אלופת ההמתנה ללא נודע
עוד שבוע מתיש נגמר. עוד שבוע התפוגג כלא היה. יוליה פתחה את דלת חדר האמבטיה ויצאה ביחד עם כל האדים, מותירה אחריה שובל עקבות רטובות. כשהמגבת עדיין עוטפת את שיערה המתולתל והחלוק עדיין לגופה, היא התיישבה על הספה הזוגית בסלון והדליקה את הטלוויזיה. כמו בכל ערב חמישי, היא נאבקה למצוא את החשק לצאת. מצד אחד, ערבי חמישי היו ה-ז-מ-ן ליציאה תל אביבית והיות והיא גרה בדירת יחיד במרחק שלוש יריקות מהסנטר, לא היו לה יותר מדי תירוצים לא לצאת. מצד שני, קשה לומר "לא" לזמן איכות עם נטפליקס, כוס יין ובובי, הכלב החמוד ביותר בעולם. בובי קפץ על הספה והתיישב לצידה. הדילמה נפתרה. הערב נשארים בבית לרבוץ מול הסדרה שלנו.
יוליה לחצה על "פליי" ועוד לפני שהתנגן הפתיח, נשמעה נקישה על הדלת. זאת היתה אחת מהנקישות המהוססות והשקטות האלה ששייכות לאדם שספק לא רוצה להפריע, ספק מתחרט שהוא הקיש על הדלת ותיכף מתכוון לברוח. יוליה קמה מהספה וניגשה לדלת הכניסה. היא ידעה מי עומד בצידה השני. אם זה לא היה הוא, סביר להניח שהיא היתה מתעלמת או מעמידה פנים שהיא לא בבית, אבל לא היה לה לב לתת לו לעמוד בחוץ, מפוחד ומבולבל.
מבלי לטרוח לבדוק בעינית שזה אכן הוא, יוליה פתחה את הדלת. "היי שמואל."
"מי זה שמואל?" שמואל שאל. הוא עמד מולה בחליפת הטרנינג האפורה שלו ובגרביים.
"אתה שמואל. דיברנו על זה גם אתמול וגם ביום שלפני זה," היא הזכירה לו.
"אני לא זוכר." מצוקה ברורה ניבטה מעיניו החומות של שמואל, שגירד בזקן האפור המדובלל שלו.
"קוראים לך שמואל. אתה שכן שלי. אתה גר בדירה 7, בדיוק מעליי," יוליה חזרה על המנטרה הקבועה שנאמרה לפחות כמה פעמים כל שבוע.
"אני לא גר כאן?" שמואל הצביע על פנים הדירה שלה. "רגע, מי את?"
"אני יוליה, השכנה שלך. אני גרה כאן. וזה," יוליה הצביעה על בובי שזקף שתי אוזניים שחורות ופרוותיות בעודו רובץ על הספה, "בובי, הכלב שלי."
"איפה עדנה?" שמואל הביט בה כאילו הנשמה שלו כולה מנסה להיאחז בה.
יוליה רצתה לספר לו שאשתו עדנה נפטרה כבר לפני חמש שנים, כפי שהיא הזכירה לו בכל פעם בה הוא התבלבל, אבל הערב פשוט לא היו לה כוחות לשבור לו שוב את הלב. שיחשוב שעדנה עדיין בחיים אם זה מה שיעלה לו חיוך על השפתיים. אז מה? זה כזה נורא? בינה לבין עצמה היא תהתה מה מכאיב יותר: לשכוח את האדם, ב"ה" הידיעה, שפעם היה העולם ומלואו או לחיות את שארית החיים עם לב אבל ושבור שמאס בהכל?
"עדנה בחופשה באיטליה, היא עם חברה טובה, עושה חיים," יוליה ענתה.
"איטליה?" הגבות האפורות הדקות שלו התרוממו ופגשו את מצחו המקומט.
"כן. אתה רוצה להישאר כאן קצת ולראות ביחד משהו בטלוויזיה?"
"לא, אני אחזור הביתה. מוזר, הייתי יכול להישבע שאני גר כאן." הוא נאנח ושפשף את מצחו חרוש הקמטים.
"אתה רוצה שאעזור לך לחזור הביתה?" ייסורי המצפון הקבועים שוב תקפו אותה. הוא כל כך היה משוכנע שהדירה שלה היא בעצם הדירה שלו, עד שהיא בעצמה כמעט האמינה בזה.
"לא, לא, זה בסדר, יוליה," הבלבול והפחד נעלמו מהעיניים החומות של שמואל, גם אם באופן זמני.
