הראש שלו כאב. הראש שלו כאב כבר הרבה שנים. הוא למד להתרגל לכאב; לחיות אתו. אבל חבורת הקצינים שדיברה מולו בשעה כל־כך מוקדמת בבוקר בהחלט החמירה את כאב הראש הזה.
"לדעתי יש לצאת למתקפה תכף ומיד", אמר קצין שכל מדיו היו מעוטרים עיטורי כבוד. הוא היה הקצין של חטיבת הפרשים והם תמיד ששים אלי קרב. אילו לכל הרגליים היו סוסים, אולי גם הם היו מצטרפים ללוחמנות זו.
"עלינו לחכות להוראות מהמלכים", מחה קצין הדת. משהו בו היה כה צייתן למלכים ששר הצבא חשב שאולי הוא כמו נשלח על ידי המלכים להלשין להם על כל עבירה.
"מניסיוני", אמר הקצין הזקן והמנוסה, ראש כל חטיבות הרגלִיִים. שר הצבא אף פעם לא הצליח לזכור את השם שלו. "אל לנו להחליט דבר לפני שנשמע את שיש לסיירים לומר".
קצין הפרשים נחר בבוז. "ומה יש להם לומר? תמיד הם אומרים 'צבא האויב קרוב מתמיד! חייבים לפעול!' נו, באמת!".
הנער המשרת של שר הצבא נכנס לאוהל הפיקוד. "קצין הסיור, המפקד". ואחריו נכנס קצין רזה שנראה כמו שיח מעוך. הכול השתתקו כדי לשמוע את שיש לקצין לומר. הקצין סידר את נשימתו.
"יום רכיבה", הוא אמר. "עשרת אלפים חיילים", הוא הוסיף ונדם.
"'חמשת אלפים'?", התפלא שר הצבא. אלו לא המספרים שאמרו לו המודיעין. אלו לא המספרים שהוא היה מוכן לקראתם. יש בידיו צבא של חמש מאות אנשים וגם הם לא חוד החנית. "יום?!"
"בדיוק!", אמר קצין הפרשים. "אולי יש להם יותר חיילים, אבל עם גורם ההפתעה אנחנו ננצח אותם בלי בעיה. עלינו לצאת מיד למתקפה!".
"במספרים כאלו מובן שעלינו לחכות לאישור המלכים. הם בוודאי ידעו מה לעשות", אמר קצין הדת.
קצין המודיעין זע באי נוחות במקומו. הוא כנראה הבין שהוא פישל. "מקורות מסרו לי גם שיש ביניהם מכשפה".
"וזה רק מחזק את הטענה שלי שעלינו לחכות לאישור המלכים".
"רץ מלכים", בישר פתאום הנער המשרת. בחור בגיל העשרה לחייו, נפוח מגאווה עצמית עם שריון מבריק שלא ראה חרב מימיו ועליו רקום סמל המלכים נכנס פנימה בצעד גאה. הוא הסתכל סביב ביוהרה כאילו כל אותם קצינים חשובים הם קבצנים ברחוב. כך היו רצי המלכים – נפוחים מגאווה בלי סיבה אמתית. הוא הגיש לגנרל קלף מגולגל והסתכל סביב בגאווה עצמית. שר הצבא התחיל לרפרף על הדף כשהוא פולט מילים.
"בלה־בלה־בלה… האויב רחוק… אין לחשוש… הגבול הוא החשוב… בקיצור, הם אומרים לנו לא לתקוף", סיים שר הצבא ההמום לקרוא את האיגרת.
"כן", אמר רץ המלכים בשחצנות. "כי האויב הוא פחדן שלא יעז לתקוף. הם נמצאים בערים הבצורות שלהם ואין להם סיכוי מול הצבא האדיר שלנו. אל תדלג על החלק הזה באיגרת, הוא הכי טוב".
"למה קראת אותה, רץ?", שאל שר הצבא בתקיפות.
"ובכן, אני צריך להעביר מסר. אם אמות בדרך או שהקלף ילך לאיבוד, המסר בכל מקרה יצטרך להגיע", הוא אמר כמי שמסביר לילד קטן. שר הצבא עצר את עצמו מלבעוט בו.
"אני עדיין חושב שעלינו לתקוף!", קרא קצין הפרשים בלוחמנות והניף את אגרופו.
"אתה רוצה להפר את צו המלכים?", שאל הרץ בהתנשאות.
