סיפור קצר: הבחירה הנכונה, או שאולי זה לא משנה
"טוב עכשיו תקשיבי לי כשאני מדברת איתך, מה את רואה כאן בראי?"
היא מושיטה לי ראי ורוד וסדוק. כזה שמוציאים מתחתית המגרה רק כשמנקים לפסח. אני מביטה בה בהשתוממות.
-"רואה את עצמי זה מה שאני רואה", אני אומרת.
"לא. תסתכלי טוב. מה את רואה?", היא מפנה אצבע ארוכה ורזה למרכז הראי.
מה אני רואה. רואה כתמי אצבעות שלא נוקו. טביעות אצבעות שומניות קטנות שמופיעות בדיוק לאחר שסיימת למרק חלונות כל אחר הצהריים. למה לא ניקית את הראי אני שואלת את עצמי. מה אני רואה. לא יודעת, רואה את ההשתקפות שלי.
-"אני רואה כתמי אצבעות על המראה", אני מודה לבסוף.
"אלוהים שיעזור לי", היא נאנחת, "זה יהיה קשה יותר ממה שחשבתי"
-"אני רואה פנים עייפות!", אני נחפזת לומר כמו מישהו שצועק בינגו למרות שהוא עדיין מוודא שכל המספרים נכונים.
"יופי. מה עוד?" היא שואלת ומדליקה סיגר ענקי. אין סיכוי שהיא קנתה אותו בעצמה, בטח גנוב.
-"אולי אל תעשני לי על הפרצוף", אני אומרת ומנסה להעיף עשן ללא הועיל.
"אני מבינה שאת לא רוצה להתקדם מכאן", היא נוזפת בי ועשן סמיך יוצא מנחיריה.
אני מחליטה להתעלם מההערות שלה ולנסות להתרכז.
-"אני רואה ילדה קטנה אבודה שמחפשת את ההורים שלה", אני אומרת לבסוף.
היא מרימה את מבטה אליי ומפלחת אותי בעיניה.
"מעניין. תמשיכי."
-"אני רואה חוסר צדק. אני רואה שנים אבודות"
"את מגזימה"
-"למה?" אני שואלת בתהייה.
"כי את לא יכולה להחזיר לעצמך את השנים שלך. את נפלת על הראש?" היא חוטפת לי את הראי מהידיים.
-"רגע! לא סיימתי"
"אני אגיד לך מה את רואה!" היא נוזפת לעברי וטופחת על השולחן בידה.
-"איך בדיוק תגידי לי מה אני רואה?"
"כי אני רואה את זה בעצמי לא פחות טוב ממך", היא מביטה בראי וממצמצת בעיניה המאופרות. אני די בטוחה שהיא זקוקה למשקפיים. אני רואה אותה מכווצת את גבותיה בריכוז. ואז אני מרגישה אותה, גבירה אצילית מביטה בי מבעד לחלון חדר הילדים, מתבוננת.
-"זו היית את!", אני צועקת וגורמת לה לשמוט את הראי בבהלה.
"את פזיזה!", היא גוערת בי, "את קוטעת את הרצף. בשביל מה באת לכאן?"
-"בשביל לקבל תשובה"
"אז תני לי לעשות את העבודה שלי!" היא חותמת ומרימה את הראי שנית.
אני מרגישה אותה, מלווה אותי במסדרון צר לפני שאני פותחת את דלת חדר ההורים שלי למרות שאימא אמרה שאסור. אני מרגישה אותה חולפת באיוושה בין גזעי היער הירוק. ציפור כחולה מלווה אותי מענף קרוב.
-"אוקיי", אני אומרת ואוחזת בכיסא בחוזקה, ”אני חושבת שאני רואה"
"ברור שאת רואה", אני שומעת אותה כאילו ממרחק, "הייתי צריכה לעשות כאן משהו רציני בשביל שתראי, אם זה היה תלוי בך היינו עוד תקועות בהווה."
-"אם זו היית את, אם ליווית אותי כל הזמן הזה, למה לא עצרת את זה לפני שזה קרה?" אני שואלת בעיניים עצומות.
"לא יכולה לעצור שום דבר. בטח לא משהו שעמד לקרות בקרוב. כל השליטה הייתה ועודנה בידיים שלך."
אז זה נכון. השליטה בידיים שלי. אני מרגישה את אדמת היער החמימה. קרני שמש ביישניות מלטפות אותי מבין הענפים. כל העצים בתנועה ואוויר לח מרקד באוויר. זה היה יום יפה.
