כשהייתי בת תשע, אבי לימד אותי איך להרוג אלה.
"זה הלב," הוא אמר, ידו מושטת כדי לקבל את הפטיש מהשק שהוא הורה עליי לסחוב כשהתגנבנו לחורשה. הנחתי את הפטיש בידו, שמחה להיפטר מהמשא הכבד. החורשה הייתה שונה בלילה. קטנה יותר. בלי קריאות הפועלים והמולת הסולמות הנגררים מעץ לעץ, בלי חריקת המסורים או התפצחות העלים היבשים מתחת לעשרות זוגות מגפיים באחת, שמעתי דברים שלא יכולתי לשמוע במשך היום. כמו הזמזום התמידי שהגיע מהצמרת. המוות מתעורר בלילה.
"פקחי עיניים, עלווה," אבא אמר. "אם מישהו מתקרב— רוצי."
ניסיתי לציית, אבל כמעט לא הצלחתי לראות דבר בחשיכה. האור היחיד הגיע מהעששית שלרגלי. אפילו אבא היה רק צללית. צפיתי בו מלטף את הגזע ודמיינתי שאצבעותיו מתארכות לטפרים. עשרות אלות דם גהרו סביבנו, הצמרת של כל אחת מהן עמוסה בקני מוות משלה, אך אבא בחר את זו במיוחד. הוא השעין את ראשו על הגזע, עבה כל כך שאפילו הוא לא היה יכול להקיף אותו בזרועותיו. העץ היה עתיק כמו בית-אודם עצמה, ביתנו. האלה לחששה, ולרגע נראה שאבא הצמיח קליפת עץ מחוספסת במקום עור. הוא היה חלק מהגזע, עוד סיקוס שהתעקל סביב הליבה. האלה בלעה אותו. היה אסור לנו לבוא. האלה ידעה מה אבא תכנן ותבעה אותו לעצמה לפני שיספיק—
מצמצתי, וראיתי שהוא נושם. אבא הזדקף והושיט את ידו כדי לקבל ממני את היתד. המתכת נצצה בידו. הוא הצמיד את היתד ללב של האלה, הניף את הפטיש—והכה.
גוף קטן נצמד למותני. קפצתי, אבל זה היה רק נרי, עדיין משפשף את שאריות השינה מעיניו באגרוף שמנמן. סידרתי את כיסוי הפנים השמוט שלו וקינאתי ביכולתו לנוע בשקט. הוא היה רק תינוק —אפילו לא התחיל עדיין לעבוד כמוני בחורשה— ובכל זאת הצליח להתגנב בעקבותינו מבלי שנבחין. רציתי לגרש אותו, אבל ידעתי שאבא יכעס אם נסיח את דעתו, אז רק כרכתי את זרועי סביב כתפו והנחתי לו להתכווץ אלי עם כל מכת פטיש. אם אימא הייתה כאן היא הייתה אומרת לי לא לפחד, אפילו אם הזמזום מהצמרת מתגבר עם כל מהלומה. אבל כשאימא הייתה כאן אבא לא היה עושה דברים כאלה. עוד רגע תרד אחת מצרעות הדם הכסופות מהצמרת ותיקח אותו, כמו שלקחה את אימא. עצמתי עיניים חזק וניסיתי לא לתת לדמעות לברוח. אבא יכעס אם אבכה. הוא כועס כל הזמן עכשיו.
לקחו לאבא דקות ארוכות לחצוב דרך ללב האלה. הוא השליך הצידה את הפטיש והיתד וחפר בבור הפעור באצבעותיו. הן חזרו מכוסות בחומר צמיג שהפיץ ריח מר. שרף דם. באור השמש הוא יהיה חום אדמדם. אם יניחו לו להתקשות לענבר, צבעו יהיה אדום עמוק. אבא חייך וליקק את השרף מאצבעותיו, מה שאמר שהוא יבלה את המחרת בשכיבה על הרצפה, אדום עיניים ומצחקק. האגדה אמרה שהשרף מראה את העתיד. היה בלתי אפשרי לדבר אתו כשהיה ככה. כבר כמעט העדפתי את הכעס.
"רואה, עלווה," אבא אמר מבלי להביט אלינו, "ככה עושים את זה. לוקחים קצת בתמורה למה שהיא לקחה."
אולי אם הוא היה מסתובב באותו רגע ולוקח אותנו בחזרה הביתה, דבר לא היה משתנה. האלה הייתה מרפאת את עצמה. הסוד היה נשמר.
אבל הוא בא לכאן בשביל נקמה.
אבא הביט לאחור, ונראה כאילו הבין לראשונה שנרי ואני שם. מתחת לחליפת העֶטֵף שלו —שכבות בדים שכיסו אותו מכף רגל ועד ראש נגד הצרעות— יכולנו לראות רק את החרך הצר של עיניו. אולי ראיתי בהן אהבה באותו רגע, אבל מי יודע? נרי חושב שאם הוא היה אוהב אותנו הוא לא היה עושה את זה, וחלק ממני מסכים.
אבא שפך את השמן לתוך החור שחצב. "ואז שורפים את הלב שלה, כמו שהיא שרפה את שלנו."
הוא חטף את הנר מהעששית. הלהבה הקטנה ריחפה והבזיקה בחשכה כאילו בכוחות עצמה. האור היה כל מה שראיתי; כל מה שאני זוכרת.
"אחורה." קולו של אבא נשמע זר.
נרי ואני רצנו. האור צלל אל תוך לבה של האלה. הזמזום הפך לשאגה וריח מחליא חדר את כיסוי הפנים שלי. כל מי שגר בבית-אודם עבד על האלות בשביל שרף הדם, אבל החורשה אינה שלנו, אפילו לא של ראש העיירה אביגיר. כשלקח את השרף לעצמו, אבי גנב מכוהני המור ששלטו על העמק כולו. כשהשמיד את האלה, הוא ירק בפניהם.
