תערוכה בגלריה
אני חושב שכדאי להתחיל את הסיפור לפני שהמלחמה התחילה והכל השתבש.
זו הייתה תקופה מוזרה בשבילי. עבדתי בקצב מסחרר כבר כמה חודשים רצוף, וההתלהבות מהעבודה התחילה להיעלם לי. הייתי בפעם ראשונה חופשי לבחור לעצמי את הדרך. הייתי סוף סוף "מבוגר". אבל ההתרגשות התחלפה די מהר בתסכול. יום אחד סיימתי לעבוד מוקדם והחלטתי שאני חייב להבין מה עובר עליי. קבעתי להיפגש עם איזו בחורה שהכרתי כמה ימים לפני, אבל עוד נשאר לי זמן. תחנת הכוח שעבדתי בה הייתה ליד ההרים. החלטתי לצאת לטיול. לא יכולתי לשמוע את עצמי ברעש של העיר.
טיפסתי והתיישבתי שם על סלע. הסתכלתי ממנו על העיר והעמק למטה. רעשי העיר נחלשו, הדבר היחיד שהפריע היו רעשי האימונים מהבסיס. אלה היו מין זמזומים ארוכים ואחריהם התנפצויות. נדמה שהיום היה יום אימונים.
השקפתי למטה. הייתה ראות טובה. העיר נחה עגולה כמו צלחת במרכז העמק. הבניינים הנמוכים והמתפוררים, וביניהם עמודי החשמל העצומים, חתיכות מתכת חדות. כל הכיעור הזה נראה שלו מלמעלה. בקצה הרחוק היו שכונות החדשות שנראו כמו גושים לבנים מרחוק, עם כתמים ירוקים. באחת הפינות זיהיתי את הבית. לא רחוק ניצבה הגדר. היא התפתלה ואכלסה מאחוריה את הבסיסים. האנטנות הצבאיות הענקיות בלטו מרחוק. בהיתי עד שנגעלתי לגמרי. הבטתי קצת בלשון האגם שהתארכה עד לאופק. מאות רשתות וסירות מילאו את המים. הכביש הגדול היה מלא כרגיל בתנועה, רץ במישור בין ההרים. טסו עליו משאיות, רכבי גרירה ואוטובוסים. הנוף הרגיע אותי ולרגע הייתי שקט. בשקט צפו הדברים, כמו אבן שיושבת על החזה. הנוף התאים למצב הרוח שלי כי הרגשתי רחוק, רחוק מהזמן שהעברתי בעבודה בלי מטרה, רחוק מהכסף שחסכתי ולא ידעתי מה לעשות איתו. בסיום התיכון ידעתי שאסור לי לשבת בבית, וברגע שנגמרו המבחנים התחלתי לעבוד, והנה הצלחתי, רצתי במרוץ, לא שקעתי בעצמי, אבל במקום, לאט לאט הרגשתי שאני מתחיל לשקוע במה שעוטף אותי.
מה מעניין אותי בעצם? זו הייתה תהייה מצחיקה. התעניינתי בהרבה דברים. אהבתי לקרוא ולטייל, ואהבתי אומנות. הלכתי כמה פעמים לגלריות במהלך החיים שלי. תמיד העניין הזה, של אנשים משלמים כדי להתאסף סביב ציור או פסל שמישהו הכין, זה הדהים אותי. חשבתי שאולי אעבוד באומנות. זו הייתה מחשבה נחמדה. אבל הכל נראה לי מסובך כל כך, וככל שחשבתי הסתבכתי. עצרתי את עצמי. די, אולי אקשיב קצת לשקט במקום. אז צצו לי מחשבות על העבודה. על פס ההברגה האין סופי הזה שעמדתי בו שעות כל יום. זה רק גרם לי להרגיש עוד יותר תקוע. ניסיתי לדמיין את ההקלה שארגיש כשאצא משם, אבל מה אז? שוב הסתבכתי וניסיתי שוב לנשום.
"זזזזזז בום!" הרעש הגיע מרחוק וחדר לי לאוזניים. כל תשומת הלב שלי הופנתה אליו. הרעש של האימונים. אחרי כמה שניות שוב. זה לא באמת היה חזק, אבל לא יכולתי להתעלם. כמו מפולת בתוך המוח. נשמתי, אבל לא הצלחתי להרפות. לא משנה איפה תהיה. אי אפשר למצוא רוגע בשום מקום בעמק המזוין הזה. העיניים לא הצליחו להיסגר מחדש. ניסיתי לשחרר ולהתרכז בנוף. נזכרתי פתאום שאני צריך להסתכל בשעון. הייתי צריך להיות שם עוד חמש עשרה דקות. קמתי והתחלתי לרוץ. לקחתי מונית והאצתי בה. לא רציתי לאחר.
בתיכון הייתי די מוצלח, ככה אני רואה את זה לפחות. הגעתי להישגים. לא הייתי הכי בולט או רועש, פשוט כי רוב הזמן האנשים סביבי לא עניינו אותי במיוחד. עשיתי מה שצריך וחיכיתי שהזמן הזה יעבור. סוג של תקופת המתנה. זו הסיבה שבגללה לא נשארתי עם אנשים בקשר. היה לי חבר אחד בשם ריין שעזב את העיר ועוד כמה מכרים. לא יצאתי המון מהבית. ההורים היו נוסעים להרבה נסיעות עסקים ואני הייתי ילד יחיד. העדפתי לעבוד כמה שיותר כדי לא להיות תלוי. שאוכל לבחור כשיגיע הרגע.
באופן די נדיר הלכתי לאיזו מסיבת יום הולדת אצל חבר מהכיתה. שם פגשתי את לין. היו אצלו די הרבה אנשים. אני ישבתי כרגיל וניסיתי לדבר עם מי שאפשר, כדי להעביר את הזמן. היא התיישבה לידי, בחורה דקה עם פנים עגולות ושמלה לבנה. היא למדה שנה מעליי אבל לא זכרתי אותה. היא אמרה שהפנים שלי מוכרות. דיברנו קצת על אנשים ששנינו הכרנו, השיחה זרמה והחלטתי לנסות להזמין אותה לשבת. היא חייכה והסכימה. הופתעתי כשהיא הזמינה אותי אליה.