-"יכולתי לבחור במסלול אחר שיוביל אותי בדרך אחרת?"
"כמובן שיכולת, כן. ישנן דרכים רבות", היא מצמידה את ידיה זו לזו בסיפוק, "אבל בכל זאת בחרת בנתיב הזה".
-"אז למה לא מנעת ממני?", אני אומרת בכעס.
"רכזי את האנרגיה שלך למקום אחר, תעשי לי טובה" , היא מרימה כוס תה בכף יד שחומה בעלת ציפורניים ארוכות בצבע סגול עז ולוגמת בשלווה, "את מרעידה את כל האיזון בחדר, האננסים שלי לא סובלים אי משמעת קוסמית"
-"אננסים? זה ביטוי שאני לא מכירה?"
"לא. אננסים, אננס אמיתי שאת קונה בסופר ושורף לך בלשון כשאת נוגסת בו", היא מצביעה לכיוון המדף שעל הקיר שבו גדלים שלושה אננסים בשלווה באפלוליות החדר. אני שואלת את עצמי איך הם גדלים ללא אור.
"החדר הזה לא באמת חשוך", היא אומרת כאילו שומעת את מחשבותיי, "אני רק מחשיכה פה כשבאים לקוחות. זה עוזר להם להיכנס לאווירה, את מבינה"
-"אז למה לא מנעת ממני? ,אני שואלת שנית, שלווה.
"אני לא שם כדי למנוע, אני שם כדי לכוון", היא אומרת, "באותם זמנים היית כל כך אטומה שאם הייתי מנסה לתקשר איתך לגבי משהו באפריל היית מגיבה לזה רק באוגוסט. ובאוגוסט זה היה כבר מאוחר מידיי. כן, זו לא הייתה אשמתי, אני כיוונתי, זו את שלא הקשבת." היא מצביעה לעברי בהאשמה.
איך היא יכולה לומר שלא הקשבתי. הייתי קשובה בכל גופי. נכנסנו לקרוואן ועזבנו את היער הירוק. כביש דו כיווני ארוך וישר. כזה שממשיך שעות. אני שרועה על הספה בחלק האחורי של הקרוואן ומביטה בו נוהג. כמה יפה שערו הארוך הזהוב המסולסל כאשר הוא מתבדר ברוח החמימה שנכנסת מהחלון. ועיניו המרוכזות בכביש. עיניו המציצות אליי מהמראה מדי כמה דקות. ידיו הגדולות על ההגה.
היא עוצמת עיניים מאופרות ומתרכזת כאילו רואה את מחשבותיי. מה הוא אמר? אני שומעת אותה בתוך ראשי. הוא אמר… הוא אמר…
"יפה שלי כמעט הגענו לשם. את רוצה להתעורר?"
ומה עשית?
העמדתי פני ישנה.
"כנראה נרדמה עמוק", הוא מלמל לעצמו והביט בי בעיניים ירוקות אפורות דרך הראי.
ברגע שהאל צייר לו עיניים כאלה הוסחה דעתו ובמקום לצבוע בירוק נשפך לו גם אפור. וכך יצאו לו עיניים כאלה. תמיד דמיינתי מה היה קורה אם דעתו של האל הייתה מוסחת גם כשצייר את העיניים החומות שלי. אבל כנראה שבעת יצירת העיניים שלי הוא היה ממוקד מתמיד.
-"אני ערה", אני מחליטה להפסיק עם העמדת הפנים ומרימה את ראשי מהספה.
"בטח ערה, מקודם נחרת" הוא מחליף הילוך ברכב ומביט בי בחיוך.
-"בטוחה שנהנית מכל רגע", אני אומרת, מנערת את שערי קלות ומתרוממת מהספה.
"אני נהנה לשמוע אותך עושה קולות", הוא אומר ושולח לי נשיקה מהראי.
טוב אני לא מסוגלת עם הרומנטיקה הזאת, אתם בלתי נסבלים.
אני מתעוררת מהחלום ומביטה בה בעצבים.
-"הייתי ממש בשוונג למה את מפריעה?" אני גוערת בה.
"תאזני את עצמך", היא יורקת לעברי, "האננסים!"
-"אוקיי אוקיי אני ארגע", אני נושמת נשימה עמוקה, " זה היה רגע יפה למה קטעת אותו?"
"כי אנחנו לא כאן כדי לעשות תרפיה בעיסוק!", היא אומרת ומוזגת לי עוד תה עד כדי שהיא כמעט ממלאת את הספל כולו.
