כדור הארץ, שנת 2383 לספירה.
צעקת שמחה קצרה נשמעה מקצה המזנון המאובק, כשבעקבותיה הצליל המוכר של התנפצות צלחת.
איימי הרימה את מבטה. זאת הייתה ויקי, כמובן. איימי יכלה להישבע שבחודשים הספורים בהם הבחורה הזו עבדה במזנון היא הספיקה כבר לשבור מאות צלחות. אילו הייתה זאת היא במקום ויקי היא הייתה מפוטרת כבר מזמן, אבל היא תמיד הניחה שזה פשוט ככה כשאת המלצרית הכי יפה בעסק. כמות הלקוחות הקבועים שהיו מגיעים מדי יום בתקווה לקבל את אחד ממבטיה הפלרטטנים פיצתה על מחיר הכלים השבורים.
ועכשיו זה. איימי הרימה את מבטה וכמעט והפילה בעצמה את המגש שנשאה. על הצג של ויקי, בו היא בהתה, הייתה מרוחה הודעה, שבראשיתה סמל שאיימי זיהתה כאת כף ידה. היה זה הסמל של המרכז הלאומי לבחינות הכשרה רפואית, מלבה"ר בקיצור.
ויקי הייתה תלמידה בכיתתה של איימי בלימודי ההכשרה המקצועית לסיעוד. הן חלקו את התשוקה למקצוע ולתואר ה'אחות' הכה מבוקש בימים אלו. הן התחברו עוד ביום הראשון ללימודים, ולכן כשויקי סיפרה לאיימי שהיא מחפשת עבודה, איימי מיהרה להזמין אותה לעבוד איתה במזנון הקטן. אז היא עוד לא העלתה בדעתה כמה מהר ימאסו עליה היופי המהפנט והכישרון המפוצץ הזה שלה, שנראה שאפף אותה בכל אשר עשתה – מלבד, באופן אירוני משהו, במלצרות.
איימי לא הייתה צריכה לנסות לקרוא את ההודעה בשביל לדעת מה נכתב בה. דמעות השמחה החנוקות של ויקי כבר סיפקו לה את התשובה. היא עברה, כמובן. איימי הנסערת מיהרה להניח את המגש והוציאה מכיסה את הצג שלה. הוגו, מנהל המשמרת, נעץ בה מבט מתרה, אך היא בכלל לא שמה לב. בדפיקות לב היא חיכתה לצג הישן והדפוק שלה שיעלה את ההודעה.
ליבה נפל כשראתה את הטקסט המוכר מתגלגל על המסך הקטן. כישלון. שוב. מה הפעם היא תגיד לאימה, לחבריה? בניסיון השישי הם היו מצפים גם מאידיוט מושלם לצלוח את המבחנים הללו, קשים ככל שיהיו. היא התכווצה כשראתה הודעה נוספת, הפעם ממורתה האישית, המפצירה בה שוב לוותר על המקצוע. היא מלמלה לעצמה קללה וכיבתה את הצג.
על אף שהבטיחה לעצמה לעולם לא לעשות זאת שוב בציבור, היא הרגישה את הדמעות מתחילות לעלות ואת הבכי מתפרץ. דווקא היום היא בהחלט הייתה יכולה להיעזר בחדשות טובות. היא נחרדה במיוחד כשהבינה שיהיה עליה להגיע לבית החולים כשכולם כבר ידעו ששוב היא נחלה כישלון.
מתוקף תפקידה של אימה כאחות ראשית, איימי הסתובבה בבית החולים האזורי שלהם כל חייה, ובודדים היו אנשי הצוות שלא הכירו אותה אישית. מכיוון שהמבחנים נערכו באותו בית חולים בדיוק, כל העובדים – ששמירה על פרטיות לא בדיוק הייתה הצד החזק שלהם – ידעו מיידית על כל אחד מכישלונותיה של איימי רובינס "הגדולה", לה הם ייעדו כל כך הרבה אי אז כשרק התחילה את דרכה.
רק עלה בה החשש על ההגעה לבית החולים, וכבר הוחלף בחשש אחר וכבד לא פחות, כשראתה את ויקי פוסעת אליה בחיוך ענק וצעדים חינניים.
