צעד אחד אחורה
1. ערב רגיל לגמרי
בתוך שניות אני מוצאת את עצמי רואה את המדרכה מקרוב.
נפלתי, אבל שום דבר לא קרה.
הרחוב מלא באנשים מתרוצצים. בכביש צופרות מיני-מוניות נרגשות ומוסיפות לאווירת הלחץ הכללית. הרוח הכהה, הסמיכה, מערפלת שלטים מרחפים שמסנוורים באור כתום את סביבתם, כמו מחול שדים סביב מדורה.
זה עוד ערב רגיל לגמרי, לכל השאר. עבורי זה ערב משנה גורלות. אולי זאת הסיבה שאני מתחילה אותו כשהפרצוף שלי דבוק למדרכה והברכיים משופשפות באספלט.
אף אחד לא שם לב שנפלתי.
אני קמה על הרגליים בתחושות מעורבות. מצד אחד מלאת בושה על הנפילה המסורבלת ומצד שני מלאת הקלה על כך שאף אחד לא ראה. רגע אחר כך ההקלה מתחלפת בעלבון קל, נפילה כזאת מסורבלת ואף אחד לא עצר לצפות? אנשים באמת איבדו מהאנושיות שלהם כמו שהמחאה הגדולה טוענת. תסמונת הדור של סוף האלפיים לא פסחה על ישראל.
"ללכת זאת פעולה שנדרשות לה שתי רגליים, בדרך כלל." קול חמור סבר מקפיץ אותי ממקומי, אני כמעט מאבדת שוב את שיווי המשקל.
במרחק מטרים ספורים ממני עומד מקשיבון עם אף ארוך, עיניים בהירות ושיער אפרפר. עורו השעווני משתלב היטב עם חליפתו בגוון הקרטון שמתאימה לצבע החומה שעליה הוא נשען, לא פלא שלא ראיתי אותו. במבט נוסף אני מזהה אוזנייה לבנה תלויה לו על אפרכסת האוזן.
אני ממהרת להדק את הגלימה סביב בגדיי כך שתסתיר אותם.
רק זה היה חסר לי, להיתקל במקשיבון. אחרי פירוק השלטונות העולמי והמעבר לקולקטיב, היה צורך בבינות מלאכותיות שיתפסו תפקידים מנהלתיים. מקשיבונים היו הדמוי-רובוטים הראשונים. הם מילאו אחד משני תפקידים: עיתונאים או שוטרים. כך או כך הם אהבו להיטפל לאנשים ברחוב, לדוג מהם סיפור או פשע ולהעביר לעצמם את הזמן. כל סוג של מקשיבון יסבך אותי עכשיו.
"מעניין." הוא אומר בקול משועמם וסוקר אותי מכף רגל ועד ראש.
"לא," אני עונה אוטומטית, "לא. שום דבר לא מעניין."
בשלב הזה הוא כבר היה יכול לסרוק לי את המצח, אבל הוא ממשיך להישען על החומה באותה נונשלנטיות אדישה.
"נעליים גמישות. בגדי עבודה נוחים. פועלת." הוא מונה מסקנות ובוחן אותי, "גלימה בהזמנה, בד יקר, מהודרת-"
"לא כזה יקר," אני פולטת.
"-מדי לפועלת." הוא ממשיך כאילו לא שומע אותי, "שיער סתור, עיניים נפוחות, כאילו רק עכשיו יצאת מהכוורות… וצעד אחד שהתפספס, כמה קל לרגל לאבד את מניין הצעדים כשהראש מלא במחשבות."
הניתוח שלו מדויק להכאיב, אבל אני מחליטה לנקוט בהבעה אדישה בתקווה שלא תסגיר את הבהלה שלי.
"שיער כהה, מבט בהיר, תווי פנים חיוניים." המקשיבון ממשיך בשלו, "מבנה גוף ממוצע היה ניתן לחשוב – אך מאחר שהגלימה ארוכה מספיק כדי להסתיר את קרסולייך…" הוא נותן להמשך המשפט להסתלסל בשאלה. שתיקה.
"רגל שמאל." הוא מצהיר בביטחון.
אני מהנהנת, מתפעלת בעל כורחי מהאבחנה הזריזה.
הוא נראה מרוצה וממשיך לחפש בגלוי עוד פרטים שישביעו את סקרנותו.
אני חושבת: למה הוא לא סורק לי את המצח ומגלה הכול? וגם: איזה מזל שהוא לא סורק לי את המצח ומגלה הכול. שעתיים אחר כך הוא יספר לי בגילוי לב שהרבה יותר מסקרן לנסות לנחש בלי סריקת מצח. בתגובה אני אגיד לו שזה כנראה מה שהציל את חיי.
"רגל שמאל." אני מאשרת בטון מתריס מהול בגאווה. החריגות שלי היא הסימן לאיכות שלי. ככה אמבא שרה הייתה אומרת, וזה הפך ברבות הימים להיות הסיסמה שלנו.
"ניתוח או…?"
"זה מולד." אני עונה בחדות קצת יותר חריפה משהתכוונתי.
"טוב, זה מסביר את הנפילה. מבחינה סטטיסטית, אדם עם רגל אחת קצרה עתיד ליפול יותר פעמים מאדם עם שתי רגליים באותו האורך."
"יופי, אז זה כל הסיפור." אני אומרת ומתחילה ללכת בכיוון ההפוך.
"אפשר היה לחשוב ככה, כן…" הוא אומר בטון מהורהר ורודף אחריי בצעד שקול, "אבל האמת היא שהייתי צריך להתעכב על הגלימה הזאת." הוא אומר לפתע. "פועלים לא לובשים גלימות יוקרתיות באמצע שבוע העבודה. הלחיים שלך סמוקות מלחץ או מהתרגשות. העיניים בורקות ולא מבכי. זה יכול להיות אחד משני דברים. לא, בעצם, זה אומר רק דבר אחד."
אני ממשיכה ללכת כשמבטי נעוץ קדימה, חוששת שעיניי יסגירו הכול.