זה תיכף יישפך פה על כל השולחן אם לא תזהרי. ועוד אני הלא זהירה היא אומרת. פזיזה, היא אומרת.
"אנחנו לא כאן כדי לחיות את העבר שנית! העבר הינו עבר. אין לך איך לשנות אותו. יש לך רק מה ללמוד ממנו."
-" בסדר זו לא סיבה להפריע לי באמצע זיכרון שהוא המפתח לכל הסיפור פה", אני לוגמת מכוס התה בזהירות.
"תחסכי ממני את הרומנטיקה זה הכל", היא אומרת וטופחת על זרועי כאילו מנסה להעיר אותי, "ועכשיו תתרכזי שוב. מה את רואה?"
אני מרגישה את השמש צורבת בעורי. מבעד לחלון נשקפים שמיים כחולים. רואה את ההרים הגבוהים המלווים אותנו משני צדי הכביש. אנחנו נוסעים ואני כרגיל, מנמנמת על הספה מאחורה. השיר האהוב עליך מתנגן ברמקולים ללא הפסקה. אתה חושב שאני ישנה ולא שמה לב שאתה כל הזמן שומע את אותו השיר שוב ושוב. על הספה לצדי צ'רלי, הכלב השחור והגדול שלך שמאוהב בי לא פחות ממך. גם הוא מעמיד פני ישן כדי שאני לא אציק לו ואדגדג אותו. הוא אוהב ולא סובל אותי בו זמנית. ברור שאותך הוא אוהב יותר. לי הוא לא מקשיב בכלל.
צ'רלי", הוא קורא וצ'רלי חדל מהעמדת הפנים שלו ומרים את ראשו בצייתנות.
"בוא לכאן צ'רלי", הוא אומר ומצביע בידו על הכיסא שליד הנהג.
-"רגע, צ'רלי", אני בקושי מספיקה לומר וצ'רלי חומק במומחיות מבין אצבעותיי ומתיישב בכיסא שליד הנהג בצייתנות.
"הוא יודע איפה טוב יותר", הוא אומר ומחייך אליי.
-"אה באמת, מה אתה אומר", אני אומרת ומסתכלת בו דרך הראי, "'צ'רלי" אני קוראת.
צ'רלי לא מצליח לעמוד בפני הקשבה לתחנוניי אז הוא מטה אוזן אחת לכיווני בחינניות. פניו עם זאת, פונות לאדונו בהערצה.
-"צ'רלי. נקניק!", אני משדלת את יכולות המשחק העלובים שלי לעזרתי וצ'רלי בתגובה מביט בי בעניין.
"הוא לא יקשיב לך, נאמנותו שמורה רק לי", הוא אומר ומלטף את צ'רלי מאחורי אוזנו.
צ'רלי מסתכל בי אך עיניו נעצמות בעונג. אני נכנעת ומחייכת אליך.
"עוד לא אמרת לי לאן תרצי לפנות בצומת, דרומה או צפונה?" הוא שואל בנונשלנטיות.
ומה ענית?
אני נרגנת מההפרעה למהלך החלום שלי ומנסה להיכנס לשלווה קוסמית או איך שלא קוראים לזה.
האננסים!
היא גוערת בי באותו הטון שבו גוערים במישהו שהתלבש ברישול לאירוע חשוב.
