31.7.20
עבודת גמר
ג'ון בחן בריכוז את הצילום של שני המסמכים המצהיבים. שבעים עמודים של סְטֶנוֹגרמות מודפסות שנכתבו בעברית ונשאו את התאריך ג' באייר תש"ח. אמנם היה ברשותו גם הסיכום שלהם אך הוא התעקש לקרוא את המקור כולו מראשיתו ועד סופו. המורה האהוב עליו טען כי תקצירים עשויים להיות לא רק מלווים באי-דיוקים מטרידים אלא בעיקר לפגום ביכולתו של הקורא אותם לחוש את 'רוח הדברים'. זו שמרחפת, חמקמקה ומסתורית, בתוך השורות ובינהן. והתלמיד החרוץ, שכבר בגיל 17 חלם להיות איש ספר, החליט שבמהלך מחקרו הקטן הוא לא יחמיץ אפילו משב רוח משמעותי אחד.
על שולחנו נערמו כרכים אחדים, רובם באנגלית. המעניין והמקיף מבחינתו – "האסון" – אפילו נכתב על ידי הסבא רבא שלו. נמשימה שג'ון לקח על עצמו היתה לתאר בפני חבריו לכתה תאריך כלשהו שלדעתו השפיע בצורה מכרעת על מהלך ההיסטוריה, ולשם כך הוא התרכז בפרק שעסק ביום רביעי, ה- 12 למאי 1948.
*
מזג האוויר באותו ערב היה נאה, ועם רדת החשיכה המריאו שני מטוסי פָּייפְֶּר עבריים משדה התעופה הזמני שהוכשר בחפזון בפאתיה המערביים של ירושלים הנצורה. בכל אחד מהם ישב איש מוכר וידוע, ולמרות הריחוק בעמדותיהם הפוליטיות – האחד היה נציג של 'הציונים הכלליים' והשני יצג את 'תנועת המזרחי' – איחדה אותם שותפות גורלית. הם היו חברים במִנְהלת העם- 'הקבינט' של יהודי ארץ ישראל שהוקם בדיוק חודש ימים קודם לכן כדי לנהל את ענייני היישוב והמלחמה.
עם נחיתתם בשדה דב שליד תל אביב מיהרו השניים לבית הקרן הקיימת לישראל, ברחוב צבי הרמן שפירא, כדי להצטרף אל עשרת חבריהם. הללו החלו כבר בשעות הצהריים המוקדמות את הדיון בנושא הקריטי שעמד באותם ימים על הפרק: האם להודיע קבל עם ועדה, מיד עם יציאתו של הנציב הבריטי העליון מהארץ, על הקמתה של מדינה יהודית ריבונית, או לדחות את ההכרזה ההיסטורית הזו בשלושה חודשים. מסעו של חבר נוסף במנהלת, איש אגודת ישראל, היה ארוך הרבה יותר: הוא נאלץ לקצר את שהותו בארצות הברית, ובזמן הזה עשה את דרכו ארצה לאחר שקיבל מבעוד מועד מברק שבישר לו על קיומה של הישיבה החשובה.
שלושת המאחרים החמיצו את דיווחו של משה שרתוק- מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות, שאך זה שב מפגישות עם בכירים בממשל האמריקאי ובראשם שר החוץ ג'ורג' מָרְשָל. לדבריו, הסְטֶייְט-דֶפָּרטְמֶנְט, שחזר בו לאחרונה מתמיכתו בתכנית החלוקה, גם מתנגד להכרזה על הקמת המדינה ב- 14 למאי. ועמדתם זו של פקידי משרד החוץ כוללת איום מפורש להטיל אֶמְבַּרְגּוֹ על העברת כסף ארצה, אם בכל זאת יתעקשו היהודים להוציא את תכניתם לפועל. זאת ועוד, מתלווה אליה גם רמז עבה על גל מסוכן של אנטישמיות שעלול להציף את ארצות הברית כתוצאה מכך. כתחליף מציעים עתה האמריקאים ששני הצדדים- היהודים והערבים, יסכימו לשביתת נשק שבמהלכה הם ימשיכו להתדיין בינהם, בחסות האו"ם והמעצמות, על פתרון של קבע לבעית פלשתינה-א"י; שבתקופת הביניים הזו יהיה האזור תחת שלטונה של ועדה מיוחדת מטעם האו"ם, מעין 'טֶמפּוֹרָארִי טְרּוז רֶזִ'ים'; ושהגופים שייצגו את הניצים במשא ומתן יהיו הסוכנות היהודית לארץ ישראל מהצד האחד, והוועד הערבי העליון מהצד השני.