"את לא פועלת, עדיין או בכלל. את בדרך לבחירה." הוא פוסק בקול מנצחים ועוקף אותי, מפגין קצת יותר עניין לנוכח הגילוי החדש ומחפש ממני תגובה.
"אולי." אני עונה בטון מעורפל.
"אל תדאגי מסיקור עיתונאי. את לא הסיפור שאני מחפש." הוא מגחך לנוכח ההתחמקות שלי, "הייתי אמור לסקר ידיעה ספציפית אבל נראה שהמודיע ששלח אותי לפה עשה ממני צחוק, לכן אני בהפסקה עכשיו." הוא מצביע על האוזנייה שתלויה מחוץ לאוזנו.
"מה היה אמור לקרות פה?" עכשיו תורי להביע סקרנות.
"סודי ביותר. מודיע אנונימי. אירוע גורלי בחשיבות גבוהה." פני המקשיבון נחתמות. אפו הארוך מורם בחשיבות עצמית.
"שיהיה." אני מושכת בכתפיי וממשיכה ללכת, מהדקת לגופי את הגלימה ללא צורך. יש לי אירוע גורלי משלי להיות בו.
"אז, בחירה. יש לך ניחוש?" המקשיבון דולק אחריי.
"לא אמרתי שאני בדרך לבחירה." אני נושפת בקוצר רוח. עכשיו כשאני יודעת שהוא לא הולך לדווח עליי, אני לא מרגישה צורך לספק לו מידע עודף.
"אבל רואים עלייך." הוא הולך בקצב צעדיי, "הבגד הזה, קשמיר לא? אין שום סיבה שפועלת תתלבש ככה. טעיתי לגבייך, את טרייה מבית החינוך. מעניין, מתחת לגלימה את נראית לגמרי פועלת."
"סתם היה נדמה לך." אני ממלמלת, תוהה עד כמה הוא יתעקש לברר. למקשיבונים יש רשת שלמה מאחורי האוזניות האלה שלהם, סריקת מצח קצרה ודקה עם האוזנייה ויש לו יותר פרטים עליי ממה שאני בכלל יודעת.
"אני עדיין יכול לסרוק לך את המצח." הוא כאילו קורא את מחשבותיי, "ואז אדע בדיוק לאן את הולכת."
ידי השמאלית בתוך כיס הגלימה מתהדקת על מכשיר פלסטיק שהרכבתי בעצמי, סוג של מערבל תדרים קטן.
עיניו של המקשיבון חדות והן מבחינות בדריכות גופי. בתנועה חדה הוא מושך את מרפקי כך שהיד שלי נשלפת מהכיס כשהיא אוחזת במכשיר והוא גלוי לעין. אני צועקת בהפתעה ומפילה אותו. המקשיבון חוטף אותו ישר.
"מה יש לנו פה!" הוא קורא בעניין ומסובב אותו בידיו.
"עזוב את זה!" אני צורחת בהיסטריה ומצליחה לחטוף מידו את המערבל, "זה שלי!"
"בסדר, בסדר. תירגעי." המקשיבון עונה מייד, מופתע בעליל מהתגובה.
"אני צריכה ללכת." אני נבוכה קצת מההתפרצות, טומנת את המכשיר חזרה בכיס וממשיכה להתקדם במרץ.
המקשיבון הולך אחריי, מצחו מקומט ופניו מביעות הרהור והלם במידות שוות. לאחר שלוש שניות של שתיקה וחמישה צעדים מהירים אני שומעת אותו צועק מאחוריי בחדוות גילוי מופתעת-
"רגע אחד!"
תוך מאית השנייה הוא מנתר כך שגופו ניצב מולי. עיניו הבהירות פעורות בתחושת ניצחון והתרגשות אמיתיים.
"את באמת עומדת לעשות את זה?!" הוא שואל בתדהמה ועיניו מדלגות בין בגדי הפועלת שלי, הגלימה הארוכה שמסתירה אותם והבליטה בכיסי השמאלי שמעידה על קיומו של המערבל.
מבט אחד בעיניו ואני יודעת שהוא כבר הבין הכול. הוא באמת חד אבחנה.
"אמרת שאני לא הסיפור שלך." אני מזכירה בבהלה.
"נכון," הוא אומר מהר, "אבל זה חתיכת סיפור. וואו-"
"-אף מילה!" אני מהסה אותו ומסתכלת סביבנו. ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שהוא יעלה עליי. זה היה רע מאוד להיתקל במקשיבון דווקא עכשיו.
"איך הצלחת לפתח מכשיר כזה?" עיני המקשיבון מתרוצצות. אני יכולה לדמיין את כמות המידע שרץ אצלו בראש, כמות האפשרויות המופרכות וההשלכות הנגזרות.
"זה לא עניינך." אני אומרת וממשיכה ללכת במרץ. סניף הבחירה הקרוב נמצא במרחק של פחות מדקה הליכה, אפילו הגוף הפגום שלי יכול להספיק אותו.
"אני בא איתך." המקשיבון מכריז.
"ממש לא." אני דוחפת אותו קלות הצידה, מסתכלת שוב לצדדים. הרחוב ריק באופן מפתיע יחסית לצפיפות שהייתה בו קודם.
"אני יכול לדווח עלייך," מזמרר המקשיבון ומרכיב את האפרכסת הלבנה על האוזן. "המקשיבונים בשיטור ישמחו לתפוס פורעת חוק."
"אתה לא תעז!" אני קוראת ועוברת לצעדי ריצה. שנינו יודעים שכל עוד הוא לא סרק לי את המצח אין לו שום ראיות לחשיפה הזאת. אני חייבת להתרחק ממנו ולהגיע לסניף של הבחירה. פינת הרחוב מתקדמת לעברי, זה ממש פה בפנייה הבאה-
"תחליטי, דיווח או סיקור עיתונאי. אני אשמיט את השם שלך בכתבה, נשבע. הריאיון יתבצע בלי סריקת מצח בשום שלב-"
"-לא, וזה סופי!" אני צועקת וחותכת שמאלה כך שגופי מתנגש בו ומעיף אותו כנגד סיבוב החומה.
