בין שני עולמות
"בתי, בתי היקרה". הוא נגע בה קלות. "בתי, בתי האהובה". אמירה הביטה בדמות שעמדה מולה. רק את העיניים הצליחה לראות. ראשו היה עטוי כיסוי. מפאת הצניעות. "מי אתה?" "אביך אני. את צודקת לא זכיתי לגדלך ולהעניק לך ולאחותך…" "אבל, אבל, אינני זוכרת אותך. בעצם אינני מכירה אותך. אמרו לי שהלכת לעולמך כשהייתי רכה בשנים. מניין באת, איך הגעת?" "אין זה זמן לשאלות בתי, עורי, עורי הצילי ביתך ומשפחתך". הדמות התרחקה ונעלמה. "אבא, אבא בוא, בוא לאן נעלמת?". אמירה התעוררה, נסערת, נרעשת. זינקה ממיטתה, התנשפה בכבדות. "האם היה זה חלום?. כל כך ממשי היה…. מה זה הריח הזה?". ריח עשן חריף עלה בנחיריה. קטע באחת את קריאותיה ומחשבותיה. רצה לכיוון המטבח. מחזה נוראי נגלה לעיניה, ליבה פעם בחוזקה. כיסוי הפלטה עלה באש . לרגע קפאה על מקומה. הריח העז והגיצים החזירוה למציאות. "האם אעיר את נהוראי? אם לא אעשה מעשה האש תאכל הכל". היא החלה להתעשת. אמירה חששה להבהיל את נהוראי אישה. רגיש הוא במיוחד ומאבד עשתונות. "נזכרתי, אלברט האח של נהוראי כאן, הגיע לשבת". אמירה נעמדה ליד מיטתו של אלברט ובעדינות העירה אותו. "אחי, אל תיבהל בוא איתי בבקשה למטבח זקוקה אני לעזרתך". "את בסדר?". "אני בסדר בוא בוא". אלברט ראה את האש, לרגע נעתקה נשימתו, תרתי משמע. סבל מאסטמה. אך גילה תושייה. הרים את הכיסוי הבוער בידיו והטיל אותו ארצה בגינה. הוא ואמירה שפכו מים עד שכבתה האש. פתחו את כל החלונות והדלת כדי לפזר את העשן.
*************************************************************************************
נהוראי חש בתכונה משונה והגיע למטבח. השחר טרם הפציע, עדיין חשכה מסביב. "מה קרה מדוע אתם ערים בשעה כזו? מה הריח הזה"? "שב, שב ותירגע. תודה לאל אנו אחרי הכל ונמנע אסון נוראי". "מה, מה ? ספרו" "כיסוי הפלטה התלקח ונגרמה שרפה" הודות לערנות של אמירה טיפלנו בזמן והתגברנו על הכל". אמירה פרצה בבכי, המצוקה שעברה עליה תבעה ממנה תעצומות נפש אדירים. "יקירה, הכל עבר, איש לא נפגע תודה לאל, עלינו לשמוח ולהודות. אינני מבין למה לא הערת אותי? אינך אמורה להתמודד כך. למזלנו אלברט היה כאן. בכל זאת היית אמורה להעיר אותי. " "אל תדאגו מיד אירגע, צברתי בתוכי מתח רב, ופחד שלא ידעתי מימי. אכן עלינו להודות. יקיריי האדרנלין כעת חוגג אצלנו. לא נצליח להירדם, הבה נרגע עם משקה חם". "אכן רעיון טוב אמרו האחים יחדיו" אמירה הביאה טס עם קומקום תה, עוגות ועוגיות. אכן המשקה והמעדנים שיפרו את מצב הרוח. אלברט ונהוראי החמיאו לאמירה ודיברו על הא ועל דא. מחשבותיה של אמירה נדדו, כמו סרט נע חזר אליה אותו חלום. לפתע הבחינו כי אמירה שקועה, נמצאת עמם רק פיסית. "אמירה את בסדר?" אמירה יבבה" נהוראי ניגש