הם פספסו גם את סקירתה של גולדה מאירסון- נציגת הסוכנות בירושלים, אודות הפגישה שהתקיימה יומיים קודם לכן בעמאן עם עבדאללה אבו-טלאל, ועל הצעתו החדשה. היא מסרה שהמלך העבר ירדני – "מדוכא, טרוד ועצבני" – איננו חפץ במלחמה אבל דורש שתכנית החלוקה תבוטל ושארץ ישראל כולה תשאר אחידה תחת שלטונו הבלעדי. כל מה שהוא הציע לה זו אוטונומיה ליהודים באותם אזורים המאוכלסים על ידם בצפיפות, למשל בתל אביב, בליווי הבטחה מעורפלת כי בעתיד הם יהיו שותפים בממשלה שתוקם על ידו בממלכתו המורחבת.
וגם לא שמעו את הערכותיהם הצבאיות של יגאל ידין- ראש אגף המבצעים של 'ההגנה', ושל ישראל גלילי- ראש המפקדה הארצית. הראשון דיווח שעדיין אין אפשרות להעביר שַׁיָּרוֹת של מזון או נשק ליהודי ירושלים הנצורה, וכי המצב בגוש עציון- אזור שאליו כבר הגיע הלגיון הירדני 'דֶה פָאקְטוֹ', נראה חמור ביותר. לפי דעתו, אם תהיה פלישה ערבית משולבת לאותם שטחי המנדט שנמצאים כעת בשליטתם של הכוחות העבריים אזי הסיכויים של שני הצדדים הם מאד שקולים- "פִיפְטִי-פִיפְטִי"; אך במקביל גם הודה בכך שלצבאות הערבים יש "יתרון גדול" על פני הכוחות שעומדים לרשותו. מפקדו הצטרף להערכה זו והוסיף שבכל קבלת החלטה מוכרחים לקחת בחשבון גם את גורם התשישות של היחידות הלוחמות שחלקן "עייפות באופן מאיים".
אבל שלושת הנציגים המכובדים הספיקו בכל זאת להשתתף בחלקה האחרון של הישיבה ואף להביע בה את עמדתם. התומך הנלהב ביותר בעד הכרזה מיידית על הקמת המדינה היה דוד בן גוריון- מי שעמד בראש מנהלת העם והחזיק גם בתיק הבטחון של היישוב. הוא חשש מכך ששביתת נשק כזו, אם תתקבל, תשרת בעיקר את הכנופיות הערביות המקומיות ואת הצבאות של המדינות השכנות כיוון שהיא תאפשר להם להתחמש ולהתארגן לקראת חידוש הלחימה טוב יותר מאשר לכוחות היהודים. שללא נוכחותו של גורם בינלאומי גדול וחזק בשטח, כזה שיוכל לאכוף על הערבים לבצע את כל התחיבויותיהם, הם יפרו בקלות כל הסכם, בעיקר בירושלים המוקפת על ידם מכל עבריה. ושדחיה קצרה וזמנית בהקמת המדינה עשויה להפוך לממושכת ואף לקבועה לאור החתרנות הבריטית הבלתי נלאית כנגדה וההססנות המטרידה של האמריקאים בנושא.
אבל טיעוניו הארוכים והמנומקים לא שכנעו אל כולם. חלק מהנוכחים חששו מאד מערעור היחסים הטובים עם צמרת הממשל בארצות הברית, ומכך שאם נסרב להצעה על שביתת הנשק נחשב גם על ידי מדינות רבות נוספות כאשמים בהכשלתה; שפלישה של חמישה צבאות ערביים מצוידים ומאומנים, הצפויה להתחיל בעוד שלושה ימים, תטה את הכף לטובת היריב; שארץ ישראל כולה תכבש על ידם בתוך זמן קצר; ושתהיה זו לא רק אחריתו של החלום על מדינה יהודית עצמאית, לראשונה מזה אלפיים שנות גלות, אלא גם מעין שואה שניה. כללית ואישית. אחד מהם אף ניצל את ההפסקה שנערכה בין שני חלקי הישיבה הארוכה כדי לכתוב לבנו איגרת בה הוא ציין כי במקרה של הפסד במערכה "נהיה אנחנו, חברי הממשלה, הראשונים שאותם יתלו הערבים באמצע רחוב אלנבי".