"איימי! יש תשובות!" היא צעקה, שכן כרגיל, ויקי חייה בעולם משלה ולא שמה לב לפניה הנבולות והדמעות שבעיניה של איימי.
זה כבר היה יותר מדי. איימי, שהרגישה שכבר התנקזו ממנה כל הכוחות, ממש לא הייתה במצב רוח לשיחה עכשיו. בהנהון מהיר לעבר ויקי היא פשטה מעליה את הסינר והניחה אותו על הדלפק. במהירות היא אמרה, ספק לויקי ספק להוגו – האחמ"ש שהאדים כבר מרוב עצבים – "מצטערת, אני חושבת שאני מתחילה לפתח מחלה כלשהי. אני אלך הביתה לנוח". היא מיהרה אל היציאה לפני שיוכל מי מהם להגיב, והחלה להתרחק מהמזנון בהליכה מהירה עד כמה שיכלה.
היא רצתה להגיע הביתה מהר ככל שאפשר, אבל עם המשקל שנשאה היא הרגישה כבדה ואיטית מאי פעם.
היא כל כך שנאה להיות בהיריון.
בבית היא חלצה סוף סוף את נעליה בבעיטה, ונפלה בכבדות לזרועותיה המזמינות של הכורסה. היא בקושי הספיקה לנשום לרווחה כשחברה הטוב ושותפה לדירה, מיקי, יצא מהמטבח, כשלגופו תחתונים בלבד.
איימי תמיד חשבה שהוא מרגיש קצת יותר מדי בנוח בדירה שחלקו שניהם. היא הייתה מעירה לו על זה, אבל לשניהם היה ברור שהוא עושה לה טובה בכך שהוא חולק איתה את הדירה הקטנה, והיא לא הרגישה בנוח להטריד אותו בנושא. מיקי, בהיותו מהנדס נחשב ומבוקש, יכול היה לקנות כמעט כל בית שהיה חפץ בו, אך בחר לשכור יחד עם חברתו הטובה את הדירה הקטנה בה גרה מאז ילדותה, ובה בילה גם הוא אלפי שעות כילד. בה הוא אכל ארוחת צהריים מדי יום, הכין בה שיעורי בית בקפידה, ואפילו בנה בה את "פרויקט חייו", מכונת זמן מתפקדת לחלוטין – אם כי מקרטעת – אותה בנה בעצמו מתרשימים וחלקי גרוטאות שאסף ושעדיין מוצבת, במלוא כיעורה המתכתי, בסלון הדירה, ואת כל זה הוא עשה בהיותו בן פחות מעשר.
"מיקי!" איימי צעקה לעברו והוא קפץ בבהלה, אך התעשת במהירות.
"מה את עושה פה?" הוא שאל ברוגע מעצבן להחריד בעודו מחפש אחר מכנסיו. "את לא אמורה להיות בעבודה עכשיו?".
"עזבתי מוקדם" היא ענתה, ומסרה אליו את מכנסי הטרנינג שהיו זרוקים על הרצפה בסמוך אליה.
הוא הביט בה במבט חשדני. מיקי והיא היו חברים מאז שנולדו בערך, והוא תמיד היה יכול לקרוא אותה בקלות. "רגע, היום ה-15 בחודש, לא?" הוא שאל. "הגיעו תשובות?".
לפעמים איימי ממש שנאה את כמה שהוא הכיר אותה. במבט אפל קצר לעברו היא בישרה לו את התשובה.
"אני מצטער איימס", הוא התיישב לידה וחיבק אותה חזק. לאחר הפוגה קצרה הוא הוסיף, "אבל את יודעת מה עוד התאריך הזה אומר נכון?"
איימי נאנקה בכעס והתנתקה מחיבוקו. היה זה הוויכוח הקבוע שלהם בשבעת החודשים האחרונים.
"אמרתי לך שאני אעשה את זה כשזה ירגיש לי נכון", היא אמרה בשקט.
"אני יודע, ולכן נתתי לך את המרחב שלך בחודשים הראשונים. אבל עכשיו כבר אין לנו אין הפריווילגיה הזאת, ואת יודעת את זה. זה כבר מתחיל להיות מאוחר מדי", קולו התרומם לצעקה בחלקו האחרון של המשפט והוא התרומם גם הוא מהספה. לאחר מכן הוא הוסיף, בלחישה כמעט, "הגיע הזמן להפיל".