"סיימת את תפקידך כאן, רץ. חזור למקומך", שיסה בו חזרה הקצין. הרץ הנכלם יצא מהאוהל בצעד גאה, עדיין מנסה לשמור על גאוותו שכה נפגעה. הם שמעו את פרסות סוסו המתרחק. אולם אז הגיעו מספר סוסים נוספים. המשרת נכנס פעם נוספת, אך הפעם הוא היה מפוחד.
"שליח, המפקד". לא היה זה דבר שבשגרה. אין שליחים בממלכת ארבעת המלכים, רק רצים. ואכן, האיש שנכנס היה ללא ספק שליח. שריונו היו שריון טבעות ועל חזהו סמל טוֹרְטַקֶל שחוק מקרבות. הוא נשא ביד אחת את דגל המשא ומתן. הוא לא נראה מבוגר בהרבה מרץ המלכים, אבל הוא נראה מכובד יותר. הוא בוודאי אדם חשוב בממלכתו. כולם הביטו בו בחשדנות, אך הוא לא התרגש מכך. הוא פנה במבט ענייני ישירות לשר הצבא שהשתדל להראות לו שהוא השולט במצב ולא להפך. האמת היא שהוא לא ידע מי שולט באותו המצב.
השליח פתח ואמר. "אני נושא עמי מכתב חתום ממלכי ובו הוא מבטיח שכל מי שיכנע, לא יאונה לו כל רע והוא יתקבל בברכה בממלכת טורטקל", והוא הגיש לשר הצבא מכתב חתום בסמל הממלכה. שר הצבא צחק בבוז, אך לקח את המכתב בכל זאת. הוא הניח אותו על שולחנו בלי לקרוא בו.
"הא!", קרא קצין הדת. "והרי בני טורקטל ידועים בשקריהם. אתה מוזמן לחזור לאדונך ולהגיד לו שלא בקלות אפשר להערים על בני פוֹנְגִ'יַאן". שר הצבא התפלא. הוא לא ידע שיש בקצין הדת כל כך הרבה אומץ לדבר כך כלפי אחרים. "אתם תיפלו כזבובים לרגלינו! מוטב תברחו מאשר תעמדו מול חרבותינו".
השליח חייך אליו חיוך מרחם ויודע דבר וחזר לשר הצבא. "וכמובן, המכשפה שלנו מוסרת בזאת את הערכתה על מינויך לשר הצבא. הוכחת את עצמך כראוי ולכן העם בחר בך. כאות להערכתה, היא מוסרת לך בזאת את זה". השליח הוציא מתיקו צנצנת קטנה ובתוכה הייתה להבה מרצדת. לא היה חומר בעירה בתוך הצנצנת והיא גם הייתה סגורה, ובכל זאת הלהבה המשיכה לבעור. שר הצבא, שלא הבין בכלל איך נודעו כל הדברים אודותיו לשליח של טורטקל, לקח את הצנצנת מידיו של השליח. היא הייתה חמה כמו אש להבה אמתית. כל הקצינים הסתכלו על הצנצנת באימה. שר הצבא אחז במכסה והחל לפתוח אותו.
"לא הייתי ממליץ לך לעשות את זה, אדוני", אמר השליח מהר. "הלהבה רק תאכל את כל מה שיקָּרֶה בדרכה. היא אוכלת הכול. היא תמשיך לגדול ולגדול ככל שהיא תאכל ואין שום דרך לכבות אותה או לכלוא אותה מחדש". שר הצבא הניח את הצנצנת סגורה על שולחנו בחשש. "אתם רואים?", אמר השליח. "יכולתי לתת לכם לפתוח את הצנצנת ולצפות בכל הצבא שלכם מת מבלי שנצטרך לעשות דבר, אבל בחרתי שלא לעשות כך. אתם מבינים, אנחנו אנשים טובים אחרי הכול. אנחנו רק רוצים להחזיר את מה שנלקח מאיתנו שלא בצדק על ידי ממלכתכם. אילו לא הייתם כובשים את גִילְדְרוֹפּ, היינו יכולים לחיות בשלום". קצין הדת נחר בבוז, אבל נראה היה שהוא חשש להגיד יותר. כנראה הלהבה שאיששה את קיומה של המכשפה בקרב האויב ריסנה אותו. "אנחנו מבינים שעליכם לדון בנושא כניעתכם, כמובן, הרי זה לא עניין של מה בכך. אשר על כן, אנחנו נותנים לכם שלושה ימים לשלוח אלינו שליח עם תשובה. אתם יודעים היכן מחננו, הלא כן?" ובכך הוא פנה בקריצה לקצין הסיור ההמום. השליח החווה בראשו ויצא מהאוהל.
