כשעברנו לדירה החדשה ההורים לחצו עלינו שמראש יהיו בה שני חדרים ריקים, לילדים שעוד יבואו. ההכרח להסביר שאני ובעלי לא שוכבים בחמש מתוך אחת עשר שנות נישואינו הביך את שנינו מספיק כדי להכנע. בעלי ניכס לעצמו את אחד החדרים בתור חדר עבודה מיד. הוא היה מסתגר שם בכל יום עם המחשב הנייד ומעבדת אלקטרוניקה קטנה. מפעם לפעם הוא הבטיח לי שעוד מעט נשמע מוזיקה מהרדיו שהוא בונה לבד. לא הצלחתי להבין למה אי-אפשר לקנות רדיו בשלושים שקל אבל נהנתי משעות השקט שהעלמותו סיפקה לי, ולא טרחתי להתעמק.
הריב הראשון שלנו מזה שנתיים היה כשאמרתי שאני רוצה את החדר השני בתור חדר עבודה משלי. הוא אמר, ודי בצדק, שאפילו בעבודה אני לא עובדת אז למה אני צריכה אחד כזה בבית? אני התעקשתי, וזה היה חדש ומוזר לו. בעלי החליט לנקוט בדרך דיפלומטית. הוא סיכם שאת החדר השני נשאיר בתור תיקווה להורים, ואני יכולה להשתמש במחסן בתור חדר עבודה. בסופו של דבר, כנראה שרציתי חדר משלי מתוך קינאה גרידא, ולכן הסכמתי.
בחמש אחר הצהריים למחרת מצאתי את עצמי עומדת מול מחסן ריק ומאובק. בהתחלה שטפתי את הריצפה, ואז פניתי לחנות רהיטים. עברתי בין הכסאות, ליטפתי אותם באצבעותי, התישבתי עליהם, הצצתי בתוויות המידע המוצמדות. לאחר שבחנתי לשביעות רצוני את כל הכיסאות נעמדתי מולם בשביל לבחור אחד. המשכתי לעמוד רבע שעה, עד שאחד העובדים ניגש אלי בעדינות, ושאל אם אפשר לעזור במשהו. אמרתי שאני רוצה כיסא, הוא שאל איזה. אמרתי נוח ועם ידיות, הוא צחק. אחר-כך שתקתי. לא היה שום הבדל בין הכיסאות ככל שיכולתי לשם לב. לכולם היו גלגלים, ריפוד, צבע כהה. את רואה משהו שמוצא חן בעיניך? העובד שאל. מה כבר יכול למצוא חן בכיסא? אני לא שואלת. רק ממשיכה לעמוד שם. אני מנסה להזכר איך כל אחד מהכיסאות הרגיש. אחד מהם היה רך יותר? מי היה יותר נוח לגב? הסתכלתי בהם עוד כמה דקות, אבל לא הצלחתי לזהות אפילו פרט משמעותי אחד. כשהמוכר שאל אותי שוב אם הוא יכול לעזור, הסמקתי והצבעתי על אחד הכיסאות.
לקחתי את השולחן הזול ביותר שמצאתי, ובהתקף של השראה ריגעית גם מנורת שולחן. במחסן יש מנורת פלורסנט שאורה לא נעים. למחרת הרהיטים הגיעו ביחד עם גבר שמן שהרכיב אותם בחדר, וביקש קפה וטיפ לפני שהלך. בעלי כבר הגיע הביתה כשהמחסן סודר. ישבנו ליד השולחן ואכלנו בשתיקה, כל יום הוא התעקש על הטקס הזה ולי זה נראה כמו דרישה סבירה. אמרתי לו שהחדר שלי מוכן. הוא חייך, ונגס בקציצה.
אחרי הארוחה הלכתי למחסן. לקחתי איתי את המחשב הנייד שלי, ושני ספרים. התישבתי על הכסא, פתחתי את אחד מהספרים. סיימתי לקרוא אותו והשעה נהייתה שלוש בלילה. הדבר היחיד שזכרתי הוא שהדלקתי מוזיקה ברגע מסוים (אוסף ביטלס, הדבר היחיד שהיה לי על המחשב). לאן נעלמו שאר השעות? כנראה לתוך מאתיים עמודי הספר.
בעלי כבר ישן כשניכנסתי לחדר השינה. הוא הביע את מורת רוחו במילמול. לא ראיתי סיבה להגיב. התקלחתי והלכתי לישון כשבראשי מותה הדרמטי של הדמות בפרק האחרון.
למחרת העלתי למעלה מחברת ריקה, עטים ציבעוניים וכמה דיסקי אוספים שקיבלתי לחגים אלה ואחרים. בבריכת האור הקטנה ממנורת השולחן, הקשבתי למוזיקה ושירבטתי. היו ימים שהייתי מתעיפת אחרי שעה, וחוזרת הביתה לראות טלוויזיה, והיו ימים שבהם הפסקתי לעקוב אחרי הזמן. לא היו חלונות במחסן, ולפחות פעמיים גיליתי שישבתי ערה כל הלילה על כתבות בישול באינטרנט ועלי ללכת לעבודה בלי רגע שינה. לא מצאתי את זה מטריד.