אליה חיבק וליטף שערה "די חביבה הכל עבר ואנו בסדר חשבי רק על זה שכולנו בריאים ויחדיו". "אתם לא מבינים. כעת שכל ההתרגשות שכחה…" שוב פרצה בבכי. "אלברט ונהוראי החליפו מבטים מודאגים. "אהובה אמרי את אשר על ליבך" "חשבתם שאני היא הגיבורה ?. יש כאן טעות. אין זה כך כלל. אבא העיר אותי והציל אותנו" שוב הביטו זה בזה בחרדה גלויה. "חביבתי, את מבולבלת מכל החוויה שעברה עלייך, לא פשוט כלל כל הדבר הזה. נסי להתאושש ולחזור אל עצמך" . אמירה קמה ממקומה בהפגנתיות ומחתה את הדמעות. "ידעתי, ידעתי שלא תבינו. אולי בכלל אתם חושבים שנטרפה עלי דעתי". האחים מצאו עצמם חסרי אונים. "איך עולה על דעתך לחשוב כך? ספרי אנו מקשיבים. ידוע לכם כי התייתמתי מאבי בגיל צעיר מאוד. שולמית אחותי הייתה תינוקת ואני בת שלוש. אינני זוכרת אותו. אבא הופיע בחלומי. לפני שכל זה קרה. פניו היו מכוסות למעט עיניו. הוא ממש העיר אותי וביקש שאציל את ביתי ומשפחתי ונעלם. התעוררתי נרגשת ורועדת, זה היה איך להסביר את זה, ממש אמתי הרגשתי אותו. איך הוא ידע, איך הגיע ברגע הנכון והעיר אותי". אלברט ונהוראי התרגשו מאוד מהחלום. "זה מקרה פלאי" אמרו פה אחד. אלברט פנה אל אמירה. "הקשיבי אחותי החלום, והעיתוי של החלום מלמדים אותנו כי הנשמה נצחית. אי אפשר להרוג נשמה" "אכן" אמר נהוראי כשמגיע זמנו של אדם להיפרד מהעולם וגופו עייף, הנשמה נפרדת מהגוף. את הגוף מניחים במקום שיועד לו ואילו הנשמה ממשיכה במסעה. היא רואה, יודעת ושומעת הכל. וזה מה שקרה היום. אנו חיים עם מתינו והם שומרים עלינו". דבריהם העלו בת צחוק על שפתיה של אמירה. היא הרגישה נינוחה יותר. "מה דעתכם שננסה לנצל כמה שעות שינה לפני שהילדים יתעוררו?". הציעה אמירה. שלושתם עלו על יצועם.
עייפות כבדה נפלה על אמירה. חרף זאת התקשתה להירדם. החלום השאיר משקע כבד והבריח את השינה. "נסתרות דרכי האל. ככל שאני הופכת בחוויה הזו…. אבא בא להציל את משפחתי וביתי, זהו מחזה הזוי. הדבר מוביל למסקנה כי יש דברים על טבעיים בעולם, הנשגבים מבינתנו.
בעולמנו רב הנסתר על הגלוי" .
החיים לכאורה התנהלו כשגרה. אמירה, למן אותו יום שוב אינה כשהייתה. לא חדלה לחשוב על אביה. חשה געגועים והכרת תודה לאיש היקר שנגלה בחלומה. השתוקקה לקרבתו. אל היד החמימה שהעירה אותה. עד לאותו רגע השלימה עם יתמותה מאביה. וכי מה יכלה עוד לעשות? להתנגח עם הגורל?. "אבא יקר, כנראה הדחקתי את החסר והחסך שבהעדרך. כעת הכל עולה וצף ביתר שאת. בוא שוב ספר לי על עצמך, על לידתי ולידת אחותי. כה מעט אני יודעת עליך ועל המשפחה שלך. אמא התאלמנה בגיל י"ח לחייה, נלחמה על קיומה וקיומנו. היה עליה למלא את תפקיד האם והאב. לא שאלנו שאלות. צעדנו לאן שחיינו הובילו אותנו" כך נרדמה אמירה עם תמונה מעומעמת.