שר הצבא עוד לא הספיק לעכל את שקרה וכבר נתקף ראשו בכאב עז כשהחלו כל הקצינים צועקים בבת אחת. קצין הפרשים קרא לצאת מיד למתקפה כשצבא האויב שאנן ובטוח בניצחונו. כך לדעתו יהיה אפשר להפתיע אותם, להרוג את ראשיהם ולפזר את העם. קצין הדת קרא לשלוח מיד רץ אל המלכים ולבקש את חוכמתם ועזרתם. הם כבר שלחו צו מפורש הקורא להם להשאר במקומם ואת צו המלכים אין להפר. כמו כן, המלכים לדעתו ידעו מה לעשות בלי ספק ויתנו את ההוראות הנכונות ביותר. שר הצבא הבין שלמעשה קצין הדת לא בוטח בו, אך לא היה לו הכח להשיב. הקולות היו רמים מדי. הם הכאיבו לראשו הטרוד. קצין הסיור קרא לפתע להכנע לאויב. לטענתו, זו הדרך הנכונה להציל את נפשותיהם של כל חמש מאות החיילים. רק קצין המודיעין ישב בצד בשקט. אילו רק כולם ילמדו ממנו וימנעו את הסבל הנורא שמתחולל בראשו של שר הצבא. הן קצין הדת והן קצין הפרשים התרעמו על הצעתו של קצין הסיור להכנע. אמנם הם לא הסכימו על הסיבה, אך שניהם הסכימו שאין לעשות כן. שר הצבא השתאה מהמראה של השניים מסכימים על דבר מה לראשונה מאז שיצאו כולם להגן על הגבול המזרחי. אבל הסכמתם הייתה כה קולנית שהיא לא נתנה מנוח לראשו הדואב. קצין הפרשים וקצין הדת החלו להתווכח ביניהם בצעקות רמות וקצין הרגליים ממלמל משהו לעברם, אך לשר הצבא נמאס. עוד רגע ראשו יתפקע.
"שקט!" הוא צעק בקול. האוהל נדם ולראשונה באותו היום הוא שמע את החיילים צוחקים בחוץ, שרים ומדברים. הוא עצם את עיניו כדי שהקצינים לא יראו את דמעות הכאב שגבתה הצעקה. "שמעתי את כל הצעותיכם. אני מבין את כל גישותיכם, אולם איני יכול לבחור ולחשוב כשכולכם צועקים כך. תנו לי שקט כדי שאוכל להחליט".
קצין הדת התפרץ. "אבל מה כבר יש להחליט? הרי ברור…"
שר הצבא לא היה יכול לשאת זאת עוד והתפרצות של עצבים השתחררה ממנו. "שום דבר אינו ברור! כל אחד הציג את דעותיו ועתה נותר לבחור. אין איש צודק יותר מהשאר לא משנה אם הוא צועק חזק יותר או אם הוא מנופף בידיו יותר פעמים במהלך המשפט. העובדה שלך ברור מה צריך לעשות אך גם לרעך ברור ואתם חולקים האחד על השני מעידה על כך שאין שום דבר ברור בכל העניין. על כן, במקום להתקומם כנגד שר הצבא שלך שאליו אתה כפוף, מלא אחר הוראותיך ותן לי לבחור את הדרך הטובה ביותר בעיניי. בידי הבחירה מה נעשה ואף לא אחד מכם סובל מהעול של חיי העם והצבא כמו שאני סובל ממנו. עכשיו היו בשקט ותנו לי לחשוב".
