מהם "חיים"?
לפעמים, השאלה הזו לא עוזבת את ראשי. כשלעצמו, זה לא דבר מפתיע במיוחד- השאלה
הזו ניקרה במוחו של כמעט כל אדם, בכל עת ובכל פינה.
אנשי הכפר שלי ניסו לענות על השאלה הזו ולתת לה תיאורים משלהם. אחד מהם תיאר
אותם כשרשרת שבילים שיש לבחור את הפניות הנכונות עד שמגיעים למקום שאליו חפצת.
אחרת ראתה אותם כפלג קטן, העובר בין בריכות, אגמים ודשאים, בין המפלים הגולשים
וחלוקי האבן החלקלקים עד שגם הוא, כמו כולם, נשפך אל הים הגדול והאיום. היו שראו
בהם כחוטים שמשתלבים ביחד לכדי סיפור אחד, כמו אריג שלם שנטווה במכונה גדולה
מאיתנו. הוא מתהדק, מסתבך, עולה, מתרופף, נקרע. היו תיאורים של עצים- באופן מובן
מאליו- שלפיהם חיינו הם כשורשים המשתרגים מתחת לפני הקרקע- מבלי שנרגיש בהם,
משוננים ומפותלים, צומחים ונאחזים עוד ועוד באדמה הרכה והלחה. היתה את אותה אגדה
על השמיים- האינסוף פרוש לפנינו בזוהר המסנוור בשמחתו ומתכדר בענני סערה בעת
שנאתו, עצבותו וכעסו; אנחנו חולפים, כמו העננים, עם הרוח הקרה והחמימה, עד שגם
השמיים שלנו יצטמקו וייעלמו אל הלא נודע. היו סיפורים על קשרים מסורבלים, פרחים,
זאבים, להבות אש מתלקחות. הכל כדי להסביר לנו את הלא נודע שבעצם קיומנו אנו.
אני תמיד ראיתי אותם כצבעים. בעיני רוחי, ראיתי דף חלק המתכסה לאיטו בצבעי גיר, כמו
של ילדים, באיטיות ובנחישות. הצבעים נחרטים ביד קשה שלא מודעת לכוחה ולכאב שהיא
מוסיפה והם חורצים גורלות, מתערבלים ומתערבבים יחד. כחול ואדום וירוק וכתום וורוד
וסגול כהה ובהיר וצהוב וכל צבע שאנחנו יכולים לראות- דקים, עבים, גסים, עדינים- עד שכל
מה שנשאר על הדף הוא ערבוביה, כאוס לא מובן, ומכל הצבעים נותר רק גוש שחור- מכוער
ומבעית אך גם עוצר נשימה בו זמנית.
זה נשמע פסימי למדי; אני יודעת. אבל בעצם, כל המטאפורות השונות שנתתי כאן הן כאלו,
לא? אך אתם צריכים להתחשב בעובדה שכל חיינו, באופן אירוני במיוחד, עוסקים במוות.
שלנו. שלכם. היום, הדקה והשניות הבאות לא שונות בשבילנו. לנו זה עוד יום שבו עוד עץ
נרקב ומת. ובאותו הזמן, אנחנו מתפנים גם לחגיגות כמו שהתרחשו אתמול.
כשהסתכלתי מחלוני בבוקר, ראיתי את הנוף שכה התרגלתי לראות. מחוץ לחלון ביתי
שמוקם על גבעה קטנה, ראיתי את כל העמק הקטן של הכפר שלנו- את השמיים הבהירים
חסרי עננים ומתחתיהם את השדות שמתפרשים ויורדים במדרגות כמעט מפוסלות ביופיין אל
תוך מרכז הכפר. אהבתי לראות את צבעי הירקות באור השמש, כיצד הדלועים הגדולים
כגלגלים מבריקים בגוון חדש של כתום צהבהב, את החצילים הסגלגלים שנתלים על השיח
הירוק ונעים ברוח כפעמונים ואת הירוק הכהה המשתרע של האורז המבצבץ מבעד למעטה
המים הדק. כל אלו מוקפים בבתים קטנים של עץ וקש לצד מבנים הבנויים במלט וסלע
שנשפכים אל תוך האגם הכחול האינסופי שמנצנץ כאילו הוא מחביא בקרקעיתו זכוכיות
שבורות רבות, מסוכנות ויפהפיות כאחד. הייתי אמורה להיות מאושרת, אני יודעת. אך האושר,
כהרגלו, איחר להגיע ובמקומו סחפה אותי שוב רוחה הכבדה של הייאוש והמיאוס.
עוד מבט אחד כדי לספוג את הכל- לפני שירדתי למטה בגרירת רגליים לעבר היעוד שנקבע
לי.
כאן בכפר, הגורל הוא זה שמחליט מי נהיה, מה תהיה התועלת שלנו בשביל השאר.
כשצעדתי בשבילים היורדים בשולי הכפר ושני הורי מחזיקים את כתפי, למרות שכל מה
שרציתי היה להתנער ממשקלם ומחום ידיהם, עוד ראיתי את השאריות מהחגיגות שהתקיימו
אתמול- את הנייר דמוי העלים הצבעוניים שנתלו לאורך הבתים העוברים מבית לבית
בשרשרת גדולה ומקשרת, כי כולנו נכרכים באותו גורל מעצם היוולדנו במקום הבלתי נודע.
