בין חיים לאוכל
עמדתי יחפה על רצפת השיש הממורקת במטבח שפעם היה שלנו, של שנינו. על רגליי היו גרבי צמר בלבד. הרגשתי כיצד קור הרצפה חודר את בד הצמר העבה ומקפיא ללא רחמים את כפות רגליי, שהיו קרות גם ככה, ללא שום עזרה מצידו. הידקתי את בד הקפוצ'ון הענקי אל גופי, מנסה להתכסות עוד יותר, אם זה בכלל אפשרי. כובע הקפוצ'ון מסגר את מתאר פניי בצבעו השחור, גורם לשיערי הדליל והכהה כמו להיעלם בתוכו. ריחה של אבקת הכביסה עמד באוויר ועטף אותי מכל עבר.
התקדמתי אל תוככי המטבח הגדול, שומעת את צעדיי מהדהדים בחלל הבית הריק. נעמדתי אל מול האויב בלבן, מביטה על התמונות המעטות שעליו, מוצמדות למשטח הפלסטיק הקר בעזרת מגנטים ילדותיים בצורת לבבות. כולן צולמו באותו היום.
הפעמים המעטות שאני מגיעה למטבח ונעמדת אל מול האויב בלבן הן בשביל להסתכל על שלוש התמונות הללו, שצובטות את לבי ומחזירות אותי לאותה התקופה. רפרפתי בקלילות על אחת התמונות, מרגישה את קשיחותו של נייר הדף המבריק מתחת לאצבעותיי הדקיקות.
אני והוא בחוף הים, השמש שולחת את קרניה האחרונות ומאיימת להיעלם בעוד דקות ספורות. ידו הימנית מחזיקה במצלמה המקצועית שלו, שתמיד אמר שהייתה חשובה לו יותר מחייו, אך היה מוותר עליה בקלות עבורי. ידו השמאלית תופסת במותני, מושכת אותי לכיוונו ומצמידה את גופי אל גופו. חיוך רחב מתנוסס על פניו השזופות, חושף שיניים לבנות וגומות חן קטנטנות שמעמיקות בלחייו, משאירות את חותמן על בשרו. עיניו הכחולות, צלולות כמו שמיים ללא עננים, מביטות אל עדשת המצלמה ונוצצות כמו כוכבים קטנים כשהאור המבזיק מהמצלמה מכה בהן. ויש לו את הצלקת הקטנטנה הזו, בזווית הפה, שגורמת לו להיראות פגיע יותר, עדין. קווצות שיער שחורות נחות בפיזור דעת על מצחו, מעניקות לפניו מראה תמים, כמעט ילדותי.
אני, לעומתו, אינני מביטה כלל אל עדשת המצלמה. נדמה כי בכלל לא שמתי לב לכך שהוא מתעד את הרגע; עיניי החומות מתמקדות בפניו, ושפתיי הוורודות נמשכות לשני הצדדים, למן חיוך מגושם וגדול.
נראה כי התמונה צולמה ספונטנית, קליק אחד, ללא שום הכנה מוקדמת. אך אהבתי אותה. היא הייתה מושלמת. הרגשתי כיצד האהבה נפלטת החוצה מתוך התמונה, כמו חום הנפלט מתוך להבות מדורה בוערת, וזאת בניגוד לקור והריקנות שהיו בתוכי עכשיו.
כף ידי המשיכה אל התמונה הבאה, כמו קיבלה חיים משל עצמה וסירבה לציית לפקודות של מוחי שהפציר בה שוב ושוב לעצור ולהפסיק.
זוג כפות רגליים יחפות מתחפרות באדמה הלחה. השמש כבר שקעה ורק הבזק המצלמה מאיר את התמונה. כף ידי, ציפורניים מרוחות בלק ורוד, מחזיקה בכף ידו; זוג כפות ידיים אחוזות זו בזו, יוצרות צורת לב משותפת על ידי חיבורן זו לזו.