דרומה או צפונה. אני מנסה להתרכז. דרומה או צפונה הוא שואל כאילו שמדובר בהחלטה ספונטנית. דרומה משמע אנחנו נוסעים לכיוון הכפר שלי. הוא יודע את זה. הוא בטח ירצה להכיר את כולם. הוא לא יודע שאין בכוונתי לתת לזה לקרות. הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו זו להגיע איתו לכפר השמרני שלי ושיתבוננו בו בחשדנות. שישפטו אותו על פי כללי החברה המאוסים. כל מה שהחברה מכנה כמוזר: השיער הארוך, הבגדים הרפויים, הקרוואן שבו אנחנו גרים, העבודות המזדמנות. כל הדברים שאני אוהבת, כל הדברים שבזכותם אני חיה. להיות בתזוזה מתמדת, לראות את העולם ועדיין להישאר בבית. הוא אסף אותי מהדרום. כשהוא הציע לי להצטרף אליו חשבתי שאגמור כמו עוד בחורה שנעלמה, חשבתי שהוא ירצח אותי. אבל כבר לא היה אכפת לי. נמאס לי מהשמרנות, נמאס לי מהחברה הסגורה. נמאס לי שאנשים מוותרים על האינדיבידואליות שלהם רק כי מישהו אחד אמר פעם. זה החטא הכי גדול של האנושות. אני לא רואה הגיון בלחיות על פי כללים של מישהו אחר. אני רוצה לחיות לפי הכללים שלי, כל עוד לא אפריע לאחרים. רוצה לעשות מה שאני רוצה ולחיות וליצור את המציאות שבה אני רוצה לחיות. והוא היה חלק מהמציאות הזאתי. אהבתי כל דבר בו. לא יכולנו לריב, כי לא היה לי עם מי לריב. בקבוק מים היה מגיב יותר טוב ממנו לצעקות שלי. הוא פשוט עמד שם בשקט והביט בי ואמר לי כמה שהוא אוהב אותי. והוא לא היה סמרטוט, שלא תטעו. לפעמים הוא היה מנצח בוויכוח עם השתיקה שלו. הרי גם אני אוהבת אותו כל כך ולא יכולה לראות אותו עצוב. הוא לא מעלה על דעתו שהם לא יבינו אותו. אסור לי לנסוע דרומה. אני חייבת להגן עליו. אז אולי בכלל עדיף לנסוע צפונה? כן, לעבר הרים מושלגים, נעצור על איזה הר מול הים. אני יכולה להתמודד עם העננים. וחוץ מזה צ'רלי יאהב את מזג האוויר הקר.
"צפונה", אני מתקרבת אליו ודוחקת את צ'רלי הצידה מהכיסא שליד הנהג. הוא בתגובה נובח ברוגז.
"את בטוחה?", הוא אומר ומביט בי.
-"בטוחה במאה אחוז", אני אומרת ונותנת לו נשיקה בלחי.
הוא מסובב את ההגה שמאלה וממשיך לנסוע במעלה ההר.
יופי. הבנת?
-"מה הבנתי?", אני שואלת בקול.
היא נאנחת ולוקחת עוד שאכטה מהסיגר שלה.
"הזיכרון הזה. זה נקודת המפתח שלך", היא אומרת.
-"אני לא מבינה איך הסצנה הזו היא התשובה", אני אומרת ומתנדנדת בכיסא.
"אני רואה שם שינוי גורל", היא אומרת מבלי להסביר וקמה מהכיסא שלה לעבר המטבח.
איך בדיוק שיניתי את הגורל, אני שואלת את עצמי. נסענו בקרוואן צפונה, הייתי מאושרת. חשבתי שזו הבחירה הנכונה.
"את לא רואה ששם הכול התחיל?" היא חוזרת מהמטבח עם צלוחית עוגיות.
יופי מעולה. אני מאוד אוהבת עוגיות. זה בטוח ישפר את מצב רוחי.
"גם אני", היא אומרת ומקרבת אלי את הצלוחית.
-"גם את מה?", אני אומרת ונוגסת בעוגייה.
"גם אני מאוד אוהבת עוגיות", היא אומרת וגם לוקחת לה אחת.
אני מביטה בה בהשתוממות.
"אני שומעת את המחשבות שלך אם עוד לא הבנת", היא אומרת כלאחר יד, "והסיגר הזה לא גנוב. קיבלתי אותו במתנה על שירות ברמה גבוהה", היא אומרת ומצביעה על עצמה בגאווה.
היא קראה את מחשבותיי כל הזמן הזה? חוצפה שכזאת. יכולתי לחשוב משהו ממש מגעיל. למעשה, אני דיי בטוחה שחשבתי גם דברים מגעילים.
"אל דאגה את לא היחידה עם מוח פטפטן. שמעתי גרועים יותר. זה טבעי בהחלט."
-"אני רק לא מבינה", אני אומרת, "איך הזיכרון הזה הוא המפתח לכל הסיפור"
"מה קרה פה בעצם בואי נראה", היא אומרת באנחת תסכול ומונה באצבעותיה, "נסעת צפונה וליקק אותך הכלב הזה צ'ורוס או צ'ימבה או איך שקוראים לו"
-"צ'רלי", אני מתקנת.
"צ'רלי, כן. בהחלט. זו לא הנקודה" היא אומרת בחוסר חשיבות, "נסעת צפונה עם בחיר ליבך והיית מאושרת וכל זה"
-"נכון. מנעתי ממנו את העול של לנסוע דרומה"
"או. אני שמחה לראות שסוף סוף הבנת, כבר חשבתי שמצבך אבוד", היא אומרת.
-"הבנתי מה?", אני אומרת בבלבול.
היא משחררת אנחה בחוסר סבלנות ולוגמת מכוס התה שלה.