היא גרה בבניין לבן וגבוה. ראיתי אותו כבר מרחוק. דפקתי וחיכיתי. כשפתחה לי היא נראתה יפה, גם במראה יום יומי של ג'ינס וטריקו. איחרתי אבל לא היה לה אכפת. היא חייכה חיוך רגוע וצוחק, נתנה לי מים. זו הייתה דירה נעימה ונקייה עם הרבה צבעים חמים. התיישבנו בסלון הקטן שלה והמבט שלי זלג לכל כיוון. הקירות היו עמוסים בציורים ובכלל כל החדר היה מלא בפרטי אומנות קטנים. הבטתי לרגע גם בפרטים קטנים עליה, הגומייה סביב השיער שלה ושערות סוררות קטנות שלא הסתדרו בפנים. הכתף שלה שהחולצה נשרה ממנה. הכל היה מאוד אסטתי. גם השערות הסוררות.
היא שאלה לשלומי ואיך עבר היום.
"נחמד. עבדתי, והספקתי לטייל קצת לפני שבאתי". לידנו נח עיתון עם כותרת ראשית לגביי עוד העברה של כוחות לגבול.
"אני רואה שאתה מתעניין"
"כן. זה נורא מה שקורה שם".
"מה? מה אתה חושב?" ושמחתי שהיא שאלה, כי להגיד את דעתי לגביי העברת הכוחות יכולתי גם מתוך שינה. נתתי את הניתוח שלי לגביי ההרס הכלכלי והסיכון האסטרטגי שבזה. היא הנהנה אבל ראיתי את העניין נעלם מעיניה. עצרתי את עצמי.
"אבל זה לא חשוב עכשיו. מה איתך? איך עוברים עליך הימים?" הנוסח של השאלה הצחיק אותה. היא התחילה לספר. "אני עובדת בעיצוב, באיזה משרד קטן. מקום ממש נחמד. אבל האמת היא שאני מתעסקת הרבה בנסיעה"
"לאן את נוסעת?"
"אני עוברת מכאן. בסוף הקיץ. אני נוסעת לגוורדין. ללמוד."
ואוו. גוורדין. "מה את הולכת ללמוד?"
"אומנות. אני ועוד שלושה חברים. אתה לא מבין כמה אני מתרגשת". לא האמנתי.
"באמת? אומנות?" ופתאום היא הייתה נראית לי אחרת לגמרי. המבט שלה, הדרך הזקופה שבה ישבה, קיבלו תפנית רצינית הרבה יותר. סיפרתי לה שאני בעצמי אוהב אומנות מאוד.
"באמת? את מי?"
"האמת שיש אומן אחד שאני אוהב מיוחד. ג'ון קליין.". הייתי בתערוכה אחת שלו פעם שהגיעה לעיר. הוא היה אומן קונספטואלי ובכל חדר נכנסת לעולם אחר. זכרתי חלל אחד, שעמדנו בו בצפיפות חמישים או שישים איש, וראינו קירות זוהרים חצי שקופים מרוחים בצבע מטשטש, מאחוריהם טנקים שכאילו התקרבו אלינו כל הזמן. היינו במין הזיית קרב. קראתי בעיתון פרשנות על המסר הפצפיסטי וידעתי שצפיתי ביצירה חשובה. המשכתי לקרוא עליו אחר כך, הוא עשה מייצגים מזעזעים כאלה בכל מקום שהגיע אליו. ניסה לעורר אנשים.
"אני מכירה קצת. אבל זה פחות הסגנון שלי". שאלתי אם היא ציירה את הציורים על הקיר. היא הצביעה על אחד ואמרה שכן.
"אבל השאר לא. אלה ציורים של בראנט" ציורים שדמו לשלה, צבעוניים וקצת אבסטרקטיים. "אי אפשר לדעת. הייתי קונה את הציור שלך באותו מחיר" אמרתי, והיא הסמיקה.
היא סיפרה על ההתלבטות בין המסלולים ואני אהבתי את איך שדיברה. הרגשתי שהיא בוחרת לא לספר יותר מדי בבת אחת, להתקדם לאט. חשבתי אולי לשאול אותה מה זה יאמר על שנינו, אבל עצרתי את עצמי.
"אתה יודע מה אתה רוצה לעשות עכשיו? יש לך תוכניות?" ניסיתי לענות בלי שיראה שאני חושב על התשובה.
"אני גם רוצה ללמוד, אבל זה ייקח עוד זמן. כרגע אני עובד. אולי אטייל"
"נשמע מדהים". היא אמרה ואני זה שחייכתי. "מה אתה עושה הערב? הזמינו אותי למקום ממש נחמד בכניסה לנמל".
"האמת שהערב כבר יש לי איזה סידור שאני צריך לעשות." קבענו במקום להמשך השבוע. לא התקרבנו פיזית. אבל היא ידעה מה היא עושה והייתי רגוע.
יצאתי מהבית שלה שקט הרבה יותר משנכנסתי. היה בה משהו מעורר השראה. כמובן שהייתי מתוסכל מעצמי, אבל היא חייכה כזה חיוך כשדיברתי שלא יכולתי שלא להיות מעודד.
הייתי מרומם גם כשהגעתי הביתה. נכנסתי להתקלח ולקחתי לעצמי משהו לאכול. רק אז נזכרתי במה שהבטחתי לריין. הוא התקשר וביקש ממני שאלך לראות מה שלום דוד שלו, זקן בשם לורא שגר לבד במרכז העיר. היה לו בן שעזב לפני כמה שנים ועכשיו אין אף אחד שדואג לו. אם אני יכול רק לקפוץ לשם, לראות איך המקום נראה ואם הוא צריך ממני משהו. לא היה לי שום כוח לצאת. כל מה שרציתי היה לישון עד לעבודה למחרת. אבל הבטחתי לו.
