לבחור נכון
"תראי, יש הרבה זבל. יש המון בחורים שלא באמת רוצים קשר, הם רק מחפשים סקס, את יודעת". אומרת כרמל ולוקחת עוד שלוק מיקרוסקופי מספל האדירים השקוף שבתוכו ברד-מנטה-פינוקים שלא מסתיים לעולם. כרמל תמיד משאירה את ספל הזכוכית כמעט מלא על השולחן ומניחה למלצרית לפנות אותו, כשעווית גועל על פניה. בימים נדיבים, כשנחה עליה רוח טובה, כרמל שותה אולי חמישית מהמשקה, והיתר הופך לעיסה מעוררת גועל של נוזל ירוק מוצף עיגולי טפיוקה ריריים. אחרי בהייה מספיק ממושכת בעיגולי הטפיוקה שבמשקה האין-קץ של חברתה כרמל, דניאלה מוכנה כמעט להישבע שהם הופכים לאיטם ליצורים בעלי תודעה משל עצמם. המראה של המשקה הדלוח מעלה פתאום זיכרון לא נעים בראשה של דניאלה, והיא מנערת את המראה והתחושה מראשה, מרעידה את תלתליה. כרמל תמיד מזמינה את משקה הברד הזה כאן בבית הקפה הזה בקיץ, ועכשיו שיא הקיץ. סוף יולי, כמעט אוגוסט, מזג האוויר של תל אביב, עיר הרווקים והרווקות, בשיא גיהנומיותו. לחות נוטפת סירחונות זיעה דביקים. האוויר עומד על מקומו בעקשנות כמו הבל הפה של השטן. אולי אפילו כמו הבל הישבן של השטן, בעצם. המזגנים במשרדים, באוטובוסים ובבתי הקפה דשים במסרקות כפור את בשר האנשים, אבל מי שרק יכול, בוחר לסבול את הצלפות הקור הצורבות של המזגנים בהכנעה אוהבת, רק שלא לצאת החוצה, אל תל-סדום-ואביב-עמורה שרותחת שם בחוץ.
"מה הכי חשוב לך בבחור, בעצם?" שואלת דניאלה. כרמל נאנחת ומושכת בכתפיה בתנועה כה נמרצת עד שמפתח חולצת הטריקו האופנתי, הבלתי סימטרי, נשמט מכתפה וחושף מעט מהחלק העליון של שדיה. הלובן של הבשר הכמוס הזה מפתיע, שונה כל כך משאר העור הזהוב השזוף למופת שסביבו. כרמל מושכת את המחשוף כלפי מעלה בתנועה איטית, כמעט בלתי מודעת, בעצלתיים. "גבוה. אני לא יוצאת עם נמוכים", היא פוסקת בחומרה. "כמה גבוה?" מנסה דניאלה לחדד את הסוגייה, ומייד אחר כך תוחבת עוד כפית צוננת של גלידת תות לפיה ומוצצת חרישית את המאכל הנמס, מתוק מידי, על שפתיה הצבות מקור, מקפיא את לשונה, נרעדת מהקור שהוא משלח בכל חלל פיה ואפילו זולג ומזדחל ופולש אל גרונה. "לפחות מטר שמונים וחמש. עדיף מטר תשעים ומעלה", מציבה כרמל את הרף בנחישות, ועוטפת שוב את הקש בין שפתיה המכחילות ללא שום כוונה לשאוב מברד המנטה שלה, כמובן. "הגזמת…את רק מטר שישים ושלוש, אפילו לא. איך תגיעי אליו כשתרצו להתנשק?" מקשה דניאלה, ממוללת בהרהור את קצוות התלתל שמשתפל ממצחה. כרמל זורקת את ראשה לאחור בחדוות ניצחון. "הא! זו סיבה מצויינת לקנות עוד נעלי עקב מהממות! אני צריכה מלא. מלא! אני רוצה שכל הנעליים שלי יהיו נעלי עקב, חוץ מנעלי הספורט, שאני נועלת רק לאימוני זומבה. בחור גבוה זה הכי מושלם. זה גורם לך להרגיש תמיד קטנה ועדינה כזאת לידו. כמה שיותר גבוה יותר טוב!" היא מסכמת.
דניאלה מהנהנת. "מה עוד?" כרמל מצניעה חיוך קטן "אם הוא גבוה, את יודעת, זה מגדיל את הסיכוי שהוא יהיה מצוייד היטב, כמו שאומרים". כפית הגלידה עמוסת הורוד של דניאלה קופאת על מקומה, באמצע הדרך מן הגביע אל השפתיים. דניאלה מנענעת את ראשה לשלילה. "אין שום קשר לגובה", היא קובעת בידענות. "איך את יודעת? ממה שקראת איפשהו, אולי בויקיפדיה?" סונטת בה כרמל. "לא רק", מתגוננת דניאלה. "את זוכרת את אלעד שיצאתי איתו בשנה שעברה…הוא היה מטר שמונים ושבע". דניאלה מקרבת את הכפית לפיה ומלקקת את הגלידה הורודה במתינות בקצה לשונה. כרמל מעווה את פניה במיאוס. "הוא היה סתם מניאק", היא מפטירה ומנופפת בידה כמנסה להיפטר מזבוב טורדני. "זה נכון אבל זה לא קשור. אלעד בהחלט מפריך את התיאוריה שלך לגבי גבוהים", דניאלה מציינת, לא בלי שמץ של מרמור בקולה. "אלעד היה סתם מזל רע שהתפלק לך. תאמיני לי. אני שכבתי עם יותר ממך. לפחות עם יותר בחורים. אני אומרת לך שיש קשר ועוד איך. את יכולה להאמין לי". דניאלה נאנחת. "בסדר, נניח". היא מפטירה, כשפיה מלא מגלידה, ומייד מניחה את כף ידה על שפתותיה כדי לא לפלוט החוצה משהו מהקור הורוד. הן שותקות לרגע, כל אחת מהן אפופה בזכרונות בהם מסועפים גירויי חושים ושברונות לב השלובים וכרוכים זה בזה כענפים עבים של פיקוסים המצלים בנדיבותם על שדרה. לאחר שבלעה בזריזות את הגלידה שאיימה לנזול מפיה מפרה דניאלה את השתיקה הרגעית. "בסדר אבל מה חשוב לך חוץ מגובה?"