בתוך סמטה צדדית מהרחוב מרחף שלט שקוף שזיקוקי זהב קטנים מעטרים אותו מכל צד.
'ישראל – ארץ זבת חלב ודבש' הכותרת מהבהבת בנוגה רך באוויר הכהה ומתחתיה זוהרות האותיות:
'פועלי דבש? מייצרי חלב? בואו לקבוע את עתידכם ולהשפיע על החברה. לקריאת נוסח החוק המלא מימי האלף השני נא סרקו מצח בטווח חצי מטר מהשלט.'
בצמוד עומד סניף גדול של הבחירה. הוא מרובע, כסוף ופשוט למראה. מאז שהחברה האנושית הפכה לקולקטיב, היה מקובל להשתמש בהולוגרמות של מבנים צנועים, אחידים. רק כשעברת את ההולוגרמה היית רואה את תוכנו האמיתי של המבנה.
בכמה צעדים גדולים אני קופצת מבעד לדלתות הכסופות. משאירה את המקשיבון מאחוריי בחום הלוהט והחשוך של הרחוב.
2. בפנים
ריח קריר ורענן של מנטה ממלא את אפי.
מתחת לרגליי הרצפה חלקה ושקופה, זכוכית בוהקת שמתחתיה זורמים מים על סלע שחור מחוספס. מסביבי קירות דמויי אדמה חפורה, כמו פנים של מערה. כמעט שכחתי שהמקום נראה ככה.
עשור שלם חלף מאז שעשיתי את הבחירה שלי, אותה בחירה שהייתה אמורה לקבוע לי את העתיד. עכשיו אני רוצה בחירה אחרת, כזאת שאהיה שלמה איתה. זה מה שאמבא שרה הייתה רוצה שאעשה.
מגיל חמש אמבא שרה אמרה לי שנועדתי להיות פועלת דבש, שיש לי לב חזק וידיים זריזות וראש מלא ברעיונות יצירתיים. היא צדקה, לא הייתי רכה או סבלנית מספיק להיות אמבא בעצמי, לא ביקשתי לייצר לי משפחה או להדריך מישהו עשרים שנה עד שיעבור את הבחירה שלו. זה פשוט לא התאים לי.
שלא תטעו, שמחתי על הסביבה המשפחתית שעטפה אותי כל ילדותי. הייתי אסירת תודה לאמבא ארן שלימדה אותי שפות ולאמבא קרייג שהדריך אותי בגינון. הבישולים הנהדרים של אמבא אלקנה זכורים לי על הלשון עד היום, וכמובן אמבא שרה שטיפחה אותי כל חיי ועל הדרך הייתה המורה המושלמת לטיפוס על עצים.
גם לה הייתה רגל שמאלית קצרה יותר, כמו אצלי. פגם נדיר שלא ראו בהיריון. סטייה גנטית של אחד לאלף, אמרו בבית החולים כשהיא באה לאסוף ילוד מהתינוקייה וקיבלה אותי. מה הסיכויים שזה יקרה?
אהבתי את בית החינוך ואת האמבא שלי, אבל ככל שגדלתי ידעתי שלא אוכל להיות כמוהם. לספק אנרגיות אין סוף רק כדי להינטש בסוף המערכה, אחרי עשרים שנות תרומה מתמדת ועוד עבור יצור שלא אני הריתי בבטן.
בסופו של דבר הבחירה מימשה את רצוני להיות פועלת דבש. להתמסר לקריירה עצמאית, לעבוד בהשקעות, בכספים או באיכות הסביבה, לזגזג בין מערכות יחסים, לעבור לגור בעיר אחרי שנתיים במושב, לפעול בחופשיות ללא מחויבות. עד שאמבא שרה מתה, חשבתי שכך ייראו כל חיי.
ועכשיו אני כאן.
"אפשר לעזור לך?" קול נעים של מסייעת מעיר אותי מהזיכרונות. אני מרימה את מבטי, קירות האבן מספקים לאוויר לחות וריח קל של אדמה רטובה. לרגע אני מצטמררת.
"תודה, אני פה בשביל הבחירה." אני אומרת ומנסה לשוות לפניי הבעה של בלבול, הפתעה ותימהון.
"מה שמך?" המסייעת שואלת בשביל הנימוס ולשם הפרוטוקול. בעקרון היא מחויבת לסרוק לי את המצח כדי לרשום את התיעוד שלי במערכת.
"קונדורסה." אני עונה בקול קטן.
עיניה הירוקות של המסייעת נעות לעבר המצח שלי והיא מרימה את ידה כדי לסרוק אותו.
אני מוציאה את המערבל מהכיס בתנועה חלקה שהתאמנתי עליה עשרות פעמים. כשאני מרגישה את הרטט הקל שמבשר על סריקת מצח אני לוחצת על כפתור קטן בצדי המכשיר. פיתחתי אותו במיוחד על סמך התדר של מסייעי הבחירה כך שישדר להם נתוני גיל שגויים. לפי המערבל, היום אני קונדורסה בת העשרים שבאה לבחירה שלה.
כעבור עשר שניות שנדמות כמו נצח, המסייעת מורידה את היד ומהנהנת. אני נושמת לרווחה וכמעט בוכה מרוב הקלה. אני יודעת שהתוכנית האמיתית עוד לפניי, אבל מרגישה שעברתי את החלק המסוכן ביותר.
"בואי אחריי, ההדרכה לקראת הבחירה שלך היא בחדר 9105." המסייעת אומרת ומתחילה לצעוד במסדרון אבן סמוך.
אני פוסעת בעקבותיה, משאירה קצת מהבעת הבהלה על פניי. מי לא לחוץ לפני הבחירה הראשונה שלו? האמת, השנייה לא פחות מלחיצה.
המסייעת מובילה אותי אל דלת שיש גדולה. היא מקישה באצבע צרדה באוויר, קול דפיקה נשמע ודלת השיש נפתחת. מאחוריה עומד מסייע מנומש עם שיער ג'ינג'י מקורזל ועיניים חומות רגועות.
"שלום. קונדורסה, נכון?" המסייע שואל ברשמיות. אני מגמגמת שכן ושאפשר לקרוא לי קונדי.