יצאתי מהבית ומיד הרגשתי את הרוח החמה. כבר הגעיל אותי הרעיון שאצעד עד לשם. הכתובת הייתה בשכונה עמוק בלב העיר, ליד הכניסה מהכביש הראשי. אזור נורא. החלטתי שאני חייב לקחת מונית.
כשירדתי מהמונית נעמדתי מול שער ברזל גדול. בחצר עמדה אנטנת קשר אפורה וענקית שהייתה גדולה פי שתיים מהבניין. על המדבקות עליה היה כתוב: "רכוש צבאי. שייך לחיל מחקר ופיתוח". ריין אמר שכבר דיבר עם הדוד שלו, אבל לפי הטון בשיחה, ידעתי לא לצפות ליותר מדי הכנסת אורחים. דפקתי וחיכיתי. אחרי כמה שניות הדלת נפתחה לגמרי, מאחוריה עמד איש מבוגר בחולצה מכופתרת, מחויך ומלא זיפים.
הוא היה גבוה ופחות זקן משדמיינתי. העיניים שלו בלטו קדימה. היה לו שיער לבן-אפור שכמעט היה ארוך מספיק בשביל לגלוש, אבל עדיין לא, והכל בו היה מין חצי מבולגן חצי מסודר. היה לי קשה להחליט.
"שלום. מי אתה?" השאלה בקעה מקול רועד וחושש.
"שלום" הצגתי את עצמי. הסברתי לו שבאתי לשאול מה שלומו ושריין שלח אותי.
"אה.. טוב טוב, מה שלומו? הוא בסדר?" הוא שאל תוך כדי שנכנסתי.
"בסדר גמור. נהנה בלימודים"
"הוא לומד.. כל הכבוד, בחור מוצלח מאוד. בוא, שב". היינו בין הסלון למטבח. היו שתי כורסאות, שולחן קטן ומאוורר. זה השאיר את החדר ריק, במיוחד שלא היו שום מזכרות או קישוטים מיוחדים, כמו שיש בדרך כלל בבתים זקנים. רק ציור קטן של ים וסירה היה תלוי ליד המסדרון. התיישבתי על כורסה, הוא מיד מזג כוס מים והוציא צלחת עם קרקרים. אחר כך התיישב. התנועות שלו היו חסרות ביטחון ומפוזרות והוא כל הזמן חזר והסתכל עליי. רציתי לומר שלא צריך לטרוח והכל בסדר, אבל הוא כבר התיישב לידי.
האיש היה חי, ונראה בריא, לא רזה יותר מדי. לא הייתי בטוח מה עוד יש לי לבדוק שם. שאלתי אותו איך הוא מרגיש.
"בסדר גמור. מרגיש טוב. ואתה?"
"אה.. אני מרגיש טוב מאוד. תודה"
"במה אתה עוסק?"
ניסיתי להישמע הכי רציני שיכולתי. "אני עובד כרגע, חוסך כסף. סיימתי תיכון בסוף השנה שעברה"
איפה למדת?"
"ברולינג"
"איך המורים שם עכשיו? תמיד אומרים שיש אווירה מאוד מתחשבת ברולינג"
"הם טובים. יש ויש, אבל זה מקום רציני".
"יצא לכם לטייל באגם?" הוא היה נראה שקוע במחשבה כלשהי.
"בשיעורים לא ממש. אבל אני מגיע לשם מדי פעם"
"האגם שלנו הוא מקום יפה מאוד. לא הייתי שם כבר כמה זמן. ראית את האבנים החלקות על החוף שם?"
"כן.. עוד יש כאלה"
"טוב לשמוע, משמח. אתה רוצה עוד מים?" והוא כבר קם למלא לי שוב את הכוס. תוך כדי ההליכה שאל "איך המורים שם ברולינג? הוא נחשב מקום מאוד מתחשב".
"אה… הם טובים"
כאן התחלתי לחשוב שהוא בכלל לא מקשיב למילה ממה שאני אומר. לא יכולתי להגיד אם זו בעיית שמיעה, או עניין מנטלי. חייכתי והתכוונתי ללכת. ברקע נשמע הרעש של הטלוויזיה. התחיל מבזק. "אני אכבה את זה, רק רגע" הוא הלך וניצלתי את הרגע כדי לקום.
"באמת לא צריך" אבל הוא כבר הלך. קריינית דיברה על התקריות בגבול. הוא חזר מהחדר במבט מודאג. "אי אי אי. נורא. ייקח עוד זמן עד שיגלו את הפשעים שקורים שם". הופתעתי. "תקריות, פפפ, שטויות. הם כובשים את רצועת ביטחון שלמה, אחרת למה שיעבירו כל כך הרבה כוחות?".
זו בדיוק הייתה הטענה שלי. בדיוק מה שהסברתי ללין היום.
"למה אתה אומר את זה?"
"חצי מהצי עבר! התפרסם דו"ח. ראית את הנשקים שהועברו? פסיכים לגמרי".
הסכמתי לגמרי. אמרתי לו. אמרתי "נכון. זו מדיניות מחורפנת לגמרי" ופתאום דיברנו. היה לו הרבה מה לומר על הרפורמות של הנשיא. הוא דיבר באטיות, והגזים בתיאורים שלו בצורה קצת ילדותית, אבל ההתנסחות שלו הייתה חדה. החלטתי שבכל זאת אשאר עוד קצת.
"תרצה לראות קצת את הבית?" הוא הציע והנהנתי. בעצם, אלה היו רק המקלחת וחדר השינה. הם היו ריקים מפרטים מיוחדים כלשהם, חוץ משידה שעמדה בחדר, ועליה שתי שורות של פסלים קטנים ומוזרים, בערך בגודל של כף יד. הם היו בעצם סוג של דמויות קטנות ומשונות, גובלינים צבעוניים.
"מה זה?" שאלתי.
"פסלים שלי". התקרבתי אליהם. חלקם היו עשויים מעץ, מחתיכות של מתכת חלודה, חלקם עם חתיכות פלסטיק, אבנים, צמר.
"אתה הכנת?"