"האמת שזה לא מאוחר מדי. ידעת שפעם היה ניתן להפיל עובר רק עד החודש החמישי להיריון?" היא שאלה בטון מתנשא, מתפארת בידע המקצועי שלה בנושא. "לי, לעומת זאת, יש עוד כמעט חודש שלם לעשות זאת, כמעט חודש שלם עד הלידה".
"את יודעת שזה לא נכון!". עכשיו מיקי כבר צעק ממש. "אם את באמת כל כך מבינה בנושא, את יודעת שהלידה תמיד יכולה להקדים. זה יכול לקרות גם עוד שבועיים, או שבוע, או מחר. ומה תגידי אז? מה תגידי כשהם ייקחו אותך מאיתנו?!". הוא נפל בחזרה לספה, אופס כוחות עכשיו משסיים את שהיה לו להגיד.
דבריו התייחסו כמובן לחוק הלידות. על פי חוק זה, בשל פיצוץ האוכלוסין ביחס לכמות החמצן הזמין לאנושות, על אדם הרוצה להביא ילד לעולם יש לעבור ועדה מיוחדת, שתחליט האם לאשר לו זאת או לא. איימי, בשל החוסר שלה במקצוע יציב והיותה רווקה, לעולם לא הייתה מצליחה לעבור אפילו לשלב השני של הועדה. העונש על לידה לא מאושרת היה עונש מדרגה א+, כלומר סילוק האשמים בעבירה – במקרה זה האם והתינוק – לעבודה במחצבות החמצן. כך הפך הממשל פושעים לעובדים חיוניים להישרדות האנושות. כמה חבל שתינוק לעולם לא יוכל לשרוד בתנאים שכאלו.
ועדיין, היה בה קול שהפציר בה שלא לתת לתינוק, התינוק הארור הזה שגדל בה והרס לה את כל התוכניות, את הזריקה הקטלנית של האזקמיום, הזריקה החדשנית למוות מהיר ורגוע הנמצאת בשימוש כה רחב בידי הממשל.
איימי עמדה מול מיקי בשתיקה. היא לא האמינה שהוא הופך את עצמו לקורבן בסיפור. היא פתחה את פיה וסגרה אותו כמה פעמים בניסיון להחליט מה להגיד.
"בבקשה, פשוט תעשי את זה", מיקי הפציר בה ברואו שהיא על סף כניעה.
זה היה הקש ששבר את גב הגמל. איימי לא הצליחה להיזכר בפעם בה היא כעסה על מיקי ברמה שכזאת. היא בהחלט תכננה להפיל את התינוק, אבל היא כל כך רצתה שזה יהיה מבחירה שלה. מכל האנשים בעולם, דווקא החבר הכי טוב שלה היה צריך לדעת עד כמה היא שונאת שלוקחים ממנה את הבחירה שלה.
היא לא יכלה לשאת עוד את הריב הזה.
"יודע מה, אין בעיה", היא אמרה בקול היציב ביותר שהצליחה לגייס. "אני הולכת עכשיו לבית החולים להפיל, בסדר?". בדיוק כמו מוקדם יותר במזנון, היא כעסה על עצמה על הדמעות שהצליחו איכשהו לחמוק החוצה.
מיקי לא נראה שמח כפי שההכרזה הזו הייתה אמורה לגרום לו להרגיש. "דקה, אני אתלבש ואבוא ללוות אותך", הוא אמר וקם על רגליו.
"לא". איימי אמרה, בקול יציב לחלוטין עכשיו. "אני לא רוצה אותך איתי כשאתה ככה", איימי בחרה בקפידה במילים שיכאיבו לו. "אני אעשה את זה לבד".
מיקי פתח את פיו בשביל למחות, אבל איימי הזועמת כבר יצאה בטריקת דלת שהדהדה עוד שניות מספר לאחר שהיא כבר הייתה איננה.
איימי עמדה בכניסה לבית החולים. בדרך הקצרה הספיק להתפוגג ממנה הכעס ששלט בה, והיא החלה לחשוב כעת בהיגיון.