אותו גורל שמטרתו לשמור על "יער החיים"- היער שמסתתר מעבר לדלת עץ אחת בשולי
הגבעות, ומובילה אל המקום שבו נוצר ונגמר הכל. השבילים מסביבי התעטפו מחדש בחושך
המופר על ידי העששיות הצבעוניות שהילדים הקטנים והרצים נושאים בידיהם, ואותה
תחושה חמוצה עלתה בגרוני כמו בליל אמש כשנעמדתי ביחד עם שאר בני גילי במרכז הכפר
מסביב לעץ הגורלות. אני חושבת שאם לא הייתי נולדת כאן, לא הייתי מאמינה בגורל; אין
דבר שמסתכל עלינו מלמעלה ומחליט בשבילנו מה נעשה עוד מלפני שנולדנו. אבל הגורל פה
שונה, משום שהעץ הגדול שגזעו עבה כגודל שנותיו, שאפילו קבוצה של חמישים איש לא
יכולה להקיף לגמרי בידיהם, מסתכל עלינו כל הזמן. כך לפחות, טוענות האמונות. הוא צופה
ורואה למה אנחנו מתאימים- האם נהיה מספקי המזון- החקלאים, נושאי המשלוחים,
הטבחים, או אולי נהיה גנני הכפר או גנני היער עצמו. אולי נהיה מורים, מספרי האמונות,
מגדלי הילדים, השומרים, המחזיקים? כמעט כולנו היינו אמורים להיות חקלאים, זו העבודה
עם הביקוש הגדול ביותר. אבל כמו שאמא רוּ אמרה, העץ מסתכל ובוחר לפי האדם.
נעמדנו שם, הברק זוהר בעיני כולם פרט לי. ובעוד שכולם התלחששו והעלו השערות, מבטי
הופנה לגזע שמאחורי והתמקד בפיתולים הרבים שנעים כמו גלים עדינים בעץ העבה.
בבליטות הקטנות והשקעים שנראים כמו חבורות מחושבות מראש. הוא נראה כדבר ההגיוני
ביותר בכל כאוס הקולות מסביבי. אלו רק גורמים לי לרצות לברוח, וחוסר השלמות
והשבריריות של העץ לצד דממתו העצורה, הזכירו לי את עצמי.
כך שלא שמתי לעלים שנפלו מצמרתו לעבר רצפת האבן, בה אמא רוּ אספה וליקטה את
העלה הצבעוני לתוך ידיה. לא שמעתי אותה קוראת בשם של כל אחד מאיתנו, כשהעלה
שלנו- זה שצמח על העץ מיום היוולדנו וחיכה עד שיקבל את הצבע המבהיק והברור- נגדע
מהענף של כיתתנו ונפל למטה בשריקה קלה ועליו כתוב שמנו ומקצוענו בכפר. בעת
שהמשכתי לבחון את הגזע, שמעתי רק את שריקת הרוח- לא מחיאות כפיים, לא את
הקראת השמות- ודמיינתי איך העלה שלי נצבע בצבע חום משמים, מתנתק מתוך הענף
וצונח לאיטו. דמיינתי במוחי שאני הופכת לקטנה כמותו ורוכבת עליו עד למטה, מתרסקת
יחד איתו ומתגלגלת על הרצפה. שם אשאר עד שמישהו ייקח אותי בידיו וייתן סוף סוף
משמעות לחיי.
אולם כשלבסוף באמת נשמע שמי והעלה שלי התנתק מהעץ והסתחרר ברוח המתעגלת,
חסר משקל כנגדה, לא הרגשתי שמחה או פליאה או התרוממות רוח כמו שכל השאר הפגינו.
הרגשתי מכווצת כשכל העיניים פנו אלי- של בני כיתתי, של הורי ושל כל כפרי- ורק רציתי
להימלט. אבל מהתפקיד שניתן לי אי אפשר היה להימלט.
כשנעצרתי על ידי הורי מול דלת העץ העבה עם פיתולי הברזל המסובכים, התנערתי בחזרה
מהזיכרונות הלא רחוקים ועיני הושפלו בחזרה אל הדשא הרך שנרמס תחת רגלי האנשים
מבלי להשמיע מחאה. בעוד שכל הכפר מתמקד בחיי בני האדם בעולם- אנחנו לא שמים לב
לחיים שאנו עוצרים מבלי משים. עצרתי את המחנק שהתעורר בגרוני כשהאזעקות בראשי
סימנו לי ששוב כל המבטים מתמקדים בי. הייתי צריכה להבין זאת כמובן, הרי נבחרתי להיות
ה"מחזיקה" הראשונה בכפר מזה כמה שנים- התפקיד החשוב והנדיר ביותר. הם אלו שחיים
מאחורי הדלת כל חייהם, אלו שמגדלים ושומרים על עצי החיים בכל משמר, אלו שמקשיבים
להם ולסודותיהם, אלו שכל הכפר שומר עליהם.
אבל לא רציתי שמירה ולא סודות. רציתי שקיעה ובריחה במקום.
ראיתי את סנדלי החרוזים של מאמא רוּ צועדים אל מול הדלת והרמתי את מבטי אליה. רוּ,
מספרת האמונות והסיפורים, שהרגשתי לפעמים שסיפוריה הם אלו ששומרים עלי מבפנים.
כל שעה שבה ישבתי לצידה על המחצלת כשהיא הקריאה לנו עוד סיפור על חיים מתחת
לכוכבים ועל ענק שניסה לטבוע את חיי כולם לעצמו בלבד, היתה לי כאור בין כל השעות
המבוזבזות ששכבתי במיטה מבלי לעשות דבר מלבד לבהות בתקרה הלבנה ולתת
למחשבות לאכול אותי. אז, כשהיא הקריאה, המחשבות לא חזרו; הן נחסמו על ידי אותו כוח
גדול של סיפורים שבהן לא יכלו להילחם, כי סיפוריהן התמקדו רק באגדות הכאב שהן סיפרו
לי.
רוּ נעמדה בין שני השומרים על דלתות היער- זו העבודה שנקבעה להם לפני שנים והם
מילאו בכל יום ויום מאז- וכשהעליתי לבסוף את מבטי המבויש אליה, היא העניקה לי חיוך
שחימם במעט את בטני המתערבלת. ניסיתי להתמקד בה ולא בשאר האנשים שסבבו אותנו.
חצי מאנשי הכפר באו להגיד לכל העובדים החדשים בתוך היער דרך צלחה, ואילו לי
להתראות בפעם האחרונה. המחזיקים חיו ונשמו את היער בכל שניה מחייהם ברגע שנכנסו
לשם וגרו בבית נפרד מכולם. הם אף פעם לא נפרדו מעצי היער. הם. אנחנו. אני.