"כן כן." הם היו צבעוניים באופן קצת ילדותי, מורכבים מפרטים קטנים. הסתכלתי עד שהרגשתי שאני בוהה יותר מדי. סיימנו את הסיבוב הקצר וכבר ניצלתי את ההזדמנות כדי להיפרד ולצאת. למטה כבר היה חשוך לגמרי.
בבית עזרתי להורים לסדר ולבשל. ברגע שיכולתי נשכבתי במיטה. זה היה יום ארוך וכבר הייתי בחצי חלום. נזכרתי בעבודה, לא היה לי שום כוח ללכת. חשבתי על לין והבנתי שאני חייב לדבר איתה שוב בקרוב. בין המחשבות צצה לי בראש הדמות המוזרה שפגשתי היום. לורא בהחלט היה אדם משונה, אבל היה בו משהו מעניין. חשבתי על הפסלים האלה שדרשו חתיכת כישרון. החלטתי שאולי אוכל להגיע אליו שוב, אולי בשבוע הבא.
את לין פגשתי שוב שלושה ימים אחר כך. יצאנו למועדון שהיא דיברה עליו. כל המקום היה מלא אורות ומוזיקה והיו שם המון אנשים שהתלבשו טוב. אני באתי בבגדים היפים שלי, ובכל זאת, חולצת כפתורים פשוטה. היא הייתה לבושה בשמלה שחורה זוהרת והתאימה למקום. הסתובבנו ומצאנו שולחן מעולה. לא דיברנו הרבה באותו ערב, אבל לא ממש הרגשתי צורך. בשלב מסוים הגיעו כמה חברים שלה. גיליתי שהם נוסעים כולם ללמוד ביחד. הם דיברו בהתלהבות וסיפרו שמועות מצחיקות ומביכות על המורים באוניברסיטה.
נפגשנו שוב בשבת. היא דיברה הרבה על יוצרים, את חלקם הכרתי אבל ככל שנפגשנו הבנתי כמה מעט אני מכיר, בכל פעם שדיברה על איזה ז'אנר, לא הבנתי מילה ממה שאמרה, אבל ההבנה שלה הייתה מלהיבה. אבל רוב הזמן לא דיברנו על יצירות, אלה יותר על החיים שם. היא סיפרה לי לאן אפשר לצאת ואיך מתלבשים. אני דמיינתי אותה כמו ג'ון קליין, מציגה תערוכה ענקית וצבעונית ואנשים באים וכותבים עליה בעיתון. בעצם, יצאתי עם בראנט הבאה. אפילו המחשבה שהיא עוזבת לא הטרידה אותי בתוך כל הפנטזיה הזו.
כשדיברנו עליי השתדלתי להיות הכי אופטימי שאפשר. האמת היא שזה נהיה קל כי האנרגיות שלה מילאו אותי. שיתפתי אותה כמה פעמים על איך שאני רוצה לעשות משהו גדול, ושזה לא יכול לקרות בעיר המקוללת הזו. אני חושב שהיא מאוד התרשמה מהרצינות שבה התייחסתי לחיים שלי, ולאיך שהצלחתי להחזיק בעבודה המדכאת בתחנה.
המפגשים איתה חיזקו אותי. היו ימים שעדיין הייתי ריק בהם לגמרי. השאלות והתהיות לא נעלמו לי מהראש. אבל הכל נראה יותר קל אחרי שיחות איתה. כל הבעיות היו נשמעות פשוטות יותר.
האמת היא שלא נשארתי בתחנה הרבה זמן. ביום שני באותו השבוע כבר התפטרתי. לא יכולתי יותר לראות את האנשים הזקנים שעובדים שם. הייתי חייב להוכיח לעצמי שאוכל לצאת.
בכל זאת הייתי צריך עבודה, אז התחלתי לחפש. הלכתי מיד למקום הכי זמני שיכולתי, מצאתי מסעדה שחיפשה שוטף כלים. כמעט בלי הפסקות, מלאה ברעש, אבל הלכתי על זה. לא היה אף אחד שעבד שם יותר מחצי שנה.
בין היצאות עם לין לעבודה, יצא לי לחשוב על לורא הזה עוד. זה לקח לי קצת זמן, אבל התקשרתי וקבעתי איתו שוב. כשנכנסתי הוא היה באמצע ניקיון של הפסלונים. "הו. שלום. אני אפסיק".
"אני אשמח לעזור אם אתה צריך". הוא הסביר לי מה צריך לעשות והתחלנו לסדר ביחד. הוא עבר עליהם ביסודיות עם מטלית קטנה ואני הנחתי על המדף והבאתי כל פעם פסלון אחר. בהתחלה לא דיברנו ממש, ולא הייתי בטוח מה לעשות, אבל אז הוא התחיל לספר על תהליך העבודה. הוא דיבר בשקט וקצת בגמגום על התחושה שנהפכת לו למרקם של חומר בראש. הוא פירט את תהליך ההכנה וככל שדיבר נהיה לו יותר ביטחון. "אני תמיד השתדלתי לתעל את האומנות כדי ללמוד באופן טוב יותר על הסביבה שלי, לחקור דרך הפיסול מי האנשים שסביבי, מה הם עוברים" ישבתי והקשבתי עד שהייתי חייב ללכת. אבל החלטתי שאחזור שוב.
באותו ערב אני ולין יצאנו שוב לנמל. התלבשנו שנינו בבגדים שקנינו ביחד והייתי משוחרר.
ישבנו עם החברים שלה והם שוב דיברו על התוכניות לקראת הלימודים. לין הסתכלה עליי, לראות שאני לא משתעמם. האמת היא שהייתי מרותק. דמיינתי את עצמי באוניברסיטה, יוצא ומסתובב איתם. משם נדדתי למחשבות אחרות. דמיינתי את עצמי כבר בסוף הלימודים, ממש עם התואר. פותח את התערוכה הראשונה שלי. ראיתי מייצג במרכז מוזיאון, סלע וסביבו ציור פנורמי של חיילים ומפעלים. ראיתי את הכותרות בעיתונים, מנסות לפענח את המסר שלי.