אבא נקם את נקמתו, וכוהני המור נקמו בתורם. הם לקחו אותו בבוקר המחרת.
ואנחנו נשארנו לבד.
***
כשיצאנו לחורשה הסתכלתי למטה על הדרך המובילה לבית-אודם, כמו בכל בוקר, יותר מתוך הרגל מאשר ציפייה שמישהו יגיע מכיוון מעוז-הנשרים. אבי לא עמד לחזור. נרי תמיד הבחין במבט שלי, ותמיד בז.
דודה לבונה, עם רגלה הפגועה, המעיטה לרדת לעיירה. נרי ואני נשאנו את הסלים שלה לעיירה בדרך לחורשה ובחזרה, אוספים ומחלקים את חליפות העֶטֵף שהיא כיבסה והטליאה בלילה. שנאתי לצעוד ברחובות שלהם, להרגיש את עיניהם על גבי. הנה שם עלווה בת רום הבוגד. אבל היינו זקוקים לכסף. אנשים ריחמו מספיק על לבונה כדי לתת לה עבודה. מוזר. רגלה נעקצה בצעירותה כשהתרשלה ולא הידקה כראוי את העטף שלה. את אימא שלי הצרעה תפסה בין העיניים, בנקודת התורפה היחידה של כיסוי הפנים. אף אחד כבר לא זכר לרחם עליה.
נקשתי על דלת הבית הגדול ביותר בבית-אודם. ראש העיירה אביגיר תמיד הניח לנו לחכות.
נרי התנועע לצדי בחוסר סבלנות. אפילו בגיל ארבע-עשרה, הסל העמוס שנשא היה רחב יותר מכתפיו. הוא הרים את זרועו לנקוש שוב.
"אל," הזהרתי.
נרי נתן לי מבט שהתיז אש, אבל המפתח כבר חרק במנעול. רֶנַן, נכדתו הבכורה של אביגיר, עמדה בפתח. אחיותיה הצטופפו מאחוריה. הושטתי לרנן את הסל והיא בחנה את תכולתו בעין ביקורתית. אז היא עברה לבחון את נרי ואותי. גופי התקשח שריר אחר שריר תחת מבטה. היא הייתה רק בת גילי, אבל איכשהו יותר, עם עפעפיה המשוחים באוכרה אדומה ושיערה השחור העבה. אני לא הייתי מעזה. אנשי בית-אודם הניחו לנו לעבוד איתם בחורשה, אבל הם לא בטחו בנו. רנן חיפשה משהו להאשים אותנו בו, סימן לגנבה או מרמה. התכוונתי לעולם לא לספק לה סימן כזה.
רנן הפילה את המטבעות לכף ידי, נזפה באחיותיה שילכו להתלבש, וטרקה את הדלת.
אצבעותיי נסגרו לאגרוף, מחביאות את הנחושת הנוצצת בכפפת העטף שלי. רנן תמיד השליכה אלי את המטבעות, כאילו סלדה אפילו מהמחשבה לגעת בי. עשר שנים והעיירה עדיין התייחסה אלינו כמו למצורעים. יום אחד הם יבינו שנרי ואני לא דומים לאבינו. יום אחד אוכיח להם—
"מה אתה עושה?"
נרי הצמיד את אוזנו לחור המנעול, חצי-חיוך נדיר על פניו. הוא קפץ כשהבחין במבטי. "בואי נלך."
רציתי להתעכב ולהבין לאיזו צרה אחי הכניס את עצמו הפעם, אבל הוא צדק. לא יכולנו להרשות לעצמנו לאחר.
***
הייתי אמורה לשנוא את חורשת האלות יותר מכולם, אך אפילו באפלולית התמידית שתחת העלים הצפופים, אפילו עם ההמהום המאיים של הצרעות בקני המוות, אפילו כשכיסוי הפנים הקשה עליי לנשום את האוויר החריף, חלק ממני הרגיש חופשי רק כשהייתי בחורשה.
היה חופש בטלאי אור השמש שהסתננו עד לאדמה, באופן שגופי ידע את הדרך מענף לענף.
כמעט לא חלפה שנה מבלי שמישהו מהעובדים ימות או יפצע אנושות. כדי לשמר את החורשה ולהגיע למכסות השרף שדרשו כוהני המור, ראש העיירה אביגיר היה מוכרח להשתמש בכל עובד כשיר שמצא, ממשפחתו ועד לילדיו של פושע.
לא, תושבי העיירה לא בטחו בנו. אבל הם היו זקוקים לנו.
"בדקת שכיסוי הפנים שלך מהודק?"
נרי רטן. כמובן שידעתי שהוא הידק אותו, אבל הייתי חייבת לוודא.
"קדימה, שלא תאחר."
התפצלנו לצוותים שלנו, שחולקו לפי גיל. היו מקומות שרק הקטנים יכלו להגיע אליהם ומשקלים שרק הגדולים יכלו לשאת. שיטה יעילה, אבל היא הקשתה עליי להשגיח על נרי. הצוות שלי התקרב, רנן בראש, צוחקת. היה קל לזהות אותה אפילו עם כיסוי הפנים. תלתל שחור בודד הציץ מתוך חרך העיניים שלה. השמועה אמרה שאביגיר מצא לה שידוך אמיד במעוז-הנשרים.
קדימה. רציתי שהצוות ימצא אותי מועילה, לא עומדת ובוהה כמו טיפשה. גררתי סולם והשענתי אותו בזהירות על האלה הקרובה. חפרתי גומות בקרקע וקיבעתי את רגלי הסולם במקומן. כשהצוות הגיע אלי, האלה הייתה מוכנה לעבודה.
רנן פיזרה בהינף יד את ענן הצחוק של חבריה והביטה בי. "אנחנו צריכים מתנדבים."
הנהנתי. לרנן ולי הייתה ברית ללא מילים; אני תמיד התנדבתי לעשות את העבודה המלוכלכת, והיא נמנעה מלגרום לשאר הצוות לשנוא אותי.