"למה לא נסעת דרומה? הוא רצה לראות את הכפר שלך. הוא היה מוכן לצעד הזה. ברוב פחדנותך אמרת לו סע צפונה. ממי את מפחדת? איזה כוח יש להם עלייך? את יודעת את התשובה. גם אז ידעת." היא מסיימת את המונולוג בהדלקת הסיגר שלה בשנית.
-"את רוצה לומר לי, שאנחנו לא ביחד בגלל שהחלטתי לנסוע צפונה?", אני אומרת.
"בדיוק כך!", היא אומרת בהחלטיות.
-"אבל הרגשתי שזה הצעד הנכון", אני אומרת.
"לא", היא אומרת בשלילה, "לא היה שם שום רגש. רק כושר שכנוע של המוח הפטפטן שלך שגרם לך להסיק שעדיף להימנע מעימות. ואגב אני רוצה להגיד לך, אם היית בוחרת דרומה הם היו מקבלים אותו. כן, דודה שלך ניקול סוד כמוס הרכלנית הייתה מדברת על זה שאת גרה עם גבר בקרוואן ועל כך שאת מופקרת ולובשת מכנסונים קצרים הדוקים. ומחוך עם רוכסן ונזם באף. את הרי יודעת מה אומרים על נשים עם נזם באף"
-"תגידי לי איפה את חיה", אני אומרת, "מי לובש מחוך היום בכלל? ולאף אחד אין בעיה עם נזם באף. מה באת לי מתוך התנ"ך או מה"
"מספיק קרוב", היא אומרת מבלי להסביר, "זו לא הפואנטה. הבנת על מה אני מדברת. היו מדברים קצת, מקרקרים קצת. בכל הכפר היו יודעים, אז חלק היו מנדים אותך, שיהיה. אבל המשפחה שלך הייתה מקבלת אותך. להורים שלך רק אכפת שתהיי מאושרת. ואת מי מעניין מה יגידו בפונדק או בבר, או איך שאתם לא קוראים לזה היום. את לא גרה שם. ישכחו אותך כמו ששוכחים חדשות של אתמול".
אני מביטה בה בעודי שקועה במחשבות. האם זו האמת? האם כל מערכת היחסים שלנו נחרבה בגלל שלא נפתחתי מספיק בפניו? בגלל שלא הסכמתי להראות חולשה? כל זה בגלל בחירה קטנה שנעשתה?
"את יודעת מה", היא אומרת, "בואי אני אראה לך עוד זיכרון."
-"אוקיי", אני אומרת ועוצמת את עיני. אני מרגישה אנרגיה טהורה עוטפת אותי. הצבעים מתערבלים ואני רואה מולי אור שמיים בהיר. אני שוכבת על הדשא.
"דיאנה!", אבא שלי קורא מהמרפסת של הבית שלנו.
-"מה?", אני קוראת בחולמנות מתוך כרי הדשא.
"תפסיקי להתבטל, אם אין לך מה לעשות לכי להאכיל את העיזים."
אוף גם כן זה עם העיזים שלו. אני שונאת להאכיל את העיזים. אני תמיד מתמלאת באפר כי הן רצות בהיסטריה לכיוון האוכל. אפשר לחשוב שלא מאכילים אותן. אני חושבת שהעיזים שלנו היו צריכות להיוולד כחזירות. והן גם חצופות אלה, אחת אחת. זה בגלל שפעם הייתה אחת מרדנית ושמה בלה. בלה הייתה עז נועזת שתמיד עשתה ככל העולה על רוחה. היא הייתה ערמומית, הייתה מחכה ליד דלת הדיר בחושך של שעות הבוקר המוקדמות וחומקת מבין רגליו של אבא שלי כאשר היה נכנס לדיר. ואבא שלי אהב את בלה. זאתי עזה עם אופי היה אומר. ולכן הוא פינק אותה. היה נותן לה אוכל לבד ולהתרוצץ מחוץ לדיר. בלה הקשיבה לאבא שלי. היה ביניהם חיבור בלתי מוסבר. אך עם זאת, רחשה בליבה מזימה לברוח. היא ניצלה את ההתרוצצויות בחוץ בשביל לאמן את שרירי הרגליים שלה. כל זה והארוחות מלאות החלבון והאהבה של אבא שלי, גרמו לכך שהיא הצליחה לברוח לבסוף ומעולם לא שבה. לפני שהיא ברחה, המליטה בלה כמה גדיות ערמומיות לא פחות ממנה. במהלך השנים בנותיה המשיכו את השושלת שלה. וכיום יש לנו עדר נקבות מרדני.
