הוא כבר לא היה צפוף.
טאר הרגיש את החום שמתעורר בבטן שלו, זעם דביק ומנופח, על הבגידה הזאת, על כך שקולינג העז להשתמש כך בזיכרון של מפקדם המשותף, החבר, הגיבור שטאר עדיין ניסה להגשים את חלומו. הרגש היה עטוף בציפוי דק של הבחילה העמוקה, המוכרת. בלי להגיב על המתרחש, הוא פנה לבעלת האוב ואמר, "אני מסכים להצעה שלך. הבעיה היא שאנחנו עלולים להיתקל בפחדנים נוספים". הוא הביט ברצועת הבד שהתנופפה בכניסה לאוהל הפיקוד, בשומריה המתים של בעלת-האוב שעמדו בפתח. "אולי עדיף שהם יעזבו כך או כך".
מחיית-הגופות נראתה מרוצה מהמסקנה. "אני חושבת שאפשר למצוא גם לזה פתרון פרקטי, כדי להקל על הבליעה של הרעיון אצל הכוחות. אולי שימוש ברונה גדולה יותר של דם, אחת לכל לגדוד או למחלקה". הוא הנהן בקצרה, ושחרר בלי טקס את שאר החיילים.
הם יצאו, ורק סרילוק נותרה שם. היא ביצעה תנועה אחת בידה, והנשק של קולינג התרומם מהרצפה, כשהשיניים ששובצו בו נמשכו מעלה בכוח הקסם שלה. הכלי הכבד ריחף באוויר בעצלתיים עד שהידית נחתה בכף ידה המושטת. אפילו אם קולינג היה מנסה, לא היה לו שום סיכוי לפגוע בה עם להב שעשוי מעצם.
טארינג המשיך לבהות בכיוון ממנו יצאו חבריו בדממה. היא ראתה לליבו, כנראה, כי הושיטה לו את המאקואהויטל, מנחמת אותו. "אל תדאג לגבי הקפטן, טאר. הוא יחזור אלינו יום אחד, כך או אחרת. כולם מתים בסוף".
💀💀💀
הפתרון של סרילוק לבעיית קסמי-הנגד עבד, וכך גם פתרונותיה לכל בעיות שצצו לאחר מכן.
כשאנשיו של טימטורג ניסו לשרוף אותם עם אש, בעלי-האוב מהארצות הדרומיות שיתפו בפקודתה את קסמי אכילת הצל שלהם. קורבן אישי קטן, שהיה כרוך בביטול הצללית שהחייל מטיל באור השמש, השחיר את עצמותיו והפך אותן לחסינות מפני חום ולהבות. כשהלגיון החליף את המאקואהויטל המיושן בקוּאָוּהוּלוּלִי – פטישי קרב חדישים שעוצבו במיוחד כדי לשבור עצמות – היא הציעה לצבא-השני תזונה מועשרת בסידן, שחיזקה את החיילים שלהם בעודם בחיים כך שגם השלדים שכבר לא נותר עליהם שום בשר עמדו בפני כמה וכמה מהלומות. וכשמתנקשים ובוגדים נשלחו כדי לחסל את המפקדים הבכירים ובעלי-האוב עצמם, הם החליפו את שומרי הראש שלהם במתים-החיים, חסרי נשמה צייתניים שנאמנותם מעולם לא הוטלה בספק.
ועדיין, הם איבדו אנשים טובים בכל פעם שהלגיון ניסה תכסיס חדש ועד שנמצאה לו תשובה.
הכוחות האנושיים שלהם המשיכו להצטמצם: הרבה מהם הוחלפו בכוחות אל-מתים עם הזמן, בגלל טבעה של המלחמה. אך לא היה ניתן להכחיש שהם גם התכווצו כי כל התקדמות שכרוכה בקסם אפל הייתה מלווה בעזיבה של חיילים נוספים, שמרניים או רכרוכיים מידי. היתרון היה שכל שהתקדמו היו פחות מי ומה שעיכב אותם, וטארינג, מצידו, בחר לאמץ כל הצעה חדשה בהתלהבות הולכת וגוברת. הניצחונות שלהם רק התרבו. המערכה התקדמה בקצב מטורף. תוך כמה חודשים הוא עמד בראשו של צבא אדיר מכל מה שאי פעם היה מסוגל לחלום עליו; למרות שבימים האחרונים היה מסוגל לחלום מעט מאוד, כיוון שכמעט לא הצליח לישון.
הם הטילו מצור על העיר הבירה. הכוחות העצומים שלהם התקבצו מכל קצוות הארץ, עוד ועוד מהם מקיפים את העיגול המושלם שהתהוו החומות והביצורים, נחיל אדיר של אל-מתים שהסתחרר סביב ליבה של איסברדן כמו המערבולת שאחוות-השלדים-החיים השתמשה בה כסמל. מנקודת תצפית רחוקה, המראה הזה גרם לו סחרחורת.