"אני חושב שארשם לתואר" אמרתי חלש ואף אחד לא שמע. כשהבנתי את זה התקרבתי ללין וחזרתי על המילים קצת יותר חזק.
"מה?" היא צעקה.
"כן! אני ארשם גם. אני נשבע לך שאני רציני. נוכל לשכור חדר ביחד".
"די. אתה שיכור" היא הפסיקה אותי
"לא! אני רציני לגמרי. היי! אני ארשם ללימודים גם" אמרתי לכולם. הם הסתכלו עליי המומים.
"זה בדיוק מה שרציתי! אני רק מדבר כל הזמן. הנה! זה הזמן ללכת על זה!" היה שקט לרגע, ואז הם התחילו למחוא כפיים.
"הוא משוגע לגמרי" אחד הבחורים אמר. אני השבעתי אותם שזה מה שאעשה. שיש לי את הכסף ושנמאס לי מהעיר הזאת. הם צחקו אבל התחילו לשמוח ולחגוג.
"זה בסדר מצדך?" פתאום נזכרתי לשאול את לין. במקום לענות היא התקרבה והתנשקנו. היא הייתה חמה והיינו שנינו מחוברים כמו להבה אחת. הרמנו כוס לחיי זה, אולי אפילו כמה, אני לא לגמרי זוכר, דיברנו ודיברנו עד שלין שכנעה אותי שנלך אליה.
במיטה שלה התחלנו לתכנן את הפרטים לעומק. לי רצה רק מחשבה אחת בראש: "יש לי את לין ואני אלמד בגוורדין" היא דיברה בשקט וליטפה לי את השיער, אבל בקושי שמעתי מה אמרה, המשפט הזה עבר דרכי שוב ושוב והרעיד אותי כל פעם מחדש.
למחרת בבוקר לין שאלה אותי אם אני רציני ואמרתי שכן. התכוונתי לזה. לא היה דבר בעולם שרציתי יותר. סיפרתי להורים והם היו בעד. הם רצו לתת לי כסף, אבל סירבתי. התאריך של תחילת הסמסטר היה לקראת סוף הנסיעה שלהם, וקבענו שיבואו לבקר.
אופוריה לא מחזיקה אצלי הרבה זמן בדרך כלל. תוך כמה ימים כבר הייתי עסוק שוב בכל הדאגות הקטנות שלי לגביי ציוד וכסף שאצטרך, אבל המחשבה על הנסיעה לא עזבה אותי. מדי פעם עצרתי הכל, והאמירה הזו, אלמד בגוורדין, פוצצה לי את הראש מהתרגשות. עבדתי בלי הפסקה כדי להשלים את הסכום שצריך. שאר הזמן הפך להיות תבניתי מאוד. ישנתי אצל לין בערך שתי לילות בשבוע, היינו יושבים ומתכננים את הנסיעה. מדי פעם צפיתי בסרטים על ג'ון קליין ושמתי לב למה הוא לובש, ניסיתי להשיג בגדים דומים.
באותו שבוע פגשתי את לורא שוב. הוא דיבר בצורה עדינה כהרגלו, אבל ככל שדיברנו יותר כך הוא נהיה יותר רגוע. הוא סיפר לי על השכנים והחצר ואני הייתי מרותק.
"נשמעת שווה" ריין היה בטלפון. ישבתי בחדר שלי.
"כן, היא מדהימה, וכל הסיפור הזה לא היה קורה בלעדיה".
"אתה נוסע לגוורדין. מטורף"
"לגמרי"
"תשמע. כיף לשמוע, שאתה קבוע אצל לורא"
"בחור מעניין"
"מדהים. ותראה, אם אתה מרגיש שזה גדול עליך. הכל בסדר. אל תרגיש אשמה".
"למה גדול עליי?"
"אתה יודע, בכל זאת, סיפור לא פשוט"
"האמת שלא שמעתי"
"אשתו מתה לפני חמש שנים. וגם לפני הם היו די לבד. יש לו בן אחד שגר באיים, מגיע פעם בשנה. חתיכת דבר".
"ממ.. כן.. לא, בינתיים אנחנו בסדר".
חזרתי ללורא באופן קבוע. הסיפור לא הרתיע אותי. במפגש הבא הוא סיפר לי עוד על עצמו, למרות חשש קל שתמיד עמד באוויר, הוא שמח שהגעתי.
"הגעתי לעיר לפני שהקימו את הבסיס והמכרה, כשהיו פה רק כמה מרכזי דיג קטנים" הוא סיפר כשישבנו על כיסאות שסחבתי לחצר. היה לו עציץ קטן שהוא טיפל בו וישבנו ליד. "בהתחלה היינו בעסקי הדייג. לי ולאיתק הייתה סירה קטנה ורשת שקנינו מהעירייה. כל העסק החזיק בערך שנה וחצי עד שפשטנו את הרגל. אז פתחתי חנות שהחזיקה עוד קצת. משם התגלגלתי בכל מיני עבודות. הייתי איש תחזוקה תקופה מסוימת". הוא סיפר על אשתו עוד, איך הייתה מתקרבת והוא היה מזהה אותה כבר כנקודה רחוקה.
התלבטתי אם לשאול אותו למה לא עבד כפסל. אבל הרגשתי לא בנוח. הוא דיבר בצורה מאוד פשוטה. היו לו הרבה עיסוקים קבועים שהוא היה שקוע בהם לגמרי. הגינה, כמה ספרים, טיול קצר ברחוב, וכמובן הפסלים, שהוא ניקה כמה פעמים בשבוע.
גיליתי שלמרות הידע העצום שלו במה שהולך בפדרציה, העניינים האלה לא הטרידו אותו.
מצאתי את עצמי מנותק אצלו, וסקרן. לא הפסקתי לחשוב על הסתירות. פעם בשבוע פיניתי ערב כדי לשבת אצלו כמה שאפשר. המסעדה הייתה די קרובה, אז בימים אחרים הייתי קופץ בהפסקות או בבקרים לפני משמרת.