הרוחות סערו ודעותיהם של י"ג המשתתפים היו חלוקות. בשעת לילה מאוחרת נערכה ההצבעה הגורלית, וזאב שרף- מזכיר המנהלת, מנה בזהירות את הקולות. בעד הכרזה על הקמתה המיידית של המדינה היהודית בארץ ישראל הצביעו שניים מבין נציגי מפא"י- בן גוריון ושרתוק; שני נציגי מפ"ם; נציג 'הפועל המזרחי' ואחד מנציגי 'הציונים הכלליים'. וסך הכל ששה. נגדה הצביעו שני נציגי מפא"י האחרים; נציג 'תנועת עליה חדשה' ונציג 'הספרדים ועדות המזרח' שנכחו בישיבה מתחילתה; ושלושת החברים שהצטרפו אליה רק בשעות הערב. וסה"כ שבעה.
לימים כתב בן גוריון בזכרונותיו שהוא מאד לא אהב את התוצאה הזאת אבל בלית ברירה נאלץ להשלים עמה, שהרי הציות לעמדתו של הרוב היא נשמת אפו של כל משטר דמוקרטי. שרתוק התבקש לידע אישית את מקביליו באו"ם וברחבי העולם על ההחלטה. מזכיר המנהלת קיבל הוראה לזמן, ביום שישי הקרוב, את ל"ז החברים במועצת העם כדי לאשרר את הסכמת הישוב היהודי לשביתת נשק של שלושה חודשים. ורק אחרי חצות נעל המנהיג בן ה- 61 את הישיבה ונסע, כעוס ומלא חששות, לביתו שבשדרות קק"ל.
*
את שלל האירועים שהתרחשו במזרח התיכון בין אמצע מאי לסוף ספטמבר 1948 נאלץ ג'ון לתאר בצורה תמציתית בלבד. כוונתו המקורית הייתה לכלול בסקירתו פרטים רבים נוספים כדי שהתמונה תהיה יותר ברורה, אבל לרשותו עמד זמן מוגבל ותלמיד נוסף תוכנן לדבר במחצית השניה של השיעור. יחד עם זאת, הוא לא ויתר על עוד כמה ציטטות ואנקדוטות מענינות כדי שלא להשמע יותר מדי יבשושי ומשעמם למאזיניו.
*
האמריקאים, ובראשם הארי טְרוּמָן, היו הראשונים שברכו על החלטת נציגי היישוב. הנשיא אמנם היה מוכן להכיר בדיעבד במדינה היהודית החדשה גם לו היתה זו מוקמת באופן מיידי, "אבל אם היהודים בפלשתינה הם כל כך הססנים," כך הוא תאר זאת ביומנו, "אין זה מתפקידי לקבל את ההחלטות הקשות במקומם".
האנגלים, שבאופן רשמי כבר עזבו את הארץ, שפשפו את ידיהם בהנאה. הם העריכו כי בתנאים החדשים שנוצרו תהיה זו רק שאלה של זמן עד להתחדשות הלחימה בין היהודים לערבים, וכי במקרה כזה יתממש אחד מבין שני התרחישים הבאים: או ששני הצדדים, המותשים מהקרבות, יכרעו על ברכיהם ויתחננו שבריטניה תחזור לארץ ישראל כדי להשליט בה סדר, והפעם עם סמכויות נרחבות הרבה יותר. או שהצבאות הערבים, בסיועם החשאי, יכבשו את כל הארץ ויחלקו אותם בינהם. כך או כך, יתאפשר להם, לאנגלים, לחזק את מעמדם באזור כולו, בעיקר בממלכת ירדן המלאכותית והשברירית ובעירק החלשה אך העשירה בנפט, וזאת ברוח הסכם 'סַייקְס-פּיקוֹ' הישן והטוב משנת 1916.