המצב החדש לא השפיע על איכות העבודה שלי. לא בכדי השקעתי כמה שנים בקרירה כדי להגיע לתפקיד ניהולי בכיר. התמחתי היטב בלמצוא אנשים מוכשרים שיעשו את העבודה במקומי. יום העבודה שלי היה מורכב מכתיבת אי-מיילים ובהיה לתוך הריק בפינות משרד תוך כדי לגימת קפה. לעיתים הייתי משוחחת עם העובדים כדי שיהיה לי מה לספר לבעלי בארוחת הערב.
זה היה מעין טקס שהוא הביא מביתו, ואני לא ראיתי סיבה להתנגד. היינו יושבים ביחד בערב, אוכלים ומעמידים פנים שעבר עלינו יום מעניין דיו כדי להטריח בו את האחר. הוא נהנה מכך, ואני לא סבלתי במיוחד. הנה מה שאומר בכניסתי לעולם הבא "לא סבלתי בימיוחד". הלכתי לסרטים שהוא רצה לראות, ואכלתי במסעדות שהוא אהב. גרנו בעיר שמצאה חן בעיניו, ובגינה היו לנו ורדים שהוא התגאה בפריחתם. אני לא זוכרת מתי לאחרונה היה סרט שרציתי לראות. זה טוב שיש מישהו שיחליט בשבילך בכל הדברים חסרי המשמעות האלה.
חשבתי על כל הדברים האלה, מול המחברת כשבאוזני "אוסף שנות השמונים" שקיבלתי לכבוד ארוע זה או אחר מהעבודה. ידי שירבטה בקווים כללים את שערי גן עדן. אני לא מאמינה שאגיע לשם, פשוט כי גן עדן הוא רעיון טיפשי מכדי שיתקיים. העט נשמט מידי והתגלגל אל מחוץ לבועת האור הקטנה שסיפקה המנורה.
קמתי וניסיתי לאתר אותו בחשכה, ואז ניגשתי והדלקתי את מנורת הפלורסנט שישבה ללא מעש בזמן האחרון.
לקח לי רגע להבחין בדבר המכורבל בפינת החדר, ועוד רגע לזהות אותו. אני לא יכולה לדמיין מתי זה הופיע כאן, או ממה זה התפתח. לפני שהספקתי לשם לב בפינת חדרי הופיע יום ריק.
מבט מקרוב הבהיר לי שהיום לא היה ריק לחלוטין. היו בו את הדברים שהגדירו כל יום. כבר נחקקו בו זריחה ושקיעה, זיהיתי כמה עננים, ירח וכוכבים. כדור הארץ הסתובב בו, וכל מיני אנשים התעוררו והלכו לישון. רצף השעות הוגדר בו היטב. ככל שניסיתי להתבונן פנימה, ככה הריקנות שלו התבהרה לי יותר. עוד לא הוחלט מה יהיה מזג האוויר, או איפה בידיוק למקם את הכוכבים בשמים. היו אנשים שהתעוררו, והיו שלא. היו גם כמה שמתו, וגם כמה שנולדו. דבר לא הוחלט עדין ביום הזה, הוא רק היה שם בפינה. ריק לחלוטין ומצפה.
כיביתי את האור, יצאתי מהחדר ולא נכנסתי לשם במשך כמה ימים. חזרתי לצפות בטלוויזיה, משלימה במהירות את הפערים בסדרות שנהגתי לצפות בהן. בישלתי כמה ארוחות ערב מתוך אותן כתבות בישול שקראתי, ופעם אחת אפילו ניקיתי את המטבח למרות שהמנקה היתה אמורה להגיע למחרת. באחת מארוחות הערב בעלי שאל אותי אם סוף סוף השתעממתי מהישיבה לבד במחסן, מלמלתי משהו על חרקים. הוא הציע לעלות ולטפל בבעיה. סיננתי שאני יכולה להתמודד עם ג'וק, הוא הרים גבה בחוסר אמון.
חמושה בתרסיס נגד מקקים עליתי למחרת בערב לחדר. הדלקתי רק את מנורת השולחן והתישבתי בזהירות בכיסא שלי. כמה דקות השתדלתי לנשום בשקט, והבטתי לכיוון שבו ראיתי את היום הריק. החדר נותר דומם. פתחתי ספר וביליתי כמה שעות בלקרוא בו, כשאני מציצה בזהירות לכיוון הפינה ההיא. לאט לאט נרגעתי, ושקעתי לתוך הקריאה.