עליתי בסולם ראשונה, שן ואדרה בעקבותיי. בתוך כמה דקות כאב מוכר התפשט בזרועותיי ובכתפיי. הבטתי לכל כיוון למקרה שצרעה תופיע. ליבי האיץ, אבל תנועותיי היו איטיות ומחושבות. כרכתי את זרועותיי סביב ענף עבה, העץ המחוספס דוקר אותי דרך העטף, ודחפתי ברגלי בכוח.
לא משנה כמה טיפסתי, מעולם לא התרגלתי לרגע שבין שמים וארץ. פספסתי נשימה בכל פעם. הרגשתי את המשיכה הפראית של הפחד עמוק בבטן, כל יום מחדש, אומרת שהיום יהיה היום בו אפול, בו הצוואר שלי ישבר על האדמה ואשאיר את נרי לבד—
ואז, כמו בכל יום, רגליי מצאו אחיזה על הענף ויכולתי לנשום שוב. נתתי לעלים לבלוע את בתו של רום הבוגד. הנערה שתחזור למטה תהיה עלווה האמיצה, זו שהקריבה מעצמה למען הצוות. הם עדיין לא אהבו אותי, אבל הם יראו שאני טובה עבורם.
ככל שהגבהתי, ענפי האלה נעשו דקים ושבירים והריח החריף התעבה. התקרבתי לקני המוות. הצרעות הבוגרות אמורות לישון במשך היום, אבל אם יכולנו לסמוך על זה, אימא שלי עוד הייתה בחיים.
פיסות שמיים נגלו אלי. הרחק מתחתי ראיתי את הצוותים האחרים בפעולה. הצוות הצעיר הצמיד סולם לאלה בחלקה הצפונית, אבל לא זיהיתי את נרי ביניהם. הוא סירב להפצרותיי שיתנדב לטפס יותר. האם באמת לא הבין את החשיבות?
התרכזי, הוריתי לעצמי, מבחינה כמה נוקשות נעשו אצבעותיי סביב הענף. לא יכולתי לרדוף אחרי נרי כל היום. המשימה שלי הייתה לאתר ענפים דקים או חולים ולכרות אותם לפני שהצרעות יתחילו לבנות עליהם קנים שעלולים להתרסק לקרקע באמצע יום עבודה. את הענפים שלא יכולתי לנסר בעצמי סימנתי בגיר כדי שהצוות יוכל לכרות אותם מאוחר יותר מהקרקע עם המסורים הארוכים. זו הייתה עבודה ארוכה ואיטית, אך השקט מצא חן בעיני; כשהמתנדבים האחרים לא דיברו זה לזה, שכחתי שהם לא דיברו איתי. על הקרקע ראש העיירה אביגיר ישב בצל והקשיב לדיווחים שהובאו אליו מראשי הצוותים. התקדמתי לכיוון חביות המים, אבל משהו גרם לי לעצור. כל ראשי הצוותים התקבצו סביב אביגיר מלבד אחת.
"איפה רנן?"
"היא אמורה לחזור כל רגע, " אמר חוֺרש, אחיו של שן, שעמד מלפני. "היא הלכה להשגיח על הצוות של—"
חורש הביט לאחור ולסתו התהדקה כשהבין למי דיבר. פניי האדימו, אבל הישרתי מבט. רואה? רציתי להגיד. רואה שאני בדיוק כמו—
צרחה.
התחלתי לרוץ לפני שיכולתי לדאוג שהתנועה הפתאומית תמשוך צרעות. אף אחד לא ניסה לעצור אותי. עובדים רצו איתי, רומסים עלים מתים ללא הבחנה.
"רנן!" צעקו הקולות סביבי. רק דבר אחד יגרום לה לצרוח ככה.
החזה שלי התהדק כשהבנתי לאן רצנו. יד קפואה טיפסה במעלה גרוני ומחצה את קנה הנשימה מבפנים. החלקה הצפונית. עובדים רצו מכל עבר. לא ראיתי את נרי. העובדים שרצו לפני עצרו באחת. איפה נרי? כבר לא שמעתי את הצרחה של רנן, רק השתנקות חסרת מילים. השתחלתי בין העובדים שקפאו, מפלסת דרך למקום שממנו נבע הבכי. ראיתי את רנן ראשונה, מקופלת על האדמה, מחזיקה את ראשה בידיה ומייבבת, כיסוי הפנים שלה ספוג מדמעות. האוכרה זלגה מעפעפיה על הבד, מכתימה אותו כמו דם. נרי כרע לצדה, רועד כולו, מעל גוף קטן ושבור. פניה וצווארה של הילדה היו מכוסים בפצעים מדממים, העור נפוח ומצהיב. זיהיתי אותה רק לפי פרחי הארגמן הקטנים שדודה לבונה רקמה על העטף שלה. קטורה, נכדתו הצעירה ביותר של ראש העיירה אביגיר. עדיין לא מלאו לה שלוש-עשרה.
לא יכולתי לשמוע דבר מעל הדם שגעש באוזניי. קולי נדחק מבעד למחנק בגרוני. "נרי?"
הוא הרים את ראשו, עיניו הפעורות אדומות. ריחו המר של השרף עלה ממנו.
"רוצח!" מישהו דחף את נרי לאדמה. "שהארס ייקח אותך. רד ממנה!"
ידיים משכו אותי לאחור. ניסיתי להילחם, להגיע לנרי, אבל הוא כבר נקבר תחת מתקפת אגרופים ובעיטות. צרחתי את שמו. מישהו אמר לי לשתוק. ואז, "מספיק!"
כאילו גל עבר בנו, ראש אחר ראש הסתובב לאחור. אביגיר היה זקן מכדי לעמוד בכוחות עצמו, אבל קולו היה רועם וסמכותי. מחרך העיניים שלו בער מבט שיכל להעלות אלה באש.
"מספיק," אמר אביגיר בקול קפוא. "קחו אותה הביתה, לאׅמהּ. והנער… כוהני המור יחליטו מה לעשות בנער."
