248 זן נכחד – אורית מתן

בס"ד

זן נכחד

מכון חיוכים שבמתחם בית החולים התל אביבי, סגר את שעריו בתאריך 28/3/2028 זה היה ראש חודש  ניסן ושמונה שנים אחרי תחילת המגפה הטובה. דר' יפעת לב, מנהלת המרפאה, נעלה את דלת חדרה ברגשות מעורבים , הייתה בה שמחה הגדולה על שאין בו צורך יותר ועצב  על כך שמפעל חייה נסגר.  היא הקימה את המרפאה כרופאה צעירה, כשפרופ' ולמן שהיה כבר אז מפורסם בגישתו המיוחדת, משמש לה מנטור. ביחד הם התוו שיטת טיפול ייחודית, לילדים שכונו אז אוטיסטים, או ילדים על הרצף האוטיסטי. ילדים אבודים.

היא העבירה מבט על השלט הכסוף, עם אותיות התכלת, המובלטות. בשלט שהיה מוכר לה היטב היה כתוב:

מכון חיוכים – ברוכים הבאים

היא העבירה יד מלטפת על המילה חיוכים ונזכרה בוויכוחים הרבים שהיו לה עם הנהלת בית החולים כי היה חשוב לה שלא יוזכרו בשלט המילים אוטיזם, רצף, ספקטרום או  ASD, היא התעקשה על כך ובסופו של תהליך ניצחה. זה היה חשוב לה כי היא ידעה שעבור הילדים שרובם יכלו לקרוא ולהבין אבל לא לדבר, המונחים האלה, יגרמו להם להיכנס למפגש בחרדה גדולה במקום עם חיוך.

כשהיא התחילה את הקרירה שלה, הרחק בשנות השמונים של המאה הקודמת, עוד כינו את הילדים היפים האלה, שלא יכלו להסתכל לאף אחד בעיניים – ילדי המלאכים. הם כונו כך, בשל היופי המרוחק שרובם הצטיינו בו, ואולי גם בגלל שרובם, כך נדמה, נזרקו בכוח לתוך העולם הזה, בלי שהוא יתאים להם כלל.

היה עדיף להם השקט שבעולמות עליונים. אוויר נקי ומעט גירויים.

היא אהבה אותם כל כך. היא הכירה כל ילד וילד שעבר במרפאה, ובתחילת הדרך אף טיפלה בכולם אישית. בהמשך כשהמכון הלך וגדל, היא הייתה מתווה את פרוטוקול הטיפול האישי והייתה תמיד אוזן קשבת להורים. לרופאים שבחרה בקפידה לעבוד במכון היא הייתה מודל לחיקוי והערצה. דר' לב אהבה את עבודתה מאוד. היא הרגישה בת מזל, על כך שהיא יכולה לעבוד ולהשפיע לטובה על חייהם של אנשים אהובים. היא ידעה בברור , שגם אם לא יחייכו אליה אף פעם, לא יחבקו ורובם גם לא יסתכלו עליה ישירות , ליבם פתוח אליה. לרווחה. 

המגפה הטובה כונתה כך בפי רבים, למרות שהיו בה הרבה דברים גרועים, כי המגפה הזו , עם כל הבלבול והחרדות שהביאה לעולם, גם גרמה להרבה דברים להשתנות לטובה. כשהחלה חזרה לשגרה, אחרי תקופה ארוכה שכולם שהו בבתים בסגר, הבינו כולם,  שחשוב להתחיל את היום בנחת, ולכן השינוי הראשון שנעשה היה בהחלטה של הממשלה ולבקשת התושבים, שהלימודים וכל המשרדים יחלו את עבודתם בשעה 10.00 בבוקר. בהמשך, כולם גם המשיכו לבשל בבית, ולהשתמש בחומרים פשוטים ומזינים, חלקם בגלל שגילו את חדוות הבישול ורובם בגלל שהמסעדות שאהבו לאכול בהן, נסגרו אחת אחרי השנייה בגלל שהנגיף של המגפה, כך התברר, התפשט גם דרך האוכל. הרבה אנשים גידלו ירקות וצמחי תבלין באדניות גדולות או בגינות קהילתיות קטנות. בסדר היום השוטף, הייתה יציאה לגינות השכונתיות למשך שעות רבות מהיום, זה היה נצרך כי  ויטמין  D שנמצא בשמש, היה אחד החשובים בתחזוקה מול הנגיף המדבק. מאחר שהנגיף לא נעלם מהעולם והמשיך לאיים בהדבקות חוזרות ונישנות, היה צריך להיזהר מאוד ולהקפיד על תנאי ריחוק . רוב האנשים עבדו מהבית, והורים עשו תורנויות אחה"צ כדי להיות עם הילדים. יום בשבוע אף אחד לא עבד משעות הצהריים, "אחה"צ משפחתי", קראו לחוק שאפשר זאת. מאחר וסבים וסבתות לא היו, כי רובם הגדול מת באחת מהתפרצויות הנגיף, ומי מהם שנשאר, בודד מהמרחב הציבורי כדי לא לחלות. (הנחיות הבידוד חלו על כל אדם מגיל 58 ומעלה), חלק מהזמן ב"אחה"צ המשפחתי", הוקדש באופן קבוע לקשר של הילדים והנכדים דרך מסכים גדולים שהיו בכל בית. שינוי משמעותי נוסף שקרה היה שכל מתחמי הקניונים נסגרו , והמבנים שינו את ייעודם, לבתי חולים מקומיים, ערוכים להתפרצויות מקומיות של הנגיף. זה קרה פעם בכמה חודשים, כל פעם בשכונה או בעיר אחרת. החיים של כולם קיבלו קצב  איטי יותר ונינוח. וההאטה הזו כך התברר, חוללה שינוי מבורך בילדים המלאכיים. להרבה מהם היה שיפור גדול ביכולות ההתמודדות. עבורם העולם סוף סוף שקט קצת, האוויר היה נקי יותר, הרעשים שהיו באוויר, סוף סוף היו ברובם טבעיים ואנושיים, רעשים שהם יכלו להכיל.