הזמן הוא מרפא לכל. המטלות שרבצו על שכמה של אמירה החזירוה למסלול. או לפחות כך זה נראה על פני השטח. דילגה ממשימה למשימה מבלי לאפשר לעצמה ולו בקלה שבהנחות. ביתה תמיד היה נקי, מסודר וריחני. למרות שזו משפחה ברוכת ילדים. בבית הספר, השכנים וכל מכריהם התפעלו על הדרך בה חינכו היא ונהורא את ילדיהם. הקפידו על הופעתם. הלבישו אותם במיטב המלבושים. וזאת למרות שאמירה ונהוראי היו צעירים מאוד. כל משפחתם היו בניכר למעט אחותה שולמית שלא התאפקה והגיעה ארצה שנה אחריה. בן דודו של נהוראי חיים הקדים אותם ונשא לאישה את מרי היפה. נפש אומן קיננה באמירה. למרות העבודות הרבות בבית, עסקה בסריגה, תפירה, מקרמה, קרמיקה ועיצבה ביתה בטוב טעם. אמירה הייתה אוטודידקטית . למדה בעצמה כל מה שעניין אותה. קלטה במהירות כל שפה שדיברו עמה.
אמירה חיה בהדחקה. הסתתרה מאחורי עיסוקיה. נמנעה מלחשוב, ולחטט בתופעות. למרות התפקידים הרבים שהיו לה נטלה על עצמה מתן עזרה לזולת. אפתה ובישלה לאזכרות בהתנדבות. לחמיה ערכה אזכרות במשך עשורים וכך ליכדה היא ואישה ארבעה דורות. בישלה ואפתה גם לכלות וחתנים להבדיל.
********************************************************************************
אומנם הנפש בורחת מדברים, מבקשת לגונן על עצמה, אך לחיים יש דינמיקה משלהם. לילה אחד אחרי הטקס היומיומי עם הילדים לפני השינה. התיישבה אמירה בגינתה. נהוראי היה במשמרת ערב. לגמה מכוס התה וסרגה. היה זה ערב נעים. הרוח הרקידה את הכביסה על החבל. ריח האריגים נעם לה. והנה שוב נזכרה באביה. הדמעות שמו מחנק לגרונה.
"אבא, אבא שלי. אם הגעת אלי, הערת אותי, משפחתי וביתי ניצלו הודות להופעתך בחלומי . זה אומר שאני מקננת בליבך. אז למה נעלמת מאז? לפחות בוא בחלומי שים מזור לנפשי הנעה ונדה. אני מפצירה בך. שמע קולי ספר לי על עצמך " .
אמירה חשה בדידות. הניחה את המסרגות על הכיסא .נכנסה הביתה לבדוק את הילדים. עברה בין ילדיה ליטפה ראשם ונשקה להם. אהבה את ריחם. "גוזלים מתוקים שלי. אתם אהבתי וממלאים את נפשי. שלא תחסרו לנו ולא נחסר לכם נלווה אתכם על כל שעל ושעל" לחשה. יצאה על קצות אצבעותיה, חששה להפריע שנתם.