למחרת הלכתי לחנות הספרים ליד העבודה. רכשתי כמה מהספרים שעמדו בחלון הראווה מסומנים בגאווה בתור "רב מכר". לקחתי גם דיסק של מוזיקה עיברית שנח על הדלפק. כשהמוכרת שאלה אותי אם לארוז למתנה, אמרתי שכן. אריזות המתנה נראו לי מקסימות. בערב עליתי לחדר, פתחתי את אריזת המתנה והעמדתי את הספרים בשורה מסודרת בקצה השולחן. הכנסתי את הדיסק למחשב, לקחתי את אחד הספרים ואיבדתי עוד לילה לפני שהספקתי לשים לב.
הימים שבו לקודמם, אבל לא הצלחתי להרפות מהזיכרון של היום הריק בפינה. ניסיתי להזכר אם הוחלט משהו בקשר לשקיעה, אם היא תהיה יפה או לא. חשבתי על כל הכוכבים, אבל בעיקר חשבתי על כך שמעולם לא שמעתי על מישהו שהיה לו יום ריק. חשבתי על כך שלא סיפרתי על כך לבעלי או לאנשים מהעבודה. זה שימח אותי.
לבסוף לא התאפקתי, ולקראת שלוש בלילה זינקתי מכיסאי והדלקתי את מנורת הפלורסנט שוב. לא ציפיתי שבזמן שעזבתי את היום לנפשו הוא יגדל ויתפח. עתה שכב בפינת חדרי שבוע שלם, שבעה ימים ריקים מחוברים רק ברצף הזמן. שבע ירחים בשמים, שבע שמשות שעולות מעלה, ויורדות מטה. לא הרבה יותר מזה. ראיתי את תחילת השבוע מרפרפת, מחפשת אל מה להתחבר. אם נדע איפה תהיה השמש ביום הראשון, נדע יותר על שאר השבוע. המקום של אדם בתחילת השבוע, ישפיע על יומו השלישי. זה לא היה טיבעי לשבוע להיות ריק לחלוטין, הטבע לא אוהב ריק.
תהיתי אם אני יכולה לאכסן את השבוע הזה במקום אחר, אולי בארון החשמל. לא הרגשתי בנוח לחלוק איתו את החדר הקטן הזה, מרגע שגיליתי את קיומו הנוכחות שלו מלאה את החדר. בהיתי בו כמה דקות, והבנתי שאין לי שום ידע על איך להעביר זמן ממקום למקום. מתוך תהיה ניגשתי בזהירות למחשב וחיפשתי עזרה באינטרנט. לא נראה שמישהו נתקל בתופעה הזו קודם, וגם אם כן הוא לא טרח לפרסם אוסף עצות שימושיות.
עזבתי את המחשב וניגשתי בזהירות לשבוע, שלחתי אצבע מהססת לכיוונו, ולרגע נתתי לעצמי להסחף.
אני בשיעור אומנות, חוג למבוגרים. המורה מסתכל על התמונה שלי בחוסר סיפוק. הוא שואל אם הקשבתי למה שהוא הסביר על קומפוזיציה. אני מושכת בכתפי יוצאת מהחדר. זה היה רעיון טיפשי, אני אומרת לעצמי, ומחליטה לא לחזור לשם יותר.
נסוגתי במהירות, וניסיתי להסדיר את הנשימה. כיביתי את האור, ויצאתי מהחדר. כשפתחתי את הדלת, ראיתי קטע קטן מהזמן הריק בורח. מיהרתי לסגור אתה. במטבח שתיתי כוס מים, ולקחתי נשימה עמוקה. כשחזרתי לחדר הדלקתי את מנורת השולחן. פתחתי את המחברת בדף חלק וניסיתי לצייר תמונה של עצמי, הוספתי עצים ובית ברקע. כשסיימתי והבטתי בתמונה הבנתי שכנראה במציאות אני שמנה וזקנה יותר. חזרתי הביתה וישנתי את מעט השעות שנותרו עד שאצטרך ללכת לעבודה.
עבר זמן רב למדי עד שהעזתי להדליק את הפלורסנט שוב. לא יכולתי יותר לשבת בשקט בחדר, אבל גם לא רציתי לעזוב אותו. התחלתי להרגיש את השבוע הריק ממלא את החדר, מגשש מסביב. רוחש ובוחש בתוכו, שולח קנוקנות מהוססות מתחילתו ומסופו בכדי להתחבר לדבר מה. הידיעה שהוא שם ליטפה אותי בכל רגע, בערות ובשינה. הרגשתי אותו תופח, גדל, שואב לתוך עצמו את החלל.
בפעם הבאה שהסקרנות שלי ניצחה את הפחד כבר ניצבתי מול חודש שלם. הוא הואר היטב באור הלבן, והיה חסר מנוחה. ריק לחלוטין, מחפש הקשר. הימים שבתוכו נעו ביניהם, מחפשים. כל יום נאלץ להתלות בחברו שקדם לו, אך היום הראשון היה ריק ולא נתן שום בסיס לשאר להתלות בהם. גם סוף החודש חיפש באופן נואש דבר מה, אם הסוף יתמלא, ההתחלה תוכל להבנות.