אחרי שהשיא של  המגפה הטובה עבר, כשנתיים בערך אחרי שהתחילה, החל תהליך מופלא, שאף אחד לא ידע להסביר מדעית. הילדים שהיו זקוקים לאבחון וטיפול הלכו והתמעטו. ובסופו של דבר, לא נותר לה אלא לסגור את המרפאה. זה היה מוזר ומופלא כאחד. כי במציאות הזו , לאט אבל בברור, נגמר מלאי הילדים האוטיסטים בארץ. לימים כך התברר, זו הייתה תופעה כלל עולמית.

וככה בלי שהבינו ושמו לב, תינוקות חדשים שנולדו כבר לא אובחנו על הספקטרום.

לדר'  יפעת לב היה שיער קצר ,כולו לבן עם פוני על המצח וקומה ממוצעת. מראה רגיל למדי. ובכל זאת היא בלטה בכל מקום שהייתה בו. הסיבה לכך הייתה גילה המופלג וחליפת ההגנה שלה שהייתה ורודה לגמרי. היו לה גם שלל סיכות חייכנים שהחליפה מידי יום. לכבוד יום הולדת השבעים שחגגה לפני כחודש היא אפילו קיבלה מכתב ומדליה מנשיא המדינה שהיה צעיר ממנה בשלושים שנה. היא הצליחה באורח פלא, לשרוד את כל מחזורי התפרצויות הנגיף. היא האמינה שזה בגלל יהונתן, ותמיד היא חייכה כשחשבה עליו. על יהונתן. יהונתן היה  המגן שלה וסוד, כמוס. אף אחד לא ידע שלרופאה המומחית והמסורה יש בן מאומץ. כיום הוא כבר גבר בוגר. ספקטרום, בתפקוד נמוך, כפי שנהגו פעם למדרג את הלקות.

יהונתן הושאר אצלה, על ידי יחזקאל סבו . יחזקאל התנדב לגדל את יהונתן כשנולד כדי להקל על שירה בתו שהייתה מטופלת אז בעוד 3 ילדים קטנים. כשהשנים חלפו, יהונתן וסבו הפכו למאוחדים. אמו כבר לא הייתה חלק אינטגרלי מהגידול שלו. סבא יחזקאל, היה מביא את יהונתן למרפאה שלוש פעמים בשבוע, ותמיד הוא היה יושב איתו ולוקח חלק בטיפול.

פעם אחת, הוא הגיע בלי יהונתן. הוא ישב מולה עם עיניים דומעות, הוא היה גבר נאה, גבוה ואתלטי עם שיער אפור מסודר ומוקפד. אלמן שנים רבות. הוא שילב את אצבעותיו, רכן קדימה – היא זוכרת במדויק את התמונה –  ואמר לה שהוא חולה במחלה סופנית. הוא שאל האם היא תוכל לגדל את יהונתן במקומו. השאלה הזו בלבלה אותה לגמרי. היא לקחה פעם ראשונה בחייה חופשה של שבוע. נסעה לצימר בגליל. התחברה עם הטבע , ושוחחה ארוכות עם עצמה ועם היושב במרומים. לא יזיק לשמוע גם את דעתו. חשבה.

ביום שחזרה מהחופש ההוא, כשהיא עדיין בלי החלטה ברורה ועדיין בלבטים אישיים ומוסריים, יחזקאל בא עם יהונתן לטיפול שיגרתי. יהונתן היה לבוש יפה ונקי כמו תמיד . זו לא הייתה משימה קלה לשמור על בגדים נקיים עבורו. היא ידעה שיהונתן היה מרייר ללא הפסקה – שלוש מערכות לבוש ו 20 סינרים הוא מחליף ביום, כך סיפר לה יחזקאל בעבר. העיקר שיראה טוב, ויהיה לו ריח נעים. באותו יום סבא יחזקאל  לא הצטרף כהרגלו לטיפול. היה לו משהו חשב לעשות, כך אמר. הוא השאיר בחדר ההמתנה, מעטפה גדולה, מכתב פרדה, וצוואה שמבקשת ממנה לקחת את האפוטרופסות על יהונתן. הוא הוריש את הדירה שלו ברחוב וויצמן בתל אביב ליהונתן, תוך הנחיות להשתמש בכסף מהשכירות עבור טיפולים וכל הנדרש כדי לאפשר ליהונתן ולאפוטרופוסית המאמצת שלו חיים טובים.