"בואי, היכנסי." הוא אומר בקול רם ואני צועדת לתוך חדר מלבני קטן עם שתי כורסאות קטיפה כהות. אני מתיישבת ומהדקת שוב את הגלימה כך שתסתיר את בגדי הפועלת שלי. המסייע מתיישב מולי.
"אני יודע שהאמבא ניסו להכין אותך לרגע הזה." הוא פותח בקול עדין, "אני יודע שלימדו אותך כל מה שקשור למייצרי חלב ולפועלי דבש, אולי אפילו ניסו לשכנע אותך לבחור בדרך חיים מסוימת. אבל על הבחירה אי אפשר לעבוד, היא יודעת מה גרעין המהות שלך באמת רוצה ומכווינה אותך לתפקיד האמיתי של חייך. היום, את זאת שתבחרי ולא שום דעה קדומה, הטיה, חשש או מחשבה חיצוניים שהתגנבו למוחך במשך עשרים שנה."
כפות ידיי מתחילות להזיע. מחשבה מפחידה חולפת בראשי: אולי הבחירה תזהה שאני כבר בת שלושים ופשוט לא תעבוד?
"הבחירה, כפי שוודאי לימדו אותך, היא בינה מלאכותית מתקדמת שמחקה פעולה גנטית קדומה בבסיס הדנ"א האנושי." המסייע ממשיך בנאום שהוא ודאי כבר יודע בעל פה, "הבינה המלאכותית יודעת להתחבר לגרעין המהות של האדם שבא איתה במגע ולשקף אותו חזרה, ללא תיווך או השפעות חיצוניות. לפני חמש מאות שנה, החברה העולמית הבינה שאנשים בוחרים לעצמם חיים שלא תמיד מיטיבים איתם, וזה יצר אי יציבות מסוכנת מבחינה חברתית וכלכלית. פעולת הדנ"א הקדומה מאפשרת לכל פרט בחברה להגשים את התפקיד שאליו הוא מיועד. בצורה זו, הבחירה יכולה למקסם את ההצלחה של החברה האנושית."
הוא עוצר לרגע למען הרושם.
"העולם נחלק למייצרי חלב ולפועלי דבש והם מהווים קולקטיב חברתי אחד שאחראי לקיומו באופן עצמאי. מייצרי החלב, הידועים גם כאמבא, מקדישים את חייהם להבאת ילדים, חינוכם והדרכתם עד גיל עשרים. הפועלים, הם אנשי התעשייה, עובדים בכוורות השונות ומרוויחים כסף כדי לקיים את המדינה. יש חשיבות עליונה לשני הצירים הללו, כמו גם לרצון של כל פרט להפוך להיות מייצר חלב או פועל דבש כשהוא מגיע לפרקו."
"גיל עשרים הוא הגיל שנקבע כגיל הבחירה. את וצעירים אחרים המגיעים לגיל זה מוכנים לפרוש כנפיים ולהתחיל לתת חזרה לחברה שממנה קיבלתם כל חייכם. התפקיד שלכם בקיום החברה טמון בגרעין המהות שלכם, אם כמייצרי חלב או כפועלי דבש. הבחירה רק עוזרת לכם לגלות אותו החוצה."
היה משהו מרגיע בקולו הרך והמתנגן של המסייע. לרגע שוב ננסך בי האומץ שהוביל אותי לכאן היום. אני עומדת לעשות בחירה חוזרת ולהוכיח שאפשר וצריך גם להתחרט על בחירות, כי לפעמים ממרחק הזמן הרצון הפנימי באמת משתנה. רק הלוואי שזה יצליח.
"לאורך כל חייך הבוגרים לא תהיה לך מסגרת משפחתית קבועה." המסייע ממשיך, "הקיבעון החברתי היחידי יהיה בעבודה, אם כפועלת דבש בכוורת שבה תשובצי, ואם כמייצרת חלב עם האנשים שימוינו להיות אמבא איתך ועם התינוקות שיביאו לפתחיכם. מערכות יחסים זוגיות גם הן לרוב פתוחות וחופשיות, ללא מיסוד. החברה האנושית התקדמה מאז הימים החשוכים של אנשי משפחה וקריירה גם יחד שחיו בתבניות קבועות. היום אנחנו יודעים שהפרדה מוחלטת בין החיים האישיים לעבודה, בין החינוך לפרנסה, היא הכרחית ליצירת חברה מוצלחת."
"אחרי ההקדמה הזו, אני חושב שאפשר להתחיל." הוא מסכם בקול סמכותי. אני מהנהנת.
הוא נעמד ולוחץ על כפתור נחבא בפינת החדר. קול חריקה נשמע וקירות החדר זזים הצידה כמו על ציר, מגלים מאחוריהם מערה חשוכה.
"דבר אחרון," הוא פונה אליי, "לאחר הבחירה את מתחילה חיים חדשים, לא נהוג להישאר בקשר עם האמבא שגידלו אותך. קשר כזה יכול רק לבלבל, לסבך ולהעיק על חייך הבוגרים."
אני מתאפקת לא לחייך לעצמי. הקשר ששמרתי בהיחבא עם אמבא שרה היה הדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיים. אדם תומך שיהיה שם עבורי תמיד, יחלוק איתי קשיים, משברים וחוויות. אדם שקשור אליי בעבותות גורל גם מבלי שהוא בוחר זאת, כי קשר גנטי שלא ניתן להסביר חיבר בינינו ואותו לא היה אפשר לבחור. בזכות הרגל הקצרה שהייתה משותפת לשתינו, אותו פגם גנטי נדיר ונפלא – הפך אותנו שייכות זו לזו.
אמבא שרה הייתה הגורם המשפיע ביותר על חיי, והבנתי את זה לעומק רק אחרי שעזבה את העולם. זה מה שהוביל אותי לפה, אני מזכירה לעצמי, עכשיו אני הולכת להיות משמעותית עבור מישהו אחר כמו שאמבא שרה הייתה משמעותית עבורי. בהנחה שהבחירה השנייה תצליח ובאמת אהפוך למייצרת חלב, כמובן. התרגשות לחוצה חוזרת לפעם בי.