"לא יודעת…שיצחיק אותי…שלא יהיה מעיק, שיזרום. ספונטני כזה, את יודעת. נניח, שיעיר אותי בשבת בבוקר ויגיד לי שנוסעים עכשיו להקים מאהל בחוף אכזיב, או שטסים לסופש רומנטי בקפריסין….שיארגן לי מסיבת הפתעה עם כל החבר'ה ליום ההולדת…כאלה דברים", אומרת כרמל, ולועסת בהרהור את הקש של משקה הברד שלה. דניאלה מסלסלת את תלתלה ופוזלת אל השיער המתנחשל בין אצבעותיה. "נו, אז איזה תכונות את מחפשת בבחור?" שואלת כרמל בקוצר רוח. "שיהיה חכם. אולי עם משקפיים, אבל משקפיים זה לא כל כך משנה לי". כרמל מגלגלת את עיניה לתקרה בחוסר אמון. "יש המון אידיוטים עם משקפיים, את יודעת את זה, נכון?" היא סונטת בחברתה, מתענגת על נקמתה הזעירה. "כן, טוב, לא באמת חשוב עניין המשקפיים" ממהרת דניאלה לסגת מעמדתה. "שיהיה לו עולם פנימי עשיר, את יודעת, שיאהב לדבר על תרבות ועל ספרים…" היא מוסיפה בקול חולמני במקצת. "אויש, את תמיד בוחרת אותם כל כך חנונים" עוקצת כרמל. הן שותקות. דניאלה לוקחת עוד כפית של גלידה אבל כרמל דוחפת ממנה והלאה את כוס הברד הכמעט מלאה לחלוטין, שכבר נראית קשת-יום, מרוטה ועלובה, טיפות מים זולגות מדפנותיה, שהיו קפואות ומוצקות זה לא מכבר. "תקשיבי, יש מסיבת פנויים פנויות בג'אווה הערב. בואי, נלך. נדפוק הופעה. בטוח יהיו בחורים שווים. חנונים, כמו שאת אוהבת", אומרת כרמל בהתלהבות. דניאלה נשמעת מסוייגת. "אבל עכשיו אמצע השבוע…איזה בחורים שווים יוצאים באמצע השבוע? בחורים שווים צריכים להיות בעבודה בבוקר", היא מציינת בהגיון. "לא מי שעובד בהייטק. הם מגיעים למשרד רק בעשר-אחת-עשרה" אומרת כרמל ומרימה את גבותיה המעוצבות למשעי בפיתוי. דניאלה מחייכת. "טוב, נו, בסדר. יש לי שמלה חדשה שקניתי ואני רוצה לנסות…" היא מודה. "למרות שאני לא סומכת כבר על המסיבות וכל השטויות האלה. זאת לא דרך רצינית להכיר מישהו", היא מוסיפה.
"מסיבות זה לא דרך רצינית? אז למה את קוראת דרך רצינית להכיר מישהו?" שואלת כרמל. "הכי טוב באפליקציות ובאתרי הכרויות" קובעת דניאלה. "מה פתאום אפליקציות ואתרים. זה רק לזיונים", קובעת כרמל. "לא נכון", מתלהטת דניאלה. "כולם יודעים שיש את האפליקציות של הסטוצים ותשעים אחוז ממי שרשום שם זה נשואים שרוצים זיונים מהצד, אבל יש גם את האתרים הרציניים להכרויות, שבהם את גם חותמת ומתחייבת שאת באמת רווקה והכל. אם את משקרת לגבי זה אפשר לתבוע אותך, את יודעת", ממשיכה דניאלה להתלהם. "הבעיה שבאתרים הרציניים האלה רוב מי שרשום זה בחורים מגעילים ומחוצ'קנים בלי טיפת השכלה, וגם קמצנים, נוסף לכל הצרות, שאפילו על התשלום במסעדה בדייט הראשון יתחשבנו איתך. הם עושים חצי-חצי אפילו בטיפ! קמצנים חולניים. אני אומרת לך, רוב הזמן באינטרנט מתבזבז על לסנן בחורים לא מתאימים!" מתרגזת כרמל. דניאלה מודה שיש צדק בטענותיה. "אבל עדיף לסנן מישהו כבר מראש ולא להיפגש איתו והכל לפני שאת בכלל יודעת עליו משהו", טוענת דניאלה. "זה מלא עבודה ונורא משעמם לקרוא את הפרופילים ולהסתכל על התמונות של אלפי בחורים עד שמוצאים אחד שבאמת שווה את הזמן, וגם אז אי אפשר לדעת, כי אנשים שמים סרטונים ותמונות שלהם שהם היו יפים ורזים בתיכון, או אפילו סרטונים ותמונות שלא שלהם בכלל!" מתרעמת כרמל. "חוץ מזה, הג'אווה זה מקום איכותי. באים אליו רק סטודנטים של מדעי המחשב וכל מיני הייטקיסטים. בדיוק הטיפוסים שלך", היא חותמת. "בסדר, בסדר, כבר אמרתי שאני אבוא איתך לג'אווה הערב" אומרת דניאלה בטון מפייס. "השמלה החדשה שקניתי בצבע סגול שזיף, קצת אפרפר כזה. צריך לעמוד ממש באור בשביל לראות שזה סגול. הכתפיות הולכות באיקס בגב", אומרת דניאלה ומצליבה את אצבעותיה כדי להדגים לכרמל את הגזרה של כתפיות השמלה. "נשמעת מהממת" מפטירה כרמל ומתבוננת החוצה דרך החלון, אל הרחוב הלוהט. שני קשישים צועדים שם, שלובי זרוע, הוא נשען על מקל ומרים אותו בזהירות איטית מהמדרכה, היא ממתינה, מתוך הרגל, עד שישלים את המהלך, מוחה את הזיעה מפניה במטפחת פרחונית.
