| החייזרים נחתו, אבל אבא שלי ואח שלי אמרו שהם לא מתכוונים לעזוב את הבית. בהתחלה הטילו סגר על כולם כדי שהחייזרים לא יכנסו אתם הביתה אבל באיזשהו שלב לאנשים נמאס והם רצו להסתובב חופשי. כך הרבה חייזרים נכנסו לתוך הבתים. במיוחד של אנשים בודדים. אני החלטתי לגור ברחוב. נכנסתי לאוטובוס עם תיק קטן עם בגדים ליום אחד וקצת כלי רחצה, האנשים באוטובוס נראו שלווים ורגועים אך הנוסע שישב מולי נגע לי ברגל הבנתי שצריך להתרגל לזה כי ככה זה יהיה כאשר אגור ברחוב. הייתי אחוזת התרגשות לקראת המעבר, הרפתקה חדשה שנכפתה עליי אבל אולי יצמח מכך גם משהו חיובי. אולי אבא עשה את הבחירה הנכונה, אולי אני בחרתי לא נכון. אולי עדיף חייזרים מאשר חיים ברחוב. אח שלי חולה אנורקסיה זה הגיוני שנשאר, לא מפריע לו למות או גרוע יותר להיפגש עם חייזרים אבל למה אבא בחר להישאר לא כל כך היה ברור לי, אולי זה בגלל שיש להם בית ממש יפה עם גינה. מעכשיו חיים חדשים. שלא תבינו אותי לא נכון, אני מאוד מפחדת מהחיים ברחוב זה הולך להיות לא נעים אבל לפחות אני יודעת עם מה יש לי עסק. ירדתי מהאוטובוס בכיכר חשבתי שעדיף ללכת לפי האינטואיציה זה הרגיש לי כמו המקום הנכון לרדת בו. מזל שחמים, פרסתי את שק השינה שלי ליד הקיר בחצר של איזה בית שהיה נראה שיש בו שכנים נחמדים. מקווה שהחזירי בר לא יבואו או גרוע מכך התנים. בלילה שמעתי יבבות מרחוק. האם כדאי לחזור חזרה לקחת אוהל? או שמאוחר מדי והחייזרים כבר בבית, נראה לי אקח את הסיכון כבר הגעתי עד הלום. אני מפחדת אפילו לדמיין מה קורה בבית עכשיו.אחרי לילה סהרורי כמעט נטול שינה לחלוטין לצלילי יבבות התנים שהחליטו ללבן את ענייניהם בקדחתנות יתרה וחזירי הבר המחטטים בפח בשאננות, קמתי לבוקר חדש של חיי כחסרת בית. השכונה מוכרת, בנעוריי היינו מסתובבים בה במקום שנקרא הבוגרת מעשנים נרגילה ומשחקים משחקים כמו מי שמוציא את העשן מהפה ראשון אוכל בננה, כמובן שאכלתי חמש, אחר כך הגיע האלכוהול ילדים שיכורים בגנים ציבוריים צוחקים ועושים שטויות ואז התחלנו לעשן גראס והכל השתנה. אחד החברים נעשה מאוד איטי בדיבור ובמחשבה ואחד החברים הכי טובים שלי עישן הרבה גראס לא קם מהמיטה חצי שנה ואז ההורים שלחו אותו לטיפול. כשראיתי אותו כמה שנים אחר כך היה נראה שנשאבה ממנו כל שמחת החיים, העיניים לא זזו כשהוא חייך, הוא אמר שהוא מצא את אלוהים ואלוהים עוזר לו. הוא היה מאוד אינטליגנטי מצחיק וציני ועכשיו כאילו היה אדם אחר. הזמנתי אותו לבירה אבל הוא אמר שהוא לא נפגש עם אנשים שעושים דברים כאלו. במהלך היום בעיקר שוטטתי ברחוב, הרגשתי בבית יותר מתמיד למרות שלא היה לי בית. שמחתי שאני בחיים ואין לידי חייזרים. בלילה כבר חשבתי על ראיון יותר טוב, לישון בגן משחקים על המגלשה, ככה התנים לא יאכלו אותי. בגן המשחקים היו נערים שעשו הרבה רעש וגם היה די לא נוח אז היה קשה להירדם ובחמש בבוקר גיליתי ששמים ליד המאפיה פיתות טריות אכלתי לשובע, איזה מזל שנשארתי ערה. לישון יהיה קשה ככה, אולי כדאי לנסוע ולחפש מקום אחר לישון בו וגם להתרחק מהחייזרים, נסעתי צפונה באוטובוס. הגעתי לחד נס, כפר הצופה לכינרת בו חיים אומנים, בתים כל כך יפים, תענוג להיות מחוסרת בית שם. ראיתי בית פתוח שכתוב בו כש"הדלת פתוחה האהבה זורמת", זה היה נראה