חמימות עדינה הרטיבה את לחיי; דמעות החלו לזלוג בזרם שוטף במורד לחיי הצנומות וטפטפו מקצה סנטרי המחודד אל הקפוצ'ון השחור שהחביא היטב את גופי הכחוש והחלש. ידיי רעדו רעידות קטנות וקצובות, כאילו רוקדות למנגינה שלא נשמעה. עצמתי בחוזקה את עיניי, מנסה להעלים את מסך הדמעות שטשטש את ראייתי, אך ללא הצלחה. על אף הרעד הבלתי נשלט, ידי המשיכה במלאכתה ועברה הלאה, אל התמונה האחרונה.
כפות רגליי משתכשכות במי הים הקרירים. השמש נעלמה כלא הייתה, חושך עוטף אותי מכל צדדיי, אך הפחד אינו חלק מהבעת פניי. להפך, אני צוחקת; פי פתוח לרווחה, חושף את שיניי. עיניי מכווצות, קמטים זעירים מופיעים בצדדיהם. כפות ידיי מחזיקות במותניי, מחבקות את צידי גופי המכווץ מרוב צחוק. טיפות מים קטנטנות מנקדות את שולי התמונה, עדות לכך שעדשת המצלמה הייתה רטובה.
אינני זוכרת אם כעסת עליי, לאחר שהשפרצתי לכיוונך והרטבתי אותך ואת המצלמה. אך כמו שאני מכירה אותך, בטח התעשת על עצמך מיד והשפרצת עלי בחזרה.
הבטתי מבעד לעפעפיים מכווצים אל עבר שלוש התמונות שלפניי. התמקדתי בישות שניבטה אליי מהתמונה, נועצת את מבטי בבחורה המאושרת הזו, שמשום מה זרה לי כל כך; פניה קורנות ומלאות חיים, עיניה בורקות ונדמה כאילו חיוכה הרחב משתקף היישר מתוכן. שיערה השחור נח ברכות על כתפיה, ממסגר את פניה המחויכות כמו תמונה יקרת ערך, יחידה מסוגה.
ניסיתי להבין מה הקשר ביני לבינה, משווה בין פניי לפניה, בין יופיי ליופייה; פניי רזות וצנומות, עצמות לחיי בולטות מבעד למעטפת העור הדקיקה, שקיבלה צבע מעט אפרפר, חסר-חיים. עיניי שקועות, צלליות שחורות מרוחות סביבן כמו איפור קבוע, כזה שנשאר לעד. שפתיי יבשות וסדוקות, כבר איבדו את הרכות והלחות הטבעית שלהן. שיערי דליל, חלש, אינו מעניק לפניי מסגרת נאותה, כמו שעושה שיערה של הבחורה בתמונה. מתוך עיניי לא משתקף חיוך, אפילו לא שמץ קטן של חיוך.
החיוך כבר אינו חלק מחיי.
אך למרות הכל, לי יש יתרון על הבחורה בתמונה; גופי רזה יותר משלה.
לא רזה מספיק. קולה של אנה חדר פתאום אל ראשי, מזכיר לי שאינני לבד, לא באמת.
אנה – אנורקסיה – נכנסה לחיי בתקופה שהיינו יחד, כשאני ואתה עוד היינו 'אנחנו'. וכשעזבת? היא נשארה. היא ניגבה את דמעותיי, תמכה בי אחרי הפרידה, וכך גם הפכה לחברתי הטובה.
סקרתי את התמונה האחרונה, בה גופה של הבחורה נראה במלואו; גופייה לבנה ומכנסי ג'ינס קצרים עיטרו את גופה. לא הבנתי כיצד התגאתה בו, איך הצליחה לחייך כשחשפה את פגמיה בצורה כזו; ירכיה היו מלאות, נוגעות זו בזו, שמנות. בטנה אמנם הסתתרה מאחורי בד הגופייה, אך אני ידעתי מה מתחבא שם – שומן, ועוד שומן ועוד שומן.
