כפתור
הוא בעיקר מרגיש מפוחד, הוא היה מרגיש לחוץ אבל נשמות פשוט לא מסוגלות להרגיש ככה, אז הוא מרגיש מפוחד, הוא לוקח רגע לסדר את מחשבותיו וכשהוא בטוח בעצמו הוא מצווה על הדלתות להיפתח והן נענות. הוא מרחף מעל הרצפה צורתו זולגת טיפה לכל כיוון ונאספת מחדש, הוא לוקח את מקומו מאחורי הדוכן וקורא למחברתו והיא מופיעה.
הם מסתכלים עליו ומחכים, הוא הבטיח להם שזה יהיה חשוב. הוא מנקה את גרונו ומקרין את קולו כך שכל אחד בחדר יוכל לשמוע אותו בבירור.
״בוקר טוב מכובדי ומכובדותיי. אני נמצא פה מולכם, בכדי להביא לתשומת ליבכם נושא חשוב מאין כמוהו״. הוא מעביר את ידו מעל הדוכן וכדור קטן, כחול בעיקרו עם נקודות ירוקות מופיע. ״אני מניח שרובכם אם לא כולכם מכירים את “האנושות” אם לא צופים אדוקים.״
הוא מסתכל מסביבו לראות מה הפרצופים אומרים לו, הקהל מתחלק לארבע קבוצות, אלה שהגיעו מתוך מחויבות לכדור הקטן שנמצא מולו, אלה שהגיעו מתוך כבוד אליו, אלה שהיה להם עניין בשניהם וישבו על קצה הכיסא שלהם ולבסוף אלה שנמצאו מתוך מחויבותם להימצא בלבד. הנשמות מהסוג האחרון ישבו מולו ונראו חסרי עניין, ״עם תרשו לי אשמח לספר סיפור אישי שנראה לי יסביר איך הגעתי לבעיה הזו?״ הוא המתין רגע, מחכה לראות אם מישהו מתנגד, כשנראה היה שאף אחד לא עמד להתפרץ לדבריו הוא המשיך.
הוא הרים את הכדור הקטן מהדוכן והחזיק אותו בגובה העיניים ״הכדור הזה הוא לא שלי, הוא של אשתי. אשתי היא צופה נלהבת של “האנושות”, היא בעיקר התעניינה במוזיקה, היא צברה בתחום כמות עצומה של ידע, היו ימים שלמים שבהם היא דיברה על נישות בתחום וסיפרה לי במונחים שאני אפילו לא יכול להבין על משהו מעניין שהיא מצאה. למען האמת יהיה יותר נכון להגיד שהיא הייתה מעריצה גדולה. קשה לי להאמין שבפעם הבא שאני אדבר איתה היא עדיין תהיה מעריצה. לפני כמה שנים, היא החליטה שהיא רוצה לקחת חלק, היא החליטה להיוולד. מן הסתם מהשנייה שהיא נולדה הפכתי לצופה אדוק. הרשו לי לספר לכם את הסיפור שלה מאז שנולדה: אלברטה אוון נולדה לפני כ20 שנה בעיירה קטנה בסלה, מדינה קטנה וחדשה במזרח התיכון, הכוח הצבאי שלה זעום וההכרה בה בזירה הבינלאומית קטנה, אתם מבינים, סלה הוקמה בגבול בין ירדן סוריה וישראל, לוקחת את השטח שלה מכל שלושת המדינות, מן הסתם כל המדינות רוצות את השטח חזרה ולכן המדינה נמצאת במלחמה מתמדת, המדינה עדיין עומדת היום רק בזכות היריבות בין שלושת המדינות שמקיפות אותה. הוריה של אלברטה היו עיתונים שנשלחו לסקר את המדינה שהוקמה והחליטו מסיבות שלא הצלחתי להבין להישאר לגור שם. כשהייתה בת 3 הוריה של אלברטה נהרגו מהפצצה ישראלית שפספסה את המטרה שלה ופגעה בבית בו הם גרו, למזלה של אלברטה חדרה היה בדיוק מחוץ לטווח הפיצוץ אך הצליל החד של הטיל שהתפוצץ בביתה החריש אותה לשארית חייה. אלברטה חיכתה קרוב לעשר שעות לכודה בחדר שלה לפני שמצאו אותה וחילצו אותה, לאחר מכן היא הושמה בבית יתומים עד שהייתה בת 18. במהלך שהותה בבית היתומים אלברטה חוותה התעללות פיזית ומינית מהילדים האחרים בעיקר בשל היותה באופן מובהק לבנה יותר מהם. באותה תקופה אלברטה גם רכשה ניסיון בעזרה ראשונה ובניה כשנאלצה לעזור לטפל בנזק שנגרם בעקבות נזקי אויב. כיום לאחר שפשוט נבעטה החוצה מחדרה בגיל 18 אלברטה ישנה ברחוב ואוספת נדבות דבר שיש מעט ממנו משום שרוב המדינה ענייה עד מאוד. כמובן שכאשר אלברטה תמות אשתי תחזור לכאן וכל הסבל ישטף ממנה לכן אני מבזבז את רוב הימים שלי בצפייה באלברטה בתקווה שהבחורה המסכנה הזו שסבלה כל חייה תעבור אירוע מצער נוסף שיוביל למותה או שהיא תתאבד״.