"אבל תקשיבי, כרמל, רק עוד דבר אחד בקשר לאפליקציות. אני חושבת שאת טועה שאת שופטת את כל ההכרויות ברשת לחומרה. זאת הדרך להכיר היום, את יודעת שרוב הזוגות מכירים ככה. בדרך הזאת לפחות את יודעת משהו על הצד השני…לפחות יש לך איזו דרך לבחור שלא להפגש עם סוטים קריפים שאין להם מושג איך הולך סקס עם בחורה שהיא לא זונה בסרט פורנו. אין לי חשק לנהל את השיחת טרום סקס הזאת, של, את יודעת, לוודא שהוא לא מצפה לחנוק אותך ולשרוט אותך כדי שתעשי לו טובה ותגמרי. באמת, בכל פעם שאני חושבת על זה שאצטרך לנהל את השיחה הזאת מתחשק לי למות זקנה ערירית ודי. זהו. אז. תקשיבי. האמת, גיליתי אפליקציית הכרויות חדשה. טוב, גיליתי אותה כבר לפני איזה שנה או משהו כזה. זה עדיין לא כל כך מוכר, האפליקציה הזאת. זאת חברה שעוסקת בשידוכים גנטיים וטכנולוגיים. קוראים לאפליקציה 'לבחור נכון'. יש להם שיטה ממש מורכבת להתאים בין אנשים. זה עובד על הצלבה של נתוני עתק. מה שנקרא ביג דאטה. הדבר הראשון זה לחתום על גישה חופשית שלהם לכל המידע שלך, אי פעם. את נותנת להם הרשאה לקבל מידע מכל הרשתות החברתיות והאפליקציות שאת רשומה בהן, את יודעת, כמו אינסטגרם וטוויטר וטיק-טוק, ווטסאפ, כמובן… אתרי קניות שאת עושה באינטרנט, מה את מסתכלת ביוטיוב…הכל. אפילו אם את רשומה באיזו אפליקציה של מד צעדים שאפשר לשתף כמה צעדים עשית כל יום… כל דבר. כל שיחה שעשית אי פעם, כל מקום שבו הזכירו את השם שלך, כל מקום שביקרת בו ולקחת אליו את הנייד שלך, כל תמונה שהופעת בה אי פעם… זה אוסף עלייך את כל הפרטים שרק אפשר, ממש את הכל." דניאלה ממקדת מבט רציני בחברתה. כרמל נרתעת בזהירות לאחור, באופן כמעט בלתי מודע. "קצת מוגזם, לא? זה אשכרה האח הגדול…כל הפרטיות שלך הולכת לעזאזל, מה?" היא מקשה בהיסוס."יו, את לא מאמינה מה הם שלפו עלי….הם מצאו שיחת מסנג'ר, מסנג'ר! איזה עתיק זה, מי זוכר בכלל היום שהיה כזה דבר, מסנג'ר…של המחנכת של מחטיבת הביניים להורים שלי…וכל מיני סרטוני וידיאו מימי הולדת של ילדים שאני לא זוכרת בכלל מבית הספר היסודי, שבהם רואים את קצה האוזן השמאלית שלי לשניה או שתיים. הזוי, המידע שהם אוספים עלייך. הזוי לגמרי. הם מתחייבים להשתמש רק לשם מטרת מציאת הבחור המתאים, וגם אסור להם בכלל לשמור את הפרטים עלייך אחרי שאת יוצאת מהאפליקציה. זה לא חוקי בכלל. הם חייבים למחוק הכל. אפילו לא אישרתי להם לשלוח לי תוכן פרסומי", אומרת דניאלה, וכרמל מגלגלת את עיניה כלפי מעלה בהבעת חוסר אמון. "כן, בטח," היא מוסיפה באירוניה. אבל דניאלה ממשיכה להתלהב: "אחר כך את צריכה לענות על מלא שאלות…זה לוקח כמה ימים, זה באמת עשרות אלפי שאלות, על כל מיני דברים…כמו למשל לדרג סרטים לפי רשימה, ולדרג ציורים לפי רשימה של מה את הכי אוהבת, ואפילו בדיחות, ופוליטיקאים, וכוכבי רוק, ואיך היית מגיבה בסיטואציה כזאת וכזאת, וכמובן, מה את מעדיפה בסקס ואיזו סצינות רומנטיות עשו לך את זה…בקיצור זה לא נגמר, השאלות. לקח לי איזה שלושה-ארבעה ימים לענות על הכל…." כרמל קוטעת את שטף דבריה של דניאלה באחת "איזה ווג'ראס, רק לך יש כוח לחפירות כאלה…ממש לא בשבילי", היא אומרת בעיקום אף. "רגע! אבל