היא ידעה שהיא צריכה להפיל. לא הייתה לה ברירה. זאת הייתה האפשרות ההגיונית ביותר – וגם היחידה. אבל בכל זאת, בעומדה מול השלט הלבן הגדול, עליו כתובות באותיות ענק "בית חולים", בלי שם משלו אפילו, כי הרי מי צריך שם כשזהו בכל מקרה בית החולים היחיד במרחק של מאות קילומטרים, ההרגשה הקלינית, החונקת, לא נתנה בעדה להיכנס. בלי לחשוב, לקחו אותה רגליה משם והלאה.
לאחר הליכה ממושכת, בעודה שקועה במחשבות, גילתה איימי שרגליה לקחו אותה למרגלות "ההר". ההר היה בעצם מין גוש עצום בגודלו של חול ואבנים, שממש לצילו מוקמה העיר, והוא התנשא אפילו מעל הבניינים הגבוהים ביותר בה. על אף יופיו, נדיר היה למצוא אנשים המטיילים לידו, בעיקר מפני החשש של האזרחים מסופות החול המסוכנות שנטו להתחולל לידו. אך בעיניי איימי היה זה הדבר המושך ביותר לגביו אחרי השקט שבו. היא אהבה לצאת מעת לעת מהמולת העיר ולשכב בצילו, לעצום עיניים ולהיכנס לעולם משלה. לעיתים הייתה מדמיינת סופת חול מגיעה ממרחק, ולוקחת אותה איתה, מוחקת כל זכר ממנה.
על אף האווירה המורבידית, דימוי זה היה משרה על איימי שלווה.
אבל עכשיו היא לא באה בשביל דמיונות שווא. היא הייתה צריכה לחשוב, וברצינות.
לאחר דקות מספר של תכנון תוכניות ופסילתן, היא החליטה שעליה לאזור אומץ ולעשות את שעליה לעשות. ושעליה לעשות זאת היום.
אבל לא ככה. היא לא תוכל לעשות זאת לבד, היא הבינה בלב נפול. היא צריכה את האדם הקרוב אליה ביותר איתה. היא צריכה את מיקי.
במספר לא מבוטל של התנשפויות, היא הצליחה להקים את עצמה ואת בטנה הנפוחה מן ההר, והחלה בצעידה שפופה לכיוון הדירה.
איימי בהתה בדלת הישנה. העזיבה הדרמטית שלה לא הותירה לה הרבה דרכים להיכנס ולבקש ממיקי את עזרתו. היא נשפה עמוקות ופתחה את הדלת.
מיד זה הכה בה. משהו היה לא בסדר.
נראה בבירור כי הרצפה טואטאה במהירות, הכריות הותפחו, ומעל הכל ריחף הריח הזה. הריח הפרחוני והמתקתק להחליא הזה.
שיט.
היא קלטה את זה רק כשכבר חצתה כמחצית מהסלון. באותו רגע בדיוק היא גם שמעה אותה מדברת עם מיקי במטבח. אמא שלה.
לאיימי ולאימה הייתה מערכת יחסים מורכבת. אימה, קתרין, הייתה אישה מכובדת ומצליחה. מאז ומתמיד השקיעה את מיטב מאמצה וכספה בביתה, אך לרוב לשווא. בכל אשר עשתה איימי תמיד הרגישה שהיא מאכזבת את אימה עוד ועוד, ועכשיו ברור למה היא כאן. היא שמעה, ברור שהיא שמעה. עד עכשיו בטח כבר כולם שמעו על הכישלון הנוסף שלה.
אך זה לא היה הדבר שהטריד את איימי יותר מכל. היה דבר נוסף שהיא הסתירה מאימה. דבר משמעותי וגדול, שצמח בתוך בטנה בחודשים האחרונים. ההיריון.
מיקי, שכנראה שמע את דלת הכניסה, מיהר לסלון. הם החליפו מבטים לחוצים, ובלי מילים הוא סימן לה על מכונת הזמן. פנימה הוא אמר לה בלי מילים. מסמן לה שתיכנס, ומיהר בחזרה לכיוון שהמטבח, בניסיון נואש להמשיך ולהעסיק את קתרין עד שתותש ותלך.