ברית המועצות וצרפת, שני השחקנים הראשיים האחרים בזירה הבינלאומית באותה עת, תמכו גם הם בהחלטה וציפו להסכמתם של המנהיגים הערביים שאכן לא אחרה לבוא.
הללו התכנסו בדחיפות בדמשק כדי לגבש את עמדתם הרשמית בקשר לכך. עזאם פאשה- המזכיר הכללי של הליגה הערבית שכבר ראה בעיני רוחו כיצד מדינות ערב "מטאטאות את אחרוני היהודים לים" בתוך ימים ספורים, נאלץ בלית ברירה לקבל את תכתיבי האו"ם והמעצמות. הוא הורה לחמשת הצבאות – הלבנוני, הסורי, הירדני, העירקי והמצרי – הפרוסים על הגבולות לנצור, בינתיים, את נשקם. הלוחמים שנותרו מצבא ההצלה של פאוזי קאוקג'י- עדיין מלקקים את פצעיהם לאחר המפלות הקשות שספגו במשמר העמק ובצפת, זומנו להגיע מיידית להתארגנות בסוריה. וחיילי הלגיון הירדני- העושים את דרכם כדי לסייע בחסימת הכביש הראשי מתל אביב לירושלים, הצטוו לחזור לארצם. אך במקביל, הקשיחו המנהיגים הערביים את עמדתם בכל הקשור להגירה היהודית ארצה, תוך שהם מקבלים רוח גבית מהאנגלים שלא חדלו מלפעול מאחורי הקלעים. הם הודיעו על הסתייגותם מהפרשנות המקילה של האמריקאים בנושא זה, ועל הסכמתם לכניסה של 1000 איש בלבד בכל חודש; וגם זאת בתנאי שהעולים החדשים יבָּחרו רק מבין ה- 24,000 הבלתי-לגאליים שנתפסו ורוכזו במחנות המעצר הבריטיים בקפריסין; ואף דרשו לקבל התחייבות מפורשת שאיש מבין הבאים לא יצטרף כחייל לכוחות היהודים.
הוועד הערבי העליון – מי שטען מאז הקמתו ב- 1936 שהוא זה שמייצג את כלל התושבים הלא-יהודים המתגוררים במרחב – התלהב עוד פחות, למרות שבהסכם החדש הוא קיבל גושפנקה רשמית למעמדו זה. חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי לשעבר שעמד בראשו ממקום גלותו שבקהיר, חשש מאד מכך שחלק מהמדינות הערביות תנצלנה את שביתת הנשק כדי להגיע להסכמות בנוגע לחלוקתה המחודשת של הארץ בהתאם לאינטרסים שלהן. אך למראית עין קיבל את מרותה של הליגה וניסה לראות את חצי הכוס המלאה בהחלטה זו. הוא מיהר להעביר את מרכז פעילותו לעיר שכם ועודד את מנהיגי המילציות המקומיות- אבראהים אבו דָיֵה באזור אל-קודס וחסן סלאמה באזור יאפא והמרכז, להמשיך להתעצם ולהתחמש בכל דרך אפשרית כדי להתכונן לשלב ב' של המערכה. מבחינתו, רעיון 'הפתרון הסופי' ליהודי פלסטין, אותו הוא הגה מספר שנים קודם לכן ביחד עם היטלר, עדיין לא ירד מן הפרק.
אך גם בין היהודים היו רבים שלא אהבו את דחיית ההכרזה על הקמת המדינה, בפרט לאחר הטבח המזוויע שביצעו הכנופיות הערביות בחסות הלגיון הירדני בלמעלה ממאה תושבי גוש עציון. הבולטים שביניהם היו מנחם בגין ויצחק שמיר, מנהיגי האצ"ל והלח"י. הם הפיצו כרוזים מתלהמים כנגד מנהלת העם, בה הם לא היו מיוצגים; ארגנו עצרות עם והפגנות המוניות בהן גונתה "ההחלטה הפחדנית והמבישה של הבוגדים השפלים ברעיון הציוני"; והודיעו גם בעיתונים וגם מעל גלי האתר כי הם אינם רואים עצמם מחויבים לה. ואפילו נתן אלתרמן שהיה ידוע כמזוהה עם מפא"י וכמקורב להנהגת היישוב, רמז ב'טור השביעי' שפורסם ב- 14 במאי על חששו מהשלכותיה הבלתי צפויות של שביתת הנשק: "אִם הַדֶּרֶךְ הַזֹּאת נוֹעָדָה לָהּ מֵעֶרֶשׂ / לָאֻמָּה הַדְּווּיָה, הִיא תֵּלֵךְ בָּהּ עַד תֹּם / נִתְפַּלְּלָה רֵעַי שֶׁטְפָרָיו שֶׁל הַפֶּרֶס / לֹא יוּכְלוּ לַיּוֹנָה הַנּוֹלֶדֶת הַיּוֹם".
