254 שניים – עדי פלדמן

שניים

האם הגיע לכתובת הנכונה? הוא עמד בכניסה, ילקוט על הגב, עיניו תרות אחר מספר הבניין, אבל ידע שזהו זה. כאילו קול פנימי גילה לו. קול דמיוני שהיה מוכר לו, לאִיתַי, עד כי לפעמים חש כי הוא שומע אותו ממש. כמו איזה אח בוגר, יודע כל, אבל בעצם רק הד מחשבותיו שלו עצמו. גם אז במספרה שמע אותו.

לא היה הרבה מה לעשות בתור לתספורת אחרי בית-הספר, והוא גלגל בין אצבעותיו הלוך ושוב את שטר הכסף שהכין מראש. הטלוויזיה שידרה קליפ מוזיקה אבל הרמקול היה כבוי, וגם ככה לא יכלו לשמוע הרבה מעל הזמזום המונוטוני של מכשיר הגילוח והפן. מול איתי ישבה זקנה כפופה, בוהה באוויר במבט לא ממוקד. "משהו בה מוזר, בזקנה," אמר לפתע הקול בראשו של איתי, וידו נקפצה על השטר כאשר ניסה להבין מה היה זה. הוא הביט בשיער הלבן, האסוף לפקעת הדוקה. היא הייתה צנומה, מהזקנים הכחושים שעורם מלא הקפלים מדלדל מעל עצמותיהם, הבחין, כאשר הזיזה את זרועה והוא הבין לפתע מה משך את מבטו. היה זה הקעקוע. מהמרפק עד לכתף התפתל על הזרוע דרקון מרשים, בצבעים עזים וחיים כאילו צויר על גופה אך אתמול. גם אם היה הדרקון ממוקם על זרועה של חיילת על חוף הים או ברמנית בחתונה הוא היה משאיר רושם חזק מאוד, ידע איתי, אבל היא לא הייתה לא חיילת ולא ברמנית. אולי הייתה פעם. גם אני אהיה פעם זקן, המחשבה היכתה בו במלוא משמעותה. הסבתא, כמו קראה את מחשבותיו, פתחה לפתע את פיה וקירקרה אליו. "נכון שהוא מקסים?" שאלה בקול צרוד, "זה ציון, דרקון המחמד שלי. כשהייתי צעירה עוד היו דרקונים בעולם. קעקעתי אותו למזכרת." עיניה, שקודם לכן נראו לו בוהות, נדלקו באיזה זיק פנימי, ואיתי חייך בנימוס ומיד חזר להביט בשטר שלו, ולמולל אותו בין שתי אצבעותיו. "רק שלא תתחיל לדבר איתי עכשיו," קיווה בשקט, ובדיוק אז אלי הספר צעק "ביי גבר" ללקוח שסיים ועמד לצאת, וסימן בידו לאיתי שתורו הגיע. זמזום המכונה התחדש, אלי דיבר עם איתי על כדורגל, ואיתי שכח מהזקנה ושכח מהקעקוע. עברו כמעט חודשיים עד שנזכר בהם שוב, במסיבת יום-ההולדת.

האצבעות רעדו קצת כשהושיטה לעברו את קערית הזכוכית עם הסוכריות, והן נקשו זו בזו. איתי לקח אחת, קשה ודביקה ככל שהייתה. הוא ניסה להבין אם הפרחים על השולחן הסלוני העתיק היו אמיתיים או מלאכותיים, והחליט שמלאכותיים. הסלון לא הריח מפרחים, אלא דווקא ממשהו קצת שרוף, אולי טוסטר ששכחה לכבות, חשב. על הכוננית שלצידו, תמונות משפחתיות ישנות סיפרו סיפור שדהה. גם הזקנה נראתה כמי שחושבת כך, ותווי פניה שקעו כשהבחינה בו מביט בהן. הוא היסב את מבטו אל הדרקון שעל זרועה, שנראה כה חי ועז, בולט בזרותו על הגוף והמרחב הזה.