הרמתי מבט חששני להוריי שעוד אחזו בכתפיי, כל אחד באחרת. הם השיבו לי מבט שהיה
קשה להתנתק ממנו. זה היה דבר טוב כנראה, לפחות הפעם לא אסחף מהם אל ממלכה
שאליה לא יכלו לפלוש. ואהבתי אותם, את עיניהם החומות והטובות ואת הזקן הארוך והחם
של אבי ואת הידיים הרכות של אמי שקלעו את צמותיי בכל יום ואת אותם שירים מוכרים
שזומזמו ולפעמים רק רציתי שיגמרו. באותו הרגע, רק רציתי שתפתח את פיה ותשיר אחד
מהם, בידיעה שזו תהיה הפעם האחרונה שאשמע את קולה.
אהבתי אותם, אבל לא הראיתי את זה. והרגשתי את שרירי פי נפתחים ואת קולי בוקע
ואומר, "אני אוהבת אתכם ואני מצטערת שלא הייתי בשבילכם. שהסתגרתי בחדר, שצעקתי,
ששתקתי. אני אוהבת אתכם יותר מכולם." יותר מעצמי, כי לא יכולתי להגיד לכם את זה עד
עכשיו. אבל המשכתי לאכזב את עצמי כשהבנתי שפי לא נע והמילים המשיכו להישאר
כלואות בראשי.
אמא רוּ קראה לנו להתקרב. נעמדנו בשורה, אני בצד, ומחיאות הכפיים חולפות כלא נשמעות
לצידי. הבטתי אחורה להורי שהתחבקו והביטו בי, בפעם הראשונה מזה הרבה זמן, בגאווה.
לפחות בפעם האחרונה שהם יסתכלו עלי הם יראו ככה. הסטתי את מבטי חזרה קדימה, אל
הדלת המכוסה בירוקת ובצמחים ובגבעולים דקים שטיפסו מכל צדדיה, עד שנראה כי אי
אפשר לעבור דרכה. מדלת כה קטנה שמגיעה עד לחזי- מתקיים העולם. רציתי לגחך
מהמחשבה אבל נשכתי את פנים הלחי שלי והשארתי את מבטי ממוקד. יבש. חסום. העפתי
מבט בשני הנערים שלצידי- קונור שחור השיער בעל ההבעה הלא מפוענחת וליאל הבהיר
חסר המנוחה. הם נבחרו להיות הגננים הפנימיים החדשים- הם יגרפו את העלים היבשים
של המתים לתהום הנשייה, הם ישקו את השתילים שרק התחילו לצמוח עד שיספקו בעצמם
את המים הדרושים להם להמשך חייהם, הם יכרתו וינסרו צמחים שינסו לצמוח על פני גזעים
של אחרים. רק הם יבינו את מה שאני אעבור בפנים. אך לעומתי, הם לא יצטרכו לפקח על
הכל ולנשום אותו בכל דקה בחייהם- הם יחזרו כל יום לביתם, יקימו משפחה, ינסו לחיות
מעבר למוות שישרור בשעות האור, ישנו במיטה מוכרת ויצפו בכל יום בנוף שהתרגלנו
לראות.
בכל מקרה לא רציתי לעשות אף אחד מהדברים האלו.
"זהו יום גדול," קראה אמא רוּ, ידיה פרושות לצדדים. האנשים עצרו את מלמוליהם והפנו את
מבטם אליה. "לאחר יום הגורלות שהתרחש אתמול, הגיעה העת לשלוח את ילדינו הנבחרים
פנימה, אל תוך היער שכולנו מקדישים יום ויום בו, בטיפוחו ובחזונו- החיים. אלו הילדים
שישלחו פנימה, שיתקרבו אל העצים של הרחוקים והקרובים אלינו, וישמרו על חייהם של
כולנו. הם יטפחו את העצים וידעו את סודותיהם," היא הפנתה מבט מהיר אלי. "ואנחנו
נתמוך בהם פה, מהצד השני, כפי שעשו דורות רבים גם לפנינו. אין להבדיל את הילדים
האלו מילדיכם, גם אם אלו נכנסים פנימה. כולנו ילדי העצים והזיכרון. נמשיך לתרום בדרכנו
אנו לצמיחתם ולהישמרותם של הגדולים מאיתנו, של היערות המתנשאים והמשתרעים. בין
אם כחקלאים, שומרים, שליחים, גננים ומחזיקה… כולנו נעודד אותם מהצד השני ונחכה להם
בכל יום ויום ונקווה לבטיחותם. הריעו להם!"
קריאות עידוד נשמעו. "האח, הידד! האח, הידד!" והקולות הגבוהים והבהירים והנמוכים
והרמים התערבלו ביחד בראשי כשנשכתי עוד יותר את פנים לחי ואימצתי את ראשי להאט
במחשבותיו. את בסדר, תזכרי. את בסדר. הן לא יחליטו עליך הפעם. כל השאר פה בשבילך,
נסי פעם אחת להחזיר תודה גם להם. אז הרמתי את ראשי וחייכתי חיוך דק, שהפך לחורק
בניגוד לחיוכים המבריקים של שני הבנים שלצידי. כשעצרתי את גבותיי מלהתקמט ולהזדעף,
הרגשתי את שתי ידיה הרכות של אמא רוּ על כתפיי, ואת עיניה הכהות מתמקדות בי.
הוטחתי בכוח חזרה לתוך גופי, משופדת ושפוכה בו זמנית. אך עיניה הממוקדות רק שאלו
אותי שאלה אחת, כנה ופשוטה. "את מוכנה?"
האם אני מוכנה להפוך ל"מחזיקה"?
האם אני מוכנה לעמוד בתפקיד הקשה, הנדיר והחשוב ביותר בכפר, התפקיד הכי חשוב
בחיים ההפכפכים והמשונים האלו? האם אוכל להיות אחת מהאנשים שמחזיקים את העצים,
ובכך את חייהם של כל בני האדם ברחבי התבל, בזרועותיי מבלי שהם ידעו זאת בכלל?
האם אני מוכנה להפוך ל"מחזיקה" כשגם כך אני מחזיקה את עצמי בלי רצון. עכשיו, עלי
להחזיק כל יום ודקה- לקום, לשבת, לעמוד, לספוג הכל פנימה, להתעלם מהקולות, להקשיב
לאמרות, לרצות, להצליח, לנסות לשדר מהעיניים חיים קורנים בשביל האחרים כשהאמת
היא שמאחוריהן כל דבר כבר מת?
