כך עזבה סופיה
סופיה נדדה בקוסמוס הגדול. חצתה הרים, עמקים, מדבריות, יערות, נהרות וימים, אבל לא הצליחה למצוא ולו רמז אחד למקום היותו של בנה. זמן רב עבר מאז שאבד לה הקשר עימו, והתקווה החלה מפנה מקום לאפשרות הנוראית מכל. אך היא לא הרפתה מחיפושיה, כסהרורית צעדה בוכייה, מאגר הדמעות שבתוכה אין סופי כיקום.
הייתה זו התקופה של ריק ובראשית. העולם פרוש היה בפני כל, כיריעת קנוס ענקית שמשיכות מכחול עדינות רק מתחילות להתהוות בו. לפני שנים רבות, מלך אביהן על הקוסמוס כולו, בנחישות ובחמלה. אולם מאז שעזב, שלטה בו אריאן, אחותה התאומה של סופיה, בעריצות רבה.
אריאן שלחה אל סופיה את קספר, יד ימינה, על מנת לספר לה מה עלה בגורלו של ברק. במשך שבועות תר קספר אחרי סופיה, עד שיום אחד הבחין בכתם הלבן של שמלתה שהתנופפה בפראות ברוח. עומדת הייתה על פסגת הר שרכסו טובל בעננים, ידיה פרושות לצדדים כעומדת לנסוק כנפיים מעלה. "סופיה," נשא קולו אליה מתחתית ההר, "אריאן שלחה אותי אלייך. יש לה מסר חשוב עבורך."
סופיה הביטה בו בחוסר אמון. היא פקפקה במניעיה של אריאן. לבטח שלחה אליה את קספר על מנת להערים עליה.
"איני מעוניינת בדברי השקר של אריאן!" הדהד קולה מבין ההרים סביב.
"היא בקשה ממני לגלות לך היכן בנך נמצא," הסביר קספר. נרעשת למשמע דבריו, עשתה סופיה את דרכה מטה בריצה. כמעט והגיעה אל קספר, אך נעצרה בהיסוס מאחורי אחד הסלעים.
"איך אדע שאינך מנסה להטעות אותי?" שאלה אותו בקול מאשים, "הלוא כל רצונכם להשתלט על הכוכב שלנו, המקום האחרון ביקום שאינו בידיכם."
"תני לי להראות לך," ענה לה קספר ועצם את עיניו. סופיה עצמה אף היא את עיניה והתרכזה במחשבותיו של קספר. הוא הוליך אותה אל מקום הימצאו של ברק. לפתע ראתה את בנה עומד מולה, חי וקיים! דמעות הכאב שזלגו מלחייה התחלפו בדמעות של שמחה שנפלו כמבול פתאומי על הכוכב. ברק חש בנוכחות אימו ופנה לעברה בהתרגשות.
"בני," תקשרה עמו סופיה, "האם נלקחת בשבי?"
"כן," הדהדה תשובתו באוזניה. אני ממוקם בחלק הדרומי של ממלכת אריאן, אבל איני יודע היכן בדיוק."
"אני רואה את מיקומך, אגיע אליך."
"לא," מחה ברק בלהט, "אם תעזבי כעת את הכוכב שלנו, חייליה של אריאן ישתלטו עליו בקלות רבה."
"אני מוכנה להקריב את הכול למען ביטחונך," ענתה בנחישות.
ברק התבונן בה במבט מפציר. "זה בדיוק מה שאריאן מקווה שתעשי. כך תוכל סוף כל סוף להגשים את מטרתה. היקום כולו יהיה תחת שליטתה המלאה ומאבק של שנים יסתיים בכישלון נחרץ!" כאב פילח את לבה של סופיה. היא ידעה שבנה צודק.
"לא אפקיר את הכוכב שלנו ואת אנשינו!" הבטיחה לו. מחשבה נוספת חלפה בראשה, אבל היא מיהרה להסתיר אותה מפניו ומפני קספר. היא הביטה באהבה אל תוך עיניו של בנה, אחר פקחה עיניה. קספר פקח מיד גם הוא את עיניו וחיפש במבטו אחר סופיה, אך היא נעלמה כלא הייתה.
בהיותן בנות עשר, עזבה אימן של סופיה ואריאן את היקום באופן פתאומי, ואביהן נאלץ לגדל את בנותיו לבדו. אופייה השובבי והפראי של אריאן היה כשל אמה. צחוקה המתגלגל ויצר ההרפתקנות הנועז בו ניחנה שבה את ליבם של כולם. לעומתה, ניחנה סופיה בתבונה עמוקה, שהפכה אותה לרצינית ולחמורת סבר. "הידע הוא שמכביד עלייך ילדתי. התבונה מטילה על כתפייך אחריות רבה, לעיתים קשה מנשוא," אמר לה אביה פעם ברוך, באחת מן השיחות היחידות שחלקו ביניהם, ללא נוכחותה השתלטנית של אחותה.