"ושלא תתני לאף אחת מהן לברוח כמו שנתת לבלה שלי", הוא מוסיף.
-"אתה לא תאשים אותי", אני אומרת ומתרוממת מהדשא, "בבריחה של העז מהשטן הזו"
הוא מנפנף בידו בביטול לעברי וחוזר הביתה.
וואי וואי מה נפל עלי עכשיו. זו פעם אחרונה שאני מתבטלת בגינה. בפעם הבאה אני עושה את זה ביער. מוסתרת מכל בן משפחה שיפיל עליי מטלה כזו או אחרת. בדיוק חלמתי על היום בו אברח מהמקום הזה.
אני מתחילה לצעוד בשביל לעבר הדיר. השמש טופחת על ראשי ואוויר חם ומהביל מכה בפניי. אני עוברת את הבית שלנו. משמאלי חוף הים, בו גועשים היום המים באופן חזק במיוחד. מימיני יער ירוק ומוצל. צמרות העצים רוקדות בשלווה. עלי רק לעבור את קו העצים ואז להגיע אל הדיר. יכולתי להמשיך את החלום שלי עוד שעה בכיף, אני נזכרת בעונג. אולי רק אנום לי בשלווה שעה תמימה ביער, העיזים יכולות לחכות. בסך הכול עוד מוקדם. כן בהחלט. זה מה שאעשה. אלך לנום שעה תמימה ביער.
אני פונה באלגנטיות ימינה לכיוון העצים. נכנסת ליער, נשכבת על האדמה ומביטה בעצים השלווים. דמיינתי איך נראה העולם מחוץ לכפר שלנו. שמעתי על אנשים שעזבו, אך אף אחד לא חזר לספר. אנחנו כפר די מבודד. אין אף אחד בקרבת ה100 ק"מ. שקועה בהרהורים ומבלי ששמתי לב עברה לה שעה שלמה. אני מחליטה לא למתוח את הגבולות יותר ומתחילה ללכת חזרה לכיוון השביל המוביל לדיר. אני עוברת את קו העצים ורואה את הרכב של דודה ניקול סוד כמוס נוסע לכיווני. אוי לא, איזה תזמון מושלם לצאת מן היער. תיכף היא תחקור אותי על חיי הבלתי משתנים. אני מכריזה על מצב חירום ומחליטה להימנע מפגישה עם דודה ניקול סוד כמוס בכל מחיר. רגליי מובילות אותי באינסטינקט מופתי לעבר שיח גדול ואני משתטחת לרגליו במיומנות. דודה ניקול חולפת על פניי מבלי להביט ואני נושמת לרווחה. אני יוצאת מהשיח שהתברר כדביק במיוחד ומנסה להסיר מעליי עלים, פרחים וחול ללא הצלחה ניכרת. לפתע מגיח קרוואן בהמשך השביל בתרועה של מנוע שכמעט חורג מהתקן. הוא מתקדם לעברי באיטיות, עוצר לצדי ופותח חלון נקי להפליא. אני מתרשמת מיכולות הניקיון של בעל הקרוואן.
"הלכת לאיבוד?", הוא שואל בעיניים ירוקות אפורות.
אני מביטה בו. בהחלט חתיך. אני בוחנת אותו בעניין. שיער ארוך בגוונים בלונדיניים. חולצה לבנה גזורת שרוולים.
הוא קצת היפי בעיניי אבל משום מה אני דווקא אוהבת.
-"לא מה פתאום", אני עונה, "נפלה לי פשוט טבעת" אני משקרת.
"איפה?", הוא שואל ויוצא מרכב, "את צריכה עזרה?"
-"לא לא הכול בסדר, אין צורך בעזרה", אני אומרת. הוא מביט בי מבלי להגיד דבר. בטח לא ראה יצור אקזוטי כזה מעולם, אני מרימה לעצמי. בטח חלום שלו לבוא לעבור כאן עם הקרוואן הארעי שלו ולהרשים מקומית תמימה. העור השחום האדמדם שלי מבריק בעיניו. טוב תודה באמת שמישהו מעריך את השיזוף שלי. אני יושבת שעות על גבי שעות במרפסת מנסה לאזן צבעים בין אזורים שונים בגוף. אני מסתכלת בעיניו ומדמיינת את הילדים שלנו. חצי שזופים חצי בלונדינים רצים בצווחות ליד אגם מזדמן. אני תמיד גוערת בהם שייזהרו ליד שפת האגם והוא הורס לי את החינוך.