ואולי להיות מוכנה למצוא משהו שימלא וישביע את מהמערבולת הבלתי נגמרת שבבסיס
בטני- זו שגדלה מיום ליום ופוקדת עלי להתנתק מהחיים שאינם מגיעים לי בעוד ראשי אומר
לי להישאר במקומי? האם מחשבותיי יצליחו למצוא במה להיאחז במקום לנוע ברוח כעלה
נידף?
אני אנסה. גם אם אני לא חושבת שאצליח, חשבתי אז. לכן הנהנתי לה במהירות וראיתי את
החיוך מתרחב על שפתיה כש ניגשה בלב שלם אל דלת העץ העבה ונקשה עליה. ליבי
הגביר לראשונה מכמה זמן את קצבו בעוד הדלת נפתחה בחריקה גבוהה לכדי סדק דקיק
שמתוכו בקע אור בהיר. הבטתי לאחור בפעם האחרונה, להורים ולאנשים שהיו כאן בכל
פעם, וביטאתי בשפתיי: "תודה". או לפחות כך קיוויתי.
התחלתי לפסוע קדימה, צעדי חששניים ואיטיים, כשכל פעם הסתכלתי מזווית עיני על הכפר
שלא אחזור לראות ומחשבותיי חוזרות אל הדברים שאתגעגע אליהם- שדות, אגם, משפחה,
שדות, אגם, משפחה- עד שנכנסתי לתוך אורו הבוהק של הגן והדלת נסגרה אחרי. העפתי
מבט אחורה, כדי לראות אם שני הבנים נכנסו גם כן, אבל גיליתי שאני לבדי. כך כשהבטתי
קדימה לא היה אף אחד שישתתף בבהלה וההתרגשות ששטפו אותי למראה היער ששמעתי
עליו משחר ילדותי.
לא היה איתי אדם שהסתכל גם הוא על השמיים בצבע הכתום הבהיר והבוהק של השקיעה
העוטפת את המרחב. לא היה איש שבהה בעצים שהם כל מהותנו וצמחו מתוך האדמה
הצהבהבה שלצידי. הם לא ראו שגזעי העצים הם כמו גזע העץ בכיכר- עבים ורחבים,
מפוסלים כמעט, מלאי חריצים ופינות. התקדמתי עוד לעברם, מעבירה את אצבעותיי על פני
השיפולים שבתוך הגזעים, אחד אחרי השני, מרגישה את המרקם הגס אך הנעים למגע. הם
לא נשמו את האוויר הממלא והנקי ולא הרגישו את הקשר שבין אצבעותיי לעצים, את
התחושה המזגזגת ההיא, שאומרת כי החיים נמצאים כאן. ללא פעימות לב וללא קולות- רק
ההרגשה שממלאת את כל כולך בהבנה שמשהו גדול ממך נמצא שם.
הסתכלתי מעלי אל השמיים חסרי השמש כדי לראות את העלים הקטנים והירוקים
שהשתלשלו מכל ענף אלכסוני וגבוה. בדמיוני, ראיתי תמיד את צמרותיהם של העצים
כמלאות וסבוכות, אך במציאות עלים מעטים בצבצו מכל ענף ועיטרו אותו בירוק, צהוב
ואדום.
במרכז כל העצים האלו, כמו אור נעים ורגוע, ראיתי אישה מבוגרת לבושה שמלת שכבות בד
ירוק. התקרבתי אליה במבט בוחן ורק כשנעמדתי מולה בין העצים המיתמרים מעלינו
כשידיה סופקות לפניה וחיוך קטן וטוב על פניה, יכולתי לתהות האם באמת היתה מבוגרת
כפי שחשבתי תחילה- שערה היה צבוע בצבע כתום חיוני, בוהק עוד יותר מהצבע הדמדומים
שעטף אותנו, ועיניה ירוקות בוהקות כמו של העלים שנתלו אי שם מעלינו. רק הקמט הצר
בצידי עיניה השווה לה מראה מבוגר יותר מהילדה שהשתקפה ממנה.
"אני שמחה לראות שהגעת אלינו," היא חייכה. "חיכינו לך הרבה זמן, העצים ואני.
ה"מחזיקה" חדשה." קולה היה כדבש סמיך הזולג על תפוח, תקיף במתיקותו. "שמי הוא יוּנה,
"המחזיקה" הנוכחית. אני בטוחה שאת חושבת שאת יודעת הכל, בכפר מלמדים הרבה על
היער שלנו. אבל עדיין כדאי שאסביר כמה דברים."
רציתי להגיד לה שאני יודעת הכל ושום דבר. רציתי להגיד שהקשבתי לכל הסיפורים ולכל
האגדות והבנתי את כולן, אבל הרגשתי שהמשמעות שלי במקום הזה היא אפסית. רציתי
לספר שלא כדאי שאהיה כאן, כי אין בי שום רצון, לפחות לא לְמה שהתפקיד הזה דורש
מתוקף קיומו. פי השתוקק לשאול אם היא רואה בעלים שלי דבר אחר ממה שאני מרגישה או
שהיא רואה את אותה ריקנות חלולה?
אומנם שתקתי כשהיא הובילה אותי בתוך היער בין כל העצים הוותיקים ועבי הגזע, חלקם
חבולים ושרוטים מפגיעות הכאב ואחרים נקיים ומטופחים. היא הסבירה לי שוב את מה
שכבר שמעתי- שביער הזה שממוקם בכל מקום ובשום מקום, כמו שאמא רו אהבה להגיד,
נמצאים העצים של כולם, של כל תושבי העולם, שמראים ומקצים בשבילם את זמנם. בכל יום
נוספים עוד ועוד עצים- גדולים, איתנים וחזקים כבר מתחילתם- ועליהם העלים שהם מספר
שנותיהם. בכל סיום שנה מתאריך הפטירה המיועד, נושר עלה אחד, וככה הדבר נמשך עד
שהעלה האחרון נושר- חום, דק ומת. כשהוא נוחת על אדמת החול השמימית, העץ כבר
נרקב ומת יחד איתו. אז באים הגננים, עוקרים את העץ ומובילים אותו לתהום שבקצה היער
ומשליכים אותו ואת כל הפציעות, פרחי ההצלחה והסדקים שנצרבו על גזעו- לתוך הנשייה.