המסייע מוביל אותי אל הפתח. לעיניי נגלות מדרגות עץ רחבות, מוארות בנורות מרחפות קטנות מכל צד, יורדות מטה אל מה שנראה כמו תהום שחורה ואינסופית.
"את נכנסת לסלע המחלוקת." המסייע אומר, "בסוף המדרגות מצויה הבחירה שלך. הירידה למטה ארוכה, זאת כדי לאפשר לדנ"א שלך להתחבר לגרעין המהות השורשי שלו. כשתגיעי למטה תופעל הבינה המלאכותית והיא תציג לך את התפקיד החברתי שיועד לך. את יכולה להתחיל לרדת, בהצלחה."
אני נושמת עמוק ומתחילה לרדת במדרגות העץ באיטיות. אורו הבהיר של החדר מתרחק ממני לאיטו, החשיכה שמסביבי הופכת עמוקה יותר.
אני שוב נזכרת באמבא שרה. במקום מסוים אני מרגישה שאני עושה את זה לזכרה. היא חינכה אותי לעקשנות, לחתירה מתמדת עבור השגת המטרות שלי. מייד כשנודע לי שהיא מתה הרגשתי שזה לא הוגן להישאר לבדי בתור פועלת דבש, בלי להעביר את הידע והאהבה שלה הלאה. בלי להעביר את הרגל הקצרה יותר גם לדורות הבאים – שיידעו שהסממן הזה לא מגביל אותם ואפילו להיפך, הוא זה שייקח אותם צעד אחד קדימה, יותר רחוק מאנשים אחרים.
עם כל צעד למטה אני מרגישה בטוחה יותר. האורות הבוהקים בצדי המדרגות מנצנצים לעברי. ריח המערה אדמתי ולח, דחוס ומרענן גם יחד. אני מתחילה לקפוץ במדרגות שתיים שתיים, נותנת להן להוביל אותי אל העתיד החדש שמחכה לי, אל הבחירה האמיתית שלי, השנייה.
אני מגיעה לתחתית המערה. האור מהמדרגות קלוש והחושך סביבי רחב. אני ממתינה.
האפלה מזמזמת סביבי. האוויר פה דחוס וכאילו טעון באנרגיה כבדה. קשה לי לנשום. בעוד רגע אעבור את זה שוב. הגחליליות, החום, הדינדון של הפעמונים. הצריבה בכף היד הימנית.
בחסות הדממה אני מבחינה בצליל של צעדים. לבי עוצר לרגע ואני מתמלאת פחד. האם מישהו גילה על ההסתננות שלי בסופו של דבר? אולי מערבל התדרים לא עבד? או שאחד המסייעים הבחין בבגדי הפועלת מתחת לגלימה?
אני מכופפת את רגליי לעמדת התקפה. אני לא אלך מפה בשקט, זה בטוח.
תוך כמה שניות אני מזהה דמות מתקרבת.
"מה? מה אתה עושה פה?" אני קוראת בהפתעה, "איך נכנסת לכאן?"
המקשיבון שעקב אחריי קודם נעמד מולי בחיוך רחב, עיניו הבהירות בורקות בהתרגשות. הוא קד קצרות, מתגאה בהצלחתו. ביד אחת הוא מיישר את חליפתו בגוון הקרטון.
"פרצתי לפה די בקלות. המסייעים כאן ברמה ממש נמוכה לעומת הבינה המלאכותית שיש אצלי." הוא אומר בהתנשאות ומצביע על ראשו, "הייתי חייב להמשיך לעקוב אחריך. לא הייתי יכול לפספס את הידיעה שלי!"
"הידיעה שלך?" אני חוזרת אחריו כהד.
"זוכרת שהייתי אמור לסקר ידיעה היום?" הוא מזכיר, "עמדתי ליד החומה ההיא. מודיע אנונימי אמר שצפוי להיות שם אירוע גורלי בחשיבות גבוהה. כשנפלת, הבחנתי בבגדי הפועלת שלך, אבל הגלימה הארוכה שלבשת בלבלה אותי – היא הייתה מתאימה ליום בחירה. אחר כך ראיתי את המכשיר שלך וחיברתי שתיים ועוד אחד."
"על מה אתה מדבר?" אני מנסה להיראות תמימה ולהרגיע את עצמי באותו זמן. המקשיבון אולי מתוחכם בהרבה מהמסייעים אבל אין לו כאן סמכות אמיתית, במיוחד בתפקיד העיתונאי שבו הוא נמצא. הוא יודע מה קורה ללא ספק, אבל הוא לא יכול לסלק אותי עכשיו.
"כבר עברת בחירה פעם אחת, את פועלת דבש." המקשיבון אומר, "ועכשיו את מנסה לעבור אותה שוב. זה מטורף מצידך, אף אחד מעולם לא עבר בחירה פעמיים. המודיע האנונימי לא טעה, המקום והשעה בדיווח היו מדויקים – פגשתי שם אותך!"
"אז אני האירוע הגורלי בחשיבות גבוהה?" אני שואלת בספקנות, "חשבתי שאני לא הסיפור שלך."
"עכשיו את כן! שינוי בחירה זה דבר משוגע לגמרי, זה הולך להיות היסטורי!" עיניו נוצצות, "כבר הודעתי לכל הגורמים הרלוונטיים. הולכים להעלות אותי בכמה רמות אחרי הבחירה הזאת." הוא מסתכל סביבו, "עוד לא פספסתי את הכיף, נכון?"
אני לא מספיקה לענות וכבר תופס את עינינו אור בהיר המרחף מטה מתוך אפלת המערה.
"זה מתחיל." אני אומרת.
3. אירוע גורלי בחשיבות גבוהה
למראה ענן הגחליליות משהו בי מתרגש מחדש. המקשיבון מוחא כף ולוקח צעד אחד אחורה, ממתין לבאות.