"אז איפה היא?", הוא קוטע את מחשבותיי.
-"מי?", אני שואלת בהיסח הדעת.
"הטבעת", הוא שואל. אני אגיד כן רק תשאל. מדמיינת חתונה. חופה קיצית על החוף, אני, צוחקת בשמלה לבנה פשוטה וכוס יין בידי.
הוא מביט בי ואני מבינה ששכחתי לענות לו.
-"אז מה תגיד לי", אני משנה נושא במהירות, "מה אתה בעצם עושה פה?"
"אה אני רק עובר פה בסביבה. אני בדרך לצפון. רוצה להצטרף?", הוא אומר בחיוך. מפלרטט איתי בלי בושה.
לפתע אני רואה בפלשבק בית עץ על הר מול הים. אני שוטפת צלחת, יד קטנה מושכת לי בשמלה. אני רואה אותו בגינה דרך חלון המטבח. שותל צמחים חדשים.
-"כן", אני עונה.
"מה?" הוא שואל בתדהמה.
-"רוצה להצטרף", אני אומרת, "מתי זזים?"
אוקיי זה מספיק.
היא מושכת אותי מתוך הזיכרון ואני נוחתת חזרה למציאות העכשווית בסלון האפלולי שלה.
"האמת שפה הפתעת אותי, לא ציפיתי שתלכי איתו מבלי להסס", היא אומרת ומביטה בי בתוכחה, "ומה אם הוא רוצח סדרתי?", את המילים האחרונות היא אומרת בלחישה ואני חושבת שהיא מתחילה ליהנות מהדרמה.
-"אני דיי בטוחה", אני אומרת, "ששתינו יודעות שהוא לא רוצח סדרתי. אבל נכון, זה היה חסר אחריות מצידי, מה את מביטה בי ככה? הייתי ילדה"
"גם לילדה אמור להיות חוש הישרדות בסיסי", היא יורה לעברי, "אבל בסך הכל הקשבת ללב שלך" ,היא מחייכת.
מופתעת מהחיוך אני תוהה לשם מה היא הראתה לי את היום בו נסעתי איתו ואיך זה קשור לכל העניין.
היא מביטה בי בעיניים יוקדות. נאנחת ומביטה הצידה בחוסר שביעות רצון.
"לא את פשוט עיוורת זה אין לתאר דבר כזה", היא אומרת, "את זוכרת שהתלבטת אם לנסוע להאכיל את העיזים או לשבת ביער?"
-"כן, בסוף הלכתי ליער", אני אומרת.
"אז זהו שזה לא באמת משנה", היא אומרת בביטול, "הוא היה עשר דקות קודם לכן בדיר. אם היית הולכת לדיר כמו שאבא שלך אמר לך לעשות, עדיין היית פוגשת אותו, רק שהפעם בדיר עצמו"
-"מה הוא עשה בדיר?", אני שואלת.
"מה זה משנה, קנה גבינות, אנא עארף. לא יודעת", היא אומרת, "העיקר הוא שהבחירה שלך שם לא שינתה שום דבר. המטרה שלך הייתה לפגוש אותו. זה לא באמת שינה איפה תפגשי אותו."
אני מסתכלת בה. את רוצה להגיד לי שלשום בחירה שלי אין משמעות.
לא הייתי מנסחת את זה ככה.
שכחתי שהיא קוראת את המחשבות שלי.
"כן, אני שומעת את המחשבות שלך במשך כל השיחה הזו להזכירך"
-"מה את?", אני שואלת ומביטה בה.
היא מביטה בי בפנים חתומות.
"האני העליון שלך", היא אומרת.
-"מי?"
"האני העליון שלך, הנשמה שלך, התוכן שבך, כל גלגולייך מקובצים לתוך אנרגיה אחת חיננית וחכמה, הכוח שמכוון אותך בכל צעד. למדתי מכל הטעויות שלך לאורך הגלגולים, את מבינה."
-"ממש כוח מכוון, תראי איפה אני עכשיו", אני אומרת בתוכחה.
"מה אני אגיד לך. אולי תחזירי אותו, אולי לא. אולי מישהו אחר ולא אותו. זה לא באמת משנה הרי מי נמצא שם. זה הכל תלוי באנרגיה שלך ובמה שזימנת, את רואה"
אני מביטה בה בשאלה.
"המחשבות שלך הן הכוח המניע שלך", היא אומרת," במילים אחרות מה שתחשבי שיקרה לך יקרה לך"
-"את רוצה להגיד לי", אני אומרת לה, "שאני יוצרת את המציאות של עצמי?"