המחלוקת התמידית בין בנותיו הסבה לאביהן סבל רב. עצם נוכחותה השקטה והביקורתית של סופיה העיבה על מצב רוחה של אריאן. היא ידעה שסופיה מאשימה אותה על היותה נהנתנית, אנוכית, קנאית, רעה ובוגדנית, למרות שמעולם לא אמרה לה זאת במילים. על מנת לקבל את תמיכתו של אביה, התלוננה אריאן באוזניו בכל הזדמנות והעלילה על סופיה העללות שווא. אביהן, שהכיר היטב את אופייה של אריאן, הפציר בסופיה למצוא דרך אל ליבה של אחותה. "אופייה כה הפכפך! רגע אחד שמחה, ורגע שני מתמלאת שוב שנאה כלפי!" מחתה סופיה בפניו. 'לו רק הייתה אימן לצידן…' הרהר האב בעצב, היו לבטח לומדות להסתדר אחת עם השנייה.'
כאשר הגיע תורו לעזוב את הקוסמוס הגדול, העניק האב לכל אחת מבנותיו מתנה אחרונה שתעזור לגונן עליהן בבוא העת. לאריאן העניק את יכולותיו העצומות של קספר, עוזרו הנאמן, ולסופיה העניק, בסודיות, את הכוח הנדיר ביותר, שרק היא, בתבונתה העמוקה, תדע להשתמש בו, בעת הצורך.
מיד לאחר שאביהן עזב את היקום, פתחה אריאן, בעזרתו של קספר, במסע כיבוש. כוכב אחר כוכב נכנע למרותה. סופיה ניסתה לדבר אל ליבה ולבקש ממנה להרפות מתאוותה לשליטה, אבל אריאן הכריזה שלא תשקוט ולא תנוח, עד שהקוסמוס כולו יהיה שלה. עבורה לא הייתה זו מלחמה, אלא משחק, והיקום – לוח השעשועים שלה. ללא נוכחותה של סופיה, השליטה רצונה על נתיניה בעריצות רבה. טינתה לאחותה הלכה והתעצמה עם השנים. היא אף ידעה שאביהן העניק לסופיה כוח סודי והדבר עורר בה קנאה עזה.
*
התבונה הסבה לסופיה אושר וכאב. דבר לא יכול להשתוות להנאה שחשה כאשר תקשרה עם שפתם של השמיים, הכוכבים, הנהרות, ההרים, הסלעים, החיות והצמחים. הם לחשו לה את סודותיהם, שפתם טהורה ופשוטה והיא תקשרה עימם ללא כל מאמץ. שפתם של בני האדם, לעומת זאת, הייתה כה מורכבת. היא לא בקשה לקרוא את מחשבותיהם, אבל הן הדהדו באוזניה, מבלי שרצתה בכך. חברתם של מרבית האנשים העיקה עליה, בעיקר כאשר הפגינו תאוותנות, אנוכיות או בורות עיקשת. האמת הייתה טהורה ופשוטה, אך דרכם של רבים הייתה עקומה ופתלתלה והם איבדו את דרכם אליה.
אולם, התבונה לא עוררה בה את הרצון לנסות ולשנות את התנהגותם של אנשים, אלא בדיוק להיפך. היא מצאה עצמה מתבודדת ומתרחקת יותר ויותר מבני אדם. היא העדיפה את חברתן של החיות, הרבתה לשוטט לבדה ברחבי היקום, ישנה במערות, טיפסה במעלה הרים והפליגה בימים. כל רצונה היה לשכוח את שידעה, ולהתרחק ככל הניתן ממה שאינה רוצה עוד לדעת.
באחד ממסעותיה הארוכים ביותר, הגיעה אל יער מופלא שנמצא בעברו הצפוני ביותר של הכוכב. שם, פגשה את תיאו. הוא התגורר בבית אבנים קטן שבנה במו ידיו, עסק בכתיבה ובפיסול באבן, וניזון בעיקר מתותי בר ומיני צמחי מאכל אחרים שגדלו ביער. עיניו הירוקות היו חכמות וכנות. היא נשארה עימו ימים רבים, אך לבסוף נאלצה לחזור, כי ידעה שאביה מחפש אחריה. היא נפרדה לשלום מתיאו, מבלי שידעה שהיא נושאת את בנו. רק לאחר שילדה, עשתה שוב את המסע הארוך אל היער. ליבה החסיר פעימה כאשר מצאה את בית אהבתם הקט, אך הוא עמד ריק ונטוש.