לי כמו סימן להיכנס. הייתי מאוד עייפה, גור חתולים אפור קטן ופלומתי קיבל את פניי כאילו אני שייכת לבית, ספת שזלונג אפורה קרצה לי, נרדמתי. אני לא יודעת כמה זמן ישנתי אבל הגיע הבחור שגר שם הוא שאל אותי אם ראיתי את אימא שלו אמרתי שלא. אחר כך הגיעה האימא, היא נראתה מוטרדת למצוא אותי בבית שלה וגרמה לי להרגיש לא רצויה, מאיפה הגעת שאלה אותי עניתי שאני לא זוכרת היא הכינה לי קפה ושאלה אותי שוב אם אני זוכרת מאיפה הגעתי אני לא זכרתי אבל היה נראה שהיא רוצה שאצא לה מהבית אז אמרתי שהגעתי מלמעלה. על הקיר היה כתוב כוון תמיד אל הירח גם אם תחטיא תפגע בכוכבים אז עליתי למעלה במעלה ההר חשבתי שזה סימן מהחייזרים שאני צריכה לעלות למעלה. ראיתי ערסל באחת הגינות וניסיתי לשכב עליו אבל איש כאוס עם משקפי שמש גירש אותי, חשבתי שהוא נראה כמו האיש הרע מהסרט מטריקס. הייתי צמאה דפקתי בדלת של אחד הבתים וביקשתי כוס מים. הבחורה שפתחה לי את הדלת הייתה מאוד נחמדה אך כשראתה שאני מציצה לה ביומן בעודי מחפשת סימן מהחייזרים מהרה להפטר ממני. היה מאוד חם. ראיתי שני ילדים לבושים בכחול ועקבתי אחריהם הביתה. חשבתי שבית שבו מגדלים ילדים הוא בית טוב ולכן האנשים בו יהיו נחמדים. נראה שהבית שייך למשפחה מסורתית ובו סמלי יהדות ומשחקים שמטרתם ללמד ילדים על ערכי היהדות. האימהות הגיעו במהירה. סיפרתי להן שניסו להרוג אותי שאני לא סומכת על אף אחד וגם לא על ההורים שלי ושמשהו צריך להזהיר שיש חייזרים וביקשתי שיבדקו את העניין.המשטרה הגיעה במהרה, הם הכניסו אותי לניידת ודיברו על זה שיש חפירות מתחת לאדמה בכל הצפון. ידעתי שאני צריכה לברוח מהם שאם לא הם יסגרו אותי בחדר ויעשו עלי ניסויים. ברחתי אבל תפסו אותי. הגיע משהו ואמר שהוא מכיר אותי התקשר לאמא שלי אמא אמרה שהיא רוצה שאקח כדור הרגעה אבל כשהביא אותי למרפאה היה סורגים על החלון וידעתי ששם יתקעו אותי לנצח ויעשו עליי ניסויים. אמא דיברה בטון רך שלא אופייני לה, נראה שהשתכנעה לתת אותי לחייזרים. נסעתי לקיבוץ עם אותו הבחור שאסף אותי והציל אותי מהמשטרה הוא הכין לי כוס תה עם סוכר פחדתי לשתות חשבתי שיש שם רעל. השלמתי עם המוות. אולי גם בו נכנס חייזר. הוא היה מאוד כעוס ומבולבל ולא הבין מה קרה לי.המשכתי לגור אתו בקיבוץ, תליתי על הדלת כמה תזכורות לכל העניין כדי שאני לא אשכח ולא אחזור בטעות לחיפה מרוב געגועים. הוא רצה שאלך לעבוד בתור מורה אבל הרגשתי שזה לא מעניין אותי ושאני סתם אבזבז לעצמי את הזמן ואהרוס לעצמי את החיים רק בגלל שזה מה שהוא רוצה. בסופו של דבר הוא אמר לי שהוא רוצה שאעזוב. לא היה לי לאן ללכת מלבד חיפה וגם התגעגעתי לחיים בעיר, הרבה אנשים צעירים הופעות ושמח. שכנעתי את עצמי שכנראה אין חייזרים וזה הדמיון שלי אולי עברתי התמוטטות עצבים או התקף או הרעלה או אני לא יודעת מה בדיוק. הלכתי לעבוד בבית חולים היה נראה ריק מחייזרים רק בני אדם שמאוד קשה להם, זה החזיר אותי לנורמליות. תמיד כונן בי הפחד שאעבד את שפיות דעתי ושאפגע במשהו בבית החולים אבל החלטתי לקחת סיכון ולא סיפרתי. אני יודעת שהחייזרים פה ביננו אבל למדתי לחיות אתם בסה"כ אי אפשר לברוח מהם גם ככה אז צריך ללמוד לחיות אתם. הם לא עושים ניסויים על כל אחד ואם ממש זהירים ולא נכנסים למקומות סגורים כנראה