משמר העיר התפזר לבסוף ללא קרב, אבל הם גילו בדיעבד שרוב האזרחים נמלטו עוד לפני הגעת כוחות המורדים. הוא תמיד דמיין שהכניסה לעיר תהיה מלווה באלפי קריאות הנרגשות של ההמון המשוחרר, העם ששוחרר. אבל הרחובות היו ריקים ודוממים. חבל – הפליטים יפספסו את התהילה האמיתית של ימיה הראשונים של הרפובליקה הדמוקרטית החדשה.
הרבה אנשים יפספסו את התהילה הזו, לצערו. כל אחד ואחד מהחברים טובים שעוד ליוו אותו מימי המרד הראשון עזב או קיפח את חייו במלחמה הנוכחית – רובם נרצחו על ידי המתנקשים המלכותיים, או בוגדים אחרים בקרבם. ההעדר הזה היה כלום שהיו לו אינספור צורות שונות, שדיללו את האוויר סביבו כשהלך לבדו לארמון. האובדן של אנשיו הנאמנים ביותר היה הסיבה העיקרית שמשמר הכבוד שלו הורכב רק מגופות-מהלכות.
טארינג הגיע לגני המצודה, והופתע לגלות שהשער למבצר הפנימי כבר היה פרוץ – כנראה שאחת המחלקות שלו עשתה את העבודה הקשה, כי הכוחות האל-מתים היו אמורים להיוותר מחוץ לחומות העיר. ברית הדמים עם אחוות-הריק העמיקה במלחמה, אבל להכניס את הבובות המתות שלהם ללב עיר הבירה הרגיש כמו צעד מיותר, והכוחות האנושיים היו הרבה יותר מתאימים כדי לטפל באוכלוסייה האזרחית המעטה שעוד שנותרה בעיר.
למעשה, הכנעת המבצר משמעותה שהמלחמה נגמרה; נותר עכשיו רק לרסק את סמלי השלטון הישן ואת כל הפסלים של טימטורג. היו, להבנתו, הרבה מאוד כאלו.
הארמון היה שומם. גם הדלת לאולם הראשי הייתה כבר פתוחה, ואף הוא היה ריק.
הוא חש שמשהו יקר נשדד ממנו. הפרס שלו, רגעי התהילה, נגזלו ממנו. עבודה של שנים, ההשקעה של כל חייו כמעט, והוא נותר לשוטט במבוכה במסדרונות הארמון ולחפש בפינותיו החשוכות את העריץ שביקש להכניע. אולי הדיווחים שלהם היו שגויים, וטימטורג בכל זאת נמלט מהמדינה ברגע האחרון כמו הפחדן שטארינג חשד שהוא היה.
כשהמשיך לשוטט גילה שגם הדלת של חדר הכס לא הייתה סגורה. ליבו של טארינג ניתר כשזיהה בפנים את הצורה הכללית שחיפש, צלליתו של אדם שמוקף בשומרים רבים. הוא ניתק את המאקואהויטל שלו מהחגורה והניף אותו מעלה כששעט לחדר –
זה לא היה טימטורג.
"טאר! אני כל כך שמחה שהצטרפת אלינו סוף-סוף. שמרנו לך כיסא בשולחן!"
סרילוק פצחה בפטפוט הבלתי-נפסק שלה. גוש התלתלים שהייתה ריקד לכאן ולשם, בגלל מה שטארינג הניח שהיה, אושר עילאי. הוא קטע אותה, עונה בלי להסתבך עם נימוסים, "איך הגעתם לכאן? נתתי פקודה ישירה להותיר את הכוחות שלכם מחוץ לחומות. למה לא עודכנתי על פריצת המבצר? איפה טימטורג?"
"אהה", נשפה בתגובה. היה מוזר לשמוע קול כה עמוק בוקע מאדם קטן כמותה. "זאת הייתה אמורה להיות הפתעה. בשבילך! אוי, אוי, אני רואה עכשיו שלא קראתי נכון את המצב, מוקדם יותר. הפנים שלך – אוי, אני כל כך מצטערת. באמת לא הכנסנו כוחות נוספים, אבל השתמשנו במתים שהיו בתוך העיר כדי להשתלט על המבצר. זה לא היה קשה מידי – נראה שלמלך שלך הייתה חיבה גדולה להוצאות להורג". היא גיחכה, נבוכה בבירור.
הבטן שלו התהפכה שוב.
"הארמון נפל לידינו לפני כמה שעות. ומשמר המלך הובס ממש עכשיו, לפני שהגעת. למעשה, רובו נמצא כאן איתנו". היא הזדקפה בגאווה והחוותה כלפי שורה של גופות שעמדו בצמוד לקירות החדר, רובן חמושות ובשריון מלא.