לעומתם, רוב יהודי ירושלים, ובפרט אלו שעדיין היו במעין מצור בתוך מצור בתוך הרובע היהודי, שמחו על הבשורה. הם ציפו שההפוגה תאפשר את השמשתו של קו המים לעיר ואת הגעתן של שיירות מזון אליה, ותסיים את הצמא והרעב שהיו מנת חלקם בתקופה האחרונה. נמנתה עליהם קבוצה של חרדים שהעדיפו להמשיך להתגורר בעיר הקודש תחת שלטון זר על פני חיים במדינה יהודית ריבונית כיוון שהמשיח עדיין לא בא, ולכן "אסור לבני ישראל לעלות בחומה, למרוד בגויים ולדחוק את הקץ". גם רבים מערביי העיר המתינו בכליון עיניים ליישומו של ההסכם החדש. לתושבי קטמון, רוממה ושיח' ג'ראח, שברחו במהלך הקרבות על השכונות הללו, הובטח כי יוכלו לשוב לבתיהם כאילו דבר לא קרה.
ניהול השטחים שנותרו בשליטה ערבית נמסר אם כן לידי הוועד הערבי העליון, ומנהלת העם היתה אחראית על חיי היום יום בשטחים שהוחזקו על ידי היהודים. ירושלים רבתי נמסרה לידי ה'טְרוֹז קוֹמִישֶן' בראשותו של הרוזן השוודי פולְקֶה בֶּרְנָדוֹט, והיא זו שדאגה לצרכיהם של תושביה בני כל הדתות. גם הנמלים ושדות התעופה ברחבי הארץ הועברו לפיקוחו של האו"ם, ואמברגו בינלאומי הוטל על כל יבוא של נשק ארצה. וכך, לכאורה לפחות, צעדה פלשתינה-א"י לקראת יישום מוסכם ושקט של תכנית החלוקה שלפיה תוקם מדינה יהודית על כ- 62% משטחה, כ- 38% יהיו בשליטה ערבית, ואזור ירושלים ובית לחם, "האגן הקדוש", יועבר לשלטון בינלאומי.
במשך מספר שבועות נראה היה שלמרות המחאות מצדם של המתנגדים בשני הצדדים הרי שרוב סעיפי שביתת הנשק אכן נשמרים, וזאת במקביל להמשך המשא ומתן בין נציגיהם הרשמיים. אבל מתחת לפני השטח בעבעה לבה רותחת ונערכו הכנות קדחתניות לקראת חידוש העימות המזוין, עם יתרון ברור לצד הערבי. בדיוק כפי שצפה בן גוריון במהלך נסיונו הכושל, ב- 12 למאי, לסכל את ההחלטה של רוב חברי מנהלת העם.
היישוב, שנאלץ להסכים להמשך ההגבלה הזמנית על העליה, אמנם הצליח להביא ארצה, דרך החופים הפחות שמורים, עולים מעבר למכסה שהוקצתה לו אבל מספרם היה קטן. גם הברחת הנשק לכוחות היהודיים התנהלה בעצלתיים נוכח הפיקוח ההדוק שהושת על נמלי הים ושדות התעופה. המיליציות הערביות המקומיות, לעומת זאת, נהנו מהעובדה שלא היה פיקוח ממשי בגבולות היבשתיים- מצב שאפשר ללוחמים רבים, עם נשקיהם, לזרום מהארצות הסמוכות כדי להצטרף אליהן. זאת ועוד, היות ומגבלות ההסכם לא חלו על מדינות ערב עצמן, הן הצליחו להצטייד במהלך תקופה זו בכלי לחימה רבים לרבות תותחים, טנקים, משורינים ואווירונים, שחלקם הגיעו אליהן בדרכים עקיפות מבריטניה ה"נייטרלית". בעוטף ירושלים אמנם ביצעו פטרולים משותפים, שכללו שוטרים יהודים וערבים תחת פיקודו של קצין מטעם האו"ם, חסימות בכבישים המובילים אל העיר וחיפשו מוצרים אסורים בכלי הרכב שעברו בהם; אך בעוד ליהודים היה כביש אחד כזה שאותו היה קשה מאד לעקוף, לא התקשו הערבים למצוא דרכים חלופיות כדי להעביר לתוכה ככל העולה על רוחם.