"ואיך הגננים לא נופלים לשם?" שאלתי ובכך דיברתי בפעם הראשונה מאז שנכנסתי.
יוּנה חייכה אלי. "הגננים מיומנים בעבודתם והתהום יודעת לקבל רק את העצים הרקובים
לתוכה."
השפלתי את מבטי ורשמתי בראשי שהתהום לא תוכל לסייע לי. יוּנה המשיכה לדבר,
תנועותיה חדות ומשדרות חיוּת גדולה יותר מזו שהפגנתי כבר זמן רב ותהיתי איך אני
אמורה להיות כמוה. חלפנו על פי עצים רבים, ועל יד כל אחד מהם הרגשתי חבטה בחזי,
בעומק ליבי, כדחיפה קלה עם המרפק שמתפרשת במוחי כחיים. חיים שלמים שאני עוברת
לידם, שאני המשגיחה עליהם. השמיים השתמרו באותו צבע, פסים כתומים כהים עוברים על
כתום בהיר, ומשתלבים בירוק והאדום של עלי העצים שמעלי. התקדמנו לעבר חלקה נוספת,
מרוחקת מעט מהיער שבו היינו במרחק של כחמש פסיעות, ויוּנה נעמדה במקומה.
"אני מניחה שאחרי כל ההסברים האלו את שואלת את עצמך מהו התפקיד שלך בעצם. את
יודעת שאת נשארת כאן כל הזמן, שאת המפקחת והמשגיחה, אבל מה זה אומר באמת?"
היא חייכה אלי ושילבה את זרועותיה מאחורי גבה. "אנחנו לא בנות אלמוות. אנחנו חיות כבני
האדם הרגילים. העצים שלנו נמצאים כאן, בחורשה של הכפר שלנו. אז במה אנחנו שונות
באמת?"
משכתי בכתפי בעצלות למרות שבתוכי פעימותיי התחילו לדהור. האישה חייכה והתקדמה
לעץ הראשון בשורה, עבה, מחוספס וחי. עליו השתלשלו בצבעי אדום וחום, סימן מזעזע
לסופו הקרב. "התפקיד שלנו הוא להיות שם בשבילם. בשביל כל החיים כאן. אנחנו לא רק
דואגות שהגננים ואנשי הכפר יעשו את עבודתם, אנחנו לא רק שומעות מתי עץ מסוים זקוק
לעזרה, אנחנו לא רק מגינות מפולשים שאמורים להגיע; אנחנו נותנות לעצים את הקרבה,
את ההרגשה, שהם לא לבד. העצים פה, למרות מספרם המרשים, צריכים מישהו שיבין
אותם. מישהו שיבקר ויגע בגזע ויראה אותם, את האדם שמאחוריהם ומלפניהם, ויגיד לו
שיש לו משמעות. כי עצי החיים תוהים, יקירתי- כמוך, כמוני, כמו כל האנשים- מהי הכוונה
בקיומם. כי הרי הם רק עומדים פה במשך שנים ארוכות, והנוף המעניין ביותר שחולף מולם
מגיע רק פעם בשנה, וגם הוא תזכורת כואבת לסופם הקרב. אנחנו כאן כדי להחזיק אותם,
להחזיק את הזיכרונות והרגשות, להגן עליהם. אנחנו שומרות עליהם בחיים."
"ומה יקרה אם לא נעשה את זה? הם לא יכולים להתנגד," שאלתי במעט בוז.
יוּנה חייכה חיוך מריר. "הם לא. אך חייהם יעברו עליהם בייסורים שבו הם יודעים שאין אף
אחד ששומר עליהם ומבין אותם. יש דברים שגם לעצים קשה להתמודד איתם. השכחה
והעצב פוגעות בכולם."
חשקתי את שפתיי, שוב תוהה לגביי. איך אוכל לדאוג לחיים שגם ככה אני לא מוצאת טעם
בחיי שלי? איך יונה פספסה את העץ שלי? היא לא ראתה אותו פצוע וחבול, לא שמעה את
זעקתו ותחינתו הנואשת שיסיימו את מסעו האיום?
הכאב בבטני התגבר ורגליי נחלשו תחתיי, אבל החזרתי אליה את אותו מבט מפוקח ויודע
דבר. היא הביטה בי כמו כולם, כוחותיה לא רואים מבעד למסכה. "אנחנו צריכים להתייחס
לכל עץ בשוויון, ללא העדפות או איבה. גם לאדם ששימש כאויב עלינו להתייחס כמו לעצים
של הורינו. אסור לנו לפגוע באף עץ, ועלינו להניח להם כשזמנם תם. אנחנו צריכות להיות
קשובות להם כל הזמן, לקול הפנימי שיתגבש אצלך ככל שתישארי כאן, וזו הסיבה שעלינו
להישאר ביער כל חיינו." היא חייכה. "חיינו מוקפים מוות, אבל יש פה בעיקר חיים. אנחנו
יוצרים חברויות, אנחנו נהנות מזיכרונות ומסיפורים שימלאו אותנו, מחיי העצים שצומחים גם
כשהם הגיעו לשיאם. אנחנו מקבלות אוכל מבחוץ מהשליחים. לרוב אחד הגננים מביא לנו
את הארוחות משום שלאף אחד פרט להם אסור להיכנס למקום הזה, אך לפעמים אנחנו
עצמנו ניגשות ומחכות לדפיקה הקטנה ולוקחות את הארוחה. את תלמדי להתמצא פה, אני
אעזור לך להבין את הכיוונים. אבל בינתיים כדאי שנלך לבקתה להתאושש. את כבר עייפה
מאוד, אני מניחה."
צעדנו הרחק מהיער, הרחק מהחורשה של הכפר שלי, אבל מבטי התמקד בה גם ממרחק,
בחיפוש אחר העץ שלי.