ותראי אותך עכשיו, איזו דרך נפלאה עשית מאז.
אך זה לא הסוף, זה עדיין לא מספיק.
השפלתי את ראשי אל גופי, שכעת היה מוסתר מתחת לבד הקפוצ'ון הגדול ומכנסי הטרנינג הארוכים, כל סנטימטר הוחבא היטב. אך לא הייתי צריכה לראות כדי לדעת מה מכסים כל שכבות הבד האלו; ידיים צנומות וחיוורות, רזות כל כך עד שנדמה כי רק שכבה דקה של עור מכסה את עצמותיהן. רגליים דקיקות וארוכות, בקושי מצליחות לסחוב את מעמסת הגוף עליהן. גופי הוא שק עצמות, אך לפחות אני יפה.
ואם תרדי עוד איזה קילו אחד, אולי שניים, תהיי יפה אפילו יותר.
אני יפה. אני יפה. אני יפה. חזרתי על המילים הללו בראשי כמו על תפילה שקטה, מנסה לשכנע את עצמי שזוהי האמת, שזו עובדה ידועה.
אמנם בתמונות הללו הייתי מאושרת, בזכותך, אך לפחות עכשיו אני יפה.
נשמתי עמוק והנדתי בראשי באיטיות, מסרבת לשקוע עוד הפעם בשנאה העצמית הזו. עדיף לי בלעדיך; אם אהבת אותי כמו שהייתי אז – שמנה – ולא כמו שאני עכשיו, אז הבעיה האמיתית היא בך.
בדיוק, אל תפגיני חולשה. נשימתי נעתקה מרוב הפתעה, וגמעתי בשקיקה את המחמאה. רק לעתים נדירות אנה לא מתווכחת, לא כועסת, לא מצליפה.
הנהנתי במהירות וניגבתי את העדויות האחרונות לדמעות שזלגו זה עתה בשרוול הקפוצ'ון. החלטתי לפעול במהירות, לפני שאספיק לחשוב על המעשה שאני עומדת לעשות ולהתחרט עליו; תלשתי את התמונות שהוצמדו אל האויב בלבן, אחת אחרי השנייה, מפילה את המגנטים הקטנים והקיטשיים ארצה, היישר אל הרצפה, בקול קרקוש של פלסטיק המכה באדמה. קימטתי את שלוש התמונות לכדור נייר דחוס ומכווץ, וזרקתי אותו בתנועת יד מגושמת לכיוון הפח שבקצה המטבח. לא הצלחתי לקלוע והכדור התגלגל על הרצפה, הגורל בטח לועג לי עכשיו. הסבתי את עיניי מכדור הנייר המאולתר, עוצמת את עיניי בחוזקה ומנסה להירגע מסערת הרגשות הבלתי צפויה.
נעמדתי שוב אל מול האויב בלבן, מושיטה יד מהוססת לכיוונו, לא בטוחה מה עליי לעשות עכשיו. פתחתי את דלתו והבטתי על תכולתו; יוגורט לבן 0%, חצי תפוח מארוחת הבוקר, מלפפון אחד ועגבנייה. הושטתי את ידי אל גביע הפלסטיק הקטן, מוציאה אותו החוצה ומניחה בחשש על הדלפק. עוד לפני שהספקתי לעשות דבר נוסף, ראשי כבר התחיל לחשב, כמו מחשבון קטן היושב במוחי ומחכה לפעולה; 200 גרם, 78 קלוריות, 10 גרם חלבונים, 9.6 גרם פחמימות, 0 גרם שומנים.