אביהן עזב את העולם זמן קצר לאחר שבנה נולד, והוא לא זכה לראותו הופך לבחור יפה תואר, אצילי ופיקח. היה זה ברק שדחף את אימו להילחם באריאן ולעצור אותה, לפני שכל היקום ייפול תחת שליטתה. הוא זה שאירגן צבא עבורם, ולחם בעוז ובגבורה לצידי חייליו. לחימה עמדה בניגוד מוחלט לאופייה שוחר השלום של סופיה. אם היה הדבר תלוי בה, הייתה מניחה לאריאן להשתלט על הכוכב שלהם.
המלחמה הייתה ארוכה, קשה ואכזרית. ברק וצבאו לחמו בנחישות, אך הם ספגו אבדות רבות. לבסוף, נאותה סופיה לגייס את עזרתם של להקות הזאבים. גם לנשרים קראה לסייע להם במאבקם נגד צבאותיה של אריאן. היא הסבה מבטה בכאב כאשר ניקרו הנשרים את עיני החיילים או כאשר הסתערו עליהם הזאבים ושיסעו את גרונם.
בגלל כוחה הרב של סופיה, נאלץ צבאה האדיר של אריאן לסוג. אריאן הכריזה על פסק זמן ממלחמת הכיבוש, על מנת לתכנן שוב את צעדיה. שלום פתאומי שרר לפתע ביקום. המלחמה פסקה לזמן כה רב שאנשים כבר החלו לשכוח אודותיה. ממלכתם הקטנה של סופיה וברק זכתה לשנים ארוכות של פריחה, שגשוג ויציבות.
ואז, יום אחד, ללא כל הכנה מוקדמת, פחדה הגדול ביותר התממש. ברק נלקח בשבי בידי אחותה. בגחמה של רגע יכולה אריאן לצוות על קספר רב העוצמה להורגו! כיצד תוכל להפקיר את בנה בידיהם??! דמעות של זעם ותסכול זלגו מלחייה. אה! כמה שנאה את מר גורלה. אלמלא ניחנה בתבונה, הייתה עתה לצידו. בנוכחותה, לא היו אריאן וקספר מעזים לפגוע בברק. סופיה לא העלתה על דעתה להשתמש בכוחותיה לרעה, אולם לא תהסס לעשות זאת על מנת להגן על בנה.
היא ישבה מהורהרת במערה שהפכה לה לבית בשנים האחרונות. השמש כבר מזמן שקעה והירחים האירו את השמיים באור נוגה וכחלחל. סופיה ידעה שברק לעולם לא יסלח לה אם תבוא להצילו ותפקיר את הממלכה שלהם. 'אין לי כל ברירה,' חזרה ואמרה לעצמה, 'זוהי האפשרות היחידה!'
"את שניחנת בתבונה עמוקה, יכולה בבוא העת, לבחור להעניק אותה לאדם כלשהו, אולם במחיר חייך," לחש לה אביה לפני שעזב. הוא לא העניק לה כוח חדש, אלא חשף בפניה יכולת שטמונה בה. סופיה חשבה שיום אחד תעניק את כוחה לבנה, אולם, עם חלוף הזמן, הבינה שהיא אינה רוצה להטיל על כתפיו של ברק את האחריות העצומה שהיא נחלתה של התבונה.
לאחר שינה חטופה, קמה השכם בבוקר ונעמדה מחוץ למערה. שלחה מבט אחרון אל הנוף שניבט מולה. רכסי ההרים בצבצו מבעד לערפילי עננים לבנים. היא החלה את דרכה במורד ההר, צעדה באיטיות כמרחפת, התעכבה במבטה על כל סלע ושיח, על כל לטאה עצלה שנשאה אליה עין קורצת. כשהגיעה מטה, התיישבה על גדות הנהר והתבוננה במים הירקרקים שנחו בשלווה למרגלותיה. אחר, נכנסה אל סירתה ושטה לאורכו כברת דרך ארוכה מאוד. רק כאשר ירד הלילה, הרפתה מן המשוטים, ונשכבה על גבה. הסירה נעה כה וכה ברכות עם אדוות הגלים. סופיה שקעה בשינה עמוקה.
קרני שמש ראשונות ליטפו את פניה. היא פקחה עיניה אל יריעת השמיים העצומה שהשתרעה מעליה והתיישבה מיד על מנת להמשיך בדרכה. הנוף ההררי שהקיף את הנהר השתרע מולה במלוא הדרו. 'חסד הטבע, שלווה פלאית,' לחשה בהתפעלות. דאגה מלאה אותה לשלומו של בנה והיא החלה חותרת במרץ.