ככל שנמשכו הימים, כך הבנתי שהתחושה של הבור הריק בתוכי והמערבולת בראשי, לא
יירגעו ולא יתמלאו. עשיתי כמצווה עלי- האזנתי לסיפורים ממקומות שלא שמעתי עליהם
בחיי, הרגשתי חיים פועמים תחת אצבעותיי, ראיתי שמיים כתומים בכל שעות היממה והייתי
במקום החשוב בעולם- ולמרות זאת, לא הרגשתי שום שינוי. תחושת המילוי העצמי
התחמקה והתגנבה בין כל העצים כמשחקת במחבואים שמסרבת לצאת ממחילתה. גם
כשראיתי את אנשי הכפר המוכרים לי בתוך הגן כמו קונור, ליאל וריו- ראש הגננים
הפנימיים- לא הרגשתי שום התרוממות רוח.
יום אחד אף ישבתי עם קונור באחת הפינות בזמן ארוחת הצהריים וניהלנו שיחה קצרה. הוא
שאל אותי מה דעתי על התפקיד שלי ועל החובה הגדולה שבו. אני רק משכתי בכתפיי.
כששאלתי אותו אותו דבר, גם הוא רק משך בכתפיו. המשכנו לאכול בשקט עד שהוא אמר,
"תגידי, את בסדר?"
הבטתי בו בהרמת גבה. רציתי להגיד לו, "לא, אני לא מרגישה בסדר כבר הרבה זמן", אבל
רק שאלתי, "למה אתה מתכוון?"
הוא נאנח. "את נראית מדוכדכת מאז שנכנסנו הנה. כאילו את לא מוצאת כאן את המשמעות
שלך."
הזעפתי את פני. "אולי אני באמת לא מוצאת את המשמעות שלי."
הוא בלע חתיכה ממנתו. "לפעמים אני גם לא מרגיש שאני מוצא את המשמעות שלי פה.
חשבתי שאגיע לכאן ואמצא אותה, ובינתיים אני רק מרגיש… לכוד."
גיחכתי במרירות. "לפחות אתה יכול לצאת החוצה. להמשיך עם החיים שלך."
הוא הביט בי, לתוך עיני, ורציתי להפנות את מבטי. "ומי אמר ששם מצאתי משמעות
בשבילי?"
השיחה הזו זעזעה אותי איכשהו. למשך כמה ימים חשבתי רק על כך שאולי אני לא היחידה
שלא מבינה את מקומה. שאולי גם התחושה הזו שאמורה למלא את האדם, לא פסחה רק
עלי. צפיתי בו מרחוק כמה ימים בזמן שהוא ושאר הגננים גרפו במגרפות צבעוניות עלים
מתים באחת החורשות. כשהבטתי למטה לעבר עלה חום בהיר- אפור וקטן שנח לידי רגלי,
הרמתי אותו וחשבתי שצבע העלה הוא כצבע שיערי. נתתי לו להיסחף עם הרוח.
אולם ההבנה הזו שאולי אני לא לבד לא עודדה אותי לתקופה ארוכה; בצורה משונה, זה דחף
אותי להתקדם לעבר המטרה החדשה כדי שלפחות אסיים את כאבי שלי. אם אני במקום של
החיים והמוות, לפחות כדאי שאנצל זאת.
ידעתי שיש לי חובות. ידעתי שאני מחזיקה על כתפיי זיכרונות ואנשים כה רבים. אך כהרגלי,
הייתי אנוכית מכדי לשים לב לכך. מה שהניע אותי היתה התחושה המדגדגת בהיעדרה. אז
ביום המוחלט, בפעם הראשונה מזה כמה זמן, הייתי נחושה וביקשתי מקונור שייקח אותי
לארון הציוד שלהם. הוא שאל בקצרה לשם מה, ועניתי שעל אחד מהעצים צמח נצר קטן
והעץ "סימן" לי שרק אני אוריד אותו. קונור לא התווכח, אף אחד מהם לא מתווכח איתנו גם
אם התירוץ שלנו עלוב במיוחד, ולקח אותי לארון הציוד. לקחתי משם גרזן, לעומת הרמת
הגבה של קונור, ויצאתי משם לכיוון החורשה של הכפר כשאני מתחמקת כל יכולתי מדמותה
העליזה במפתיע של יוּנה.
צעדיי נדמו לי כקלים ורגועים יותר ככל שהתקדמתי לכיוון החורשה של הכפר, החורשה
המנותקת היחידה. זה היה כאילו היער הבדיל אותנו, יודעֵי סודו וקיומו, מהשאר. הרגשתי
את החול זורם בין אצבעות רגליי היחפות, מדגדג את כולי, ותהיתי איך לא הרגשתי זאת
קודם. ליבי הלם בפרעות כשראיתי את החורשה המבודדת והרגשתי את צעדיי מתרחבים
וגדלים למרות המשקל הרב של הגרזן בידי השמאלית. כשפסעתי בשורות הראשונות של
חורשת הכפר, עצמתי את עיני ושאפתי לתוכי את האוויר, מחכה לריח השונה של הכפר,
לתחושה המיוחלת שבה ארגיש את השוני שמקרב אל הגאולה. אבל שום דבר לא השתנה-
האוויר נשאר ריק וקליל בעודו חולף על פני ובין גזעי העצים העבותים. כיווצתי את גבותיי
וניסיתי להתרכז כשחיפשתי את הקול והתחושה הידועה, מסתכלת אולי כדי לבחון האם יש
עצים הנבדלים מהשאר בצורתם, בעובי הגזע או אולי מבודדים מהכלל. אבל כל העצים נראו
אותו דבר- יפהפיים ותמירים ועם זאת פשוטים בו זמנית.