את לא מקשיבה! אחר כך זה נהיה עוד יותר גרוע. את הולכת לקליניקה שלהם בפתח תקווה, באיזה חור. עושים לך שם מיליון בדיקות. בדיקת שתן, בדיקת דם, את נותנת דגימה של הרוק שלך, טביעות אצבעות, גובה, משקל, היקף ראש, בדיקת כושר את עושה על אופני כושר ובכל פעם מגבירים את הקושי ובודקים את הדופק שלך, בדיקה ממש משונה שאת שמה קסדה ושוכבת, מכניסים אותך למכשיר שנראה כמו מנהרה חשוכה, משמיעים לך כל מיני קולות ומראים לך תמונות, חלק ממש נוראיות, של גולגלות עם רימות ושלדים חצי אכולים ואנשים צורחים שחיות טרף מנשנשות אותם…זוועות אלוהים. זה בודק את התגובות המוחיות שלך. איזה עוד בדיקות? יו, אני כבר לא זוכרת. היו שם בדיקות משונות כל כך, שלא עשיתי אף פעם בשום מקום. למשל, הדביקו לי על כל הגוף מדבקות ששידרו למוניטור, נתנו לי איזה כדור פסיכואקטיבי שגרם לי לחשוב כאילו אני בתוך ערפל, ותוך כדי זה הייתי אמורה לעשות תרגילי גמישות ולומר אם אני מאמינה בחדי קרן ופיות שיניים או לא, ואם לא, איזה הוכחות יש לי לכך שאלה יצורים שלא קיימים במציאות. הכניסו אותי לחדר מלא מראות שניצבו זו מול זו, אבל איכשהו אחת מהבבואות שלי באינסוף ההשתקפיות עשתה תנועות קצת, רק קצת שונות מאלה שעשיתי אני, והעיניים שלה היו בצבע אדום! איזה הזיות, בחיי. הבדיקות נעשו יותר ויותר פסיכיות עם הזמן. הם מדדו לי את אורך השערות על הראש עם סרגל, שערה-שערה! לדעתי הנסיינית מדדה לי אלפי שערות לפחות, מדדה ורשמה בטבלה צפופה כזאת שהיתה לה במחשב". כרמל מנידה את ראשה בזעזוע, אך לא מוציאה מילה מפיה.
"אבל הבדיקה הכי נוראית היא ממש בסוף", שועטת דניאלה קדימה עם הסיפור. "שום דבר לא הכין אותי לזה, אפילו שהייתי שם כבר במשך שעות על גבי שעות ובכל פעם הבדיקות היו משונות יותר והגיוניות פחות. לא האמנתי שאצא משם בחיים, באמת שלא. בסוף הם נותנים לך לשתות משהו חום סמיך ומגעיל נורא. יש לזה טעם של קיא, בחיי. אני לא אשכח בחיים את הטעם של הגועל הזה. אחר כך את מתפשטת לגמרי ונכנסת לאקווריום ענק מלא בג'לי ירוק זרחני ומסריח נורא. שמים לך שנורקל ואת צוללת, ערומה לגמרי מלבד השנורקל, בתוך הדבר הירוק המחליא הזה, זה כמו לטבול בסמוחטה ענקית. האיכסה הנוזלי הזה מוליך חשמל. אחר כך הלבורנטית עומדת בחלוק לבן ומסיכה על הפנים מחוץ לאקווריום, ולוחצת על כפתורים בטלפון הנייד שלה, וזה מפעיל הבזקים חשמליים שעוברים כמו ברקים קטנים בתוך הג'לי-סמוחטה, מה שעושה תחושה מעקצצת ממש מציקה, כאילו כל הגוף שלך נדקר במליוני מחטים דקיקות בבת אחת. ככה זה נמשך, אולי שעתיים". מסכמת דניאלה. כרמל מכסה את מצחה בידה, כולה אומרת תחושת זעזוע, אך היא ממשיכה להקשיב בריכוז מבוהל לעדות על החוויות החריגות של חברתה, בלא להוציא אף לא הברה מפיה. "בסוף הקאתי את נשמתי, והלבורנטית אמרה שזה לגמרי נורמלי ונתנה לי מגבונים לחים. יצאתי משם אחרי חצות, כבר לא היו אטובוסים, הייתי צריכה לשלם למונית הון תועפות. אחרי הטיפול הזה בקליניקה בפתח תקווה הייתי חולה ונשארתי בבית עם חום גבוה במשך שבוע, אבל אני לא בטוחה שזה קשור." כרמל הנידה את ראשה לשלילה נמרצות. "למה? למה עשית לעצמך את זה?" היא מקשה.