הוא עוצר ובוחן את הפרצופים בקהל, לא מעט מהם לחלוטין איבדו עניין, זה לא פעם ראשונה שהם שמעו על אדם אומלל באנושות, הוא מעביר את ידו מעל הכדור, והכדור נעלם. ״לכן אני מציע פתרון פשוט״ הוא אומר ומרים את ידו לאוויר, מעל כף ידו מופיע כפתור ריבועי ורוד, ״אנחנו נתקין כפתור כזה במעמקי המוח של אדם שנולד, במיקום שרק התת מודע והנשמה יוכלו להגיע עליו, וכשהכפתור מופעל הוא גורם להתקף לב קטלני באדם. בעזרת הכפתור הזה כל נשמה שיודעת שהיא באמת סובלת תוכל להפסיק את הקיום הכואב שלה ולחזור עלינו. בהתחשב בכמות הסבל שקיימת באנושות, ובהתחשב בזה שכל המשתתפים הם נשמות במקור, אני חושב שזה הדבר היחיד שמוסרי לעשות.
תודה על זמנכם ואני מקווה שתשקלו את ההצעה שלי בחיוב״
עם מילים אלה הוא סיים את דבריו, לקח צעד אחורה והמתין שכל הצופים יצביעו לגבי ההצעה שלו. ההצעה לא התקבלה למרות שהייתה קרובה לכך, בין ההצדקות היו דברים כמו ״רוב האומנים האהובים עליי סבלו במהלך חייהם״ ו״בלי סבל החלקים הטובים והמעניינים של האנושות לא יהיו קיימים״.
הוא לא ישן באותו לילה, הוא פשוט לא הצליח, הוא שכב במיטה ובהה בה ישנה, מתחת לגשר, מכורבלת בשמיכה העשויה מסווטשרטים ישנים, הוא לא יכול יותר לראות אותה ככה, הוא לא יכול יותר להביט מהצד על הסבל שלה. הוא החליט שבינתיים הפתרון הכי טוב יהיה לשכוח.
בבוקר למחרת הוא התקשר למספר קטן שהופיע בפינת העין בצפיה ב״אנושות״. ״שלום, ברוך הבא למטה הראשי של האנושות, איך אוכל לעזור לך היום?״ אמר קול לא מאיים בצורה אגרסיבית בצד השני של השיחה. ״כן, אה, אני מעוניין להצטרף ל׳אנושות׳, רציתי לדעת כמה מסובך זה להיוולד?״ הוא אומר עם חוסר מנוחה בקולו. ״אני שמחה לשמוע שאתה מעוניין להצטרף לתוכנית שלנו״ אמר הקול בצד השני של השיחה ״התהליך פשוט מאוד, אני צריכה את האישור המילולי שלך לגבי כמה דברים, ברגע שהתהליך יושלם אנחנו נכניס אותך ללידה הקרובה ביותר המתוכננת אצלנו.״
״אה, אוקי, נוכל להתחיל את התהליך עכשיו?״ הוא שאל
״כן כמובן, בוא נתחיל, אני אשאל אותך כמה שאלות עכשיו. שאלה ראשונה, האם אתה מבין שכל עוד אתה חלק מהאנושות אתה תשכח את כל הקיום שלך כנשמה?״
״כן״
״מעולה. מתקדמים הלאה, שאלה שניה, האם אתה מבין שאנחנו לא יכולים להבטיח שום דבר לגבי הנסיבות שבהם תיוולד, אנחנו לא יכולים להבטיח שלא תיוולד לעוני או בחלק של העולם שקשה לחיות בו, אנחנו כמובן גם לא מבטיחים התאמה בינך לבין הגוף שבו תיוולד, האם אתה מבין?״
״כן, אני מכיר את התקלות״
״אוקיי, שאלה אחרונה, האם אתה מבין שמהרגע שתיוולד כל נשמה תוכל לצפות בך ולמרות שלא תהיה מודע לזה לא יהיה לך רגע של פרטיות אמיתית?״
״כמובן״
״אוקי, מצוין, אתה תיוולד בשעה הקרובה, הייתי ממליצה לוודא שאתה לא משאיר עניינים לא סגורים מכיוון שיכול להיות שתהיה חלק מהאנושות במשך הרבה זמן״.
וכך נולד לו גריי לוי לזוג צעיר בדרום תל אביב, אימו היא מחזאית מתחילה שמאמינה שהדרך היחידה לכתוב מחזות טובים היא לחיות ולנשום את הסצנה התל אביבית, אביו הוא פרסומאי בשביל חברה גדולה, עבודה שהוא קיבל דרך הקשרים של אבא שלו, סבא של גריי.