חודש לפני שהמלחמה התחילה החיים שלי נראו מסודרים לגמרי. כבר לא היו לי דאגות של זהות או תהיות על העתיד. הימים נהיו עמוסים בגלל ההכנות שהלכו והתרבו, וגם המסיבות שלא הפסקנו לצאת אליהן. הכרתי כבר את כל המועדונים באזור הנמל בעל פה, וגם את אלה בכניסה לעיר. היינו יושבים שם וצוחקים. מנסים לדמיין איזה סוג של אנשים נראה בגוורדין. איזה בגדים בדיוק צריך לקנות? לאיזה סוג של סטודנטים נתחבר יותר. תמיד הייתי עייף מהעבודה. אבל לין סחפה אותי עם הדמיונות והתהיות שלה, ויכולתי למצוא את עצמי ער כל הלילה. התחלתי לדמיין את הסרט שיעשו עליי כשאהיה גדול כמו ג'ון קליין.
לורא נכנס בצורה די מוזרה בסרט הדמיוני העתידי הזה, ובכל זאת המשכתי לבוא אליו. ניסיתי שוב לשאול אותו על העבר. הוא שמח להיזכר. הסיפורים סופרו דרך הפסלים. מאחורי כל אחד מהם עמדה תקופה. היה אחד על מוות של אשתו. האחרון מביניהם, פסל רך וצמרירי. "התחלתי לעבוד על עוד אחד. הוא יהיה קשור אליך. אתה מוסיף איזה צבע אחר לזמן הזה. הרבה עניין" זו הייתה מחמאה די רצינית מצדו, שלא נהג להיות רגשי כלפי.
"אני עדיין לא מבין איך אתה לא פסל מפורסם"
הוא חייך. "כמעט הקמנו פעם בית מלאכה, אבל אז פתחנו חיסכון לאוניברסיטה של הילד. פניתי פעם אחת למוזיאון והם סרבו" גם את הכישלונות שלו תיאר בשקט ובהשלמה. "היו הרבה דברים שרציתי. רצינו לעזוב את העיר, אבל זה לא קרה. רצינו לבנות בית באגם. ובכל מקרה, תמיד פיסלתי" לי זה נשמע שהוא בחר לוותר.
"אתה בטוח שהם קיבלו את הבקשה?"
"כן, כן. קיבלתי הודעה". רק דמיינתי את עצמי במצב שלו. הייתי דופק דלת דלת עד שהיו עונים. לא הצלחתי לקלוט איך הוא פשוט נתן לזה לקרות.
"את מבינה? בן אדם כזה מוכשר. עם כזו תפיסת עולם, כזו תשוקה לחיים. איך מגיעים למצב כזה?" לין הנהנה. הבוקר עלה וכבר הייתי צריך ללכת ממנה. לה עוד נשאר קצת זמן.
"זה באמת עצוב". היא חיבקה אותי, אבל לא הרגשתי שהיא הבינה.
החלטתי שאנסה לקדם בעצמי את הפסלים שלו. אבל מהר מאוד הבנתי שלא יהיה לי זמן. אולי שם, בתערוכה שלי, אדאג לו לתערוכה ליד. בינתיים המשכתי לבוא ולשאול שאלות. לפעמים התשובות היו מעצבנות אותי ואז לא הייתי שואל יותר, ורק היינו משקים או מנקים.
הימים עברו וכבר התקרב סוף הקיץ. ההורים שלי נסעו לנסיעה עסקית נוספת, וקבענו שיעברו אצלי אחרי שאתמקם. זו הייתה ההזדמנות שלי לעבור ללין כמעט רשמית. התחלנו להזמין אליה אנשים. ידענו שאלה יהיו הפעמים האחרונות וכולם רצו לנצל את ההזדמנות עד כמה שאפשר. היינו שותים ומדמיינים עד כמה מדהים זה יהיה. התמונה הייתה אצלי כבר לגמרי בראש. חדר עצום שיוצא למרפסת, מתחתיה נוף של גנים ירוקים של מגורי הסטודנטים. קנבסים והרים של צבעים ומכחולים. ומצד שני, ככל שהתקרב הזמן, נהייתה לי פחות סבלנות לפרטים הטכניים. כרטיסי נסיעה, שעות מפגש וההגשות הראשונות. הכל היה מונח על השולחן ולא נגעתי בדפים. העדפתי במקום להמשיך להתגלגל, מעבודה לדירה, לשתייה ושוב לעבודה. אמרתי לעצמי שהזמן יעבור ממילא והדברים יסתדרו מעליהם. עצרתי אצל לורא כמה שיכולתי, כשהייתי צריך הפסקה מהרעש. "אני אשמח להכיר אותו פעם" לין אמרה. אבל לא רציתי שתכיר. לא חשבתי שהיא תבין את העצב העדין, העמוק והשלו שלו.
ככל שהזמן עבר, התחושות שלי נהיו מעורפלות יותר. ההתרגשות גברה, אבל גם איזו מועקה בחזה שלא הבנתי את המקור שלה. מצאתי את עצמי שוב יוצא לטיולים קטנים לבד, רק כדי לפרוק חלק מהמתח. הרגשתי רחוק. אבל הפעם הרגשתי רחוק מעצמי. כאילו הייתי מחוץ לגוף וצפיתי בכל מה שקורה לי מהצד.
המלחמה התחילה שבוע לפני שהייתי אמור לנסוע. שום דבר לא רמז על מה שעמד לקרות. זה נכון שהיה מידע מודיעיני, אבל כמו שהשר אמר: לא חשבנו שמישהו ייקח את הסיכון. אני בעצמי שמעתי על התחממות של הכוחות, אבל כל הזמן היו דיווחים כאלה. הם לא נגעו בי.
יצאתי מלורא בצהריים. חשבתי על כמה אתגעגע אליו ונסחפתי למחשבה על הפרידה שלנו. החלטתי שאני חייב להביא לו מתנה, וגם ידעתי מה היא הולכת להיות. כתבתי ללין ותפסתי מונית לאגם.