שזה די בטוח. בכל אופן כל אחד צריך בית גם החייזרים. לגבי אבא ואחי אני לא חושבת שהם מאוד שמחים שיש להם חייזר בתוך הבית אבל לפחות זה הבית שלהם הם לא צריכים לברוח ולפחד כל הזמן. החייזר עושה מה שהוא רוצה בגדול אבל סה"כ אפשר לחיות אתו זה גם פחות בודד ככה. במהלך היום הוא בעיקר מסתובב ברחבי חיפה ואם מתרחקים ממנו שני מטר אז כנראה שהסיכוי די נמוך לכך שיקרה משהו ממש רע. בסה"כ החייזר די סקרן לגבי בני האדם וזה נכון שהוא לא אנושי ואין לו אמפטיה וכדייר זה לא תמיד נוח אבל גם אבא שלי ואחי סקרנים לגביו, הם לומדים אותו ומנסים להבין מה מניע אותו.אני באופן אישי שמחה לא לחיות עם חייזר הם בלתי צפויים ומניפולטיביים וזה לא כיף שלא מתחשבים בך, רק שהשותף שלי לדירה הוא גם כזה לפעמים אבל פחות מעניין מבחינה מדעית. לפעמים אני באה לבקר את אבא שלי ואת אחי והחייזר קצת עוין כלפי, הוא יודע שאני לא כל כך אוהבת אותו ולא סומכת עליו. אני לא יודעת באילו בתים בחיפה יש חייזרים ובאילו אין. ליתר ביטחון אני לא עוברת דירה. לפעמים כשאני ממש לחוצה יש לי מחשבות כאלו על החייזרים שמנסים לכלוא אותי ולעשות עליי ניסויים אבל זה עובר די מהר, בינתיים. כשעבדתי במרפאה הווטרינרית חשבתי שיש שם חייזרים כי הווטרינרית צעקה עלי הגעתי ביום למחרת בחשש אבל נראה שלא חטפו ולא עשו ניסויים אז אולי זה לא אמתי. נזכרתי שהלכתי לבקר את החבר הכי טוב שלי מהתיכון, השארתי את הטלפון ברכב כדי שהחייזרים לא יעקבו אחרי. סיפרתי לו על עניין החייזרים ושהם עוקבים אחרי דרך הפלאפון. הוא אמר לי את יודעת לבד למה זה לא הגיוני. אני דווקא חושבת שהחייזרים הם אמתיים ולא אמתיים. החייזרים מייצגים את הפחדים הכי עמוקים שלנו, אם נדע להבין מה הם אותם פחדים הם לא יפגעו בנו הם לא יבלבלו אותנו והכי חשוב נפסיק לפחד. החלטתי שאני רוצה להתמודד עם הפחדים שלי והצעתי לחייזר שנצא לטיול בחוף דור ולמסעדה נחמדה בבנימינה.ישבנו ביחד בשולחן. אני אוהבת אותך ואתה לא אוהב אותי חזרה.החייזר הסתכל עליי במבט אדיש, אני מעולם לא הייתי מאוהב באף אחת. אבל רציתי להתחתן אתך גדלנו ביחד וחשבתי שנהייה ביחד כל החיים. אני הולך לאן שאני מיועד ללכת בעקבות הקריירה שלי אמר החייזר זה מחמיא לי שאת רוצה שאני לא אלך אבל זה מה שתמיד רציתי. אני לא מאוהב בך, אולי זה לא יקרה מעולם אבל אני רוצה לנסות ולחפש. איך אני אחיה בלעדיך אמרתי לחייזר, אתה הישות שאני הכי אוהבת בעולם. אנחנו גדלנו ביחד אנחנו כמו משפחה. תמיד כיף לנו ביחד אנחנו מתאימים, גם דודה שלי התחתנה עם החייזר שלה שמכיר אותה מילדות. אבל זה לא מה שאני רוצה, אמר החייזר. הדופק שלו עלה והיה לו קשה לנשום. אתה אוהב אותי? שאלתי את החייזר, החייזר אמר לא אבל הנהן לחיוב. הוא נסע לשדה הנחיתה של החללית והדייל שאל אותו אם הוא למד את השפה הוא אמר שלא ואז אמר תודה רבה בעברית. אחרי שנים הבנתי מה היה החלק שלא נאמר, אני לא יכול לסמוך עלייך, אמר החייזר את מאמינה בחייזרים, דרמטית ומתנהגת בצורה לא הגיונית. לפעמים אנחנו ממציאים עולם שלם ולא מציאותי כדי לא להתמודד עם אמת כואבת וקשה מנשוא שאנחנו לא יכולים להכיל ולפעמים ההחלטה להשתגע היא הבחירה היותר חכמה והפחות מזיקה שיש לנו. יש כאב שאנחנו לא יכולים לחיות אתו. |
פרס עינתפרס עינת