ולכן אף אחד לא ממש הופתע מהאירוע של ה- 23 ביוני 1948 שהפך את הקערה על פיה. פטרול משותף באזור עטרות עצר משאית ערבית וגילה בתוכה כלי נשק וארגזי תחמושת רבים. השוטרים היהודים דרשו לעצור אותה ולהעביר את תכולתה לידי ועדת הפיקוח, כמוסכם, אך הנהג והאיש שישב לצידו סרבו להכנע, פתחו ביריות לעברם ונמלטו מהמקום כשהשוטרים הערבים ונציג האו"ם לא טורחים להתעמת אתם. בתגובה, תקפו למחרת היום חיילי האצ"ל והלח"י עמדות של המשטרה במזרח ירושלים והרגו שמונה מוסלמים. בתוך ימים ספורים התפרץ הר געש של תקריות אלימות בכל רחבי הארץ. הליגה הערבית הודיעה שהיא רואה בסוכנות היהודית כאחראית על הפרת הסכם שביתת הנשק, נתנה אור ירוק לצבאות הערבים לפלוש מיידית לשטח המנדט לשעבר ולשחרר את כולו מנוכחות ציונית, והתעלמה מהקריאות של הגורמים הבינלאומים לחזור לשולחן הדיונים. נשיא הוועד הערבי העליון מיהר להכריז על הקמתה של 'חֻכּוּמַת עֻמוּם פלסטין' בכל השטחים שהיו בשליטה ערבית ועל עצמו כראש הממשלה החדש, והורה למילציות החמושות שהיו נתונות לפיקודו להתחיל לחסום דרכים ולתקוף כלי רכב וישובים יהודים. ובניגוד למאזן הכוחות באמצע אפריל שהיה שקול, בשלב זה היו הערבים מצויידים יותר טוב מיריביהם. הרבה יותר טוב.
מיד עם חידוש הקרבות מצאו עצמן השכונות היהודיות בירושלים שוב מנותקות משאר חלקי הארץ. הן נפלו ראשונות ורבים מבין תושביהן נרצחו בדם קר על ידי לוחמי 'גִ'יש אֶל-גִ'יהָאד אל-מוּקָאדֶס'. אחריהן נכבשו עמק החולה והגליל המזרחי, לרבות צפת וטבריה, בידי הסורים; הגליל המערבי, כולל נהריה, בידי הצבא לבנוני; עמק יזרעאל בידי הכוחות העירקים; צפון הגדה המערבית והר הכרמל, לרבות העיר חיפה, בידי הירדנים; ושטחי יהודה והנגב, כמו גם מישור החוף הדרומי בואכה העיר יפו, בידי המצרים. למעלה ממאה וחמישים אלף לוחמים ואזרחים יהודים נהרגו בקרבות או נרצחו במהלך מעשי הטבח והביזה שבאו בעקבותיהם; ושארית הפליטה – פחות מחצי מליון איש – נאלצה להתכנס ולהתבצר ברצועה צרה שכללה חלק מהשפלה ומישור החוף. שטח שדמה מאד לזה שהוקצה למדינה היהודית ב'תכנית סי' של וועדת ווּדהֶד משנת 1938.
'ממשלת כל פלסטין' דרשה להעביר לידיה מיידית את השליטה בכל האזורים שהוחזקו עתה בידי הערבים, אך מנהיגי ארבעת המדינות השכנות הפולשות התעלמו גם ממנה. הם הודיעו כי בכוונתם לספח שטחים אלו לארצותיהם, וזאת ברוח ההבנות הסודיות שהושגו בינם לבין משרד החוץ הבריטי עוד טרם פרוץ המלחמה. רק הכוחות העירקים חזרו הביתה בלי הישג טריטוריאלי כלשהו, וכפיצוי קיבלו תגמולים מוגדלים מהשימוש בצינור הנפט שעבר מכִּירְכּוּךּ שבארצם לנמל חיפה. והפלסטינים? המילציות החמושות שלהם פורקו מנשקן ופוזרו, כמו גם צבא שכירי החרב של קאוקג'י; ואל-חוסייני נאלץ, בפעם המי יודע כמה, להימלט על נפשו בתחפושת.