אך לבסוף כשהרמתי את מבטי מהחול הדק, הרגשתי דקירה קטנה בבסיס גרוני. סובבתי את
ראשי בחדות, מחפשת אם השתנה משהו בנוף המוכר וכחכחתי, עד שהרגשתי כאילו חוט
יוצא ממרכז ראשי ומתחבר לדבר רחוק ומוסתר. רגליי נעו תחתיי, נמשכות אל הדבר המוביל
אותי. ליבי פרפר בחזי כיודע שהגיע הרגע המיוחל, עד שלבסוף נעצרתי לקראת סוף אחת
השורות מול עץ בינוני. הבטתי לצדדים, לבחון את שאר העצים, ואז אל העץ שמשהו בתוכי
הבטיח לי שהוא העץ שלי. ההכרה הצלולה לכך שהעץ שלי לא שונה מהשאר הכתה בי
ותחושה משונה התעוררה בבטני. הוא היה חסר צלקות ושריטות מדממות, גזעו עבה ויציב
וצמרתו מלאה בעלים ירוקים ובוהקים באור הדמדומים. הבנתי שאולי רציתי שיהיה שונה,
אחר, שייתן סיבה לכך שאני מרגישה כה שונה- כשבעצם הייתי כאחת האדם.
דבר זה רק מילא אותי בכעס מתפרץ שהגיע עד לאוזניי המגרדות ועיני הצורבות. ידי
התקשחה על העץ הממורק של הגרזן והנפתי אותו בכל הכוח שהצלחתי לגייס , למעלה אל
השמיים חסרי האופקים, עד שלהב הברזל המושחז נתקע בגזע העבה ואור לבן סימא את
עיני. בתוך ההבזק שנמשך אולי כשנייה, הרגשתי את רגליי וידי מתנתקות מהאדמה
ונפרשות לצדדים בעוד כפות ידיו החזקות של אחי, ברודיק, אוחזות בבטני והוא מניף ומנענע
אותי בחלל הסגור של החדר. "את מרגישה כמו ציפור?" הוא שאל ועניתי לו אז בין התקפי
הצחוק כשידי עוד פרושות ככנפיים, "כן!"
שחררתי את הגרזן מגזע העץ והרגשתי את הזיעה הזולגת ממצחי. הבטתי בעץ השרוט
בשביעות רצון. סוף סוף, נראה שנפצע, נקרע ומדמם. הרמתי את הגרזן וחבטתי שוב וזיכרון
נוסף השתלט עלי- על אותו יום שברודיק התחתן ועזב את הכפר. הייתי שושבינה, כולי בלבן,
מחייכת וקופצת ומחכה שיחזור אלי שוב. היום המאושר והעצוב בחיי. כשניתקתי את הגרזן
שוב, ראיתי כבר את צבעו הבהיר של גזע העץ הפנימי מבצבץ בין הגזע הגדום והשרוט.
החלטתי להניף שוב את הגרזן והוא נתקע בעומק הגזע. לא הרגשתי כאב ולא דקירה, רק
עוד זיכרון שמבזיק, עוד רצף ארוך- רצף של בדידות במגרש המשחקים והשמחה הקטנה
כשאחי חזר. השמחה של הוריי כשהביטו בי בגאווה כשגבהתי עוד קצת וכששתלתי יחד
איתם פרחים. את האושר של טיפות המים על עורי ושל עוגות וסיפורים לאור ירח ומשחקי
תופסת בין הדלועים. ועם זאת, הגיעו בשצף גם הזיכרונות הרעים- של היום שבו אף אוכל,
לא ירק או פרי, הצליח לגעת בחושי טעמי. את הימים שלא משנה כמה ניסיתי לישון, לא
הצלחתי להירדם והסתובבתי כסהרורית בין כולם. ימים של עייפות, של שכיבה מאולצת
במיטה כדי להירדם ובהמשך כי לא היתה סיבה לקום. המוות היה ידוע לי כל חיי, אומנם רק
אז הוא הכה בי, הסתחרר בריקוד בוגדני ומשך אותי אליו, לופת ומוחץ כל התנגדות נואשת.
ניתקתי את הגרזן שוב, ידי כבר דואבת ומצחי מטפטף, כולי שק מלא של רגשות, אבל
להפתעתי ראיתי את הגזע מתאחה לו- מצמיח עוד רצועות עץ כגידים עבים ובהירים
שמתאגדים ביחד למקשה אחת של גדם שלם ועמיד. הבטתי למעלה בזעף, רציתי לצרוח
והתחלתי לבעוט בגזע. למה הוא לא מוכן לוותר, למה אני חייבת להישאר לבד בכאב? למה
גם הגזע לא מודה בו, כפי שאף אחד לא הצליח להכיר בי?
הבטתי למעלה בייאוש ותחינה, אל העלים הקטנים שזורחים אלי ברשעותם ומספרים שיש
לי עוד ימים רבים כל כך לבלות בעולם. כיווצתי את פני, כל שריר תפוס והדוק, והבטתי
לצדדי, לענפים הדקים שמגיעים עד לגובה ידי המורמת. בזעקה נואשת הסתערתי עליהם,
מרגישה את הלחות והשמנוניות של העלה הירוק תחת אגרופי, ומשכתי אותו מהענף הדק.
הוא התנתק ונצמד לאצבעותיי ופתאום הרגשתי הקלה בחזה, כמו המשקל שירד מידי
כששחררתי את הגרזן אל הקרקע. זה היה הפתרון, הבנתי, לנתק את הימים והשנים, למחוץ
אותם לאפר; אז הכל יגמר. זה היה הכל וכלום, זה אני מול העץ והעולם והחיים וידי זינקו
לפני והתחלתי למשוך ענף וללפות בידי עוד ועוד עלים, גוזרת, גוזמת, מושכת, קורעת אותם
מהענפים שחיברו אותם לחיי. ואני ראיתי מבין הדמעות שנוטפות יחד עם הזיעה ורטיבות
אפי את כל מה שאחרים לא יכלו לראות- לא רופא הכפר שהורי לקחו אותי אליו ואמר שאני
רק עייפה, לא הם עצמם שאמרו שאין לי שום סיבה להיות עצובה, לא אנשי הכפר שאני
וכאבי היינו כבלתי נראים להם. הם לא ראו אותי כשבכיתי עד כאב, וכל מה שרציתי הוא
שהמחשבות והכאב יפסיקו לרדוף אותי, בקשה נואשת שעוד לא עזבה אותי. לא משנה לאן
פניתי, שמעתי אותן גם בנוף היפה ביותר, בריח ובטעם המתקתק. הן היו שם ופשטו על גופי
וחיללו אותו עד שלא יכולתי להישאר בתוכו. רציתי לצאת מעורי, להשתחרר, רק שאין לאן.