הם העבירו ביניהם כמה מילים של נימוס, ועוד דקה או שתיים של שקט, שארכו זמן רב יותר בעיניו, ישוב על קצה הספה. היא תמכה את ידיה על משענת הספה להיעמד, אחזה במקלה ודידתה למרכז הסלון, ממלמלת בקולה הצרוד, כאילו לעצמה. אחר הניחה למקל ליפול, ושנותיה כמו נשרו איתו. חזקה וזקופה נראתה פתאום, חשב, אישה ללא גיל. ידיה נפרשו אל-על. הנפת הידיים הייתה פתאומית, היא סבבה סביב עצמה כמו הדרווישים המתפללים שראה פעם בתכנית טלוויזיה. עוד סיבוב ועוד, גל של חום שטף אותו, כמו הדף של אנרגיה. הגל עבר והיא שלחה יד כחושה ומשכה אותו מהספה פנימה, אל תוך המעגל. זרוע כחושה וריקה מצבע. הדרקון כבר לא היה שם. הוא עמד לצידה.

"עכשיו אתה מבין?" קרקרה צחוק צרוד, "אני לא מדברת לעצמי. אני לא מהזקנים *האֵלֵה*. זה ציון, תכיר."

איתי הנהן, עיניו מחשבות לצאת מחוריהן. "אהלן גבר." הדרקון לא יכול היה להישמע יותר אדיש. 

"למה באת אליי, איתי? הסברת לי בטלפון שאורן מזרחי שלח אותך, שהוא חשב שאני יכולה לעזור לך?"

"הוא חשב שאת יכולה ללמד אותי. אני, אה, אני מנחש דברים…"

"דברים?" היא הרימה גבה כסופה אבל חייכה. היא ידעה.

"כן, דברים, לפני שהם, לפני שהם קורים. לפעמים זה משהו גדול, כמו אסון שעומד לקרות, לפעמים זה משהו קטן, נגיד, שהקעקוע שלך מוזר, חי."

"עאלק קטן ועאלק מוזר," ציון נחר בבוז. גיצי אש התעופפו אך נכבו במעופם לפני שהגיעו לספה, כמו זיקוקים. ריח שרוף עלה שוב באפו של איתי. 

"והחלומות?" היא ידעה. היא באמת ידעה. אצבעותיו חיפשו בכיס משהו להיאחז בו.

"כן", ענה, "אני קורא חלומות."

הוא היה הראשון להרים את ידו כשאורן הקוסם ביקש מתנדב, אפילו שהורמה מהוססת, לא גבוה באוויר, כי ידע שלא ייהנה מהמבטים של כל הילדים עליו. בסתר ליבו טיפח חלום להיות קוסם כשיגדל, הוא חשב שיהיה ממש טוב בזה. "ילדים וילדות," הכריז הקוסם, "אני עומד לעשות כאן קסם שלא רבים יכולים לבצע! אני עומד לקרוא את המחשבות של יובל!". הוא הניף את ידיו לאות מחיאות הכפיים. יובל, כלת יום-ההולדת, עמדה לידו מתרגשת ונפוחה מחשיבות. היו שמועות שאייל יציע לה חברות אחרי המסיבה, והיא קרנה מאושר ומתשומת-הלב שזכתה לה היום. "יובל תכתוב כאן מספר," איתי הביט בקוסם, שהגיש לה לוח מחיק ומארקר, "ואני אצטרך לנחש אותו. אבל קודם, אנחנו נעשה ניסוי קטן עם המתנדב האמיץ שלנו, -?" מבט שואל הופנה אל איתי, שענה, בקול קצת שקט, "איתי". "נעשה ניסוי קטן עם איתי. ראשית תבדקו שניכם, יובל ואיתי, את הלוח שלנו, לראות שהוא נקי, לא מחובר לשום דבר." איתי צפה ביובל לוקחת פיקוד וממששת את הלוח מכל צדדיו. "אין פה כלום."

"נהדר," אורן דחף את המארקר לכף ידה. "יובל, את תכתבי כאן מספר, בין אחד לעשרים,  ואתה איתי, נסה להתרכז, לגלות מה יובל בחרה." היא לא סיימה לכתוב ואיתי אמר, עדיין בקול די שקט, "אחת- עשרה". יובל סובבה את הלוח לעבר הקהל. "ניחוש מצויין!" התפעל אורן הקוסם, "אחרי הכל אנחנו חוגגים כאן יום הולדת אחד-עשר ליובל המקסימה!!" והוא אותת לכולם למחוא שוב כפיים, יובל לצידו בחיוך מתרגש שאיים להתרחב עד מעבר לגבול האפשרי של פניה.

"יאללה, בחרי לנו עוד מספר." היא חשבה רגע ואז כתבה. איתי שמע את הקול הפנימי, הידען, לוחש משהו בראשו. "תשע" אמר. הפעם כולם מחאו כפיים מעצמם, כשהיא סובבה את הלוח, הסיפרה תשע עליו. "אלופים אתם!" אורן הקוסם שם את הידיים שלו על הכתפיים של שניהם, מבטו באיתי וגבותיו סמוכות מאוד זו לזו. " עכשיו מספר בן שלוש ספרות!"