למחוק קו
"בתי ילדה אהובה שלי. שמעתי קריאתך הנני" הקול נשמע כמו הד רחוק אך גם קרוב. אמירה נתקפה צמרמורת. תחושות מוזרות השתלטו על גופה ונפשה. הרגישה מן חוסר איזון. "הקול הזה, מהיכן הגיע? הוא קורא לי בתי". אמירה עצרה חשש התגנב אל ליבה. "מה אעשה עכשיו? רגשות מנוגדים מפעפעים בקרבי. הלא לכל החלטה יש מחיר. אנא אלי הנחה אותי בתוך המערבולת הזו". פסעה לכיוון הגינה. אורות חזקים ריצדו, סנוורו עיניה. אמירה עצרה. "האין זה מסוכן, ואם אשאב לעולמות אחרים, מה יהיה על ילדיי? ראתה דמויות לא ברורות. חששה להתקרב אליהן. "בואי בתי אל תחששי. הלא ביקשת שאבוא?" "הייתכן כי שמע אותי? אומנם ביקשתי ממנו כעת אני…" נפשה של אמירה געשה. לא ידעה במה לבחור. באותה מידה שרצתה את קירבת אביה כך גם חששה…. בצעדים מהוססים התקרבה אל עבר הדמויות. היו אלה בובות יפהפיות, בשלל מלבושים עם פרחים בידיהם. פצחו במחול. אלה ריקודים יפים שלא הכירה מעודה. אח"כ הופיעו מלאכים לבושי גלימות לבנות ניגנו ושרו בקול שמיימי. חשה כי הצלילים שטים לאורך גופה ופורטים על מיתרי ליבה. "אבא, אני רואה בובות, פרחים ומלאכים. היכן אתה? רק את קולך שמעתי" "האם מצאו חן בעינייך המראות?" "הם יפים ומרהיבים, אותך אני רוצה". לפתע הגיחה דמות עם כותנת לבנה ארוכה, עטורה כוכבים וכובע המכסה את הפנים. אמירה התרגשה. "זה אתה אבא" "אני , ולא אחר בתי. לא זכיתי לפנק אותך ואת אחותך שולמית. ידוע לי כי גם כיום את אוהבת אומנות בובות ושירה. לכן הגעתי עם פסטיבל של הרכבים שונים . הפרחים ינעימו לך את ימייך" "אבל אבא אתה בן לשושלת רבנים מאוד מיוחסת. מותר לך להתקרב לבובות?" "שאלה חכמה הצגת בתי". בכתובים כתוב "לא תעשה לך פסל" הכוונה שאסור להאמין באלילים אחרים. את צדיקה וניחנת באהבת ה' .את עובדת אותו באהבה ובאמונה שלמה. הבובות הן חפצי אומנות . זה מיועד לנפש האומן המקננת בך" "אודה ולא אבוש שמחתי לקבלן ". "בואי נצא לטייל". אמירה צעדה לצד אביה מעמדה לעמדה. ראתה אנשים מזמרים בקול זמיר. מה נעמה לה זמרתם. "אבא מי אלה, ומה הם עושים" "זוהי משפחתך צדיקים גמורים. הם קוראים מזמורי תהילים וממשיכים מלאכתם שהחלה בחייהם הארציים". המשיכו בטיול נשים יפות ועדינות המחולקות בהתאם לתפקידיהן עמדו כל אחת בשטחה. חלק מהנשים תפרו בגדים לנשים וגברים. חלק בישלו, חלק ניקו וחלק לימדו את הילדים. כולן עשו מלאכתן תוך כדי שירה הערבה לאוזן. אמירה עמדה משתאה מול כל היופי שנגלה לפניה. הסדר המופתי ובעיקר מהאחווה בין האנשים. לו היה כך גם…..
לפתע נתקפה תוגה. לא הצליחה לפענח את רגשותיה. לפני רגע התרגשה, התרשמה עלז מילא ליבה.
"מה, מה קורה לי. היכן אני. עד אנה הרחקתי. מה עם ילדיי?"
אמירה פרצה בבכי.
"מה קרה בתי. האם מישהו פגע בך. מה מציק לך?".
"אבא, אבא. עלי לחזור ילדיי נכדיך, לבדם. איך עשיתי זאת?. גם נהוראי אמור לחזור ממשמרתו. הם ידאגו מאוד אם לא יראו אותי".
"קשה לי בתי להיפרד ממך. במיוחד לאור העובדה שאינני יודע אם נוכל להיפגש בקרוב:
"אבל אבא אני מתגעגעת לילדיי ואישי. מקומי עמם. אנא קח אותי לביתי ונתפלל שאגיע לפני שיתעוררו".
"ידע ליבי את ליבך בתי האהובה. הנה בת היענה עם הכפיים המהודרות היא תחזירך אל ביתך.
היי שלום בתי"
הבת והאב נופפו לשלום והזילו דמעה.
בדרך אל ביתה אמירה שחזרה את חוויותיה. "כמה טוב היה לצדו של אבא היקר. כמה מכבדים אותו כולם. על פיו יישק דבר. אהבתי מאוד את אורח חייהם. ובכל זאת שמחה לשוב אל משפחתי ומטלותיי.
ידוע לי כי נגזר עלי לחיות בין שני העולמות.