הגעתי לנמל ומשם הלכתי ברגל על קו המים עד שהגעתי לחופי האבן. המים היו שקטים והיה חם. הסירות הגדולות חנו ורק בקתות צפות של רוכלים התנדנדו במים. התכופפתי והרמתי אבנים. חיפשתי אבן שתתאים בגודל שלה לבסיס לפסלון, או לראש פסלון. אבן אחת ארוכה ושחורה נראתה נוצצת במיוחד. במרכז שלה הסתלתל פס כתום ואני התכופפתי כדי להרים אותה. אז שמעתי את הרעש הראשון. זה לא היה פיצוץ רגיל, גם לא זרם חשמלי. משום מקום התחיל זמזום אדיר, כמו ממאה רמקולים. הסתובבתי וראיתי את אחד המחסנים הרחוקים, כולו מכוסה ברשת לייזר לבנה. לפני שהספקתי להבין מה אני רואה, שמעתי פיצוץ עצום והמחסן כולו עלה באש. רצתי אחורה וכמעט נפלתי. הזמזום המשיך, מלווה ברעש השריפה ובריח הנוראי. לפני שהצלחתי לחשוב ראיתי אש מתלקחת מרחוק, מתוך העיר. הסתכלתי בבהלה על עצמי, לראות שאני לא מרושת, והתחלתי לרוץ. "התקפה", המוח שלי התמלא במחשבות. זה מה שקורה עכשיו? תוקפים אותנו? על המזח אנשים רצו בכל מקום, נראו המומים לגמרי. מה לעשות? לרוץ לעיר. נתתי לרגליים שלי לדחוף, והרעש המזמזם רץ אחריי, חודר לי לתוך המוח. מרחוק נשמעו פיצוצים וריח של עשן עלה מכל כיוון. ברחובות אנשים רצו לכל כיוון, להבין מה קורה. חלקם כל כך לא הבינו, שרק עמדו וניסו לברר. הרחוב היה עמוס ואני התחמקתי ודהרתי קדימה. גם כשהתחילו להופיע חיילים ושוטרים זה לא עצר אותי. גם כששמעתי במגפון. "להתכופף! לרדת לרצפה!" המשכתי. כל הזמן הזה רצה לי המחשבה שזה לא הגיוני, הם לא עד כדי כך טיפשים. עבר בי רעד מהראש עד הרגליים, וידעתי שאם לא ארוץ אקפא במקום וכבר לא אוכל לזוז יותר.
הגעתי לבניין בסוף. לין עמדה בחוץ, היה לה תיק גב גדול ונעליים גבוהות והיא רצה וחיבקה אותי.
"העיר מופגזת!" היא צרחה לתוך האוזן שלי את מה שכבר ידעתי, ובכל זאת הייתי מופתע לשמוע. "איך את יודעת?"
"כל החדשות מלאות בזה!"
"איפה נתחבא?!"
"אין איפה. אמרו שיתחילו פינויים. חייבים לברוח!" וידעתי בעצמי שחייבים לנסות לצאת מכאן. "תעבור בבית?"
"אין זמן" ופתאום נזכרתי בלורא. הזדקפתי. "לורא! אני חייב לקחת אותו!" הבטתי בה במבט רציני ועיקש, ולא היה לה מה לומר. למרות שראיתי שהיא לא מבינה. "נפגש בכניסה לעיר!" היא צרחה ורצה.
חזרתי לרוץ. מתנשף ומזיע, חשבתי מה נמצא עליי. היה לי את צ'ק המשכורת האחרונה, תיק קטן עם בקבוק מים, חולצה ותחתונים, הטלפון שלי והארנק. ללורא היה בטוח עוד כסף.
עברתי ברחובות ארוכים ודרך אנשים אבודים כמו בחלום, עד שמצאתי את עצמי מול השער השחור שלו, שהיה פתוח לגמרי. קפצתי פנימה. זינקתי את המדרגות. הסלון שלו היה ריק. צעקתי: "לורא!" ונכנסתי. הוא עמד לבד בחדר והחזיק פסלון ביד. תיק מרופד היה מונח לידו והוא הכניס בזהירות את הפסלון פנימה.
"מה אתה עושה?!" צרחתי והוא לא שמע. הוא המשיך להכניס את הפסלון הבא. צרחתי שוב והזמזום התחזק. הסתכלתי מהחלון וראיתי את האנטנה לידנו לבנה. לא חיכיתי ותפסתי אותו. "בוא כבר!?" צרחתי והוא המשיך להכניס אותם. לקחתי שלושה בכל יד ודחפתי אותם פנימה. הוא נבהל אבל אני מיהרתי עד שכולם היו בפנים. הפיצוץ נשמע והאש התחילה להתפשט. סגרתי את התיק ורצנו החוצה. ברחוב למטה המגפונים המשיכו לצרוח לכולם להסתדר. החזקתי את התיק הכבד בשתי ידי. לורא החזיק כובע ביד אחת ואת קצה החולצה המשובצת שלו ביד השנייה ודילג בצעדים הכי גדולים שהרגל שלו משכה. ראיתי איך הוא מתנשם והגוף שלו מזיע טיפות על המצח והידיים. מאחור שמענו את המכה האדירה של האנטנה שהתרסקה על הבניין, ושנינו לא הסתכלנו לאחור.
ניווטנו בין הזקנים והמשפחות שהתאספו על המדרכות. פחדתי שיתעלף וייפול באמצע הדרך. הסתכלתי סביבי וראיתי מונית וואן גדולה שדהרה מרחוק. לא חשבתי יותר מדי וזינקתי אל תוך הכביש. היא נעצרה וכמעט התנגשה בי. הנהג צרח עליי מבפנים ואני נצמדתי לרכב עד שפתח את הדלת, מהר דחפתי את לורא פנימה וקפצתי אחריו. דחפתי לנהג את כל המטבעות שהיו לי בכיס. הוא קילל אותנו אבל סגר את הדלת והאיץ. בפנים הרעש של שיחות עלה על הזמזום. היו אולי שלושים איש שהיו דחוסים בפנים. אני ולורא נמעכנו על הרצפה.