מאה עשרים ואחת, ידע איתי, עוד לפני שכתבה, לפני שהמארקר נגע בלוח, אבל הוא חיכה, בסבלנות, שתסיים, מבחין בשקט המתוח ששרר פתאום בחדר, ואז אמר בקול: "חמש מאות". אורן הקוסם חייך. יובל סובבה את הלוח שלה והשקט בקהל הופר, כמו באנחת רווחה, כשקראו.

"היי אתה, אלוף, בוא לכאן רגע," אורן הקוסם כיבה את המגבר, אסף את החפצים שלו. "אתה רימית באחד האחרון, נכון? אתה ידעת מה היא עומדת לכתוב שם עוד לפני שהיא הרימה את העט".

איתי הנהן, פיו מלא במבה וביסלי, באיזון מושלם של טעמים שאהב לארגן לעצמו בסוף כל יום-הולדת. "עשית בחכמה." אורן ניער את הכובע שלו ופלומה נשרה החוצה, מזכרת מהקסם עם היונה. "הם היו מפחדים ממך, חושדים שתבוא יום אחד ותנחש את כל השאלות למבחן, או, כשתגדל, את המספרים של הבורסה. אבל אנחנו יודעים שזה לא בדיוק עובד ככה, נכון?" הוא חייך אל איתי, ואיתי הרגיש שאורן הקוסם היה קצת עצוב שזה לא עובד ככה.

"אני רוצה ללמוד להיות כמוך, קוסם."

אורן קיפל את הכובע בשלוש תנועות מהירות. "מצטער חמוד, אני לא יכול לעזור לך אפילו אם הייתי רוצה. יש לי שלושה ילדים קטנים כמוך בבית לפרנס, כל היום בימי הולדת, מתנסים, קניונים. אבל אתה באמת חייב עזרה. מישהו שידריך אותך." הוא נעצר עם הכובע ביד, לפני שהכניס אותו למזוודה, "רגע, מה עם —-?," הוא בדק משהו בנייד. "לכתוב לך את המספר טלפון או שאתה כבר תנחש לבד?" איתי צחק. אורן הקוסם שלף כרטיס ביקור והעתיק את המספר על גב הכרטיס. "זאת המורה שלימדה אותי, תנסה לדבר איתה, תגיד לה שאורן מזרחי שלח אותך. אני מקווה שהיא עדיין חיה, כן? בתקופתי היא הייתה בפנסיה… תנסה, תתקשר בנימוס." איתי הטמין את הכרטיס בכיסו, הוא לא נהג להתקשר לאנשים, ועוד יותר לאנשים שלא הכיר. והוא גם ידע, איכשהו ידע, שיש לה קעקוע של דרקון על הזרוע.

איתי טיפס על המדרגות לקומה הראשונה, באפו הריח החרוך המשונה, אליו כבר החל להתרגל, כמו טוסט שנשרף. מבפנים בקעו באסים של שיר קצבי. זה מה שמרינה העוזרת משמיעה כשהיא מנקה את הבית? הוא דפק בנימוס על הדלת אבל הנקישה נבלעה ברעש. בזהירות פתח את הדלת.

ציון היה שרוע על הספה, הרגליים על המסעד והרמקול הגדול לצידן, קערת גרעינים על השולחן הסלוני העתיק מולו. "מה המצב, הארי פוטר?", הוא הזיז את הראש לפי הקצב, "סבתא'לה לא איתנו כרגע. ירדה לשבת קצת על הספסל בגינה." איתי לא היה בטוח מה להגיד. "אנשים לא ישימו לב שאתה לא על הזרוע?"

"היום היא לבשה צנוע," ציון גיחך, "הגיע הזמן, בגילה, לא?"

ציון היה בעצם חלק ממנה ומהקסם שלה, הסבירה לו כבר בביקורו הראשון בביתה, שביב מאישיותה שהתפצל לחיים משל עצמו. כמו גנגסטר בתוך בלרינה, חשב. כמו הקול שדיבר אליו במחשבותיו שלו. "שמע ילד," ציון עצר את איתי שהסתובב לכוון היציאה, "גם אני פותר חלומות. אתמול, לדוגמא, ראיתי בחלומי שבע פרות מלאות ושבע פרות רזות. יודע מה זה אומר?"