אך בדיוק עם סגירתה של דלת המכונה מאחורי איימי, נכנסה קתרין לסלון.
"חשבתי ששמעתי מכאן רעש", היא הסבירה למיקי. "יש כאן מישהו?"
"לא, מה פתאום", אנא מיקי, בקול גבוה בהרבה מהנדרש.
"קתרין בחנה אותו במבטה. בחשדנות היא החלה להלך בחדר הקטן. לא היו בו הרבה מקומות שיכולים לשמש כמסתור. היא הסתכלה בעדינות מאחורי הוילון, ואז, לחרדתם של שני הידידים, היא פנתה לעבר מכונת הזמן.
איימי ראתה את הצל המתקרב דרך החלון החלבי הקטן שמוקם בקדמת המכונה. בפאניקה מוחלטת, היא מצאה דרך מילוט אחת בלבד.
בלי לראות בכלל איזה זמן היא מזינה, היא הקישה במהירות על כפתורים, ומשכה בידית הגדולה.
בינתיים, בסלון הקטן, קתרין רובינס פתחה את הדלת של המכונה.
המכונה הייתה ריקה.
קתרין משכה בכתפיה, והלכה לאיטה לספה, לשבת ולחכות לביתה.
איימי יצאה מהמכונה. היא חשבה שלאחר שמונה חודשי היריון היא מכירה את כל סוגי הבחילות שיש, אך כעת נוכחה אחרת. היא מעולם לא קיוותה להיות טועה כמו שרצתה עכשיו.
היא הסתכלה סביב. זאת הייתה בבירור אותה הדירה, אך היא בהחלט לא עוצבה אותו דבר.
הסלון היה מלא כולו בציורים. הספה נראתה חדשה לחלוטין והווילונות וכיסויי הכריות נראו שנארגו לאחרונה. בעודה קולטת את השינויים, נשמע סיבוב של מפתח במנעול ודלת הכניסה נפתחה לרווחה.
בפתח עמדה ילדה.
הילדה עמדה בסלון ולטשה באיימי עיניים עוד לפני שזו הספיקה לזוז ולחפש מסתור.
איימי התכוננה להרגיע את הילדה, אך לא היה נראה שהיא פוחדת במיוחד.
"שלום", אמרה איימי בהיסוס. "מי את?" שאלה את הילדה.
"אני לא אמורה להגיד את השם שלי לזרים", אמרה הילדה, ואז הוסיפה, כאילו לשם הבהרה עד כמה חשוב הדבר "אמא שלי לא מרשה".
"טוב, זה נכון. אמא שלך נשמעת כמו אישה חכמה מאוד", ענתה איימי בהיסוס, בעודה ממשיכה לבחון את הדירה, הכה מוכרת אך באותו הזמן גם זרה.
"את מאוד דומה לה, את יודעת?" אמרה הילדה. זה כבר משך את תשומת ליבה של איימי. "את נראית כמוה, רק צעירה יותר. אבל גם מודאגת יותר. ושמנה יותר, אבל אני מניחה שבזה אי אפשר להאשים אותך" אמרה וכיוונה לכיוון ביטנה ההריונית הגדולה של איימי.
איימי פרצה בצחוק, והפתיעה בכך את עצמה. גם הילדה הופתעה מהצחוק העז, אך ניכר שחשה מוחמאת על התגובה לבדיחתה.
"אני מצטערת", הסבירה איימי. "לא היו לי הרבה סיבות לצחוק לאחרונה". לאחר מחשבה נוספת הוסיפה "תודה לך."
היא התעמקה בפניה של הילדה. ההערה שלה על הדמיון בין איימי לאימה כרסמה בה.
היא הסתכלה סביב בדירה ומצאה על הדלפק פריט מוכר.
תמונה קטנה, במסגרת כסף עדינה. תמונה שלה עצמה כתינוקת, עם אמא שלה. תמונה שניצבה על הדלפק עוד מימי ילדותה ועד ההווה שנטשה לפני דקות ספורות בלבד.
היא הביטה שוב בילדה. לפתע, היא ידעה.
היא ידעה במי היא מביטה. איך אפשר שלא לדעת?