בטני זעקה בקולי קולות, תובעת ממני טיפת תשומת לב, מתחננת שאקשיב לה ולא לראשי, שהמשיך בשלו וחישב. ברוב המקרים המוח הוא זה שניצח, הצליח להשפיע עליי ומנע ממני, פעם אחר פעם, לספק את רצונה של קיבתי. הרעב כבר הפך לתחושה מוכרת, קצת נעימה ומנחמת; סוף סוף ישנו משהו קבוע בחיי, משהו שחוזר על עצמו שוב ושוב, ולא משאיר אותי לבד. לא כמו שאתה עשית, השארת אותי מאחור והמשכת הלאה כאילו דבר לא קרה, כאילו הייתי סתם עוד אבן דרך, עוד נקודת ציון בדרך למטרתך.
אך עדיין, כפית אחת לא תגרום לשום נזק, נכון?
מה?
מיהרתי אל המגירה הפינתית, ליד הכיור, ושלפתי ממנה כפית כסף קטנה. אחזתי בידי השנייה בגביע הפלסטיק הקר, קרעתי מעט את המכסה ודחפתי את הכפית היישר אל תוך הקרם הלבן.
לא!
תחושת עונג בלתי ניתנת לתיאור עברה בכל גופי כשהכפית הוכנסה אל תוך פי והקרם הקטיפתי זלג במורד גרוני. כפית נוספת, ועוד כפית, ועוד כפית, ועוד.
לא! מה את עושה?! אל תשכחי שאת עדיין לא מספיקה!
את עדיין לא ראויה!
התעלמתי מהקולות שזעקו בתוך ראשי, ותוך שניות ספורות מצאתי את עצמי עומדת מתנשפת במטבח, רגליי רועדות ולבי דוהר בחזי. פתאום משקלו של גביע היוגורט דמה למשקלה של נוצה, כל תכולתו רוקנה. הבטתי כלא מאמינה על קופסת הפלסטיק הריקה, ומיד אחר כך עיניי הוסטו אל כפית הכסף שנחה בידי השנייה, הכפית ששימשה כראיה לפשע שבוצע שניות ספורות קודם לכן, ממש לנגד עיניי.
בטני כמעט גרגרה מרוב אושר וקולות זעקותיה פסקו, אך ראשי החל להסתחרר כשהמשמעות של מעשיי החלה להתבהר. איבדתי שליטה.
מה עשית? איך את מעיזה?!
מסך עיניי החל להיטשטש והסחרחורת גברה מרגע לרגע. אצבעותיי הרפו באחת מהפריטים שאחזו בהם; קול קרקוש הפלסטיק הנופל ואחריו קול הדהוד המתכת ברצפת המטבח השומם לא איחרו לבוא. תפסתי בחוזקה בדלפק שלפניי והשענתי את גופי עליו, נתמכת בו, מרגישה שכל רגע אאבד את שיווי המשקל. כשלתי לכיוון הכיור ופתחתי את הברז בתנועת יד רפה, מוזגת לעצמי כוס עם מים פושרים. שתיתי כוס אחת ועוד כוס, ולאחר מכן כוס נוספת ועוד אחת. מילאתי את כל קיבתי בנוזלים, מקווה שכך אוכל להעלים את הבושה שהגיעה לאחר ביצוע המעשה המבזה. אך המים לא עזרו, הם רק העצימו את תחושת הבחילה שהתגברה יותר ויותר.
הרסת את הכל! את לא שווה כלום.. את כישלון!
אין פלא שהוא עזב אותך, אין פלא שנשארת לבד!
קול התנפצות מחריש אוזניים נשמע לפתע, מבהיל אותי וגורם לי להשפיל את עיניי מטה, אל הכיוון ממנו בקע; ידי ניפצה את כוס הזכוכית לאין-ספור רסיסים מנצנצים שננעצו בעור כף ידי כמו מיליון כוכבים זעירים.
"שיט," סיננתי בכעס. "שיט!".