איתי הסתובב בחזרה. "שיהיו שבע שנים טובות ואז שבע שנות בצורת?"

"לא," גיצים שוב נורו מאפו של ציון כשחירחר מצחוק, "זה אומר שאני רעב רצח. כל מה שסבתא'לה מסוגלת לאכול זה במרקם יוגורט. אולי תהיה ילד טוב ותביא לי מנה שווארמה?"

אבל איתי בקושי הקשיב, הוא היה מרוכז עדיין בגיצים ובתהייה האם הם עומדים לשרוף את הסלון. "זה שטיח חסין אש, דרך אגב," ציון נהם והגיצים פסקו.

"היא ממש עוזרת לך, אה? מלמדת אותך משהו אפקטיבי? אין לי ריכוז לדברים האלה, אתה יודע, 'ראייה'. בזמן השיעורים שלכם אני או ישן או בספוטיפיי על 'אלטרנטיב היפ-הופ'. יש להם אחלה מוזיקה בזמן האחרון, תנסה."

"כן, היא עוזרת לי, הרבה."

זה לא שה'ראייה' שלו התחדדה או השתפרה בזמן שעבר. זה עצם ההבנה של קיומה, קיומה של ה'ראייה', והשליטה בה, במקום שתשלוט בו. קצת כמו חיה פראית שלמד ללטף ולאלף לחיית המחמד שלו, דרקון מחמד אולי. היא אפילו עזרה לו לצייר אותו, את הדרקון הפנימי שלו, על דף נייר. לו יכל הדרקון לדבר, ידע, היה לו הקול העמוק והבוגר, הקול שבמחשבותיו.

"רוב בני-האדם ניחנו ב'ראייה', אבל רובם לא עושים בה שימוש." אמרה לו. "האגו שלהם מסתיר אותה. אגו, שאיפות, יצרים, רצון להיות תמיד צודקים… כולם מעוורים. זו הסיבה שה'ראיה' מופיעה בעיקר אצל ילדים, הם פחות מושפעים."

"אז יכול להיות שכשאגדל, אפסיק לראות?"

"יכול להיות. יכול בהחלט להיות." היא הביטה בעצב אל הכוננית שממול. "אתה יודע שה'ראיה' שלי היא כלום לעומת מה שהייתה פעם. הגיל עושה את שלו. אולי עוד דברים."

המילים הדהדו במחשבותיו: אגו… רצון להיות צודקים… אבל, מול מי?

"יש לך משפחה?" שאל ומיד התחרט, כי ראה את המצח שהתענן, והאישונים שנדדו, שוב, אל עבר התמונות הישנות על הכוננית. "איפה נולדת?" מיהר לשנות נושא.

"אתה ילד טוב," היא חייכה. 

איתי נרדם וכרגיל מיהר לעטוף אותו חלום. היא רקדה בחדר. אבל היא לא הייתה עדיין סבתא, אלא אישה צעירה. קומתה הייתה זקופה, העור היה חלק, אפילו ציון לא נראה על הזרוע. אולי הוא נוחר בחדר השני, חשב איתי, אבל הוא ידע שלא. שציון עוד נסתר בתוך תוכה אז, עוד לא יצא החוצה. הוא הביט בה עולה על קצות האצבעות, הידיים פרושות לצדדים, כמעט עפה. היה מוזר לראות אותה מתנועעת בקלות כזו, קפיצית. המוזיקה פסקה לפתע והיא הבחינה בו, עומד בפתח הדלת עם פיג'מת החיות. מיד קפצה עליו, חיבקה ונישקה ודיברה. אני לא אני, הבין לפתע, לא איתי אלא ילד אחר. המוזיקה המשיכה, אך התמונה התערבלה, והוא מצא את עצמו יושב באולם גדול, צופה בהופעת מחול. הקהל סביבו פסיפס של צופים לבושים בהידור, חלקם כהי עור, חלקם מלוכסנים. כך נראו האנשים כשטייל עם משפחתו בחו"ל. לצידו ישבה אישה בעלת תווי פנים אסיאתיים, זרועה שלובה בזרועו. הוא הביט בידיו וגילה שהוא כעת אדם מבוגר, ולאצבעו טבעת נישואין. המוזיקה פסקה, המופע תם והוא הצטרף, נסחף, לגל מחיאות הכפיים לרקדנים המשתחווים על הבמה. ושוב התמונה התערבלה, והכל היה שקט, שקט מאוד לפתע. זקנה ישבה על הספה בסלון, ידיה נשענות על ההליכון שלה, זה עם כדורי הטניס על הרגליות, ראשה שמוט ועיניה בוהות בתמונות הדהויות על הכוננית. תמונת הילד בפיג'מת החיות, ותמונת הגבר עם טבעת הנישואין, זה שבגר להיות.