בצוהריי היום הגיעה אל עברו השני של הנהר. קשרה סירתה ונכנסה אל יער עבות. בעודה מפלסת דרכה בין העצים, ליקטה תותי יער ופטריות מאכל. כאשר הגיעה אל קרחת ביער, קראה לסוסה האהובה שלה, רוח, שהגיעה אליה בדהרה כעבור זמן קצר. סופיה כה שמחה לקראתה. יחד אכלו מן השורשים והתותים שאספה. אחר, התיישבה על גבה. מסע של כמה שעות לפניהן. הן פנו דרומה, אל המדבר, שמעברו ממוקמת ממלכתה של אריאן.
*
קספר רפרף בעיניו מתוך שינה עמוקה. דומה היה לו שסופיה ניצבת מולו, בשמלתה הלבנה. פניה היו כה קרובות לשלו! משוכנע שהוא חולם, שקע שוב בשנתו.
"אינך חולם קספר… הגעתי על מנת להגן על בני. קח אותי אל אריאן," לחשה סופיה באוזנו וליטפה קלות את תלתליו." כמה יפה היה קספר! כשהייתה נערה, אהבה אותו בסתר. כה תמים היה וכה נאמן לאביהן. אבל כאשר העניק אביה את יכולותיו של קספר לאריאן, הקדיש נאמנותו רק לה. לא היה זה מאופיו להטיל ספק בפקודותיה והוא קיבל את מרותה ללא עוררין. "קספר הוא אויב מסוכן," הזהיר ברק את חייליו, "בלעדיו, אריאן אינה מסוגלת לנצח במלחמה."
"אודיע לאריאן שאת פה," זינק קספר ממקומו.
כעבור זמן מה חזר. "אריאן שמחה מאוד שהגעת," בשר לה. "היא מזמינה אותך לסעוד עימה בביתה."
הוא ליווה אותה אל אולם רחב ידיים ומפואר, בו נהגה אריאן לאכול בחברתם של בכירים בממלכה. הארוחות הוכנו על ידי מיטב הטבחים ובמהלך הסעודה הופיעו בפניהם נגנים ורקדנים. אריאן ניגשה אל סופיה כשהיא מושיטה אליה ידיה בטקסיות. "אחות יקרה, שבעה חורפים עברו מאז שראיתיך לאחרונה!" אמרה אליה בהתחנחנות.
"חסכי ממני מילים ריקות אלו," ענתה סופיה בקול מתרה.
הס פתאומי השתרר באולם. האורחים לטשו מבטם בסופיה בסקרנות מהולה בדאגה ובפחד. כולם הבינו שדבר מה גורלי עומד להתרחש. בקשו לנוס על נפשם, אך כוח מסתורי הותיר אותם קפואים בכיסאם.
"אף פעם לא היה לך זמן לגינוני נימוס," חייכה אריאן חיוך מתוח וסימנה לקספר במבטה. קספר נעמד אל מול סופיה, מוכן לבאות. "מדוע את פה סופיה?" דרשה אריאן לדעת בקול רועם, "את יודעת היכן ברק, גשי אליו! שם מקומך עתה, אין לך מה לחפש פה!"
"באתי אלייך אחות, על מנת להעניק לך את כוחותיי." אמרה סופיה ולפתע הטילה עצמה בקידה לפני אריאן.
אריאן פערה את עיניה המומה. 'הייתכן?' שאלה עצמה, 'הרי שקר לא יכול לבוא על בדל שפתיה של סופיה…!' היא נתנה בקספר מבט שואל והתקרבה לעברה בזהירות.
הס מוחלט שרר באולם. אריאן, קספר וכל הנוכחים, קפאו במקומם ולטשו עיניהם בסופיה שעמדה, נטועה במקומה, כשידיה מושטות לעברה של תאומתה. בכוח מחשבתה, העניקה לאריאן את עצם מהותה. התבונה האין סופית שניחנה בה עזבה את גופה וזרמה אל ליבה של אחותה, לשכון בו, לצד אופייה הנהנתני והאנוכי. כעבור דקות אחדות, כאשר לא נותרה בה עוד תבונה, צנחה סופיה אל הרצפה, ללא רוח חיים.
*
עידן חדש החל. אריאן שחררה את ברק ואת השבויים הרבים שהיו כלואים בממלכתה. לאחר מכן, נעלמו אריאן וקספר ועקבותיהם שוב לא נודעו. ברק חזר לכוכב שלו והפך לשליט. הוא נישא לאהובת ליבו וזמן קצר לאחר מכן נולדו להם תאומים. בבוא היום, סיפר להם על סבתם ועל תבונה טהורה שעוד מהדהדת בעולם כזיכרון.