***
אני לא זוכרת איך הם גררו את נרי מחורשת האלות, או את השעות שבהן התווכחתי עם השומר מחוץ למחסן שהוסב לבית מעצר עד שגורשתי משם. לא את הרגע בו התמוטטתי על המיטה ונתתי לדמעות לזרום.
אני זוכרת את דודה לבונה, בוכה. "הילד הזה… רק צרות… תמיד אמרתי שהוא רק צרות…"
אני זוכרת את הלילה, רסיסי שינה טרופה. חלמתי על הלילה ההוא. האלה הבוערת. אבי מלקק שרף דם מאצבעו. בכל פעם שהתעוררתי ראיתי את נרי, מביט בי בעיניים אדומות.
הבוקר עלה. לבשתי עטף ויצאתי לעבודה. בית-אודם התאבלה, אבל אפילו אביגיר לא היה יכול להפסיק את העבודה באמצע עונת איסוף השרף. השארתי את הסלים ליד הדלת. לא העזתי לעבור בעיירה היום.
קפאתי על המפתן. שני רוכבים עלו בשביל המוביל לבית-אודם. ניסיתי לפענח את פניהם מרחוק. אחד היה חורש, שנשלח למעוז-הנשרים, לדווח לכוהני המור על… על הרצח.
רצח, אמרו כולם. כיסוי הפנים של קטורה נמצא קרוע וזרוק בעלים המתים. כאילו מישהו תלש אותו מעליה, חשף אותה במכוון לצרעות.
ניערתי את פניה המושחתים של הילדה המתה ממוחי והמשכתי ללכת. השארתי את כיסוי הפנים שלי רכוס, למרות שציפתה לי הליכה ארוכה לפני שאזדקק לו. אולי אם אכסה את עצמי מספיק אצליח להיעלם.
כמו תמיד הייתי בין הראשונים בחורשה, אבל זרם חדש של עובדים הגיע בעקבותיי. כולם רצו להשקיע את הכאב שלהם באלות. הסולם שקיבעתי לאלה ביום הקודם —רק אתמול?— עוד עמד יציב. לא חיכיתי לקריאה למתנדבים. רנן לא תגיע היום. רציתי להיבלע בין ענפי האלה לפני שיבחינו בי.
קפצתי לענף מבלי למצמץ. למה נרי טעם את השרף? למעלה, גבוה יותר. הכאב היה טוב, אבל לא טוב מספיק. הייתי צריכה לדחוף את עצמי. שכל שריר יבער, שכל טיפת כוח תנוצל עד כלות. שהמחשבות יתמוססו בכאב. נרי תמיד כעס, עלי, על בית-אודם, על אבינו, על העולם. אבל לא היה בו רוע. הוא לא היה רוצח. גבוה יותר. הצעתי את עצמי לאלה, והיא קיבלה את הקורבן בחדווה.
סוף-סוף הייתי מותשת מכדי לזוז. יכולתי להתחבא כאן לנצח, בצמרת של אלת הדם. או לפחות עד שירד הלילה והצרעות יצאו לצוד. אזרתי מספיק כוח כדי לרדת חזרה, כל תנועה כדקירת סכין. זה לא הספיק. החורשה סביבי התרוקנה מאדם. אולי כולם הלכו הביתה לבכות.
אפילו על קרקע יציבה הרגשתי שאני עלולה ליפול כל רגע. גררתי את עצמי אל חביות המים, אבל הן כבר רוקנו. לא שמתי לב כמה מאוחר נהיה. התיישבתי בגבי לחבית ועצמתי את עיניי. חשבתי על נרי, בודד ומפוחד כל הלילה במחסן הנעול. הם קראו לו רוצח. גם לאבי קראו כך כשאסרו אותו, אבל הוא הרג אלה, לא אדם. כוהני המור שירדו לעמק שפטו אותו למאסר של שנה במעוז-הנשרים. הוא מעולם לא חזר לבית-אודם. מה יקרה לנרי אם הוא יימצא אשם? הייתי צריכה לדרוש מהשומר שייתן לי לראות אותו. שלא יהיה לבד.
"יש לי שאלה."
ראשי נחבט בחבית שמאחורי. מצמצתי. כמה זמן ישבתי כאן? רעלה כהה של ערב ירדה על פני העמק.
"אני מצטערת, לא התכוונתי להבהיל אותך. את בסדר?"
תפסיקי לבהות. הנערה שהתקרבה אלי הסיטה קווצות שיער ארוך וכהה מפניה, והרוח פרסה אותן כמו כנפיים. בידה הפנויה היא אספה את חצאיותיה, בד תכלת בוהק יותר מכל מה שהיה ללבונה להציע. והיא דיברה אלי.
"את לא לובשת עטף, " אמרתי בבהלה.
"הבחורים של אביגיר אמרו שימצאו לי אחד, אבל הם מתעקשים לחכות לבוקר כדי לקחת אותי לחורשה. " החיוך העייף התפתל על פניה להבעה כמעט ערמומית. "החלטתי לבוא בעצמי לראות מה הם מסתירים."
"מסוכן להיות כאן בלילה, " אמרתי. "כשהצרעות מתעוררות…"
"אבל את לא פחדת לישון כאן, הא?"
"לא ישנתי, " אמרתי, מאדימה. "אני רק… ישבתי וחשבתי."
"זה בסדר," הנערה אמרה והתיישבה לצדי, לא מקדישה אפילו מבט לעפר שהכתים את בגדיה. "זמנים קשים. גם אני הייתי רוצה קצת זמן לשבת לבד ולחשוב. לא היה מזיק לטיפשים האלה בעיירה לעצור ולחשוב קצת במקום לצעוק כל הזמן." היא הביטה בי, נבוכה פתאום. "בטח העלבתי עכשיו את בני הדודים שלך בפנייך. אני מצטערת. אני לא יכולה לשפוט אנשים אבלים —רק שזו העבודה שלי, בערך— אבא שלי תמיד אומר שאני מדברת לפני שאני חושבת— "
"לא." והבנה פשטה בי. פני עדיין היו מכוסים. הזרה הזו לא ידעה מי אני. "הם לא קרובים שלי."