הוא שאל, "טימטורג"? וידע כבר את התשובה. סרילוק הצביעה על אחד המתים-המהלכים; חציו השבור של מאקואהויטל עדיין היה נעוץ בשקע שבין החזה והצוואר בשריונו. "למרות שידעת שרצינו להציג את הגופה שלו. תלייה מחומות הארמון, כמו שהוא עשה לאנשי המרד".
-"ועכשיו הגופה שלו מסוגלת להציג את עצמה גם בלעדיכם", ענתה בעלת-האוב.
טארינג הצר את עיניו, מבקש להפסיק את המשחק. "אז את לא זקוקה יותר לצבא-השני".
-"שנינו ידענו שהיום הזה יגיע, טאר".
"אני חושב שדמיינו אותו בצורה שונה".
-"אני חושבת שהתכוננו אליו בצורה שונה, יקירי. העיר הזאת עדיין מוקפת בצבא שלי".
זאת לא הייתה הצגה; זו באמת הייתה היא, לא הייתה שום העמדת פנים. החיוך שהתרגל אליו עדיין היה מרוח על פניה. זה פשוט לא הטריד אותה בשום אופן. לעזאזל, היא קרצה לו.
"הייתם זקוקים לנו עד כה, סרילוק. אם את מתכננת לשלוט במדינה באמת, את זקוקה לנו יותר מתמיד. בעלי-אוב מסוגלים לנצח בקרבות, אבל לא תוכלו לנהל אוכלוסייה אזרחית…"
-"היינו זקוקים לכם כדי להשיג תנופה ראשונית, טאר. הצבא שלך, מספר התחלתי של חיילים שיספקו לנו מספיק מתים-חיים. מספיק גופות, כדי שהן יוכלו לייצר עוד ועוד גופות בעצמן".
טארינג בלע את רוקו. הוא חש שוב, חזקה מתמיד, את הבחילה שהייתה עולה בו לעיתים, החרטה והכעס מתערבבים בתוכו באותה תנועת המערבולת שקישטה את גלימותיהם של אנשי האחווה. הוא חש שהוא נשאב פנימה, מסתובב ומסתובב, טובע. היא תכננה את זה.
כמובן שאחוות-השלדים-החיים-של-הריק לא באמת ניסתה להתחבב על אנשי איסברדן.
"החברים שלי מתו בשבילכם", הוא אמר. כל מילה שיצאה הרגישה כמו עוד אגרוף בבטן. בחדר היו, מלבד המתים, עוד כמה מאנשיה של בעלת האוב, עדיין לבושים בערבוביה השחורה-לבנה של גלימות המסדר שנלבשו על גבי המדים. כולם בהו בו בלי שום רגש, והוא הבין. במלחמת העצמות, טימטורג האב הוציא להורג אפילו את בעלי-האוב שעברו לצד שלו…
הוא ידע איך הם עובדים.
"לא… לא, אתם הרגתם את החברים שלי בעצמכם. מעולם לא היו מרגלים במחנות שלנו, נכון? אז רק האנשים שלי נרצחו, אז אף אחד מחברי האחווה לא באמת חוסל בידי המתנקשים המלכותיים. לאן נעלמו המכשפים האלו, שאמרתם שנהרגו?"
סרילוק אפילו לא ניסתה להכחיש. "היינו צריכים גיבוי. בעלי-האוב שחשבת שנרצחו חזרו לאחור, כדי לאסוף את גופות האויב שהשארנו בשדות הקרב – יפה, אני רואה שאתה לא מופתע שללגיון לא באמת היו קסמי-נגד שימנעו את החייאת המתים שלהם. האובססיה שלכם לאוכלוסייה האזרחית… זה השפיעו עלינו, אני לא אשקר. זאת באמת תמיד הייתה הבעיה. אז הצבא-השני שלנו גייס את האיכרים למטרה. עבר אחרינו בערים ובכפרים, הלך וגדל עם כל מי שחוסל וצורף אליו. זה היה גם בתוכנית המקורית, אבל בשלב מאוחר יותר".
הראש שלו נד מצד לצד בעצמו, כמו מסרב לקבל את הדברים. הוא ידע שהוא משחק באש, הוא ידע שצריך להיזהר. והוא נפל בפח בכל מקרה. מטומטם. הוא רק רצה לעזור, הוא רצה ממלכה שתשרת את נתיניה. הוא באמת האמין בחלום הזה, והוא היה כל כך, כל כך טיפש.