"אתה רציני?! כמעט מתנו! אתה כנראה גמור לגמרי!" התמונה שלו, לוקח איתו את הפסלים בשאננות לא יצאה לי מהראש. הוא הסתכל עליי ושתק. לא רציתי להביט בו כדי לא להתעצבן עוד יותר אז הסתובבתי. רק אז שמתי לב כמה אני בעצמי מזיע.
המונית נסעה עד הכביש הראשי ולא עצרה שם. צעקתי לנהג, אבל הוא המשיך. כבר לא היה לי כוח להתנגד. נסענו בין ההרים, עד שהעמק התחיל להיפתח. בדרך רצו לי כל המחשבות שיכולות לרוץ. הבית, המסעדה, ההורים שבחו"ל, לין, החברים שלה. הם היו כמו חזיונות רחוקים מהעבר. אמרתי לעצמי שעכשיו צריך לחשוב רק על הלילה.
נסענו אולי שעה או שעה וחצי עד שהוא עצר. יצאנו ובחוץ כבר היה חושך מוחלט. הנחתי יד על הכתף של לורא כדי שלא נאבד. מכוניות הגיעו מכל כיוון. היה שם מישור גדול שנהפך לחניון לילה. מצאנו סלע קטן והתיישבנו שנינו.
"איך אתה מרגיש?" שאלתי.
"בסדר.. שלם. כל האברים במקום. ואתה?" נאנחתי וכל האוויר יצא עד שנשארתי חלול. הייתי מלוכלך ורעדתי.
"אני בסדר" אמרתי. הוא פתח את התיק וראיתי שהוא מתחיל לבדוק את הפסלים. לא האמנתי. רציתי לבעוט בתיק ולשבור לו הכל. כמעט צרחתי, אבל הייתי חסר כוחות. הוא דחה אותי בתנועות הידיים הקטנות שבהן בדק בזהירות. הוא באמת היה משוגע.
בשלב מסוים נפרסו מחצלות. אנחנו נשכבנו ונרדמתי תוך רגע.
בבוקר השמש זרחה מוקדם וכבר התעוררנו. סביבנו היו מאות אנשים שישנו על המחצלות או על האדמה.
התחילו להגיע שמועות. ההפצצה הומשכה כל הלילה ותשתיות הבסיס הושמדו. הנשיא כבר יצא בנאום חריף והודיע על התקפת נגד כוללת, אבל כל המידע הזה היה נשמע לי חסר ערך. חשוב היה לדעת שהוטל סגר על העיר, וכרגע מי שכאן יישאר כאן לשלושת הימים הקרובים לפחות. המקום חולק לאזורים והתחילו להיבנות גדרות ואוהלים. חשבתי באופן מידי, המטרה שלי נהיתה שתי מיטות באוהל, כי היה ברור שלא יישאר מקום לכולם. לורא ואני לא דיברנו יותר, לא יכולתי להסתכל עליו. כעסתי ודאגתי. החלטתי שאשים אותו באוהל, ואצא לחפש את לין.
לא נשאר לי מספיק מזומן לשלם לפקיד בעד האוהל, אבל ללורא נותר מספיק בדיוק.
"אני הולך. אני אחזור עוד מעט".
"בסדר. אני כאן. תשמור על עצמך! תודה, תודה על הכל". הנהנתי ויצאתי. לא הסתכלתי עליו.
בחוץ הבלאגן רק התגבר. ככול שנבנו עוד גדרות הגיעו עוד אנשים. הסתובבתי וצעקתי: לין! לין! הלכתי ישר בלי לראות לאן ועברתי עוד ועוד גדרות ורכבים. לא הייתה קליטה ובקושי שמעתי את עצמי. קראתי בשם שלה שוב ושוב עד שהצליל התרוקן והמילה נשמעה לי מוזר. היא איבדה את המשמעות שלה ונשארה רק הברות. לא שמתי לב לקול שלי והוא הלך והתרחק. גם לצעדים לא שמתי לב. לא ידעתי איפה אני והמחשבות שלי שוב התחילו להתנתק ולנדוד. חזרו אליי תמונות מאתמול, אנשים מבולבלים ורחובות עולים באש, הנמל שמתפוצץ. תמונה אחת חזרה יותר מהשאר, ולא יצאה לי מהראש. לורא עומד שם ומכניס את הפסלים בעדינות לתוך התיק כשהכל נשרף סביבו. ראיתי בברור את העיניים שלו והרגישות בידיים כשהוא נזהר לא להרוס כלום. התחלתי לתהות בעצמי, אם אולי הרסתי בטעות אחד מהם כשרצנו. זה התחיל להדאיג אותי, ישב לי על החזה.
העייפות כאבה לי ברגליים וכבר לא הבנתי איפה אני. כל הדבר הזה פתאום נראה לי מיותר. נראתי לעצמי טיפשי מהצד, רק הולך וצועק. אז עצרתי. ידעתי שלא אמצא אותה ככה. היה לה תיק עצום והיא בטוח הסתדרה. היא יודעת להסתדר. אלה היו מחשבות מנחמות.
השעה עוד הייתה שעת צהריים והחום היה בשיאו. לא הייתה סיבה שאמשיך להסתובב. פניתי חזרה.
מצאתי את האהלים בקלות. הראיתי לפקידים את חתיכת הנייר והתפרצתי פנימה. לורא שכב בפנים וישן, התיק לידו. לקחתי אותו בשקט כדי שלא יתעורר. התיישבתי על הרצפה ופתחתי את הריץ' רץ'. הוצאתי פסל אחר פסל והבטתי מקרוב. ניקיתי את האבק מהעיניים שלי כדי שאראה ברור, הפכתי בעדינות מכל הכיוונים והחזרתי למקום. כולם היו שלמים, חוץ מאחד שחתיכה קטנה נפלה לו מהרגל. נבהלתי וניסיתי להבריג אותה פנימה. אחרי כמה ניסיונות הצלחתי.
נשכבתי לאחור ונשמתי לרווחה.