ניגשתי אל החודש הריק בזהירות. התבוננתי בימים שזורמים בעיקביות, כל אחד מהם מצפה לדבר מה שיכנס לתוכו ויכתב לדראון עולם. אחד מהימים צד את עיני, הוא היה קרוב יותר אלי. זה היה יום ממש מסוף החודש, היום העשרים ושבע. עד אליו כבר התרחשו עשרים ושישה, אבל שניים עדין המתינו. צעדתי לתוכו, ולאט לאט מילאתי אותו בתוכן.
לפני כמה שבועות עזבתי את בעלי לטובת בחור שעובד אצלי. קוראים לו מיכאל, הוא צעיר ממני בחמש עשרה שנה ומאוהב בי באופן נואש. אנחנו גרים ביחד בדירה בתל אביב, והוא מביא לי זר פרחים בכל יום מאז שאנחנו ביחד. עזבתי גם את מקום העבודה, יש לי די והותר חסכונות כדי להרשות לעצמי את זה. החלון מהסלון שלנו צופה לגינה שקטה, ותל אביב הסואנת נמצאת מאחוריה.
יש לי במקרר בקבוק יין פתוח, תותים ופסטה שבישלתי אתמול. יש לי גם ראיון עבודה לחברה שמתמחה ביעוץ לחברות כוח אדם. אני מתעוררת הרבה אחרי הזריחה, והרבה אחרי שמיכאל הולך. הזריחה היתה יפה מאוד, אם היית צופה בה באזור ים המלח. בתל אביב השמים רק הפשירו לצבע תכלת. שכבתי במיטה אחרי שהתעוררתי, התמתחתי ובהיתי בתיקרה.
אחר כך קמתי, הכנתי כוס קפה והתישבתי לקרוא את עיתון יום האתמול. שמתי לב שבפינת החדר עומד בד קנבס גדול, כבר יש עליו קוים בעיפרון ובחלק מהמקומות צבעי שמן. בעיתון לא כתבו שום דבר שעיניין אותי, קמתי והתישבתי מול הציור. על שולחן קטן ליד היתה ערמה של בקבוקוני צבע, מכחולים, סמרטוטים וגם כוס יין עם זבוב קטן שמצא בה את מותו.
בתמונה עמדה אישה בשערי גן עדן. זו הייתי אני, מחויכת וצעירה בהרבה. הציור היה ילדותי. מלאכונים קטנים וכל מה שמעורב בעיניין. זרקתי את הציור לצד השני של החדר ובכיתי כמעט שעה ברצף. באמת הייתי צריכה למות בגיל עשרים.
הבכי אזל, ואני נותרתי לשבת. מסתכלת מסביב, מחפשת במה להעסיק את עצמי. חשבתי לצאת לטייל או לקרוא ספר. בקושי הצלחתי למצוא את הכוח לזרוק את עצמי על המיטה. נשארתי שכובה שם, מקשיבה למכוניות חולפות אי שם במרחק. כשמיכאל חזר מהעבודה הוא הזמין אוכל ממסעדה קרובה, ואז הראה לי סרט שהוריד מהאינטרנט. אחר-כך בכיתי עוד, צעקתי עליו והלכתי לישון.
הרגשתי היטב את היום הבא מושך אותי, התנגדתי נחרצות. דחפתי אותו ממני ויצאתי בחזרה לחדרי. בחדר לא חלפה אפילו שניה מרגע שהלכתי. היום העשרים ושבע, שנהיה פתאום מלא, כמעט והותקף על ידי שכניו. הם מצצו מתוכו את מעט המשמעות שהצליחו למצוא, הגדירו את עצמם לפיו ולפי זיכרונותיו. זר לפתע לשאר החודש היום העשרים השבע התפתל במקומו ואז זינק מתוך החודש לעבר הדלת. פתחתי את הדלת ונתתי לו להמלט. הוא פרח מכאן, והלך להשתלב ברצף זמן אחר, שבו כל הימים מתחילה ועד סוף מלאים. שאר הימים התרוקנו שוב, מנותקים מההקשר של היום המלא היחיד.
כיביתי את האור ויצאתי מהחדר, מותירה מאחורי את החודש לרפא את עצמו וליצור מחדש את היום העשרים ושבע הריק.
שוב נמנעתי מלהכנס לחדר. רציתי להמנע מהשאלות של בעלי, ולכן הייתי יוצאת לטיולים ארוכים ברחוב, יושבת בבתי קפה והולכת לקולנוע לבד. תמיד פחדתי לפגוש מישהו שיזהה אותי וישאל אותי מה אני עושה. זה לא קרה, אבל מועקת ההסתתרות לא נתנה לי מנוח. נכנעתי וחזרתי לחדר.