זאת הייתה הבת שלה.
איימי הסתכלה עמוק לתוך עיני הילדה. עיניים ירוקות חודרות שנראו בדיוק כעיניה של איימי עצמה. העיניים תמיד היו החלק שהיא הכי אהבה בעצמה. היא שמחה שביתה קיבלה אותן.
אבל הסיטואציה הזאת לא הייתה אפשרית. היא לא יכולה ללדת את הבת הזאת ולהישאר בעיר. זה לא אפשרי.
"הכל בסדר?" שאלה הילדה, שהתחילה לזוע באי נוחות תחת מבטיה הבוחנים של איימי.
"כן, ברור!" השיבה איימי, קצת יותר מדי בהתלהבות. לאחר חשש קל הוסיפה, "ספרי לי על עצמך."
ניכר היה שהילדה חושבת האם להישמע לה. היא ידעה שאסור לבטוח בזרים, אך באישה שמולה היא בטחה לחלוטין.
"אני… אני בת עשר". היא התחילה להגיד. "אני אוהבת לצייר". לאחר מחשבה נוספת היא המשיכה "אני אוהבת חיות, אבל אמא לא מרשה לי לגדל חיה בבית. ואני אהיה רופאה כשאהיה גדולה".
איימי חייכה. היא תיעבה חיות, כמו כולם במשפחה שלה. טוב, עד עכשיו, מסתבר.
"את יודעת מעכשיו שתהיי רופאה?" היא שאלה בחיוך. "את רק בת עשר, יכול להיות שתשני את דעתך בעתיד."
"אני לא", אמרה הילדה בביטחון, והתיישבה על הספה בשיכול רגליים. לפני שהספיקה איימי להמשיך ולשאול בנושא, הילדה שהבינה את אי-השלמתה של איימי עם התשובה הזאת אמרה "אני פשוט לא אתחרט. זו מי שאני. לזה נועדתי. את יודעת איך זה מרגיש, פשוט לדעת מי את?"
איימי התיישבה על כיסא מול הילדה. הילדה הזאת, בת העשר, שהבינה את החיים שלה יותר משהיא אי פעם תבין דבר כלשהו.
היא הביטה שוב מסביבה, על מגוון הציורים הפזורים ברחבי החדר.
"אמרת שאת אוהבת לצייר", הסיטה איימי את הנושא. "כל אלו שלך?"
"כן", אמרה הילדה, בגאווה לא מוסתרת.
"הם מדהימים", אמרה איימי, שבעצמה לא הייתה מסוגלת לצייר ציור ראוי לשמו גם אם חייה היו תלויים בזה.
"אנחנו מוקפים בכל כך הרבה יופי", אמרה הילדה, מפליגה שוב למילים מבוגרת מכפי גילה. "אנחנו רק תופסים אותו. שומרים אותו. ואם אנחנו ברי מזל, משתפים אותו עם אחרים".
איימי הופנטה. דמעות עלו בה בהבנה שכל זה לא יכול להיות. היא לא ידעה לאיזו מציאות הגיעה, אך זו לא אחת שיכולה להתגשם. הילדה הזאת לעולם לא תיוולד. לעולם לא תגדל. לעולם לא תצייר ציור או תרפא איש. היא תמות עוד לפני שתספיק להגיד אפילו מילה אחת או לחשוב משפט ציורי אחד. ובפעם הראשונה מאז שגילתה על ההיריון, התינוקת שגדלה בתוכה כבר לא הייתה "הדבר הארור הזה" או הטעות שעליה להפיל, אלא הבת היפה והחזקה שלה. הבת שלה שמגיע לה לחיות. הבת שלא תוכל לחיות.
בפעם השלישית להיום, הדמעות עלו בה בלי שיכלה לשלוט בהן. הילדה מיהרה לצידה.
"למה את בוכה?", היא שאלה.
"כי בכל מה שעשיתי בחיים שלי נכשלתי", אמרה איימי. "אבל יש דבר אחד שעשיתי, הדבר המדהים ביותר שאי פעם יצא ממני, ועומדים לקחת את זה ממני, ואני לא יכולה לעשות שום דבר בנידון".