"אביגיר הגיע למסקנה ושכנע את עצמו שהיא האפשרות היחידה. אבל זה נראה לי מורכב יותר מזה. מדובר בילדים!"
"נרי וקטורה?" קולי רעד.
היא הנהנה בכובד ראש, עיניה הגדולות עלי. "אביגיר —כל מי שדיברתי אתו בעיירה, למען האמת— בטוח שהנער רצח את קטורה. אבל היחידה שבאמת הייתה שם, אחותה רנן, מסרבת לדבר איתי. היא רק יושבת בחדר שלה ובוכה."
"זו הסיבה שאת כאן?" שאלתי, מבולבלת. "כוהני המור שלחו אותך לחקור את המוות של קטורה?"
"הייתי נעלבת מההפתעה בקולך, אבל אביגיר היה הרבה יותר גרוע. הוא נהיה כל כך אדום שחששתי שהזקן שלו יעלה באש. אני מניחה שאני לא מי שהם ציפו לקבל כשביקשו כוהן לחקירת רצח. " היא רכנה לכיווני, כאילו כדי לגלות לי סוד. "אל תספרי לאף אחד, אבל זה קרה דיי בטעות."
הרגשתי כאילו היא מדברת בשפה זרה. אבל לא רציתי שהיא תפסיק לדבר. "איך יכולת להגיע לכאן בטעות?"
"חורש בן נשר הגיע למעוז-הנשרים באמצע הלילה והזעיק את אבי, שהיה עסוק בלצעוק עלי. נראה לי שהוא פשוט רצה לחזור לישון. הוא אמר שאם אני מתעקשת להתגנב החוצה בלילות, אני יכולה לפחות להביא תועלת בדרך. הוא חשב שזה יהיה מקרה פשוט— רוצח, נרצחת, עדה. כל מה שהייתי צריכה לעשות זה להקשיב לאנשי העיירה ולתת להם את התשובה שרצו לשמוע."
היד הקפואה טיפסה שוב במעלה גרוני. גורלו של נרי יכול להיחתם בכזו קלות דעת, רק בגלל שכוהן התעצל?
"ומה את חושבת?" הצלחתי לשאול.
"אני חושבת שלא אוכל להחליט לפני שאגלה את הסיפור המלא. אני רוצה לראות את כיסוי הפנים הקרוע של קטורה, את המקום שבו היא מתה. את הצרעות שהרגו אותה."
"אני מקווה שלעולם לא תראי את הצרעות," לחשתי.
"שמעתי שהאנשים כאן מפחדים מהן, אבל לא היה לי מושג עד כמה. אני מופתעת שאת מצליחה לנשום עם הדבר הזה על הפנים שלך." היא קימטה את גבותיה בריכוז. "איך אתם יכולים לבוא לכאן בכל יום, כשרק חתיכת בד מגינה עליכם?"
"איזו ברירה יש לנו?"
"אביגיר אמר שלא עוברת שנה מבלי שבית אודם מאבדת כמה אנשים לצרעות, אבל המוות הזה הוא הראשון שגרם לו להזעיק את הכוהנים." היא שיחקה בשרוך השקיק שהיה תלוי על חגורתה. נראה שהוא הכיל בקבוקון בושם.
"את לא יכולה להעמיד צרעות לדין."
"אני יכולה להעמיד לדין אנשים." היא השעינה את ראשה על החבית ליד ראשי. "לא הייתי נוגעת בשרף אם הייתי יודעת מה מחירו האמתי. זה מרגיש טוב בהתחלה, אבל קשה לחשוב. והתאכזבתי שהוא לא גרם לי לראות דברים מעבר לזמן."
"חזיונות של העתיד?" ניסיתי להסתיר את חוסר הנוחות שהרגשתי. "זו סתם אגדה."
"ושל העבר," היא חייכה.
"בשביל זה התגנבת החוצה אתמול בלילה?"
היא צחקה, והצליל מצא חן בעיני. "לא, לא. הייתה לי פגישה. אבל האנשים שאני מתרועעת איתם לא מוצאים חן בעיני אבא שלי. הוא חשב שלשלוח אותי לעיירה שכוחת אל —בלי להעליב— ירסן אותי וירחיק אותי מהם. אבל האמת היא שדיי התרגשתי מכל עניין החקירה… כלומר, עד שראיתי את ההורים של קטורה בוכים."
רציתי לשאול אותה עוד, לשמוע עוד, אבל צליל צעדים מתקרבים קטע אותי.
זיהיתי את חורש וכמה מהבחורים האחרים מהעיירה קוראים לעברנו. "גברת סהר?"
"אה, כן, " אמרה הנערה לצדי. "הכלבים עלו על הריח שלי."
"גברת סהר! את לא אמורה להיות כאן. לא בלילה לבדך!"
"אבל אני לא לבד!" היא קראה אליהם, קמה והברישה את האבק מחצאיותיה. היא הושיטה לי את ידה ועזרה לי לקום. הגוף שלי עדיין כאב מהטיפוס, אבל מגע ידה השאיר טביעה שיכולתי להרגיש גם אחרי שהיא שחררה אותי, אפילו מבעד לכפפה.
"לא בטוח להיות כאן בלילה, " חורש אמר. הוא הבחין בי וצמצם את עיניו. "בבקשה, חזרי אתנו לעיירה. "
היא נאנחה ואספה את חצאיותיה שוב, ממלמלת הסכמה. היא פנתה אלי. "תודה לך על השיחה."
"גברת סהר, " חורש אמר, חסר סבלנות.
"אני סהר, דרך אגב. סהר בת עינעד הכוהן." היא חייכה אלי שוב, והניחה לבחורים להוביל אותה לכיוון בית-אודם.