מרגע שנכנסתי הרגשתי את החודש הריק לצידי. כמו יד נעלמת שמלטפת את העורף. הוא קרא לי, הבטיח לי. הוא יכול היה להיות כל מה שארצה, ולא טרח להסתיר זאת ממני. הבעירה הפנימית שלו לא הפסיקה, ידעתי שהוא גדל שם בצד, ופחדתי לחשוב שיום אחד לא יוותר לי מקום בחדר הזה. התחלתי להקשיב למוזיקה בקול רם יותר, והדפים עליהם ציירתי נקרעו מהלחץ שהייתי מפעילה עם העט.
חיפשתי תירוצים לא להיות בחדר. הייתי מתקשרת לבעלי בבקרים, מציעה לראות סרט, לבקר את המישפחה. פעם אחת המחשבה על סוף שבוע שלם בחדר עם החודש הריק והתופח החרידה אותי כל-כך שהזמנתי לנו חדר בצימר בצפון בלי להתיעץ עם בעלי. הוא שמח כל-כך שלא הפסיק לדבר על זה גם חודש מאוחר יותר. אני השתעממתי שם נורא.
אפילו התחלתי לעבוד קצת. כל פעם שלא הייתי עסוקה במשהו, חשבתי על החדר ועל הדבר שהולך וגדל שם. מהר מאוד הפסקתי עם זה, כי גיליתי שהעובדים שלי טובים יותר במה שאני עושה. במקום זה התחלתי לעשות כל מיני פרויקטים קטנים וחסרי משמעות שאפשר לתת להם שמות גדולים. מישהו מהבכירים השתכנע שאני מתאמצת יותר מכרגיל ונתן לי העלאה בשכר ועוד תחומי אחריות. מצאתי כמה אנשים שיבצעו את העבודות החדשות בהצלחה ושקעתי בעיסוקים חסרי טעם שוב.
כל פעם שהיה צץ ערב חסר מעש הייתי נמשכת לחדר מכוח איזו סקרנות נעלמת. ישבתי מול מנורת השולחן הקטנה וציירתי. חלמתי על מי שיכולתי להיות, חלמתי על מי שהייתי פעם. בעיקר חלמתי הרבה על מה שיכול היה להיות סביבי. אם הורי היו אחרים, הייתי גדלה אחרת. אם היה לי חבר שמנגן על גיטרה בגיל שש עשרה, הייתי זמרת רוק עכשיו. אם היו משכנעים אותי ללכת ללמוד יחסים בין לאומים הייתי עכשיו עובדת במוסד. אם מישהו היה מגיע עכשיו, ומציע לי עבודה בארצות הברית, תוך שנה הייתי מקימה עסק משלי.
באחד הבקרים התעוררתי לאחר שעתיים שינה. ראשי כאב ממרוץ המחשבות האין סופי שטבעתי בו אתמול. לא הצלחתי להזיז את רגלי בשביל לקום מהמיטה. בהתחלה פחדתי שזה שיתוק, אבל קצות האצבעות זזו, וגם הצלחתי לזוז ממקום למקום במיטה. עצם הרעיון של לקום וללכת לעבודה גרם לי לרצות לבכות. כשהמצב כזה, קשה לשכנע את הרגליים לקום וללכת. התקשרתי ואמרתי שאני חולה.
אחרי שבעלי הלך לעבודה, קולו של החדר למעלה הפך ממש לצעקה שקוראת לי אליו. ניסיתי למשוך את הזמן עם קפה וארוחת בוקר. לבסוף נגמרו הדברים לעשות ולא היתה לי ברירה אלה להכנס.
נעמדתי בצמוד לקיר, ונשמתי כמה נשימות ארוכות, תהיתי לעצמי מה קרה לחודש בזמן שלא הייתי שם. נתתי מכה חדה למתג האור. הפלורסנט הבהב פעמיים שלוש ואז התיצב. החודש כבר עזב את הפינה, והתרחב לאורך החדר. הוא גם לא היה לבד. שנה ריקה ומצפה הייתה שם, מחפשת נואשות את מקומה. כדור הארץ השלים סיבוב שלם מסביב לשמש. הירח תפח וקטן שתיים עשר פעם ועוד קצת. מאות סיבובים של כדור הארץ סביב עצמו. חורף, קיץ. גשם וחמסין. השנה הריקה חיפשה את אחיותיה, קודמותיה והבאות אחריה, אך כלואה בתוך החדר לא היה לה דבר. נצמדתי ככל שיכולתי לקיר הרחוק ממנה, דמעות עלו בעיני. נשכתי את שפתי. כהרף עין השנה זינקה אל עבר הדלת שהותרתי פתוחה אחרי, קפצתי גם אני וטרקתי אותה לפני שהשנה תברח מחדרי לעד.
בלי לחשוב יותר מידי זינקתי לתוך החודש השביעי, מצאתי את היום השלישי בשבוע השני וצללתי לתוך בוקרו.