הנישואים של הוריו של גריי אף פעם לא היו יציבים במיוחד, הם הכירו במהלך השירות הצבאי, שם התאהבו אבל לאחר השחרור למרות שעדיין נשארו ביחד הם התחילו להתעניין בדברים שונים, בעיקר כי אימו מתעסקת יותר בתרבות ובמופשט ואביו הוא אדם מאוד ראילי שמתעסק במכירות והכנסות.
כתוצאה מכך שלוש שנים לאחר שנולד, הוריו של גריי החליטו להתגרש. אביו של גריי הסתער החוצה מהדירה ובעודו חוצה את הכביש בפזיזות אל הקיוסק בצד השני של הרחוב הוא נדרס על ידיי אוטובוס, הוא נזרק במורד הרחוב ונחת על הגג של מכונית לבנה ישנה, הצלעות קרסו פנימה וחוררו את הריאות שלו, המוות שלו היה איטי וכואב.
לאחר המוות של אביו, אימו של גריי נמצאה בנקודה בעייתית, היא כבר לא אהבה את האדם שביקשו ממנה להתאבל עליו.
תהליך האבל התיש את אימו של גריי ויצר קרע גדול בינה לבין משפחתו של אביו, מה שיוביל לתהליך משפטי ארוך בנוגע למשמורת על גריי.
בחמשת השנים הבאות גריי חיי במהלך רוב ימות השבוע בדירה הישנה ביחד עם אימו ובחלק מהימים בבית של הורי אביו. השנים האלה היו קשות לקריירה של אמו. היא כתבה את המחזה הראשון שלה ואפילו הצליחה להעלותו על במה יחסית מכובדת, אבל הקהל פשוט לא התחבר אליו, ומחזות כושלים לא משלמים שכר דירה. בגיל 8 גריי ואימו עברו מהדירה הישנה לקומונה באזור של יוצרים אחרים.
בימים שבהם גריי גר בקומונה הוא מצא את עצמו פעמים רבות ללא השגחה, אימו תמיד הניחה שיש מספיק אנשים מסביב והניחה שמישהו ידאג לו כשהייתה עסוקה בכתיבה, ובאמת לפעמים הוא היה עם הילדים האחרים תחת השגחה אבל לפעמים פשוט היה יושב על הגג וצופה בעננים, מדמיין אותם כיצורים קסומים משני צורה שעפים בשמיים.
בימים שבהם גר אצל הורי אביו הוא עבר חינוך נוקשה ורציני שנועד להפוך אותו לתחליף לבן שסביו וסבתו איבדו. זה לא שהם לא אהבו את גריי או נתנו לו לנוח אבל הם ניסו להשתמש בו כדי למלא חור בליבם שאף פעם לא יוכל להיות מלא.
הבעיה האמיתית של גריי הייתה הרבה יותר בסיסית, הוא לא היה מסוגל להרגיש שמחה. אולי זה היה כי המוח שלו היה מחווט באופן שגוי, אולי כי הוא התרגל יותר מידי להרגיש עצוב עד שהוא שכח איך להרגיש שמח, הסיבה לא שינתה יותר מידי, בסופו של דבר התוצאה הייתה שגרי הרגיש אומלל.
אבל בלי שהוא ידע או כנראה אפילו יכול לדעת, במקום שהוא לא זכר, הצעה שגרסה אחרת שלו הציעה התחילה להכות שורשים. שנים לפני אחת הנשמות בקהל ששמעה את ההצעה שלו הייתה כתבת, היא מעולם לא הייתה מעריצה של ה״אנושות״ והחליטה לכתוב כתבה על ההצעה, הכתבה הייתה פופולארית מאוד והנושא של כפתור התאבדות הפך לאחד מנושאי השיחה הכי פופולאריים. נשמות בנו את המעגלים החברתיים שלהן לפי הדעה של נשמות אחרות בנוגע לכפתור, עם הזמן הרעיון הפך יותר ויותר פופולארי ולמרות שזה לקח הרבה זמן, 20 שנה לאחר שהרעיון הועלה לראשונה הוחלט להוסיף ל״אנושות״ כפתור התאבדות.
כל פעם שאחד מבני האדם הפעיל את הכפתור נקודה שחורה קטנה נדלקה על הכדור הקטן שסימן את האנושות, ביום לאחר שהכפתור הותקן, נשמות רבות הסתכלו על הכדור לראות מה יקרה, אלפי נקודות הופיעו בבת אחת עם פתיחת היום, כאשר כל האנשים האומללים החליטו לסיים את חיים. גריי לוי ואלברטה אוון היו בין הראשונים להפעיל את הכפתור, לאחר כשעה כמות הנקודות יותר מהכפילה את עצמה כאשר רבים מהמשפחות מוכות היגון בעקבות גל התאבדויות הראשון החליטו גם הם להפעיל את הכפתור, וכך כל שעה יותר ויותר אנשים הפעילו את הכפתור, עד שכל הכדור היה צבוע בצבע השחור שמסמן מוות, הצער התפשט כמו מגפה וחיסל את האנושות.