התמונות ניצבו כמו שהופיעו בחלומו, כפי שמסתבר שזכר אותן ולא היה אפילו מודע לכך. הילד בפיג'מה, הגבר עם טבעת הנישואין. תמיד היו שם, ברקע הסלון, אבל רק היום היישיר אליהן מבט. סבתא נראתה חצי מנומנמת וציון שרבץ על הספה פיצח גרעינים להנאתו. "איפה הבן שֱלַךְ?" שאל איתי לפתע. ציון ירק בבת אחת את הקליפה וכמה גיצים מהפה, מזועזע. סבתא התעוררה. "איפה הוא??" חזר ציון על השאלה, "עבר לאמריקה, חי את החיים הטובים." הוא שילב את זרועותיו בהפגנתיות והרים את רגליו שוב אל מסעד הספה. איתי שב והזכיר לעצמו שציון היה בעצם חלק ממנה, פן בנשמתה שהשתחרר ויצא החוצה, כמו יד נוספת, אולי. היא עצמה נראתה קצת יותר רגועה, דווקא. "צחי חי בניוטון כבר הרבה שנים, איתי. זה מקום מאוד יפה ליד העיר בוסטון בארצות הברית."

"קורא לעצמו 'זאק' עכשיו, האמריקאי הקטן," נהם ציון. "בוסטון רחוקה," נאנחה, "ולצחי-זאק יש שם משפחה וילדים. קריירה מפוארת. השעות והזמנים הפוכים לגמרי. כשהם מסיימים עבודה ולימודים אני כבר בחלום השלישי. פנים אל פנים לא נפגשנו כבר עשר שנים. זה לא פשוט לצחי לעזוב הכל שם ולטוס לכאן, במיוחד שלג'נט יש פחד גבהים."

איתי חזר וחשב על האישה האסיאתית שבחלום. "תירוצים עלובים," סיכם ציון את הדברים.

איתי הנהן. היא נַבְלָה בודדה. ציון היה לצידה אך היה היא עצמה. לדבר לעצמך לא נחשב.

"היא צריכה לנסוע אליו," אמר קול בוגר בראשו.

"למה באמת שלא ניסע לאמריקה??" ציון רקע ברגלו בחוסר סבלנות, "לא יזיק לי איזה המבורגר טוב לשם שינוי."

איתי חייך. החיוך התמים עם הגומה בצד, שהזכיר לה כל-כך את צחי, כבר מההתחלה, אז במספרה.

"אני כבר לא בנויה למסעות כאלו," נאנחה, "חוץ מזה אני אהיה שם אורחת לא רצויה."

"הוא אף פעם לא הזמין אותך?" שאל איתי.

"הזמין, הזמין," רטנה, "אבל הוא לא באמת מתכוון לזה."

"איך את יודעת?"

"אני יודעת."

למה בעצם חשבה כך? כבר שכחה.

"אני לא מכירה שם אף אחד חוץ מצחי ומהמשפחה שלו."

"גם כאן את לא בדיוק מלכת חיי החברה," ציון נשמע משועשע.

היא עדיין זכרה את פני המלאך שלו כשהייתה נכנסת לחדרו בלילה ומביטה בו ישן, מכורבל בשמיכה, בפיג'מת החיות שלו. הלב היה מתמלא על גדותיו באהבה, ויחד איתה, בלתי רצוני, היה מתגנב החשש שמשהו יקרה לו, הרצון לגונן עליו. החלומות בהם ראתה אותו רחוק ממנה רדפו אותה, כי ידעה לפרשם. לא ניחשה שאם יאבד לה יום אחד, לא אסון או תאונה יגרמו זאת, אלא התנתקותו ממנה, צעד אחר צעד, תחילה במרחק הפיסי ואח"כ בכל.

אבל אחרי הכל זה לא היה על צחי. זה היה עליה ועל צחי, קשר בין שניים, לא אחד. אמא ובן. כשהרפה את האחיזה בחבל בצד שלו, ואחר שמט אותו, גם היא שחררה. שותפה לפשע. ואולי הכל התחיל כי משכה חזק מדי בהתחלה, רגילה לקירבה המוחלטת של הילד, עיוורת למרחב שנדרש לגבר.