חורש התעכב מאחור. בפעם הראשונה מזה עשר שנים, הוא פנה אלי ישירות. "את. ראש העיירה אביגיר רוצה לדבר אתך."
***
אחרי כל הבקרים שבהם עמדתי על מפתן ביתו של אביגיר ציפיתי שהבית יבלע אותי. דמיינתי מסדרון אינסופי ועשרות חדרים. אבל הדרך שבה חורש הוביל אותי נגמרה לפני שהספקתי ללטוש עיניים כראוי. דלת נפתחה, ואני מעדתי פנימה.
"אני רוצה לראות את אחי," אמרתי לפני שהייתה לי ההזדמנות לאבד אומץ.
"שבי," אמר אביגיר.
"אני רוצה לראות אותו."
"אם תמשיכי ככה, תראי אותו על הגרדום."
התיישבתי באי רצון על קצה הכיסא שמעבר לשולחן העבודה והכרחתי את עצמי להישיר אליו מבט. אביגיר פכר את ידיו על גבי השולחן. עיניו היו שקועות בארובותיהן, חסרות אור. את הקיר מאחוריו עיטר אריג שהשתפל מהתקרה; עץ המשפחה שלו, רקום באדום ובשחור כענפיה של אלת דם. דורות על דורות של מנהיגי בית-אודם רקמו את שמותיהם ושמות ילדיהם. כל עלה נשא שם.
"עינעד הכוהן שלח ילדה לשפוט במקומו, והילדה מתמהמהת."
"היא רוצה לעשות את הבחירה הנכונה," אמרתי.
"היא רוצה להרגיש עוצמה." הוא ירק את המילה האחרונה כאילו היה לה טעם מר. "למנוע מאתנו את הצדק רק בשביל שתוכל לבחור בעצמה. או אולי רק כדי להרגיז את אביה."
"נרי לא עשה את זה. הוא לא רוצח."
אביגיר קם ופנה אל האריג. הוא עקב באצבעו אחר הקו שחיבר בין שמותיהן של קטורה ורנן. "איבדתי נכדה אחת. האחרת שבורה מאבל. רנן אהבה את אחותה. את מעזה להגיד לי…"
"איש לא יודע מה קרה." אצבעות קפואות שלחו צמרמורות במורד גבי. "רק רנן יודעת, והיא—"
"אני יודע מה קרה!" קולו הרועם של אביגיר הדהד בחדר העבודה, והוא פנה שוב לכיווני. "נרי בן רום האכיל את קטורה שלי שרף גנוב, תקף אותה ותלש ממנה את כיסוי הפנים. הוא נטש אותה לצרעות. זו האמת היחידה, לא משנה כמה סהר בת עינעד תנבור באדמה."
"הוא לא מסוגל לזה."
"אני לא חושב שאת מבינה. לא אכפת לי למה אחיך מסוגל."
הבטתי בו לרגע ארוך, מבולבלת. "אני רוצה לראות אותו. הוא לגמרי לבד."
"אני אתן לך לראות אותו," אביגיר אמר בשקט. "בתנאי אחד."
"כל דבר."
"סהר תתייאש מהחורשה בקרוב ותתחיל לפנות לאנשים. היא תרצה לדעת איזה מין אדם הוא נרי בן רום, ואת תספרי לה. תגידי שהוא נער הרסני ומלא שנאה, שהוא עשוי מאותו חומר כמו אביו הבוגד. שהוא נטר טינה למשפחה שלי מאז שהיה ילד."
"לא, " אמרתי, אבל הצליל נבלע בשטף המילים של אביגיר.
"ספרי לה שאחיך אלים וחסר שליטה. שהוא גונב שרף מהאלות דרך קבע ומזניח את עבודתו. שהוא מפחיד אותך."
"לא," אמרתי. "אני לא יכולה. היא תרשיע אותו. נרי מעולם לא התנהג ככה, אני—"
"זו הבחירה שלך, עלווה בת רום." עשר שנים של ארס ובושה הכבידו על שמי, ושמעתי כל שנייה מהן בקולו. "חבקי את אחיך פעם אחת אחרונה, או שתעזבי את בית-אודם עוד הלילה, לנצח, לבדך."
***
המחסן היה חשוך. הם לא הביאו לו אפילו נר. רציתי לבקש אחד, אבל שמעתי את התשובה במוחי עוד לפני שפתחתי את הפה. אי אפשר לסמוך עליו עם אש. כפי שהיה אסור לסמוך על אביו.
השומר —הלילה זה היה שן בן נשר— סגר את דלת המחסן והשאיר אותנו לבד.
"נרי?"
אין תשובה, רק נשימות רדודות. צעדתי קדימה עד שזרועותיי מצאו אותו. עדיין כל כך קטן. אחזתי בו זמן מה, מחכה שעיני יסתגלו לחשיכה, מחכה שיגיד משהו.
"נרי? אתה בסדר?"
"לא חשבתי שתבואי."
"בטח שבאתי," אמרתי. "הם לא רצו להכניס אותי—"
"בהתחלה שמעתי אותך רבה עם השומר. ואז נעלמת…"
"אני כאן." ניסיתי לחבק אותו כמו כשהיינו ילדים, כשהמוות והאובדן איימו למחוץ אותנו. לטוות מעצמי פקעת שתגן עליו. אבל הוא לא נתן לי להגן עליו כבר שנים.
"לא הרגתי אותה." הוא נשמע כאילו דיבר מתוכי. החזה שלו עלה וירד כנגדי.
"אני יודעת," אמרתי. אבל האם באמת ידעתי? קולו היה כל כך צרוד ומרוחק, נטול רגש. הוא הניח לי לחבק אותו, אבל לא חיבק חזרה. ריחו המר של השרף עדיין עלה ממנו.
"את לא מאמינה לי?" נרי השמיע צליל בין צחקוק ליפחה. "את לא מאמינה לי. זה בסדר. אני מת בכל מקרה."