ישבתי במטוס ליד החלון, שקעתי בכיסא הרחב ואחזתי בספל קפה. מהחלון ראיתי את השמש עולה וצובעת את העננים שטסנו מעליהם. בעלי ישב מולי, קורא ספר. ילד בן שנתיים נמנם עם ראשו על בירכי. לפני חצי שנה גילינו שאני עקרה. בערך באותו הזמן עזבתי את העבודה וביחד עם בעלי הקמתי חברה קטנה. ההצלחה היתה מסחררת.
בתאונת דרכים טראגית נהרג מוטי, חברו של בעלי לעבודה, ואישתו מרים. מרים לחשה ברגעיה האחרונים באמבולנס שהיא רוצה שנדאג לבנה. אנחנו בתהליכי אימוץ של בנם הקטן. הוא מתאושש היטב מהטרגדיה ורואה בנו את הוריו. המטוס בדרכו להוואי, לחופשה המשפחתית הראשונה שלנו ביחד.
אנחנו נוסעים למלון, נחים מהטיסה. אנחנו מטיילים בחופים היפים, מקשיבים להופעות בערבים. אנחנו יוצאים לשיט על סירה. אני שוכבת בים ומשתזפת בעוד בעלי ובני המאומץ משחקים בחול. אני נשכבת על הצד, ופותחת ספר שהבאתי איתי.
האותיות מרצדות מול עיני, ואני מוצאת את עצמי מפהקת. אני קוראת את אותה השורה מספר פעמים. כשאני מתיאשת לבסוף, אני חוזרת לשכב על ביטני ומביטה במשפחתי משחקת בחול. אני ראיתי את הנשים האלה כל חיי, הן יושבות ומביטות בילדיהן במשך שעות. אני מחפשת במה להביט, עד שאני קמה ומכריזה שאני חוזרת למלון.
בערב בעלי שואל אותי מה אני רוצה לאכול. אני מושכת בכתפי. הוא מציע את המסעדה היפאנית הקרובה. בדרך הוא קונה לילד עפיפון שנפריח מחר. למחרת בבוקר אנחנו אוכלים במלון, וחוזרים לים. שניהם מנסים לערב אותי בהעפת העפיפון, אבל אני רק עיפה. מהר מאוד הם עסוקים היטב בלעדי ואני מטיילת על החוף זורקת אבנים לתוך הים.
בערב בעלי לוקח אותנו לאכול ספגטי. למחרת הוא לוקח אותנו לסרט. אחרי שבוע אנחנו בבית, הוא נותן לי רשימה של דברים לעשות, ואני עושה אותם. הוא שואל אותי מה דעתי, אני עונה שאין לי אחת. הוא נותן לעצמו רק רגע אחד של יאוש עד שהוא מכריז שבערב נלך להצגה החדשה ב"בימה". אני מהנהנת ומחכה שהוא יצא מהחדר.
לבדי סוף סוף, נעמדתי וזרקתי מעלי את הימים שעברו והימים הריקים שמצפים. הם התנגדו אבל הם לא יכלו לעמוד מולי. הזמן נפל מעלי כמו חלוק, ואני שוב בחדרי. עיוורת למאבק הנואש של השנה הריקה לשמור בתוכה את הימים המלאים יצאתי החוצה. הימים המלאים התעופפו למצוא את אחיהם, ואני טרקתי את הדלת בפני מה שנותר מהשנה הריקה. בעודי נרדמת תהיתי אם הזמן יכול לשבור את דלת החדר.
למחרת כשחזרתי מהעבודה בעלי ציפה לי בבית יחד עם הורי. הם הושיבו אותי, מזגו לי תה וחייכו יותר מידי. הם שאלו אותי אם הכל בסדר. אמרו שכולם שמו לב שאני מתנהגת מוזר. שמצבי הרוח שלי משתנים באופן קיצוני תוך פרקי זמן קצרים. הם אמרו שאני לא עצמי בזמן האחרון, ושהם מאוד רוצים לעזור.
אני אמרתי להם שאני עוזבת, לשבועיים. שאני טסה לאירופה. הם שאלו לאן, ואני אמרתי שאני לא רוצה לענות. אני לא יודעת לאן, אבל אני יודעת שאני טסה. בעלי התפרץ ובנוכחות הורי שואל אותי אם יש לי מאהב. אני אמרתי שמעולם לא אהבתי מישהו, או אפילו נמשכתי אל מישהו מינית. מאיפה יהיה לי מאהב ומה בידיוק אני אעשה איתו? הורי ניסו להעמיד פנים שהם לא שם. ארזתי מזוודה במהירות והזמנתי מונית כשכבר עמדתי בחוץ. הדבר היחיד שהקפדתי לקחת איתי היה המפתח למחסן.
המונית לקחה אותי לבן גוריון. לקח לי זמן למצוא את דוכני סוכנות הנסיעות. ניגשתי לפקידה ושאלתי אותה לאן יש טיסות היום. בחיוך מקסים היא הקריאה לי מהמחשב רשימה של מקומות שידעתי ולא ידעתי היכן הם בעולם. כשהיא סיימה לדבר הסתובבתי והלכתי. מונית אחרת לקחה אותי הביתה.