איש לא פצה את פיו. קצין הדת נראה פגוע ואולי הוא רצה למחות, אך נראה שהוא הבין את מקומו בשרשרת הפיקוד והוא פחד לדבר. כולם פחדו. וכולם בהו בו. והוא הרגיש שהם בוהים בו. כמו נקירות כאב בחלקו הקדמי של הראש, כך הוא הרגיש את מבטיהם של הקצינים משתלבים בראשו הדואב. הם חיכו לשמוע את בחירתו, אך הוא לא הצליח לחשוב על דבר. עיניהם הבוחנות של הקצינים רדפו את מחשבתו ולא נתנו לו לחשוב בצלילות. האמת הייתה שהוא פחד מהם. הוא פחד לאכזב את הקצינים שלו. הוא פחד לאכזב אנשים. והכי גרוע הוא שקצין מאוכזב הוא קצין לא טוב. קצין לא טוב גורם לכך שהיחידות שלהם לא יפעלו כמו שצריך והמוות הוא בטוח. למעשה, הוא היה בטוח שהמוות הוא הדבר היחיד הבטוח. והוא גם היה בטוח בכך שאין הוא יכול לחשוב כשכל העיניים מכוונות עליו.
"בסדר", הוא אמר בהיסוס קל, אך מיד הוא תיקן לטון החלטי. חשוב לשמור על מקומך בשרשרת הפיקוד אחרת יכול להיות מרד. אולי מרד יקל על כאב הראש שלו. "שמעתי את כל הצדדים ועכשיו נותר לי לבחור. אני אודיע לכם על בחירתי עד שגלגל השמש יהא בראש השמיים", ובזה הוא הסתובב מהם. הוא שמע אותם מבינים את הרמז וקמים ויוצאים מהאוהל. הוא הסתובב חזרה כשחשב שכולם כבר יצאו, אך ראה את קצין המודיעין מתעכב בפתח.
"אתה יודע", אמר הקצין בהרהור, כמו מדבר אל עצמו. "השאלות היחידות הן – איפה נמות, איך נמות ובידי מי נמות. אני כשלעצמי הייתי מעדיף למות מזקנה במיטתי בדִירְדִיבַּן". הוא חייך לעצמו חיוך של זכרון וגעגוע ויצא מהאוהל.
שר הצבא נשם לרווחה. הוא קרס לתוך כסאו, אחז את ראשו בין ידיו ועצם את עיניו. הוא שמע את הדם הפועם בראשו. הוא הרגיש את גלי הכאב הולכים ונרגעים. הוא נשם עמוק וניסה להרגע. מה עליו לעשות? למעשה, הוא החליט מההתחלה מה לעשות, אבל הוא לא היה שלם עם ההחלטה. למרות חוסר השלמות, הוא החל לתכנן את צעדיו בזהירות רבה. הוא העלה הצעות רבות לפעולות וסתר אותן. הוא הסתכל במפות והזיז כלים עליהן כשהוא מנסה להבין איך הקרב יכול להתנהל ומה הצורה הטובה ביותר בשבילו. הוא ידע שגלגל השמש היה בראש השמיים. הוא הרגיש את זה בחום האוהל הגובר. הוא יצא אל נערו ושלח אותו אל החצוצרנים. הוא חזר לאוהל והחל לארוז את חפציו כשהחצוצרות תקעו בקול 'שברים-תרועה-תרועה-תרועה-תרועה'. פירוש הדבר הוא שבעוד ארבעה חלקי יום יהיה על הצבא להיות מוכן לתזוזה. הוא יצא מהאוהל שלו והתחיל ללכת לכיוון איזור הרפואה כשקצין הדת הגיע אליו. הוא נראה כעוס במיוחד. הוא לא ידע את נפשו.
"אתה מעז להפר את צו המלכים?!" הוא זעק בזעם ובתדהמה. "זו בגידה! זה הוא מרד כנגד ארבעת המלכים גם יחד! אינך טוב יותר מצבא האויב!"
"אין לי פנאי לשטויות שלך", פלט שר הצבא והמשיך בצעדה מהירה אל עבר אוהל הרפואה הראשי. קצין הדת נותר נטוע במקומו המום מתגובת השר החצופה. התכונה במחנה הייתה גדולה. כולם קיפלו את אוהליהם, ארזו את חפציהם, ישרו את שריונותיהם והבריקו את חרבותיהם. לשר הצבא לא היה זמן גם לכל אלו. הוא הגיע לאוהל הרפואה. שני נערים הצדיעו לו בכניסה ועוד שני קצינים זוטרים בכניסה לחדר קצין הרפואה הראשי. שר הצבא פתח את כנף האוהל ונכנס פנימה. קצין הרפואה הצדיע לו ופניו הביעו הפתעה.