היא דיברה עוד, כמו בשיחת חולין קלילה, כאילו כל משפט שלה לא קרע את נשמתו. "חשדנו שאולי אתה בעל-אוב בעצמך, אתה יודע? שתנסה להערים עלינו. והסתגלת בכזאת קלות את הקסם שלנו! אז היינו צריכים גיבוי, למקרה שגילית את המזימה, או שמצאת איזה תכסיס ותכננת להעביר רוב מהכוחות האל-מתים לצידך ברגע קריטי. היו חברים באחווה שהציעו לחסל אותך. אבל אני סירבתי! אני תמיד ידעתי שאתה בצד שלנו, טאר. שלא תפר את הברית. שבליבך אתה בעל-אוב. לא היה סיכוי שאף מחליף שלך ישתף פעולה באותה מידה".
הוא ירק את המילים, "מה אתם רוצים? מה אתם רוצים באמת?"
-"אנחנו רוצים את מה שאתה רוצה, טאר. הממלכה המושלמת, איסברדן שתשרת את כל נתיניה. אבל צדקת, אנחנו מדמיינים אותה אחרת. אנחנו באמת לא מסוגלים לשלוט באוכלוסייה של מדינה שלמה. וזה בסדר! בחזון שלנו יש בממלכה מעט מאוד נתינים חיים".
הוא חש את הצריבה בגרונו, הליטוף המחליא של מיצי עיכול שעולים בכיוון ההפוך, כשנזכר בדבריו של קולינג מלפני כמה שבועות. הם הדהדו באוזניו כאילו נאמרו כעת. הוא בלע בכוח.
"הממלכה המושלמת שלי מתה עם שלינג".
-"כן", הסכימה עמו בעלת-האוב. החיוך שלה היה נוכח, אבל עיניה בהו במרחק. "זה קורה. האידיאולוגיה עלולה להיכשל. גם הממלכה המושלמת שלנו מתה, במלחמת העצמות ב-93'…"
"אבל המוות אף פעם לא עצר בעדכם".
-"אבל המוות אף פעם לא עצר בעדנו", הסכימה שוב. "והוא לא עצר אותך. לכן אמרתי שאתה בעל-אוב אמיתי, טאר. אתה אחד מאיתנו. יש לך את הכוח לפגוש את המוות פנים אל פנים ולהמשיך קדימה. לא שאפשר באמת להרוג רעיון. כן, האל-מת המסוכן מכולם. הוא מסרב להיקבר, קם לתחייה מבלי לדרוש שום טקס, רודף את אלו שנותרו בחיים ומטריף את דעתם. אם זה מנחם אותך, המוות לא עצר גם חלק מהחברים שלך". היא הצביעה, ביד שהוסתרה בשרוול ארוך מידי, על אחד המתים-החיים שעמד בצד החדר – מת-חי שהחל לדדות לכיוונם.
המת עטה את השאריות של חליפת קרב לבנה מלוכלכת, קרועה. הוא אחז בידו השלדית את חציו השני של המאקואהויטל שננעץ בחזהו של המלך המודח. גופה מצומקת לגמרי, רק כמה חתיכות מיובשות של עור עדיין נותרו. הוא חשב לרגע שמדובר בגופה של קולינג, שסרילוק קיימה את הבטחתה, רדפה ורצחה אותו, אבל האמת הייתה נוראית אפילו יותר.
שלינג.
-"הוא באמת נותר כאן כל הזמן הזה, טאר. תלוי על החומה. הוא זכה בנקמתו היום, בזכותך. קם לתחייה, יחד עם החזון שלו. זה כל מה שרצית! אני יודעת שזה מה שרצית".
טארינג הקיא סוף-סוף. הכוח שסובב את קרביו במשך שנים השתחרר כולו בבת אחת, אפילו טיפה אחת לא נשארת בפנים. את החלל שהתרוקן בתוכו מילאו רק העצב והכאב של המוות.
אם בעלת-האוב אפילו שמה לכך לב, זה לא נשמע בדבריה. "הוא היה מודה לך, אני בטוחה. וכל זה התאפשר בזכותך, טאר. אתה שילמת מחיר כבד, אני יודעת, והרווחת כאן מקום של כבוד. שניכם תזכו עכשיו להיות משרתים נאמנים באיסברדן החדשה, לממש את החזון שלנו. לעזור לנו להשיג עוד בעלי ברית! להעביר את שאר בני התמותה לצד שלו". היא החוותה לגופה. "לצד שלנו. הממלכה המושלמת שרציתם, שנוכל לעצב בכל דרך שנבחר. הארץ שתטיב עם תושביה. מדינה שלמה של שלדים בשליטתנו, שתשרת את חברי אחוות-הריק".
במרד הקודם, הם רצו ליצור את הממלכה המושלמת, והם יצרו לעצמם רק מוות.
הפעם, הם פשוט הצליחו בשני הסעיפים.
ההמלכה המושלמת.
ריקה.