ובאותו הרגע, כשידיי שורפות מהענפים הדוקרנים המוצמדים בכוח לעורי והעלים הירוקים
והבשלים של שנים שלא יכולתי לסבול ממשיכים להתפזר מתחתיי-הרגשתי גם את המשיכה
הפנימית שהתחרתה בהן וקראה למלחמה. אך ידי ממשיכות לקטוף ולהשמיד עוד שנים
ורגעים שלא רציתי להגיע אליהם, לא יכולתי לראות-
ידיים נכרחו מאחוריי בפתאומיות ומשכו אותי אחורה אל האדמה. נאנקתי, האוויר יוצא
מריאותיי, והבטתי למעלה לפרצופה המודאגת של יוּנה הזוהר בהילת השמיים. התחלתי
לקום על רגליי על אף ניסיונן למשוך אותי למטה והושטתי את ידי, אבל יונה התכופפה
ומשכה אותי אליה כשידיה סבוכות סביבי. ניסיתי להשתחרר, בעטתי ושרטתי את זרועותיה,
אבל היא אחזה בי כה חזק ופניה צמודות לשלי כך שלא יכולתי להבחין אם דמעותיי הן שלי.
"תפסיקי, אני צריכה לעשות את זה, אני צריכה ללכת-"
יונה לחשה לי. "ששש, זה לא יועיל לך יקירה. העלים מתחדשים."
מבטי עלה למעלה לראות שעל הענפים העירומים בוקעים ניצני עלים ירוקים ובהירים כאילו
דבר לא נעשה. צרחה פילחה את גרוני לשתיים, כזו שמחזיקה את כל המכאוב שנפרץ כסחר
בקוע.
יונה ערסלה אותי ולחשה בקול מרגיע, נימת קול שכבר נמאס לי מלשמוע. "למה אף אחד לא
רואה את זה," מיררתי מבעד למליחות פי. "אתם לא רואים את הכאב וגם העץ לא רואה. רק
אני פה כלואה ואף אחד לא מבין," יבבתי חלושות. "לא שומע אותי. למה רק אני פגומה?"
"את לא פגומה," לחשה לי יונה בעדינות תוקפנית. "אני מצטערת שלא עזרו לך, גם אני לא
עזרתי. אבל אני רואה, אני רואה הכל עכשיו," היא אמרה. "אני מבינה את הכאב, אני רואה
את הרצון לעזוב. אני מבינה אותו. אני רואה את הייאוש והחושך והפחד שאת לא יוצאת
ממנו, ומהחשש שתילכדי בו לנצח." הנהנתי על חזהָ והמשכתי להתייפח. "ואני יודעת שזה
לא פשוט. אני יודעת שזה מרגיש שאין מוצא. אני יודעת שזה לא הרבה, אבל אני כאן. ונעבוד
על זה ביחד."
"ומה אם גם אז זה לא יעזור?" לחשתי בתחינה. "למה את לא יכולה לתת לי ללכת? למה
העץ לא רואה שאני פצועה?"
"יש דברים שאפילו העצים לא מראים. הם לא מראים את הכאב שבפנים." יונה נאנחה
ברכות. "התפקיד שלי זה לשמור עליך. לראות שאת בטוחה. שיש לך סיבה, משמעות, להיות
כאן. יכול להיות שאת לא מרגישה אותה כרגע, אהובה, אני יודעת, אבל אנחנו נמצא את
הדרך שתוכלי להישאר בה עד שהעלה האחרון של שתינו ינשור מהעץ ותפקידינו יסתיים."
"אני לא חשובה לתפקיד," התעקשתי, "אני לא יכולה לדאוג לעצמי."
ידיה של יונה התהדקו על זרועי ומשכו אותי עד שנעמדתי מולה. הייתי גבוה ממנה בראש,
אך עיניה חדרו כאילו היו מעלי. "את חשובה בדיוק בגלל זה. כי את מבינה את הכאב והאור.
את החושך שישקע על כולם בחייהם, דבר שגם אני עוד מתקשה להבין. אני מאמינה בך,
ובאושר שלך, יותר מכל. את רק צריכה לבחור."
הבטתי בה ובעץ שנראה שלא נגרם לו דבר. שלא מראה את הכאב שמתחולל בגוף האדם.
הישרתי את מבטי ליונה והנהנתי, הנהון קטן, שהעלה את חיוכו של העולם על פניה וגרם
לשמיים להבהיק פעם אחת ויחידה.
המשמעות של החיים לא פשוטה, כך למדתי להבין. אלו ניצוצות של צער וייאוש, פחדים
מפלצתיים ובולעניים לצד אותם רגעים מועטים של אושר צרוף. של השיחות הקטנות ונשיקת
לילה טוב של יונה, והריצות בין העצים עם קונור וליאל וההרגשה שאני נוגעת בסיפורים.
אודה באמת, לקח לי זמן. היו חודשים שבהם רציתי לקפוץ לתהום למרות שידעתי שלא אוכל
לעשות זאת. היו ימים של בכי לצד חיוך חשוף שיניים. בעצם, כל יום הוא כזה- מאבק של
צבעים קרים וחמים, יפים ומכוערים, שמנסים להילחם בתוכי. אבל יונה לצידי. היא מקשיבה,
מחבקת ותומכת, מבינה אותי. היא נותנת לי את מה שאצטרך- זמן, חברה, בידוד ותרופה-
כדי לחיות כאן.
אז החלטתי להישאר.
עד עכשיו, כשהעלה בקצה העץ שלי מתכהה והופך לאותו צבע חום מוכר וצונח בשריקה
שקטה ובלתי מורגשת, בסלסולי הרוח המוסתת והפראית. בנפילה שאורכה כשניות הנדמות
לדקות, עד שהוא נוחת על האדמה החולית ליד הגזע הכהה והמצומק, חסר הצלקות, ומסיים
את סיפורו.