כשנכנסתי הורי כבר לא היו שם, ובעלי ישב לבד בסלון. על השולחן היתה שקית עם בקבוק יין ושוקולד. הוא אמר לי שהוא ידע שאני אחזור. אחר כך הוא אחז בידי ולקח אותי לים, הוביל אותי על החוף וחיבק אותי. שתינו ואכלנו, לא אמרנו מילה. הוא רק ישב שם, ידו סביבי. אחר-כך חזרנו הביתה, התקלחנו והלכנו לישון.
בבוקר הוא אמר שהוא התקשר לעבודה שלי ושלו ואמר שאנחנו חולים, ולקח אותי למסעדה ולסרט. הוא אמר שהוא רוצה ילדים, שהוא רוצה שאני אהיה מאושרת. הוא שאל אותי אם יש משהו שחסר לי, אמרתי לו שלא. הוא שאל אותי אם משהו מפריע לי, וגם על זה עניתי בשלילה. למחרת חזרתי לעבודה, והתקשרתי להתנצל בפני הורי ולהבטיח להם שעכשיו הכל בסדר.
מהעבודה חזרתי מוקדם. בראשי התנגנה רשימת הערים שהקריאה הפקידה. ידעתי שבעלי יחזור היום מאוחר, מס שעליו לתת על יום החופש של אתמול. גם ידעתי שהשנה הריקה בחדרי ניזונה וגדלה.
באור הפלורסנט התפתלו השנים על הריצפה כמו נחש ענקי. ניסיתי לספור אותן, אבל כל פעם שהייתי מתחילה למנות הן היו מתפתלות ומשתנות. ידעתי שהזמן הריק ששוכב מולי הוא בן כמה עשורים, אבל גם הרגשתי שהוא מאבד מהגדרתו. כבר לא יכולתי לספור שקיעות או סיבובי ירח, התהליך עבר לשלב חדש שלא ידעתי את טיבו. הרגשתי את הרעב של הזמן, את תחושת חוסר האונים. כשצעדתי אל סופו, הוא כמעט וזינק אלי. ספק נכנסתי, ספק נבלעתי לתוך אחד הימים.
את הקרירה המזהירה שלי בתור טייסת קרב סיימתי לפני מספר שנים. נכון, לא הייתי הטייסת הראשונה, אבל ללא ספק הייתי הטובה שבהן. כל הפעולות שהשתתפתי בהן כל-כך סודיות שגם עוד חמישים שנה אסור יהיה לספר עליהן. קיבלתי צל"שים, והתראינתי במגוון תוכניות. בסקר שערך עיתון נוער ידוע התגלה שלושים ושנתיים אחוז מהנערות רואות בי מודל לחיקוי.
אחר-כך נעלמתי מהתקשורת ומהעולם. החלטתי שנמאס לי מהזוהר והתהילה ועברתי לארצות הברית. כמובן שלא היתה לי בעיה למצוא עבודה ולקבל משכורת עתק, אבל זה נראה לי משעמם. במקום זה קניתי אקדח ואופנוע ובמשך שלוש שנים שדדתי בנקים. במשטרה חשדו שכל המיקרים קשורים אחד לשני, והציעו פרסים יוצאי דופן למי שידע לתת אפילו רמז קטן. הייתי טובה, הדבר היחיד שהשארתי אחרי זו תמונה מאחד הבנקים. אני על אופנוע, לבושה בחולצת עור עם מחשוף נדיב ופניי מוסתרות היטב במסכת קרנבלים. היו לי קבוצות מעריצים נאמנות באינטרנט.
גם מהבנקים נמאס לי, והתקרבתי כבר לגיל שרוצים לנוח בו קצת. קניתי לי אי קטן ונאה בקריבים, בניתי בו מלון פאר והשתכנתי בסוויטה הגדולה ביותר. כל המי ומי של העולם ביקרו אצלי. כוכבי קולנוע היו מגיעים לחופשה, ונשיאים רק כדי ללחוץ את ידי. היו לי יותר גברים ממה שיכולתי לספור, ותמיד היו עוד שחיכו לי בעיניים מעריצות.
מעולם לא צרכתי סמים, אלכוהול שתיתי בכמויות סבירות והקפדתי על כושר. בכל זאת הרגשתי שגופי הולך ומתעייף, ועל כן מצאתי את עצמי ישנה יותר ויותר. כל לילה הלכתי לישון מוקדם יותר, וכל בוקר הייתי מתעוררת מאוחר יותר. הפסקתי לצאת מהחדר, והארוחות הוגשו ישר למיטתי.
באחד הימים טלטול וקריאה בשמי העירו אותי. רופא מודאג ואחד מהעובדים הותיקים במלון עמדו בחדרי. הם אמרו שישנתי שלושים שעות, שהם מודאגים. צרחתי ושברתי חפצים. אמרתי להם שלעולם, אבל לעולם, אין להעיר אותי. בכלל, אין להכנס לחדרי. דרשתי שיקיפו את מיטתי בוילנות אטומים כך שגם מי שמגיש את ארוחותי לא יראה אותי.