תוך כמה רגעים הענן המאיר שוטף אותי כמו גל ומתערבל מסביבי. קול מרוחק של פעמונים נשמע והוא הולך ומתחזק. ענן הגחליליות הופך גדול יותר ככל שהצליל נהיה חזק יותר. אני מרגישה פרפרים בבטן, בלב, בכל הגוף. העור שלי סומר בהתרגשות ומתח עילאיים. קול הדינדון חזק כל כך עד שנדמה כאילו כל העולם הוא פעמון אחד גדול.
רוח חמימה מערפלת את שדה ראייתי. ענן הגחליליות פולט חום רב, הוא עוטף את כולי בבוהק מסנוור, נותן מענה חיצוני להתרגשות הפנימית הגועשת שלי. זה קורה.
אני עוצמת את העיניים ושומעת מיליוני לחשושים מהוסים, שברי משפטים ומילים שהיוו את סך מחשבותיי ורגשותיי בשלושים השנים האחרונות. אני מתנתקת מהמערה, מהמקשיבון, מהזכרונות של אמבא שרה, מכל מה שעבר עליי לפני כן.
הגחליליות מפרפרות סביב ואני מרגישה קול בתוכי שקורא בשמי. זה קולו של גרעין המהות. לבי מתמלא בזרמים חמים וחוזר באופן קדחתני על המנטרה: אני רוצה להיות מייצרת חלב. לאהוב ללא בחירה. להעביר הלאה את החינוך של אמבא שרה, את הרגל השמאלית הקצרה, את התמיכה התמידית. לחנך לשאפתנות. אני רוצה להיות מייצרת חלב.
נראה שקולי נענה. ענן הגחליליות כמו נשאב בזרם מלא אנרגיה לתוך כפות ידיי, אני קומצת אותן לאגרופים לוהטים וחשה צריבה בכף היד הימנית.
ואז פתאום הכול נפסק בבת אחת. הרעש, החום והאור פשוט נמוגים באבחה מהירה, פקיעה של בועת סבון.
כמו בבחירה הראשונה, גם עכשיו השינוי הדרמטי מפתיע אותי ואני שואפת אוויר בחדות.
אני פוקחת את העיניים בלי לזכור שכלל עצמתי אותן. חלל המערה החשוך מקרר את פניי שעד עתה התחממו לאור הגחליליות. גופי נרפה ושוקט. אני מחייכת, עשיתי את זה.
פניו של המקשיבון, מצפות ונרגשות, קופצות מולי.
"נו?" הוא שואל.
אני מרימה את אגרופי הקפוץ ופותחת אותו לאט, על כף ידי הימנית צרובות האותיות פ' ו-ד'.
בקשותיי לא נענו. גרעין המהות שלי לא השתנה. הבחירה השנייה שלי אמרה את שלה: אני נשארת פועלת דבש.
4. צעד אחד אחורה
פ' ו-ד'. שוב. האכזבה המיידית כל כך קשה שלרגע אני מתקשה להאמין שזה באמת מה שאני רואה.
"אני עדיין פועלת דבש." אני אומרת למקשיבון בקול שקט לאחר רגע של הלם.
"מה?!" המקשיבון נראה נרעש, לוקח את כף ידי בידו ובוחן אותה. לאחר רגע הוא מסתכל בי ועיניו אטומות.
"אני לא מבינה את זה." אני ממלמלת, מנסה באצבעות היד השנייה למחוק את האותיות הצרובות, אותן אותיות שראיתי על כף ידי לפני עשור והטביעו בי תפקיד שאני כבר לא רוצה למלא.
"הייתי בטוחה שזה יעבוד." אני אומרת, "זה היה צריך לעבוד."
"אולי המכשיר מקולקל?" המקשיבון שואל בפנים דאוגות.
"איזה מכשיר?" אני לרגע מתבלבלת.
"המכשיר שהפלת על המדרכה כשניסיתי לסרוק לך את המצח."
"מערבל התדרים שלי?" אני שואלת באי הבנה ושולפת את המכשיר מכיס הגלימה, "הוא לא מקולקל."
"מערבל תדר- אוי, אני לא מאמין!" המקשיבון מכה על מצחו. הוא שולח כמה אצבעות זריזות וחוטף לי אותו מהיד.
"היי!-"
"מכשיר בינוני. תדרים נמוכים. עבודה רשלנית." הוא ממלמל בקדחתנות, מסובב את הפלסטיק בין האצבעות והופך אותו, "לא ראיתי אותו כמו שצריך קודם. זה באמת סתם מערבל פשוט, מתאים לשבש בינה מלאכותית ברמה נמוכה מינוס."
"הוא עבד יפה מאוד על המסייעת!" אני אומרת בעלבון.
"עם זה רצית לחסום אותי קודם כשאיימתי עלייך בסריקת מצח?!" המקשיבון מתקשה להאמין, "את לגמרי לא מבינה באיזו רמה אני, הא?"
"אני לא מבינה מה זה קשור עכשיו." אני עונה בכעס.
"הייתי בטוח שזה מכשיר שיכול לשלוט על הבינה המלאכותית של הבחירה." המקשיבון מסביר. "חשבתי שאת רוצה לשנות את הבחירה שלך, לא?"
"נכון. בגלל זה התגנבתי לפה פעם שנייה." אני אומרת בתוקף, "עכשיו גרעין המהות שלי שונה."
"גרעין ה- טוב, את הרבה יותר טיפשה משחשבתי." אומר המקשיבון בתסכול, "זה היה פשוט בזבוז של זמן."
"גרעין המהות שלי באמת השתנה!" אני מתעקשת וקולי צרוד מרוב מתח, "כל חיי רציתי להיות פועלת דבש אבל לפני חמש שנים האמבא שלי מתה. זה שינה לי את כל החשיבה, את כל הרצונות. אני יודעת שהבחירה האמיתית שלי היא להיות מייצרת חלב ולהמשיך את המסורת שהיא הטמיעה בי, לחנך את הדור הבא!"
המקשיבון נראה בהלם לרגע לנוכח ההתפרצות שלי.
"אני רוצה להיות מייצרת חלב, בכל מאודי." אני אומרת ברצינות שקולה.
המקשיבון נראה כאילו הוא עוצר את נשימתו. אחרי כמה שניות אני שמה לב שהוא פשוט מתאפק שלא לצחוק.