יוליה סגרה את הדלת בלב כבד. לפני שנתיים, כשהיא עברה להתגורר בבניין של שמואל בלב תל אביב, הוא ביקר בכל הדירות וביקש מהשכנים לתרום בגדים ישנים בשביל משפחות נזקקות. האלצהיימר שלו, שהיה אז בתחילת דרכו, החליט להעניק לו כמה חודשי חסד אחרונים לפני ההשתלטות העוינת. שמואל ניגש לדלתה של הדיירת החדשה בחליפת העסקים שלו במראה טיפ-טופ וסיפר לה על הפרויקט הקהילתי אותו הוביל. אדם חייכן, מצליחן כזה, איש עסקים ממולח שרגע אחרי הפרישה, החליט להקדיש את זמנו לעזרה לאחרים. כן, אז שמואל עדיין היה שמואל. יוליה נשבתה בקסמו האישי המיוחד. כמה חודשים לאחר מכן, הוא הגיע לבקר אותה והנחית עליה את פצצת האלצהיימר. הוא סיפר לה שהוא היה אבא מחורבן לשלושת ילדיו (הצעיר מביניהם בן שלושים, כמוה) והם החליטו לנתק איתו קשר אחרי שאימם נפטרה מסרטן. במקום לגדל אותם, הוא היה עסוק בנסיעות העסקיות שלו ובקושי היה בבית. הוא באמת האמין שהאלצהיימר שלו הוא עונש על העוול שגרם להם. כל הטוב שעשה לאחר הפרישה לא שכנע את האלצהיימר שמדובר כאן באדם שמנסה לכפר על כל הדברים הרעים שעשה בעבר. יוליה הפצירה בו לדבר עם ילדיו. הם חייבים לדעת על מצבו, התעקשה. אבל בכל פעם בה ניסתה, שמואל מלמל שמאוחר מדי, שהוא לעולם לא יזכה לקבל הזדמנות שנייה. היא רצתה לעזור לו יותר מהכל, אבל אפילו לעצמה היא לא היתה מסוגלת לעזור.
*
אם מישהו היה אומר ליוליה שככה יראו החיים שלה בגיל שלושים ושתיים, היא היתה צוחקת לו בפרצוף. היא הרי היתה אמורה לכבוש את העולם הגדול שם בחוץ. כולם תמיד אמרו לה שיש לה את כל מה שדרוש כדי להצליח. מרגע שנולדה, ההורים שלה אמרו לה שהיא מיוחדת, שהיא נועדה לגדולות. בספר המחזור בתיכון צפו לה עתיד מזהיר, אפילו רופא השיניים שלה, שהכיר אותה כשעוד האמינה בפיית השיניים, אמר לה שהיא תגיע רחוק. ההורים שלה מעולם לא פירטו לאילו גדולות בדיוק היא נועדה. גם כשהיא ניסתה לשאול את שאר "רואי העתידות" מה כל כך מזהיר בעתיד שצפו לה, הם לא הבינו למה התכוונה.
"אנשים מרגישים דברים כאלה," אמרו לה. "הם יודעים מתי הם עומדים ליד אדם יוצא דופן שאמור לעשות דברים חשובים בעתיד. לך יש את זה ובגדול."
מה שזה לא היה שהם טענו שהיה ברשותה, גרם לה בעיקר לאומללות: אף ילד לא רצה להיות חבר של זו שנועדה לגדולות. ככה יצא שמשהו שהיא כלל לא ייחסה לעצמה גרם לה לבלות את רוב הילדות לבד עם המחשבות שלה או עם מורים פרטיים וכל מיני מומחים שעזרו לה לממש את הפוטנציאל האדיר שטענו שיש לה. היא בסה"כ רצתה להיות ילדה כמו כולם, לשחק בחוץ, לעשות דברים שילדים עושים, ללכת לימי הולדת ולאכול ממתקים, אבל מסתבר שמי שנועד לגדולות לא יכול לבזבז זמן יקר ובטח שלא להיות ילד. הזמן קצר ומהמלאכה מרובה.