דניאלה מנסה להסביר: "זה חובה לעבור את כל הבדיקות. הם מצליבים את כל הנתונים ואף אחד אפילו לא יודע למה זה עובד, אבל זה עובד. מערבבים כמה שיותר מידע ביחד בבת אחת. קוראים לזה "מרק נתונים", מזינים את המרק הזה טוב טוב למחשב, הוא עושה גרעפס, ואז שולה מהמאגר מישהו רלוונטי. הם לוקחים הכל הכל בחשבון. לפי התפיסה שלהם את בסך הכל בעיה מתמטית עם הרבה מאוד נתונים, מליוני מליונים של נתונים שאפשר לחשב. את לא סתם בעיה, אלא בעיה עם תשובה. יש לך תשובה: בן הזוג המושלם. את צודקת, כל הבדיקות המוזרות והחדירה המוחלטת לפרטיות וכל זה, זה קשה, אבל זה מחיר קטן לשלם בשביל אושר של חיים שלמים, לדעתי. בסוף האלגוריתמים שלהם מכירים אותך ויודעים מה את אוהבת ומה טוב בשבילך עוד יותר טוב משאת יודעת את זה. הם מבינים אותך טוב יותר משאת מבינה את עצמך. הם יודעים עלייך כל מה שיש לדעת, בכלל. הכל. זה הכל מחושב. לוקחים הכל בחשבון. את שומעת, הם אומרים באפליקציה הזאת, הם מבטיחים, הם מתחייבים!" דניאלה עכשיו מדברת מהר, בקושי מספיקה להוציא את המילים מפיה, היא רוכנת קדימה ולחייה כחליליות מריגוש עמוק "הם מוצאים לך את האחד! את תאום הנפש היחידי, המושלם" היא נושפת בתרועת ניצחון ומוסיפה כלאחר יד "אם הוא קיים אצלם במאגר, זאת אומרת". כרמל מתבוננת בה כשמבט המום על פניה "כלומר, כל החשיפה של המידע הכי אישי שלי משחר ההיסטוריה וכל העבודה הזאת של לענות על מליוני שאלות, וכל הבדיקות ההזויות האלה מהגיהנום שעשו אותך חולה, הכל יכול ללכת לעזאזל אם מסתבר שאין להם בכלל את תאום הנפש שלך רשום אצלם במאגר?" כרמל נושפת בבוז. "זה בטח גם עולה הון, כל הטיפול הזה…" מוסיפה כרמל בדאגה כנה. "כמה עשרות אלפים", מושכת דניאלה בכתפיה. "אז מה הסיכוי שדווקא תאום הנפש שלך יהיה מוכן לעבור את כל זה…" מציינת כרמל ביובש. דניאלה מסמיקה ומשפילה את מבטה. "הנתונים נשארים אצלם עד שירשם מישהו שמתאים לך. מה שבטוח, ברגע שהאחד והיחיד, הבחור המושלם בשבילך, תאום הנפש שלך, מגיע למאגר שלהם, את מקבלת על זה הודעה במיידית". כרמל נושפת בבוז. "האחד. נו. ומה אם אין כזה אחד? ומה אם תאום הנפש לך כבר תפוס עם מישהי אחרת? מה אם הוא נולד בזמן הלא נכון בשבילך ועכשיו הוא בן שישים, או שעדיין לא נולד, אפילו? זה נשמע לי לגמרי הזוי, ה'לבחור נכון' הזה", היא מסכמת.
דניאלה מלקקת את הכפית האחרונה של גלידת התות בהרהור. שתי החברות שותקות, האחת בוהה דרך החלון במדרכות הלוהטות. השנייה מסתכלת בטלפון הנייד שלה. מלבד פטפוטי היושבים, קרקושי הסכו"ם, שריקות הקיטור העולה ממכונת האספרסו, לא נשמע דבר. שתי החברות יושבות דוממות, והשתיקה נמתחת ביניהן כגומי לעיסה ישן, שאיבד זה מכבר את טעמו. כרמל נאנחת ומרימה את עיניה מהטלפון הנייד שלה. היא מגלה שחברתה מתבוננת בה זה זמן מה. כרמל מרימה גבות דקות ומסודרות למופת בשאלה. דניאלה לוקחת נשימה עמוקה ומספרת. קולה נמוך, כמעט לוחש, רועד. "אז כמו שכבר הבנת בעצמך, עשיתי את כל זה. כבר ממש מזמן, האמת. לפני שנה בערך. אולי קצת יותר. נרשמתי שם ושילמתי ועניתי על השאלות ואישרתי גישה לכל המידע שלי ועשיתי את הבדיקות שלהם, את כל מה שהיה צריך. אחר כך השתדלתי לשכוח מזה. לא לקוות יותר מדי", אומרת דניאלה, צליל צורם של עקשנות מלווה את לחישתה לפתע. "יופי לך. אם עשית את זה לפני שנה אז למה את מספרת לי על זה עכשיו?" שואלת כרמל בשעמום ומועכת את הקש אל הכוס הגבוהה, שוב ושוב, בחוזקה. "כי קיבלתי תשובה! אתמול קיבלתי תשובה מ'לבחור נכון'!" לוחשת דניאלה בעיניים בורקות. "מה זאת אומרת?" מקשה כרמל, עכשיו ההתרגשות מתחילה לדגדג גם בקצה עצביה. היא שומטת את הקש ומניחה לו לצלול במשקה העכור. "מצאו לי התאמה של מאה אחוז! מצאו את תאום הנפש שלי!" לוחשת דניאלה, ומתבוננת על סביבותיה בעצבנות, מתוך חרדה פתאומית שמא מישהו מצותת לשיחתן. "אה, מזל טוב" צוחקת כרמל וחושפת את שני טוריה שיניה הלבנות. כרמל יודעת שיש לה חיוך יפה. החיוך הזה עלה להורים שלה כמה עשרות אלפי שקלים, לרופאת השיניים שלה בשעות עבודה לא מבוטלות, ולה הוא עלה בכמה שנים של גומיות, ברזלים, וכיעור שכיח של גיל הנעורים. למרות זאת, ואולי דווקא בגלל כל זה, כרמל ממעטת להעניק מחיוכיה. היא מחכה להזדמנות ראויה מספיק כדי לחשוף לעולם את התוצאה המרהיבה של הסבל והמאמצים. "מתי החתונה?" היא שואלת בלעג. "אני לא יודעת אם זה נכון בכלל, אולי כל זה לא מספיק והוא בכלל לא הבחור בשבילי" מושכת דניאלה בכתפיה. "התרגשתי מידי, לא היה לי אומץ אפילו להסתכל בפרופיל שלו….