"קְלֵייטוֹס", אמר שר הצבא, "קח את חייליך וחזור לבירה. אין סיבה שתרכבו איתנו בדרכנו האחרונה. אין מקום לרופאים בין הצועדים אל מותם".
"אדוני, אין כבוד גדול מאשר למות בגבורה לצד אחיי הלוחמים".
"אין כבוד במוות", השיב השר. "אולם יש כבוד לחיים. שמעתי שאתה מיודד עם המלך הצפוני. אולי בזכות זה יחוסו על חייך וחיי חייליך".
"אדוני, איני יכול לשוב כך לבירה. גם לכבוד בחיים לא אזכה. כולם יבוזו לי ואף קשרי עם המלך לא יועילו כאן. אשלם בחיי ובחיי חיילי. לא יהיה זה קשה להאשים אותנו בבגידה ובבריחה משדה הקרב. גורלנו נחרץ אם עלינו לשוב".
"לא אם נשלחתם בפקודתי. בגלל קשריך עם המלך הצפוני תוכל לספר לו את שמתרחש כאן. האויבים במרחק חמישה ימי רכיבה מכאן. הם אלפים ואנחנו מאות. על המלכים לשלוח יותר חיילים אם ברצונם להגן על ממלכתם. בקש זאת מידו של המלך הצפוני ואולי, אם כך יהיה רצון האלים, נזכה לראות את הצבא הגדול של פוֹנְגִ'יאַנוּן בטרם נמות".
"אם זה רצון אדוני, כך יהיה".
שר הצבא אהב את קצין הרפואה. בכל הצבא היו מעט מאוד אנשים שהיו אחראיים על החייאת אנשים. כל השאר היו אחראיים על הריגה. קצין הרפואה זכה להיות ראש המחיים. היש תפקיד מספק יותר מזה? הוא הגיש לקצין גם שרשרת כסופה בכף ידו. הקצין הביט ביד הפתוחה בעיניים פעורות ובזעזוע.
"איני יכול", הוא אמר. "איני יכול לעשות זאת. עליך להשיב אותה לה בעצמך. חזור מהקרב והשב לה את השרשרת". השימוש במילים כאן לא היה מאוד נכון, אבל השניים הבינו את הכוונה.
"הוא שאמרתי – אנחנו הולכים לבלי שוב. ברצוני שהיא תקבל את השרשרת ושתדע שהיא חופשיה לחיות את חייה", ובמילים אלו הוא הניח את שרשרת הנישואים שלו על השולחן של קצין הרפואה. הוא הסתכל עליה לעוד כמה רגעים, נפרד בלבו מאהובתו, מרגיש את העצב מציף אותו ומיד הוא התעשת. "דאג ללכת מכאן בהקדם. אם תשאר, לא אתפלא אם יהיו חיילים שינסו למנוע ממך ללכת".
הקצין הצדיע לשר הצבא ושר הצבא יצא מהאוהל כדי להתכונן בעצמו. החצוצרות תקעו שלוש תרועות.
*****
הוא רכב על סוסו לפני הצבא. כל השנים הללו ועדיין המראה גרם לו לתחושת גאווה. הרגליים עמדו מסודרים לפי חטיבותיהם, פרושים לפניו. המרחקים ביניהם היו מושלמים. שריונות הקשקשים שלהם נצנצו בשמש. גם אם השריונות לא באמת הבריקו, כשעמדו כך ביחד, הם הבריקו. הקצינים הזוטרים רכבו בין שורות החיילים, שומרים על המרווחים וקוראים להם להסתדר. היחידה הימנית, יחידת הפרשים עמדה זקופה על סוסיהם. ארבע הפרוות כצבעי המלכים בלטו ביופיין על רקע שריונותיהם המבריקים בהחלט. סוסיהם עמדו בלי נוע. אין זה מראה רגיל – סוס שאינו נע. יחידת הרפואה הייתה חסרה במאסף. שר הצבא חייך לעצמו. 'הם הלכו בזמן'. הסיירים כהרגלם כל כך לא בלטו שהוא חשש שרוכבו על סוסו עוד יתקע בהם תוך אמונה שהם האדמה עצמה. אנשי הדת עמדו בצדו השמאלי של המערך הצבאי. הם עמדו בבגדיהם הלבנים – בגדי הקרב שלהם משום מה. הוא לא הבין למה הם בעצם בצבא אם הם יכולים להתפלל לאלים גם מבתי התפילה שלהם. הוא פשוט לא הבין אנשי דת. קצין הדת הלך לפניהם זועף בקריאות לחזור למקומם ולא לעמוד במערך. 