היא עמדה מהורהרת עוד רגע, מאפשרת לזכרונות להפשיר, להתפוגג. לזכרונות. למרירות. בידה הרועדת הרימה את שפופרת הטלפון הקוי, מאזינה לצליל החיוג.

איתי קפץ על המדרגות שתיים שתיים, נזהר שלא להחליק על הרצפה המתייבשת מהניקיון ושואף אל קרבו בהנאה את הריח השרוף המוכר. מרינה העוזרת פתחה את הדלת, מגב בידה, אבל משהו, הבחין איתי, לא היה כרגיל. "Not here", היא הניעה בראשה מצד לצד,

 "Savta is not here. She went on a journey. ", היא חייכה קלות,

" flying to meet her son in America, she may stay there for a while…".

הוא נעצר בפתח. הספה עמדה ריקה, ההליכון עם כדורי הטניס מסודר למשעי לצידה. מקל ההליכה לא נראה לעין. שקט עמד בבית, את המוזיקה הקצבית שמע תמיד ציון, ולא העוזרת, נזכר. רק כמה כתמים חרוכים של גיצים על השטיח הסגירו מי ומה חיו כאן עד עכשיו.

"She left this for you" בידה הצביעה על הכוננית הישנה.

לצד תמונות המשפחה הדהויות, נח ציור הדרקון שלו, והוא אסף אותו בפיזור נפש. משהו זז על הכוננית, איפשהו בקצה שדה הראייה שלו. הוא הביט מטה אל הדף המצויר. למגעו של איתי נע זנבו המשונן של הדרקון, תנועה אצילית שארכה רק הרף עין, שבריר שניה. פיו נפער. "היא תכתוב לך," אמר הדרקון בקולו העמוק, ויצא מן הדף. איתי צפה בו ממלא לפתע את החדר, קשקשיו הכסופים נוצצים לאור הנברשת. שוב נפער פיו, אבל הוא חייך. "אז… אתה… הדרקון שלי? אתה נשאר איתי?"

"תמיד הייתי איתך."

בזהירות ובשימת-לב קיפל את הדף, ידיו רועדות. הוא נתן מבט נפרד בסלון, שאף נשימה אחרונה, ואז פנה ויצא החוצה, אל גרם המדרגות.

הכנפיים נפרשו לכל רוחב הכביש. היא שכחה כמה ארוכות הן. כשטיפסה, בקושי, למקום מושבה על הכתף, הקפידה לדחוף לפינה בטוחה את מקל ההליכה שלה ואת שקית האוכל. ציון סקר במבט מתנשא את המכוניות החונות. "שכחת להדביק לי על הזנב את מדבקת 'איך הנהיגה שלי?' " צחק. האוויר התערבל תחת מוטת הכנפיים והם המריאו אל על, מעל לשורות בתי הבטון, הקיוסק, הגינה, המספרה של אלי. הרחובות הקטנים פינו מקום לכביש המהיר, למגדלי מגורים, משרדים, ואז, בלי הכנה מוקדמת, לחוף. "איך הם לא רואים אותנו?" נהם. "אנשים רואים מה שהם רוצים לראות," ענתה בהרהור.

השמש החלה לשקוע, צובעת את השמיים. חבטות כדורים על מטקות נשמעו. "מה עם עצירה קטנה ב'שיפודיה של יוסי'?" ציון העיף מבט מקווה אל המסעדות על קו החוף. "אי אפשר," הקמטים נחרצו בפסקנות, "נטוס כשתיים-עשרה שעות, אם לא נעצור לעצירת ביניים. וחוץ מזה", היא טפחה בחביבות על שקית האוכל, "יש לנו את כל הצידה לדרך שאנחנו צריכים."

הדרקון נאנח והסב את מבטו מרסק תפוחי העץ ומגביעי היוגורט שבשקית, והם הגבירו מהירות במעופם אל עבר השקיעה, הרוח שורקת מתחת לכנפיים. על החוף, ילדה פעוטה שהבחינה בהם משכה בשמלתה של אמה. "אמא! אמא!", קראה. "כן, חמודה," אמרה האם, אפה תקוע בטלפון הנייד. הילדה שמטה את הכף והדלי על החול ורק הביטה בהם, מתרחקים, עיניה בוהקות בסקרנות. דמותם הלכה וקטנה, הלכה והיטשטשה, עד שנבלעה בכתמי השמש השוקעת על הים, כתם מרקד של אור.