"או! בדיוק. סוף סוף את קולטת, כבר חשבתי שמצבך סופני", היא אומרת ומחפשת בידה אחר המצית.
-"את עדיין לא מסבירה את התוצאה של ההנחיות שלך. כרגע אני לבד"
"אל תאשימי אותי בקצת חוש הומור", היא אומרת, "חשבתי שיהיה נחמד לראות אותך לבד"
-"מה נחמד בזה בדיוק!", אני אומרת ברוגז.
"נחמד שבסוף תביני שאת לא צריכה אף אחד בשביל להיות מאושרת!", היא חותמת.
אני מביטה באוויר בייאוש והיא ממשיכה לעשן את הסיגר שלה בשלווה ומפריחה עשן בהנאה. לבסוף היא מביטה בי.
"תראי", היא אומרת במתק שפתיים, "את צריכה להיות מאושרת מבלי להיות תלויה באף אחד. זוהי מהות האהבה. את צריכה קודם לאהוב את עצמך לפני שאת אוהבת מישהו אחר. אם היית עושה זאת, הוא לא היה הולך. לא היית בטוחה שיקבלו אותו שם כי לא סמכת על עצמך, תסמכי על עצמך, תקשיבי לעצמך".
אני מביטה בה בפקפוק.
"או במילים אחרות תקשיבי לי כשאני מכוונת אותך", היא אומרת ומביטה בי בחיוך כאילו שאבה עונג מהבדיחה של עצמה. "אני יודעת שזה לא מנחם אבל בואי ואומר לך דבר כזה", היא מצביעה כאילו עלתה על רעיון חדש, "את זוכרת שבזיכרון האחרון שאליו צללנו, הפגישה שלך איתו, הבטת בו וראית מעין חיזיון שלך?"
-"את מתכוונת לזה שאני שוטפת צלחת במטבח בתוך בית עץ על הר מול הים ומסתכלת אל החלון?"
"כן"
-"ויד קטנה מושכת בשמלתי…", אני נזכרת.
"כן", היא אומרת, "זה הבן שלך"
-"היד הקטנה?", אני שואלת בתדהמה.
"כן", היא ממשיכה, "והבטת בו עובד בגינה, שותל עציצים כמדומני"
אני רואה את הפלשבק שוב ושוב בדמיוני.
"תראי", היא אומרת, "בית העץ על ההר, הילד שמושך בשמלתך, חתונה קיצית על החוף. כל אלו הם העתיד שלך. הוא מוכן בשבילך שתחווי אותו. אבל כל זה יקרה רק אם תהיי שלמה ותסמכי על עצמך קודם".
-"להיות שלמה עם עצמי כדי שהוא יגיע?", אני אומרת כיודעת דבר.
"לא", היא גוערת, "את לא חצויה, את שלמה. תרגישי שלמה ותהיי מאושרת בזכות עצמך. זה קורה לך לפעמים, את בדרך לשם. את יודעת על מה אני מדברת. ואז, הוא יגיע. והוא יתחתן איתך ויעשה לך ילדים ועוד כל מיני חלומות משונים שיש לך".
אני מביטה באננסים הנחים להם על מדף ומתחילה לשקוע במחשבות. אני באמת מרגישה מאושרת גם לבד. רגועה מעצם ידיעת הדבר שישקיט אותי ומתנחמת בעובדה שאזכה לחוות אהבה שוב, אני קמה מהכיסא ומתחילה ללכת לכיוון היציאה. אני מביטה לאחור ורואה אותה יושבת מולי בגב ישר כמו מלכה. אני תוהה על דמותה של האישה הנגלית לעיניי. אם היא האני העליון שלי, האם יכלה לבחור כל גוף שרצתה על מנת להגיע לכאן?
יכולתי, כן.
אני שומעת את המילים בראשי. למה לבחור בגוף כזה אם כך, אני שואלת עת עצמי.
חשבתי שיהיה נחמד להופיע בתור מגדת העתידות. אנשים מביאים לך דברים בחינם. אין מעקב על מיסים. וחוץ מזה, אני נורא אוהבת סיגרים.
אני מביטה בה בחיוך קל. אני מתחילה לחבב את חוש ההומור של האני העליון שלי. אני עוצמת את עיניי ולוקחת נשימה עמוקה. מול דלת היציאה אני מנסה לעקוב אחרי תחושותיי הפנימיות. נו טוב, לאן עכשיו?
-הסוף-