הילדה יישרה אליה מבט, בעיניים החודרות שאיימי מכירה כל כך טוב. "תמיד יש מה לעשות. גם כשמגבילים אותך, וכשסוגרים עלייך, תמיד יש בחירה. את תמיד בוחרת מה לעשות עכשיו, ברגע זה. ואת בוחרת מי האדם שאת רוצה להיות".
היא הביטה בה, בילדה הכל כך עמוקה ושלווה שלה, הילדה המדהימה שלעולם לא תוכל להיות לה.
היא פתחה את פיה.
וסגרה אותו.
בדיוק כשכאב משתק תקף אותה. היא השתנקה ותפסה את ביטנה.
והחלק הנורא היה שהיא ידעה בדיוק מה זה. צירים.
התינוקת באה.
איימי מלמלה דברי פרידה מהירים לילדה. היא פתחה דלת מכונת הזמן שעוד עמדה שם בסלון הקטן, ובמבט אחרון לאחור, היא מלמלה לילדה "שמרי על עצמך", ספק פקודה, ספר משאלת לב.
רגע לפני שסגרה את הדלת מאחוריה, הילדה אמרה עוד משפט אחרון. "לא ענית לי, את יודעת. שאלתי אם את יודעת מה הייעוד שלך? מה הדבר שנועדת לעשות?"
איימי קפאה על מקומה. חסרת תשובה. במבט אחד אחרון לאחור, היא סגרה בדממה את הדלת, והקישה את התאריך שממנו הגיעה.
כאילו שמעה לתפילותיה, הייתה זאת הנסיעה החלקה ביותר שעברה אי פעם במכונת הזמן הישנה והמקרטעת.
היא פתחה את הדלת והתמוטטה על הרצפה.
אימה ומיקי המופתעים קפצו באחת ממקומות הישיבה שלהם. זה היה הרגע שבו התערפל מוחה של איימי, והיא שקעה בחוסר הכרה.
היא זכרה קטעים מהלידה. היא זכרה את מיקי מסביר לאימה שהיא נמצאת בהיריון מתקדם. היא זכרה את אמא שלה, נכנסת להלם אבל מתעשתת במהרה ותופסת פיקוד על הסיטואציה. אם כבר ללדת בבית, באמצע הסלון, קתרין רובינס היא בדיוק האדם שאתה רוצה איתך. האחות המיומנת עשתה עבודה מדהימה ביילוד נכדתה.
כעבור מספר שעות, איימי ישבה על הספה, והתינוקת בידה. היו לה בדיוק את העיניים של איימי.
מיקי ואימה ישבו איתן. כולם רצו להיות ליד התינוקת.
לבסוף קתרין החליטה שדי לשבת בחוסר מעש, וצעדה בהחלטיות למטבח להכין לחבורה התשושה ארוחת ערב. מיקי הצטרף לעזור לה. איימי והתינוקת נותרו לבדן.
איימי החזיקה את הבת שלה. הבת המדהימה, והיפה, והכל כך לא מתוכננת שלה. הבת שבשנייה שמישהו יגלה עליה תשלח יחד איתה למחצבות החמצן המסוכנות.
והיא ידעה. היא ידעה מה עליה לעשות. מה שבמובנים מסוימים היא כבר עשתה.
מהמטבח היא שמעה קולותיהם התשושים של מיקי ואימה מתבדחים. מצוין.
היא קמה, ובידיה התינוקת המנמנמת. היא נעה בזהירות בשביל לא להעיר אותה. בשקט, היא צעדה בפעם השלישית באותו יום, אל תוך מכונת הזמן.
היא הזינה תאריך מוכר. תאריך שמופיע בכל תעודה, מסמך או חוזה שהיה קשור אליה אי פעם. היא הזינה את תאריך הלידה שלה.
במטבח שבדירה הקטנה, איש לא שם לה להיעדרותה.
איימי נחתה, שוב, בדירה הקטנה. אך הפעם לא הייתה מסביבה הגנתה המתכתית של מכונת הזמן, שטרם נבנתה בזמן זה. עכשיו כבר אין דרך חזרה.