"מה?" אני דורשת לדעת.
"החלטת לבוא לכאן שוב, לעבור מחדש את הבחירה והכול על סמך הרצון שלך שאת טוענת שהשתנה?!" הוא צווח בקול גבוה, מתפקע מצחוק.
"תסביר לי מה קורה פה, עכשיו." אני פוקדת בזעם.
"אין דבר כזה רצון! אין דבר כזה גרעין מהות! כל הבחירה הזאת היא שקר אחד גדול!" הוא צועק וצחוקו הופך באחת לכעס. "הבינה המלאכותית דואגת שאתם, בני אנוש טיפשים, תחשבו שהתפקיד שלכם בחברה הוא מה שאתם באמת רוצים להיות."
"מ-מה?"
"הבינה המלאכותית לא פועלת לפי שום דגם דנ"א קדום." המקשיבון מטיח בפניי, "זה מה שחשבתם שהיא עושה, אבל זה שקר. היא לא מאתרת את גרעין המהות שלכם כי אין לכם כזה. זה הכול שטויות של פסיכולוגיה ופוליטיקה חברתית. הבינה המלאכותית רוצה לשמור על יחסי כוחות שווים של קרייריסטים מול הורים, החלוקה שהיא עושה מתוחכמת ומניפולטיבית. היא גורמת לכם להאמין שאתם בוחרים בעתיד שלכם."
"זה לא נכון." הקול שלי רועד.
"ברור שלא," המקשיבון לועג, "כי לא נוח לכם להאמין בזה. הסטטיסטיקה של הבחירה מצוינת, לכל אדם יש סיכוי של 50% להפוך לדבר שהוא רצה להיות ממילא. הרבה מהצעירים שמגיעים לכאן בכלל לא סגורים על עצמם, בני עשרים מבולבלים שמגיעים הישר מבתי החינוך, אבל הסבירו להם שהבחירה היא הרצון הפנימי האמיתי שלהם, אז מי הם שיתווכחו? הבחירה עושה לכולם חיים קלים יותר ועל הדרך גם שומרת על יציבות חברתית לאורך שנים."
"אני לא מאמינה לזה."
"זאת בחירה שלך," המקשיבון עונה ומגחך, "אני רק אומר לך את האמת."
אוזניי מצלצלות. זה יותר מדי בשבילי. אני מרגישה את לבי עדיין זועק ומבקש שאהיה מייצרת חלב, אבל על כף ידי בוהקת החותמת הבוערת של פועלת הדבש.
אין דבר כזה בחירה? ראשי כואב מרוב מחשבות. אני לא מוכנה להתמקד באף אחת מהן. בסופו של דבר רגליי קורסות תחתיי, הקצרה יותר ראשונה, ואני מרגישה את כל הכוחות שאזרתי לקראת היום הזה מתפזרים בחלל.
עוברות כמה דקות של שתיקה.
"יודע מה? זה לא משנה עכשיו." אני אומרת למקשיבון באפיסת כוחות, "נבחרתי פעם שנייה להיות פועלת דבש ואין לי איך לשנות את זה. זה התפקיד שאצטרך למלא כל חיי."
"יופי לך." המקשיבון עונה, ממורמר, "אותי הולכים להשמיד גם ככה."
"להשמיד?"
"כן. אסור לנו לדבר עם בני אנוש על הבחירה."
"אז למה דיברת איתי על זה?" אני מופתעת באמת ובתמים.
"זה בכל מקרה אבוד בשבילי." הוא עונה באדישות. "כבר דיווחתי שאני עומד לסקר את האירוע הגורלי בחשיבות גבוהה וזה לא קרה בסוף. המקשיבונים מתייחסים בחומרה רבה לכל התחום של ידיעות כוזבות, היו מנדים אותי לנצח."
"מצטערת." אני עונה בכנות, "הייתי בטוחה שזה יעבוד."
"כן," הוא לרגע נראה משלים עם גורלו, "כנראה שאת לא מתוחכמת כמו שחשבתי. מערבל התדרים הטיפשי שבנית אפילו לא מדגדג את הבינה המלאכותית של הבחירה. בקושי עליי הוא יצליח לעבוד."
"הוא נועד למסייעים ממילא," אני אומרת בקול עייף, "בכלל לא תכננתי להשתמש בו לבינה המלאכותית של הבחירה."
"אבל חשבת להשתמש בו עליי," הוא מזכיר בטון נעלב, "ואני מתוחכם כמעט כמוה. פיתחו אותנו בערך באותו זמן, למען האמת. רק אחרי כמה מאות שנים בני אנוש הבינו שהם מעדיפים רובוטים טיפשים וצייתניים, אז פיתחתם מסייעים שעושים לכם עבודות ניקיון או שירות ותחזוקה. ברור שמערבל תדרים סוג ז' יעבוד על המוחות הקטנים שלהם."
"רגע אחד!" אני נעמדת, "אתה חושב שהיכולת שלך מספיק מתקדמת בשביל להשפיע על הבינה המלאכותית של הבחירה?"
המקשיבון הולך צעד אחד אחורה.
"אף פעם לא חשבתי על זה." הוא מהרהר בכנות, "זה גם אף פעם לא עניין אותי."
"אבל עכשיו זה מעניין אותך." אני מנפנפת מולו בכף ידי, "אם תעזור לי לשנות את הבחירה שלי, נוכל לעשות פה היסטוריה. אתה אפילו לא צריך להודות שאתה גרמת לזה, או שסיפרת לי על כל העסק מלכתחילה. אם אתה צודק ואף אחד לא יודע שהבחירה היא שקר, הם פשוט יאמינו שהצלחתי לשנות אותה בכוח הרצון!"
"ומה זה ייתן לי?" המקשיבון מקמט את מצחו.
"את האירוע-גורלי-בחשיבות-גבוהה שלך! כולם יאמינו שהצלחתי לשנות את הבחירה שלי, נצא עם הסיפור שלי החוצה. אתה תעקוף את הבינה של הבחירה, יעלו אותך בכמה רמות בזכות הכתבה ואני אהיה מייצרת חלב כמו שרציתי."