הוא דרדר את עצמו מצוק גבוה לים.

הוא שמח שהוא לא צריך לקחת את יהונתן איתו למצולות. כמו סבא אחר, שהכיר.

הוא ידע שיהונתן בידיים טובות לשנים הבאות בלעדיו.

היא הייתה אז כבת 35. רופאה מצליחה, מייסדת מרפאה מיוחדת והיו לה מטופלים שאהבה. בן הזוג שאתו היא חיה, רועי, אהבת חייה עוד מהתקופה שלמדו באוניברסיטה, עזב את הדירה המשותפת שלהם, כשהבין, שהיא מתכוונת באמת ובתמים, לאמץ את יהונתן. כל הטיעונים ההגיוניים ששם לפניה, כדי להסביר לה עד כמה זו החלטה  לא הגיונית שזוג צעיר ועסוק יאמץ בחור בן 17 שלא מדבר ושלא יהיה לעולם עצמאי לא הועילו. ובסופו של תהליך הם נפרדו. וכך קרה ששניהם נשארו ברווקותם.  הוא , מכיוון שלא אהב להתפשר. והיא, מכיוון שהייתה עסוקה כל כולה ביהונתן, במרפאה ובגעגועים לאהבתם. למרות כל זאת, היא לא הצטערה מעולם על ההחלטה לבחור ביהונתן. גם בתקופות שהיה ממש קשה איתו.

היא זוכרת היטב, את תקופת הסגר של המגפה הטובה, זו הייתה אחת התקופות הקשות בחייה עם יהונתן. רוב הזמן יהונתן היה בחרדות קשות. הוא דפק את ראשו בקיר שעות על שעות – ראשו שעטפה בעדינות בקסדה מתנפחת. הוא היה משמיע קולות זעקה, והיה מכה אותה ואת עצמו לסירוגין ללא הרף. קירות הדירה והדלתות רופדו בספוגים אקוסטיים, כדי שהשכנים לא יופרעו.  לפעמים היו ימים שלמים שהוא לא היה נרגע. ובתקופות האלה היא הרטיבה כריות בדמעות של פחד ועצב , תמיד בלילות, בשקט, כדי שיהונתן לא יראה ולא ירגיש. היא הייתה לבד אבל הרגישה חזקה וחשובה וחדורת מטרה לאפשר ליהונתן את החיים הכי טובים שאפשר.

ועכשיו, היא נעלה את דלת המרפאה בפעם אחרונה. היא כבר סיכמה מראש שהמקום יוקדש לעמותה לילדים עם תסמונות נדירות. את המעטפה עם המפתחות היא תשים בתיבת הדואר בדרך הביתה. היא פנתה לגינה הקטנה שהייתה ליד המכון, חלפה ליד שלושת עצי התפוז הפורחים שבחזית הבניין, ולמראה הפרחים המלבלבים, עצרה רגע ולחשה :

" בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אלוהינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא חִסֵּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם, וּבָרָא בוֹ בריוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת, ליהנות בָּהֶם בְּנֵי אָדָם."

ברכת האילנות היא ברכה מקסימה, היא חשבה לעצמה . וידעה לאן פניה מועדות.

היא לקחה את כל הידע שלה, ואת כל האהבה שלה ליהונתן וידעה מה עליה לעשות.

יהונתן היה האוטיסט האחרון למיטב ידיעתה.

היא הייתה באותו הגיל של סבא יחזקאל כשהשאיר את יהונתן אצלה.

שניהם, גם היא וגם יהונתן היו בקבוצת סיכון להידבק בנגיף ולא לשרוד.

תפקודו הנמוך של יהונתן שם אותו אחרון ברשימת התיעדוף להצלה .

 הוא לא יוכל להיות בלעדיה אם תחלה, ולחייה לא יהיה טעם אם הוא לא יהיה.

ארוגים ושזורים זו בזה.

היה חמסין כבד באוויר וריח טוב של פריחת העצים.

היא לקחה את יהונתן, באוטו.

יהונתן ישב לידה מקדימה ומולל בידיו את המכונית השחורה שסבא יחזקאל השאיר לו לפני שהלך.

אנחנו זן נכחד – לחשה לו.

והוא רק הסתכל למעלה, לכיוון השמש שתכף תשקע.

את הדירה ברחוב וויצמן היא הורישה למרפאת הלב ע"ש רועי שמת מהנגיף בשבוע הראשון כשהופיע .