נושאת את התינוקת, היא התקדמה בזהירות. רק ביציאה מהבניין, היא קלטה את הסופה הענקית המתחוללת מסביבה. היא נזכרה איך תמיד אימה סיפרה לה בגיחוך שאפילו להיוולד היא לא יכלה בשקט, אלא ככה היא באה לעולם, בסופת ענק.
הדרך הקצרה מהבית לבית החולים נראתה כמו נצח לאיימי הנושאת בקרבה תינוקת, בעת סופה. אך היא הגיעה.
מרגע זה הכל נעשה קל יותר. היא גדלה במסדרונות האלו, על אורות הפלואורסצנט שלהם וריח חומרי הניקוי. היא הכירה כל מסדרון וכל פנייה בעל פה. בהליכה מהירה היא צעדה אל חדר היילודים.
שורות של תינוקות שכבו שם בחדר. אך לאיימי לא נדרש זמן רב לאתר את האחת שעניינה אותה. תינוקת קטנה, ירוקת עיניים, שלמיטתה צמודה פתקית – איימי רובינס.
היא חיבקה חזק את התינוקת שבזרועותיה. התינוקת שהיא לעולם לא תזכה לראות גדלה. לא תזכה לגדל אותה.
אך היא תזכה לגדול. איימי צחקה בחושבה על כך שהילדה שפגשה ואמא שלה יסתדרו מצוין יחד.
היא נשקה לתינוקת בקודקודה, והניחה אותה במיטה הקטנה והצפופה. בשוכבן זו ליד זו, נראו התינוקות זהות לחלוטין.
היא הרימה את התינוקת השנייה. את עצמה.
לפני שיצאה מהמחלקה היא ניגשה לארון התרופות. כל כך הרבה סיבובים בבית החולים. כל כך הרבה לימודים והתמחויות. את הקודים הסודיים לארונות היא הכירה בעל פה.
היא לקחה שני מזרקים קטנים וקטלניים של אקזמיום.
היא יצאה להליכה שנראתה כארוכה בחייה, המסע בסופת חול, כשבחיקה תינוקת מייללת ובכיסה שני מזרקים מלאי רעל, בדרך מבית החולים לכיוון ההר.
איימי שכבה בגבה על ההר, התינוקת עוד אחוזה חזק בחיקה.
היא הוציאה את המזרקים.
כמות שכזו, תהרוג כל אחת מהן בפחות מעשר דקות.
היא חיבקה את התינוקת.
"אז, כאן זה מסתיים, אני מניחה", היא אמרה בקול רם.
"את מתה, אני מתה", אמרה לכיוון התינוקת בגיחוך.
"אנחנו עומדות להימחק. לא להתקיים יותר", היא אמרה, בהבנה מלאה של המצב. "כל מה שעשינו בחיים, ימחק לעד. לא יתקיים", לרגע אחד אחד של עצבות היא שכחה מה הייתה הפואנטה שלה. היא נזכרה. "חוץ", היא אמרה בחיוך הרחב ביותר שיכלה להפיק, "חוץ מהדבר האחד הטוב שעשינו. חוץ מהתינוקת היפהפייה הזאת, ששוכבת עכשיו בתינוקייה, ושתגדל לצייר ציורים ולרפא אנשים. היא מה שאנחנו משאירות מאחור". היא השתעלה כשחול מהאוויר נכנס לנשימתה. "אני בוחרת בה".
בתנועה מהירה הרימה איימי את המזרק והזריקה לעצמה את כל תכולתו. במהירות, לפני שתוכל לחשוב על זה, הזריקה גם לתינוקת שבידיה.
"אז ככה אנחנו הולכת", אמרה בשקט. "לפחות אנחנו לא הולכות בשקט, אלא בסערה".
היא הביטה בשמיים המתערבלים מול עיניה. לאחר שימותו, כך היא ידעה, הסופה תכסה את גופותיהן. הן ככל הנראה לעולם לא יתגלו. הן לעולם לא יתקיימו.
וכשאיימי שקעה בשנתה נטולת הכאב, היא חייכה. היא עצמה מעולם לא הצליחה בכלום, אבל הבת שהיא הביאה כן תצליח. זה היה היעוד שלה בחיים, ללדת אותה, ולהציל אותה. והיא הצליחה בכך. והיא הייתה שלמה עם הבחירה שלה.