"אל תגיד את זה, נרי."
"שאת לא מאמינה? או שאני מת? כי הם הולכים להרוג אותי, עלווה, לא משנה מה תגידי להם. הם לא מוכנים להקשיב." הוא לקח נשימה עמוקה וצחקק. "אביגיר יעשה הכל בשביל שרנן תצא מזה בלי עונש."
"מה קרה לך?" הרחקתי אותו ממני. הוא מעולם לא התנהג כך לידי. "נרי, אתה לא הולך—"
"לפחות הם השאירו לי את זה." הוא הניח משהו קריר וקשה בידי. "זה פחות חזק ככה מאשר ישר מהעץ, אבל עדיין עושה את העבודה."
הריח המר הקשה עליי לנשום. זו הייתה צנצנת מלאה שרף, אחרי שעורבב בשמן מעל להבה כדי לשמור אותו רך ונארז למשלוח. המחסן היה מלא בצנצנות כאלה.
דמעות זעם צרבו את עיני. "כמה זמן?"
"את חושבת שאני רוצח, אבל השרף זה מה שאכפת לך ממנו?"
"נרי, הם כבר חושבים שאנחנו כמו אבא. אסור לנו לתת להם סיבה."
"אולי אני כמו אבא."
"אל תגיד את זה!" נהרות חמימים זרמו על הלחיים שלי. אפילו בחורשה לא היה לי קשה כל כך לנשום. "הוא עשה דבר נורא. אנחנו צריכים את האלות. הפרנסה של בית-אודם תלויה בהן. בזכות האלות כוהני המור זקוקים לנו."
"שהארס ייקח את בית-אודם. שהארס ייקח את כוהני המור. מה הם אי פעם עשו בשבילנו? הלוואי שאבא היה שורף את כל החורשה, לא רק אלה אחת."
"תפסיק." רעדתי כל כך שהייתי מוכרחה להתיישב. כל הפעמים שהזהרתי אותו… שפחדתי עליו… "אתה אפילו לא מתחרט?"
"למה את מכריחה אותי לחשוב על זה?" הוא נחת לצדי בחבטה. "אני לא הרגתי אותה! אבל אני לא מצליח להפסיק לראות אותה מתה. השרף הוא הדבר היחיד שעוזר."
לא יכולתי לדבר. החזה שלי הרגיש כאילו הוא עומד להתפקע.
"בסדר," נרי אמר. "בסדר, אני אספר לך מה קרה. אולי אז תאמיני לי. קטורה תפסה אותי עם השרף לפני כמה ימים. במקום להלשין, היא רצתה לנסות גם. זה מוזר… אף פעם לא באמת ראיתי אותה עד שהיא ראתה אותי. "
בחשכה דמיינתי את עיניה הגדולות של סהר, הדרך שבה הניחה את ראשה ליד ראשי. חשבתי שאני יכולה להבין. אבל המילים של נרי הדהדו בראש שלי, גוברות על הזיכרון. אולי אני כמו אבא.
"אז לקחתי אותה לפינה שקטה בחלקה הצפונית וכל אחד מאתנו טעם קצת שרף. ואני הרגשתי כמו שזה תמיד גרם לי להרגיש, אבל קטורה— עלווה? עלווה?"
לא הצלחתי לנשום. אולי אני כמו אבא, שוב ושוב. עשר שנים של עבודה התפרקו לי בידיים, משאירות אותי עירומה וקפואה, כמו עץ שהשיר את עליו. תפסיק, רציתי לצעוק, תפסיק להגיד את זה. אבל הלב שלי דפק מהר מדי. לא יכולתי לדבר מרוב רעד.
"עלווה, את בקושי נושמת. את חייבת להירגע. לעזאזל. אני מצטער—"
נרי השעין את ראשי לאחור והביא את הצנצנת לשפתי. ניסיתי לירוק את הנוזל המר, אבל הייתי חלשה מכדי להילחם בו. מותשת.
"אני מצטער. זה יעזור לך להירגע. אני מצטער."
דלת המחסן נפתחה. "מה קורה כאן?"
אור מהלפיד שבחוץ הציף את המחסן, חושף את פניו של נרי. ואני ראיתי.
צבעים התערבלו בשדה הראייה שלי. הייתי עדיין במחסן, אבל גם בעשרות מקומות נוספים בו זמנית. ראיתי את נרי ואותי, יושבים על הרצפה בבית הישן, ואימא שרה לנו. שמעתי את אבא צורח. רצתי אחרי נרי כשטרק את דלת ביתה של לבונה, ושמעתי את עצמי צועקת בעקבותיו. עמדתי בחורשה, בלילה, ודמות קטנה התגנבה בעקבותיי ובעקבות אבי. ראיתי את הלהבות. ראיתי את החיילים של כוהני המור לוקחים אותו למחרת. עמדתי בחורשה באור יום, וראיתי את קטורה פותחת את כיסוי הפנים שלה, רק מעט, כדי לטעום את השרף.
"אתה מבטיח?" היא צחקה.
"אם את מבטיחה."
קטורה עצמה את עיניה, וכשפקחה אותן כשלה לאחור. "מה זה? מה קורה?"
נרי רץ אליה. "את בסדר?"
היא מצמצה, מרימה ידיים לפניה, נוגעת בתמונות שרק היא ראתה. "מה זה? למה אתה… אני רואה אותך, אבל… נרי, מה עשית לי?"
העלים רחשו, ופתאום רנן הייתה שם. "למה אתם לא עם הצוות שלכם?"
קטורה הביטה בה ונפלה. "רנן? מה את עושה? של מי המיטה הזאת?"
רנן נשמה בחדות. "שקט."
"מי זה שם לידך? חורש בן נשר? למה את—"
"אמרתי שקט!" רנן צעקה והסתערה לעברה.
קטורה התחילה לבכות. "אני לא מבינה…"
"תשתקי," רנן אמרה, דוחפת את נרי הצידה. היא משכה את אחותה מהעורף. "אמרתי לך לשתוק!"