האו"ם קרא לכל הצדדים לחדול מיד מהלחימה, והמעצמות הגדולות אף הצהירו שבכוונתן לשלוח כוחות חמושים לאזור. אבל היעדר ההסכמות בינהן – ובעיקר המלחמה הקרה שפרצה בין ארה"ב וברה"מ בתקופה זו והחשש מפני התפתחותה לכדי מלחמת עולם שלישית – סיכל את מימושם של איומי הסרק הללו. בסופו של דבר הצליחה התערבותם להשפיע על המצב בירושלים בלבד שם נדרשו חיילי הלגיון להיסוג לקו שנקבע בהחלטה מספר 181 של האומות המאוחדות כגבול ה'קוֹרְפּוּס סֶפָרָטוּם'; והעיר וסביבתה הקרובה, שהיו בשלב זה כבר ריקות לחלוטין מיהודים, הושמו תחת משטר נאמנות בינלאומי.
רק ב- 1 לאוקטובר 1948, לאחר החתימתה על הסכמי הפסקת האש בין כל המדינות המעורבות, נקבעו סופית הגבולות באזור. מדינת ישראל הצעירה השתרעה בין רחובות בדרום לבין זכרון יעקב בצפון, ובין הים במערב לקו ההרים במזרח. שטחה היה כאלפיים קילומטרים רבועים בלבד- הרבה פחות מה- 27,000 שנכללו בשטח המנדט טרם פרוץ הקרבות ומה- 16,000 שהובטחו לה לאחרונה באו"ם. החברים במנהלת העם הפכו להיות השרים בממשלתה הזמנית והכריזו על הרצליה כבירתה. ובכורח הנסיבות, הם נאלצו להתנחם בסעיף המיוחד, מספר 18 א'-ה', שהתווסף לשניים מבין ההסכמים הללו.
למעשה, ההסכמה לתוספת הזו הושגה בזכות פועלו של הארי טרומן. הלה התמודד באותה עת בבחירות גורליות לתקופת נשיאותו השניה בארצות הברית, ויש הטוענים שזו הסיבה העיקרית לכך שלכל אזרחי ישראל הובטחה האפשרות למעבר "חופשי" לירושלים; כדי להתפלל בקברי רחל ודוד ומול הכותל המערבי; שלוש פעמים בשנה; דרך כביש בָּאב אֶל-וָאד המתפתל במסדרון הצר בין גבולות מצרים וירדן; בהשגחתו של כוח בינלאומי מיוחד; ורק בתנאי שהם לא יעוררו שם מהומות מיותרות, כמובן.
*
"ובכן ג'ון גרין, האם יש לך איזושהי מסקנה מאירת עיניים מהמחקר הקטן שעשית?" חייך המורה להיסטוריה אל תלמידו המצטיין לאחר שזה סיים את הרצאתו בכתת ה'סֶנְיוֹרים' של בית הספר 'ציוֹן' בניוארק, ניו-ג'רזי.
"כן. אני חושב שהסיבה העיקרית לכך שמדינת ישראל הפסידה כמעט 90% מהשטח שהוקצה לה בהחלטת האו"ם מה- 29 בנובמבר 1947, כמו גם לטבח שבוצע בעשרות אלפי יהודים באותם השטחים שנכבשו על ידי מדינות ערב כשמונה חודשים לאחר מכן, היתה מזג האוויר."
"מזג האוויר?"
"אכן. למעשה, אני בטוח למדי שאם ב- 12 למאי 1948 היו מנשבות בירושלים אותן רוחות סוערות שפקדו אותה ארבעה ימים קודם לכן, שני נציגי מנהלת העם שהיו נצורים בה לא היו יכולים להמריא לתל אביב כדי להשתתף בהצבעה הגורלית. ואז הכל היה מתפתח בצורה אחרת".