אני אפילו לא יודעת איך קוראים לו. אבל אני זוכרת בעל פה את המספר שלו. זה 6942" היא כומסת לחברתה בחרדת קודש. כרמל מעמידה פנים של שוויון נפש. "אוקיי, סבבה. בהצלחה לך עם מספר 6942, אבל אל תשכחי לדפוק הופעה לפאב הערב, השמלה החדשה, כן? מקווה שיש לך עקבים בשביל זה. אי אפשר לנעול משהו שטוח עם שמלה כזאת. אני אאסוף אותך בעשר וחצי, ככה. אם לא תשתי יותר מידי לא תקיאי, ובטוח יעלה לך פחות מעשרות אלפים…ולא תצטרכי להשאר מעוכה בבית שבוע". כרמל מוציאה לשון, ושתיהן צוחקות.
***
"הי, דניאלה, מה נשמע, מותק?" שואלת כרמל בנעימה קלילה, מתנגנת. קולה של דניאלה מתנשף בכבדות דרך הטלפון הנייד. היא נשמעת רעועה באופן חריג. כרמל נדרכת.
"אני חייבת לדבר איתך, במיידי. תקשיבי. אני רועדת כאן. אני לא יודעת איך אני אוכל להמשיך. זה הסוף. בחיי, זה הסוף…" דניאלה מתחילה לייבב מתוך המכשיר הנייד של כרמל. כרמל מרחיקה אותו קצת מהאוזן, כי הבכי של חברתה מנקב את אוזניה. זה מדאיג אותה.
"מה קרה? מה העניין? תרגעי, מותק…את רוצה שאקפוץ אלייך הערב, אחרי שאני מרדימה את הקטנים?"
"לא, לא…אי אפשר. יניב כאן בערב. אני לא יכולה. אני לא אעמוד בזה! אבל אני חייבת לדבר איתך!" אומרת דניאלה בטון דחוף, רווי מדמעות. "את לא יכולה עכשיו? זה לא ייקח הרבה זמן…" מתחננת דניאלה. "את יודעת שאני בעבודה, מותק" אומרת כרמל. "את לא?" היא מתפלאת פתאום. "לא, יצאתי הביתה. אני לא מסוגלת להמשיך, אמרתי לך כבר…" שוב משתלטות הדמעות על קולה של דניאלה. "תרגעי, מותק, תרגעי. בסדר. אני אצא החוצה רגע. אני מבינה שזה מקרה חירום…" כרמל קמה משולחן המחשב שלה ויוצאת אל מרפסת המעשנים של המשרד. היא לא שוכחת לחטוף מהמגירה שלה חפיסת סיגריות שאת חציה הריק ממלא מצת, בדרך החוצה. אם כבר אני יוצאת, היא חושבת לעצמה. לפי איך שדניאלה נשמעת אני אצטרך את זה, היא מוסיפה לעצמה בהגיון החריף של המכורים לניקוטין. "אז מה העניין? משהו שליניב אסור לדעת…אשכרה סוד כמוס לפרה ולסוס, אה? אני לא מאמינה, אתם תמיד מספרים הכל אחד לשני, ממש זוג יונים, אתם…" משום מה האבחנה האחרונה של כרמל גוררת צווחות נהי רמות עוד יותר, והיא מרחיקה את הנייד מאוזנה שוב ונרתעת לאחור באופן אינסטנקטיבי. היא מתבוננת בלי שמץ של תשומת לב אל גורדי השחקים משורייני הזכוכית שסביבה. כרמל מרימה לרגע את מבטה אל השמיים התכולים, הנקיים מעננים. השמש מסנוורת בעיניה והיא חושבת שהיתה צריכה לקחת איתה גם את משקפי השמש שלה למרפסת. מתחתיה כרמל מבחינה באשה מבוגרת מטיילת על המדרכה הצרה עם כלב קטן, מתולתל. כלב כזה קטן זה אולי אפשרי להחזיק בדירה, בשביל הילדים, עוברת המחשבה במהירות בראשה. היא שומעת את דניאלה אוספת את עצמה ומתנשפת לתוך הנייד. "אני לא יכולה להמשיך עם יניב. זהו זה נגמר בינינו. זה הסוף", מכריזה דניאלה בשקט תהומי. הפעם זו כרמל שמתפרצת בהיסטריה. "את נפרדת מיניב?! אני לא מאמינה, אני פשוט לא מאמינה. אתם תמיד הדוגמא הכי נכונה שיש לי לזוגיות, שתדעי לך. הרי הנישואין שלכם מושלמים, דניאלה, מושלמים, וזה מוכח מדעית! עוד לא הכרתי שניים מתאימים כמותכם. תאומי נפש. אין, אני לא יכולה לדמיין אתכם בנפרד, אפילו, את מבינה? אתם נולדתם אחד בשביל השנייה וליהפך. הוא תמיד בראש שלך, יודע מה את אוהבת ומתי, יודע לעודד אותך, לפרגן לך, ואת לו. שניכם רק פרחתם ושגשגתם מאז שהכרתם, ובחיי שמאז החתונה את רק הולכת ומשתפרת, כל יום. אני קרובה אלייך אז אני יודעת. הוא עושה לך טוב ואת עושה לו טוב. רק טוב. לא מוותרים על אהבה כזאת. זה חד פעמי" מסכמת כרמל נמרצות.