נרי עמד, המום. ראיתי שנייה לפניו, שתי שניות לפני רנן, שכיסוי הפנים של קטורה נפתח לגמרי.
ואז נשמע הזמזום. ארבע, חמש, שש צרעות טסו למטה, כנפיהן הכסופות מטושטשות מרוב מהירות. הן הריחו עור חשוף.
"עלווה? עלווה?"
יד קרירה על המצח שלי. ראיתי את נרי —נרי של ההווה— רוכן מעלי. לא זכרתי שנרדמתי.
עיניי התמלאו בדמעות חדשות. "אני כל כך מצטערת."
"את בסדר, עלווה?" קולה של סהר. התיישבתי בזהירות והסתובבתי לכיוונה. היא יודעת את השם שלי עכשיו. ניצוץ של זיהוי עבר בעיניה הגדולות. הצבעים התערבלו שוב, וראיתי את סהר צועקת על גבר מזוקן בגלימות כוהן. ראיתי אותה לוקחת את ידה של מישהי ורצה אל תוך החשכה.
"סהר," לקחתי את ידיה. "אני יודעת שאבינו בוגד ושאין לך סיבה להאמין לנו. אבל בבקשה, תקשיבי לי."
"יהיה בלתי אחראי מצדי לגבות ממך עדות כשאת תחת השפעת שרף," סהר אמרה, ואז נכנעה לחיוך שפרץ על פניה. "אבל אני לא יכולה להתאפק. זה עבד? באמת ראית חזיונות מהעתיד?"
"מהעבר," אמרתי. "את… עדיין מוכנה להקשיב לי? אפילו ש—"
"אף אחד אף פעם לא הקשיב לי כמו שאת הקשבת," סהר אמרה, מסמיקה. "אני חייבת לפחות להחזיר את הטובה. קדימה, אני מתה לדעת."
סיפרתי לה כל מה שידעתי, כל מה שראיתי. כשהגעתי לחלק על הבחירה שהציב לי אביגיר —העסקה שבאותו רגע הפרתי— סהר קיללה בקול. שאר הזמן עיניה היו תלויות בי, מרוכזות לחלוטין.
"אני מאמינה לך," היא אמרה כשסיימתי. "אולי אני לא אמורה, אבל הגרסה הזו מסתדרת עם כל הרמזים."
הבטתי בנרי. האדום התחיל לדהות מעיניו. הן היו מלאות בדמעות.
נרי יישלח למאסר של חודש במעוז-הנשרים, סהר הסבירה לי בדרכנו החוצה, כדי לפצות על השרף הגנוב. עונש כואב, אבל הוגן. הוא יישאר במחסן עד הבוקר כדי שסהר תוכל להשיג את הצווים הדרושים. שן בן נשר הבריח את דלת המחסן מאחורינו מבלי להסיר מאתנו את עיניו.
פגשתי את מבטו והצבעים התערבלו. ראיתי את חורש אוחז בכתפיו, אור הלפיד מאיר את השנאה על פניו. "אם ניתן לכלבה ממעוז-הנשרים להחליט, הרוצח ילך חופשי. אנחנו חייבים לטפל בו בעצמנו, שן. אתה מבין אותי?" הוא שלף סכין מחגורתו. "לפני שהבוקר יעלה. "
"סהר." אחזתי בזרועה. "אסור להשאיר את נרי לבד."
היא הבינה אותי מיד. בד התכלת הבוהק של חצאיותיה התנופף כשהיא הסתובבה, חיוך מנומס על פניה. "אתה יודע, שן, לא נראה לי שגביתי ממך עדות עדיין."
שן גמגם תשובה לא החלטית, וסהר סימנה לי מאחורי גבה לרוץ. אבל לאן? הייתי זקוקה להסחה, משהו דחוף מספיק כדי לגרום להם לשכוח מנרי. משהו שלאנשי בית-אודם אכפת ממנו יותר מאשר מהצדק המעוות שלהם.
הייתי זקוקה לאש.
***
רוצי. עשר שנים ניסיתי לגרום להם לראות אותי. הלילה שמחתי להיות בלתי נראית. העיירה ישנה. לי היה רק דבר אחד להפסיד.
לא הייתי כמו אבי. שנאתי אותו, את הכעס והאימה. שנאתי שהוא נעלם ואף פעם לא מצא את האומץ לחזור. אבל יכולתי ללמוד ממנו. הוא היה אומר לי לשרוף את הלב של בית-אודם לפני שהעיירה תשרוף את לבי.
החורשה נגלתה לעיני. חיים שלמים בין הענפים. אני מצטערת, חשבתי, אבל כבר הגעתי להחלטה. השלכתי גפרור אחר גפרור אל כרי העלים המתים וצפיתי בעולמי עולה בלהבות.
פגשתי את נרי וסהר על השביל העולה מבית-אודם. מתחתינו העיירה נלחמה לכבות את השריפה. רציתי לשאול את סהר איך היא נפטרה משן, אבל לא היו לי המילים. היא רק חייכה אלי וליטפה את השקיק עם הבקבוקון שהיה קשור לחגורתה. "לא באמת חשבת שאבי ישלח אותי לעיירה שכוחת אל —בלי להעליב— בלי שום דרך להגן על עצמי?"
"תודה," אמרתי. עצב מסוג חדש התפשט בחזה שלי כשהבנתי שלעולם לא אראה אותה יותר.
לקחתי את ידו של נרי. חורשת אלות הדם בערה מאחורינו. הזריחה שרפה את האופק מלפנינו. לא ידענו לאן אנחנו הולכים, אבל כל מקום יהיה עדיף על בית-אודם.
"חכו," סהר קראה בעקבותינו. שנינו הסתובבנו אליה. "משהו אומר לי שאבי לא ישמח לראות אותי בזמן הקרוב, וכבר פספסתי את הפגישה שלי, אז… אכפת לכם אם אצטרף?"