"מעניין." רואים בפירוש שהוא שוקל לחיוב.
"אף פעם לא רצית באמת להיות חלק ממשהו?" אני פתאום אומרת, "תמיד אתם, המקשיבונים, עומדים בצד ומגיבים לדברים שנעשים סביבכם. אתם רק צד משני להתרחשות – עוצרים מתפרעים ועוברי חוק או מראיינים אזרחים בשביל כתבות. מתי אי פעם היית יכול לבחור לעשות שינוי, להיות חלק פעיל מהתרחשות? ליזום אותה?"
"לבחור לעשות שינוי." המקשיבון חוזר אחריי באיטיות. ברור שהמילים קוסמות לו מאוד.
"אמרת שהבינה שלך מפותחת הרבה יותר משל המסייעים," אני מזכירה לו, "זה הזמן להוכיח את זה. תבחר ליצור את הסיפור שלך בעצמך. תבחר מה קורה הלאה."
"הא!" המקשיבון מנפח את חזהו, "יודעת מה? אני בפנים! עכשיו תורי לבחור איך ייראה המשך הסיפור!"
הוא מנער את ידיו ומותח את צווארו ואז נעמד מולי. עיניו נעצמות בריכוז רב וגופו הופך דרוך.
אני מנסה להסדיר את הנשימה, להרגיע את ההתלהבות שניצתה שוב ולהכין את עצמי לאפשרות שגם זה, אולי, לא יצליח. אבל זה חייב, אני משכנעת את עצמי, היום אני עושה את הבחירה שלי, הבחירה האמיתית.
בדקות הראשונות, כלום לא קורה. לא ענן גחליליות, לא צלצול פעמונים.
ואז עיניו של המקשיבון נפערות לרווחה, אני עומדת מולו אבל אישוניו רחוקים ולא רואים אותי. מבטו מתרוצץ ימינה ושמאלה. עורו השעווני מאדים במאמץ, שיערו המאפיר מתחיל להיעמד לאט לאט כמו נגוע בחשמל סטטי. אני מקפידה להישאר דוממת כדי לא להפריע לו להתרכז.
בדקות שמגיעות אחר כך אני מרגישה צריבה קלה באגרופי. בהתחלה נדמה לי שזה מרוב לחץ או מתח. אבל בהמשך הצריבות מתחזקות ואני פולטת ציוץ חד של כאב.
אני פותחת את כף ידי ורואה את האותיות פ' ו-ד', עדיין זוהרות באדום, מתעוותות. כל עיוות מרגיש כמו שריטה חדה על העור, לא כואבת ממש אך מפתיעה ודוקרת, מעין סיכה קפואה שמנסה לחדור דרך הבשר החי.
אני מחזירה את מבטי למקשיבון ורואה את פניו הופכות סגולות ממאמץ. עיניו מתבלטות בארובותיהן. אפו הארוך רועד. לרגע אני חוששת שמשהו משתבש.
ידו הימנית עפה הצידה וקדימה, כמעט פוגעת בי. ידו השמאלית מכה גם היא, בתיאום. אני צועדת צעד אחד אחורה. המקשיבון נראה כאילו הוא שוחה בים של נתונים אשר שקופים למבטי. ידיו נעות מהר יותר, מנסות לפרוץ גלים בלתי נראים.
אני מסתכלת שוב בכף ידי הפתוחה. האותיות פ' ו-ד' עדיין שם, רוטטות, אך לידן מתהווה כתם אדום, מעין קישקוש מטושטש.
תנועות המקשיבון תופסות את עיניי. הן הופכות חלקות יותר, איטיות. תוך שניות ספורות ידיו יורדות חזרה לצידי גופו, עורו חוזר לצבעו ושיערו אף הוא מתיישר חזרה לצדי פניו. הוא מתנשם עמוקות, עיניו מפסיקות להתרוצץ. הוא ממקד את מבטו בי ומחייך.
"מה קרה?" אני שואלת אותו. הוא מסמן לי להסתכל בכף ידי.
אני רואה ארבע אותיות מופיעות שם, פ' ו-ד' ולידן מ' ו-ח'.
"מה עשית?" אני קוראת בקול נדהם ומביטה בצירוף החדש.
"הבינה המלאכותית באמת לא מאפשרת לשנות בחירה שכבר נעשתה," המקשיבון אומר בקול עייף אך מסופק, "היא לא נתנה לי לשנות את הבחירה של פועלת דבש למייצרת חלב. אבל הצלחתי למצוא פירצה: היא כן מאפשרת לסמן את שתי האפשרויות ביחד."
"אז…" אני מנסה להבין את ההשלכות, "עכשיו אני גם פועלת דבש וגם מייצרת חלב?"
"כן." המקשיבון עונה וחיוכו מתרחב, "אירוע גורלי בחשיבות גבוהה."
"וואו." אני אומרת, ואחרי רגע מוסיפה באי הבנה, "אבל זה לא נוגד את כל ההתפתחות של המערכת החברתית החדשה? מלכתחילה פיתחו את הבחירה כדי לייצר את ההפרדה הזאת בין עבודה ובין ילודה וחינוך. טענו שהמודל הקודם של הורים קרייריסטים פשוט לא עובד."
"כן, זה היה נראה פתרון טוב בזמנו. אבל לפעמים, במקום לצעוד קדימה באופן בלתי פוסק, גם למחוזות פחות מוצלחים, צריך לעשות צעד אחד אחורה ולראות איך אפשר לשפר את הקיים…" הוא קורץ ומחווה לעברי, "ומי מתאימה יותר להוביל צעד אחד אחורה מאשר מישהי שהרגליים שלה ממילא לא שוות?"
חיוך רחב ופרוע משתלט על פניי. אני סוגרת את האגרוף, סופגת לתוכי את צירוף האותיות החדש. מייצרת חלב ופועלת דבש ביחד.
"אני חושבת שאתה צודק." אני אומרת בקול חזק, "בחירה טובה בין שתי אפשרויות תמיד כוללת אפשרות שלישית: להיות גם וגם."