שקעתי בשינה. היתה את השינה הקלה, זו שמביאה איתה חלומות על הרפתקאות וחוויות. משינה כזו אפשר להתעורר, ואז לשוב ולצלול לתוכה אחרי ארוחה קלה. השינה השניה היתה כבדה יותר. היא היתה שחורה וסמיכה ולא ידעתי כמה זמן חלף כשהקצתי ממנה.
עיפתי מהימים ומהלילות. סגרתי את התריסים בחדרי לעולמים כדי שהשמש לא תטריד את מנוחתי. נשכבתי במיטה וקראתי לשינה הכבדה שתבא ותיקח אותי.
מתוך שינה וערות נאבקתי בזמן. זרקתי אותו מעלי, והוא שב וניסה לקחת אותי איתו. נמלטתי ממנו באימה. עמדתי בחדר והתנשמתי. כשבעלי חזר הביתה מהעבודה, הוא ראה שאני חיוורת ועיפה. בתשובה לדאגתו אמרתי שזה עוד יקח קצת זמן, אבל אז הכל יגמר אחת ולתמיד. הוא הביט בי בחשד ואני חייכתי.
החיים חזרו למסלולם. בבוקר עבודה, בערב ארוחה עם בעלי. לפעמים הייתי רואה טלוויזיה או קוראת ספר שכבר קראתי פעם, לפעמים הייתי הולכת ישר לישון. לפעמים הינו הולכים לתאטרון. בערך פעם בשבוע הייתי מתישבת בחדר בתוך בואת האור של מנורת השולחן. הייתי מביטה לתוך החושך ומקשיבה לשנים גדלות ומתפתחות. לא קראתי ספרים ולא ציירתי. רחש התנועה והבעבוע מתוך החשיכה סימם אותי לתוך אפרוריות מרגיעה. נתתי לשנים את הריקנות שהיתה לי בשפע.
לבסוף הגיע היום שבו נכנסתי אל החדר ושמעתי רק שקט. חיכיתי זמן רב, אבל היתה רק דממה. הגעישה תמה. ניגשתי להדליק את מנורת הפלורסנט אבל היא סרבה להאיר. וידאתי שהדלת סגורה מאחורי, והדלקתי את המנורה הקטנה. בזהירות אספתי את המחברת, העטים והספרים והנחתי אותם ליד הדלת. לקחתי את המנורה בידי והארתי אל מעבר לשולחן.
היום הריק היחיד שמצאתי אז תפח למימדיו הסופים. באור המנורה ראיתי מולי חיי אדם, שלמים ומרוקנים, כלואים בחדרי. לא עוד צביר ימים שמתגעשים סביב עצמם. רק חיים. הם יכלו להיות מורכבים משמונים שנה, ממאה עשרים, וגם מיום אחד בודד. הם יכלו להיות הנשימה הראשונה מחוץ לרחם, וגם זה לא. בתוליים לחלוטין החיים האחרים צמחו, ממתינים לדבר מה שימלא אותם. ההתחלה אולי דומה בכל חיים, אבל נתונה לאין סוף אפשרויות. כך גם הסוף. שתי נקודות זהות, ובלי סוף שבילים לעבור ביניהן.
לרגע אחד רציתי לשנות את החלטתי. לרגע אחד רציתי לצלול לתוכם, להיות מלכת אנגליה, להיות דבורה הנביאה, להיות מדונה. אולי רק לגמוע יום אחד מתוך החיים האלה שציפו לי. כיביתי את המנורה, ופתחתי את הדלת.
עמדתי שם, והרגשתי חיים ריקים חולפים לידי, חולפים בתוכי ולבסוף נושרים מעלי. הם נעלמו אל המקום שבו יקח אותם מישהו וימלא אותם. מבחינת החיים האלה, יכולתי להיות רק אכזבה. אי-אפשר ליצור יש מאין, רק אל כל יכול מושיט את ידו לריק ויוצר עולם. לי לא היה את חומר הבסיס. יש מי שקיבל חימר, יש מי שקיבל חרסינה ואז הם התישבו ובנו כמיטב יכולתם. אני לא יודעת אם הגעתי לעולם בידיים ריקות, או אם איבדתי את מה שקיבלתי בדרך. שיצאו לחופשי החיים האלה, שיקבלו ממישהו אחר אי-שם בסיס להבנות ממנו. אם אחפש מספיק אולי אמצא בתוכי משהו שלי, אולי פיסות חומר קטנות עדין דבוקות לאצבעותי. אם בכלל נותרו לי כמה פרורים, הם יספיקו רק כדי לבנות מהם משהו לחיים האלה.
המשכתי לעמוד בידים ריקות והתמוגגתי מההחלטה היחידה שקיבלתי בחיי.