היא שואפת שאיפה חזקה של אוויר חם ולח לתוך ריאותיה. בחוץ חם, זיעה מתחילה להיקוות בבתי שחייה, לגרום לזרועותיה החשופות להבהיק, והיא מייחלת כבר לחזור לתוך הקרירות של המשרד. היא לא מאמינה, היא פשוט לא מאמינה שמשהו יכול היה להשתבש ביחסים המושלמים של דניאלה ויניב! מה גם שמאז ההיכרות שלהם כרמל הצטערה לא פעם על כך שמיהרה להתחתן עם דני ולא הסכימה להתקין בכל זאת את האפליקציה של 'לבחור נכון'. נראה שזה מה שכולם עושים עכשיו. פעם, ממש לא מזמן, זאת נראתה דרך כל כך הזויה להכיר מישהו… הגישה החופשית לכל מידע עלייך, השאלון המעיק, ויותר מהכל, היום המסוייט של מבדקים גופניים שמסתיימים בטבילה באקווריום ג'לי הדוחה. עכשיו זה סטנדרטי כל כך עד שנראה שכל מי שלא שייך למגזר הדתי חייב לעשות את זה, וכולם רק מהללים את הבחירה שעשו בעקבות ההמלצה של 'לבחור נכון'. צוות המקימים של 'לבחור נכון' כבר מזמן תורמים מאות מיליונים למלחמה בסרטן, ולחלוקת קונדומים באפריקה. הם חיים בעושר מופלג שאפשר רק לחלום עליו. עם בנות הזוג הכי מושלמות בשבילם, כמובן. החיים שלה עם דני טובים, בסך הכל, חושבת כרמל. הוא אחלה בחור, עובד קשה, אבא טוב לילדים. לא שוכח רומנטיקה לפעמים, חופשה זוגית פה, זר פרחים שם. גם כרמל משקיעה ביחסים. היא אוהבת לפנק את הגבר שלה. הזוגיות שלהם טובה. טובה יותר משל ההורים שלה, למשל, למיטב זכרונה וידיעתה. אבל יש מריבות, מודה כרמל בינה לבינה. על דברים מטופשים כמו למה הוא שוכח להדיח את הכלים או הטעם הנורא שלו בבגדים, ועל דברים פחות מטופשים, כמו איך שאמא שלו הקלעפטע מעיזה לדבר אליה או למה אי אפשר לעבור לגור קרוב יותר לעבודה שלה בתל אביב. אין מה לעשות. מריבות זה חלק מהחיים. או לפחות, כרמל האמינה שזה חלק מהחיים. למען האמת, הדבר היחדי שריסק לה לעיתים קרובות את האמונה שמריבות וכעסים בזוגיות הם חלק בריא ונורמלי ביחסים זוגיים ומשפחתיים היה החברות הקרובה שלה עם דניאלה ויניב.