לפעמים, במצבים כמו אלו, יכולתי להבין למה עזבת אותי, למה בחרת להוציא אותי מחייך. אמנם לא אמרת זאת מפורשות, הרי "ג'נטלמן אמיתי לא פוגע ברגשותיה של בחורה", כך נהגת לומר, אך עדיין ידעתי מהי הסיבה האמיתית לעזיבתך, ולכן אינני יכולה להאשים אותך. אני לא טובה בשבילך; לא הייתי וגם לא אהיה. מגיעה לך מישהי אחרת, מישהי שתוכל להתגאות בה ולומר- "זו החברה שלי". מישהי חכמה, מצחיקה, יפה. מישהי שתעשה אותך מאושר.
וזו לא אני.
אני לא מספיק טובה בשבילך.
את לא טובה בשביל אף אחד, אנה הזכירה לי ונעלמה. שקט.
שוב הרסתי את מצב רוחה.
שוב אכזבתי אותה.
טיפות אדומות החלו לנקד את עורי כמו אבעבועות רוח שמופיעות יש מאין. הכאב היה משכר, מן כאב יפהפה; כאילו החזקתי בידי ורד מרהיב ביופיו, זן נדיר ויחיד במינו, ובשל כך נאלצתי גם לשלם את מחיר המחזה היפהפה, וקוציו ננעצו באכזריות וללא רחמים בכף ידי השברירית.
התקדמתי בצעדים שקולים אל השירותים, פותחת את הארון שליד המראה ושולפת פינצטה קטנה. התיישבתי על הרצפה הקרה והתרכזתי במשימה שלפניי. מלאכת הוצאת הזכוכיות הזעירות מתוך כף ידי הייתה מבורכת; היא היוותה עבורי הסחת דעת, סייעה לי להיכנס למצב של רוגע נפשי, ולו לרגע קט בלבד.
כעבור דקות אחדות נעמדתי מול הכיור והכנסתי את ידי אל זרם המים הקרים שבקע מצינור הברז המתכתי, צופה במים השקופים פוגעים בכף ידי המדממת, נצבעים בורוד וממשיכים משם היישר אל פתח הניקוז. מבטי נדד מזרם המים הוורודים אל האסלה שהייתה במרחק סנטימטרים ספורים ממני. הסטתי את מבטי ממנה במהירות.
"לא, לא, לא, לא, לא." מלמלתי לעצמי בקול רועד. עצמתי במהירות את עיניי, מנסה להתעלם מהרעידות החזקות שהופיעו וערערו את שיווי משקלי, הופכות את גופי לחסר שליטה, הופכות אותי לחסרת אונים.
את כבר יודעת מה לעשות. והינה, אנה חזרה.
היא תמיד יודעת מתי לחזור, מתי להתפרץ אל תוככי תודעתי, ברגע ובזמן הנכון.
דמעות מילאו את עיניי; נגעלתי מעצמי, אך אם זאת השתוקקתי לכך, לתחושת הטיהור שהגיעה אחרי ביצוע המעשה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שלי, וכמו שאני מכירה את עצמי, גם לא האחרונה. על אף הרצון העז שבער בי וייחל להפסיק ולשים לזה סוף, הדחף היה חזק ממני, יותר מדי חזק.
קדימה, מותק. את יכולה. גלי תמיכה נעימים עטפו אותי מכל עבר, מעוררים בי ביטחון ונחמה.
הגברתי את זרם המים, מן הרגל שהיה טבוע בי עוד מהתקופה בה גרנו יחד, וניגשתי אל האסלה. אספתי את שיערותיי לתסרוקת רפויה, פעולה שהגיעה כתוצאה מהניסיון שבא עם השנים, ורכנתי אל מול מושב החרסינה הלבן. רעש זרם המים החזק טשטש את התייפחותי שגברו מרגע לרגע, וגם את קולות המעשה שעמדו להגיע. עצמתי את עיניי וקירבתי את אצבעי לשפתיי, מכניסה אותה לתוך פי ומתכוננת לחוות עוד אחד מרגעי השפל שלי.
עוד אחד מרגעי השפל שנכנסו לחיי בגללך,
או שעליי לומר בזכותך?
הרי עכשיו אני יפה.
לא מספיק.