'לפחות הם ממושמעים', חשב לעצמו שר הצבא. קציני הרגליים הזוטרים עצרו את סוסיהם בראשי הטורים עם דגלי הממלכה מתנפנפים על סוסיהם. המראה היה יפה; יפה מדי. היופי של היציאה למלחמה הוא מרהיב. הזוועה של החזרה מהמלחמה מחרידה. כל קרב לוקח אתו משהו מזהות החייל. הוא אולי שב מנצח לארצו, אך הוא לא חוזר משדה הקרב. רבים מחבריו של שר הצבא מתו אחרי שחזרו למקומם. חלק מתו משברון, חלק נטלו את חייהם בידיהם, חלק אחזם הטירוף. אבל לא אין סיבה לחשוש מפני זה. הוא לא הולך לשוב. הגיעה שעתו. הוא שנא את הרגע הזה בתור השר, אבל לא היה רגע מרומם יותר מהרגע הזה. הוא היה בספק אם הרגע הזה אכן יהיה מרומם כמו שהוא זוכר את הרגעים האלו. הוא רכב קרוב לכל החיילים שבחזית. הוא הסתכל עליהם. הוא הסתכל על כל החיילים שמולו. הוא מילא את ריאותיו באוויר.
"יום זה אינו יום רגיל", הוא צעק בכל כוחו אל החיילים תוך דהרה מולם. הוא רצה שכולם יוכלו לשמוע אותו. "בימים רגילים הייתי קורא אליכם לאזור אומץ! לצאת עכשיו למלחמה למען העם, למען משפחותינו, אבל היום הוא לא יום רגיל. היום הוא יום של בחירה. היום ההחלטה היא בידיים שלכם. לא בכל יום תזכו לכזה יום מיוחד".
"כן", התפרץ בצעקה עצבנית קצין הדת. "היום תזכו להפר את צו המלכים! יש! מוות של בגידה על כולנו ובעיקר על האיש על הסוס!" אמר והצביע על שר הצבא כשפניו מתעוותים מרוב כעס.
"כפי שהקצין אמר, היום עומדת בפניכם האפשרות לעשות כצו המלכים ולהשאר כאן. תוכלו לחכות כאן עוד ארבעה עד שיגיע צבא האויב לשחוט אותנו בפקודת המלכים, כמובן. אלו יהיו ארבעה ימים של חסד עד שתשחטו. תוכלו גם לחזור לבירה. בבירה כולם מרגישים בטוחים, אבל תשאו אות קלון. אתם תהיו הסמל לבגידה ותוצאו להורג. יש לכם גם את האפשרות להכנע בידי האויב. הוא הבטיח שלא יאונה לנכנעים כל רע והם יחיו כשווה בין שווים בממלכת טורטקל. אבל מהיכרותי עם נכנעים, לא נותנים להם להגיע ללילה הראשון של כניעתם לפני שראשם נערף. האפשרות האחרונה היא לצאת למלחמה; לצאת למלחמה נגד האויב שנמצא כיום רכיבה מאיתנו. אתם רשאים לבחור במה שתרצו, אבל למעשה אתם תבחרו את הצורה בה תמותו. אני מעדיף למות בידי האויב מאשר בידי בני עמי. אני מעדיף למות כשאני יודע שעשיתי כל שביכולתי להגן על ממלכתי, על עמי, על משפחתי, על אדמתי. אני מעדיף למות בקרב מאשר להשחט בידי האויב בעודי מחכה לישועה מאותם שלא יודעים מלחמה. אז אתם יכולים לבחור במה שאתם מוצאים לנכון. לא נשפוט אתכם. אך מי מכם שכל מה שמניתי חשוב לו, מי שמוכן לעשות הכול בכדי שמשפחתו תחיה בשלום, שיצטרף אלי! אל הגבורה! אל האומץ! אל תהילת העולם בעולם שאחרי!!!" ובזה סוסו זינק אל כיוון הצבא האויב. הוא לא ידע כמה הולכים אתו. הוא לא העז להסתכל לאחור. הנאום שלו הצליח לשלהב אותו בעוצמה הנכונה. הוא רכב עם אלפי חיילים אל הניצחון!