כרמל לא יכולה לעצור את המרמור שלה כשהיא חושבת על הזוג הזה. היא מגלגלת בין אצבעותיה את המצת ומוציאה סיגרייה מהחפיסה שלקחה איתה. נראה היה שדניאלה ויניב נשארו מאוהבים גם יותר מעשר שנים אחרי החתונה שלהם. לא בוער להם להביא ילדים, נזכרת כרמל, כי הם רוצים עדיין להנות אחד מהשנייה בלי הפרעות. חופשות בחו"ל, מרתונים של סדרות טלוויזיה בסופי שבוע גשומים, להמציא יחד מתכונים של מרקי דלעת, סקס בעצלתיים…כרמל חורקת שיניים. איזה מן הסבר טיפשי. יש שעון ביולוגי שלא אכפת לו אם הם נהנים או לא. נראה אותם ממציאים מרקי דלעת בזמן שהם חוקרים את נפלאות ההפרייה החוץ גופית…על זה הם לא חושבים אף פעם…שום דבר לא יכול היה לשנות את המבטים המצועפים שהם מרעיפים אחד על השנייה. כמעט כל הזמן, לא משנה מה הנסיבות, היה צריך לסבול פרץ צחוק של שניהם כשנזכרו במשהו מפנתיאון ההומור הפרטי שלהם שאף אחד אחר לא הוזמן להנות ממנו, ושפע המתנות, הנישוקים, הודעת הטקסט שאפשר היה לסחוט אותן שלוש פעמים ועדיין לא פסקו לנטוף מקיטש…אין ספק. דניאלה ויניב היו שני אנשים נחמדים והגונים מאוד, אבל כזוג הם היו נוכחות בלתי נסבלת של אושר מטונף. ההצלחה מספר אחת של 'לבחור נכון', אם שואלים את כרמל. פעם אפילו הלכה עד הקליניקה בפתח תקווה. הבניין היה ישן ומלוכלך, ושכן בפינה צדדית משמימה ולא מטופחת של הפרוור. כרמל סבה על עקביה. היא לא העזה להיכנס. זה היה אחרי ששמעה את דני מדבר עם פציינטית שלו בנייד. הוא נשמע ממש נחמד מידי, ואחר כך סיפר לה שזאת בחורה שנראית כמעט מכושפת. נו באמת, היא מכירה את הטיפוס. שפתיים צרות, סנטר מחודד, רזה כמו מקל, שיער ארוך ושופע. מכושפת. איזה שטויות. זה הכל בשביל לגנוב בחור של מישהי אחרת ולהרוס משפחה. היא בטוחה בזה. כרמל הסתכלה קצת מבחוץ אבל לא העזה להיכנס אל הקליניקה של 'לבחור נכון'. המחשבה על אנשים ששוחים בתוך אקווריום של ג'לי בריח סמוחטה, שגופם הערום מזדעזע מידי פעם ממכות חשמל, היתה פשוט יותר מידי בשבילה.
כרמל מדליקה את הסיגרייה, אוחזת אותה בין ציפורניה הצבועות בלק בצבע טוריקז מקושט בדוגמא מוזהבת, ושואפת שאיפה ארוכה, מניחה לעשן לצרוב את ריאותיה רק קצת לפני שפולטת אותו באיטיות החוצה מפיה. היא היתה כבר בוגרת מספיק והכירה את עצמה די היטב כדי להודות בינה לבין עצמה בשמץ של שמחה לאיד, אותו רגש קופצני שתוסס במתיקות בלב לצד טעם לוואי קל של תיעוב עצמי. אבל בו זמנית היא חשה גם בעצב גדול. המשבר הזה בחיי הזוגיות של הזוג המושלם התנפץ לתוך עולמה ללא כל אזהרה, ממש כאילו היה סופת טורנדו שהגיחה משום מקום. כרמל לא צפתה ולא שיערה אותו, היא הרגישה שהיא לא יכולה לחשוב על דניאלה בלי יניב או על יניב בלי דניאלה. זה היה כמעט משבר גם בשבילה, כאילו נפער הקרע באריג המשפחה שלה עצמה. מעניין מה קרה. היא בטח תפסה את יניב בוגד בה. זה תמיד הגבר שמתפרפר, חושבת כרמל בזעף. אחר כך יש להם עוד חוצפה להאשים אותנו. אבל לא, זה לא ייתכן. יניב? לבגוד בדניאלה? לעולם לא. הוא ממש כרוך אחריה, מעריץ את הקרקע שנעלי הספורט הנצחיות של דניאלה פוסעות עליה. אין מצב. אז מה קרה? דניאלה לא היתה בוגדת. לא בלי לספר לה משהו על זה קודם. היא הרי החברה הכי טובה שלה. כרמל מנידה את ראשה לשלילה ופוסלת את האפשרות הזאת מכל וכל. אז מה העניין…מה הביא לכזה משבר ביחסים? אולי דניאלה נכנסה להריון בטעות, רוצה הפלה ויניב לא מסכים? או להיפך? הריון בלתי צפוי בהחלט יכול לגרום למשבר בזוגיות, חושבת כרמל, ומזכירה לעצמה לוודא שלקחה את הגלולה שלה הבוקר. יבבותיה של חברתה הטובה מבעד לאפרכסת קוטעות לפתע את מחשבותיה של כרמל. כרמל מתעשתת בבת אחת ושמה לב שהסיגריה בפיה כמעט נאכלה כולה. היא משליכה את הבדל אל המאפרה ומהדקת אותו למאפרה באצבעה כדי להמית את בעירתו החרישית. דניאלה מושכת באפה ולוחשת בצרידות: "זה שקר, כרמלי. הכל שקר. החיים שלי הם שקר אחד גדול. זיוף ארור. טעות מקוללת. זה מה ומי שאני…אתמול הגיעה הודעה מ'לבחור נכון'…את יודעת… אני לא מאמינה. את לא תאמיני…הנה, אני אקריא לך. קולה של דניאלה רועד כשהיא מקריאה את הודעת הטקסט מהנייד: 'גברת נכבדה…בלה בלה בלה, אנחנו מתנצלים מעומק לב…בלה בלה בלה….נפלה טעות בפרופיל 6942…. הפרופיל של תאום הנפש האחד והיחיד לכל חייך הוא למעשה פרופיל 4269. פרטי האדם המושלם עבורך מצורפים להודעה זו. עמך הסליחה"