כל לילה, כששכבה לבדה במיטה, יוליה הפריחה משאלות ובקשות שרק לחושך מותר היה לשמוע. היא רצתה שיקרה נס והזמן יקפוץ קדימה, לנקודה בה כל הגדולות יקרו. מה הטעם בלהיות ילדה אם אין עם מי לשחק? הבדידות היתה קשה מנשוא וחוץ מלהמתין לעתיד המזהיר שהתעתד להגיע ולציית להוראות שניתנו לה, לא היה לא יותר מדי מה לעשות. יוליה חיכתה וחיכתה לאותו דבר עצום ועמום בתקווה שהוא יציל אותה מהבדידות. בינתיים, היא חזרה הביתה עם מאיות כפי שהבטיחה להוריה, התאמנה על הפסנתר עם תרצה הרודנית קרוב לשבע שעות בשבוע, הגבירה מתמטיקה, פיזיקה, ביולוגיה וכימיה (אם זה היה תלוי בה, בטח היתה בוחרת בספרות ובשפות) והיתה הבת המושלמת.
הזמן החליט להקשיב לה והתקדם בקצב מסחרר. יום רדף יום, שנה רדפה שנה ויוליה לא וויתרה: היא המשיכה לחכות ולחכות. היא הפכה לאלופת ההמתנה ללא נודע, כי בניגוד לאנשים אחרים, היא לא פחדה ממנו: הלא נודע של יוליה בוודאות היה טוב. לא ייתכן שכל כך הרבה אנשים טעו, נכון?
בגיל עשרים וחמש הגיעה הצעת העבודה בלונדון. ההורים שלה היו משוכנעים שסוף סוף זה קורה—בקרוב העולם כולו יידע מי זו יוליה. בזמן שכולם בארץ לא הסתירו את הקנאה שלהם, יוליה מצאה את עצמה הולכת יום יום למשרד נוצץ ועושה משהו שהוא לחלוטין לא יוצא דופן או ראוי לציון. כשהיא דיברה עם ההורים שלה בטלפון, היא יכלה לשמוע את הגאווה בקול שלהם. בזמן שהיא היתה עוד בורג קטן בתאגיד ענק, ההורים שלה היו משוכנעים שהבת שלהם משנה את העולם ללא היכר. אחרי שנתיים של יותר מדי שעות נוספות, יותר מדי אלכוהול בפאבים רועשים ויותר מדי דייטים כושלים, יוליה החליטה לעבור לברלין, בתקווה ששם ממתין לה העתיד המזהיר שצפו לה. אבל ברלין בסה"כ היתה תפאורה אחרת לאותה ההצגה. בסופו של דבר, היא חזרה לתל אביב.
אז כן, על הנייר יוליה היתה סיפור הצלחה: עם קריירה בינלאומית ומשכורת חודשית עם הרבה אפסים בסוף, כל מי שהכיר אותה די קינא בה, אבל בחיים האמיתיים, יוליה סתם היתה עוד אחת שמוכנים לשלם לה הרבה כסף. היא לא עשתה שום דבר מיוחד, לא תרמה יותר מדי לעולם ובטח שלא הצילה דובי קוטב. בגיל שלושים ושתיים, יוליה היתה גרסה מבוגרת יותר של אותה ילדה קטנה עם פוטנציאל גדול שאיכשהו תמיד נשארה לבד. חוץ מבובי, שמואל השכן עם האלצהיימר, שני הורים שלא ממש הכירו אותה וכמה חברות רווקות אחרונות איתן היא עדיין יכלה לצאת, החיים שלה היו די ריקים.
*
יוליה לחצה שוב על ה"פליי." הגיע הזמן לצפות בעוד פרק של ויס א ויס. הטלפון שלה רטט. עוד הודעת ווטסאפ. כיאה לבת דור המילניאלס הסובלת מ-FOMO, היא לא עמדה בפיתוי והציצה לראות מי כתב לה. אחחח, זאת רק דנה…לרגע היא קיוותה שההודעה היא מעומרי, אותו הכירה לפני יומיים באיזה מיטאפ תל אביבי. הוא ביקש את המספר שלה, אבל עדיין לא טרח לכתוב לה. דנה שאלה אם מתחשק לה לצאת איתה ועם נוגה. יוליה הניחה את הטלפון בצד ושוב התחילה לכאוב לה הבטן. לצאת או לא לצאת? בובי, שכבר ידע מה מתחולל בתוכה, השמיע נביחה קטנה והביט בה בעיניים מפצירות. הוא הניח את אחת הכפות שלו על השלט וכשכש בזנב. היא ניסתה להסביר לו שמותר לה לצאת וקצת להנות אחרי שבוע שלם של עבודה, אבל הוא לא נראה משוכנע במיוחד.
היא כתבה לדנה שהיא תנסה להצטרף אליהן מאוחר יותר והלכה לחדר להתלבש. היא לבשה את שמלת השיפון הצהובה אותה קנתה בברצלונה ובחנה את עצמה במראה. הצהוב העז גרם לחיוורון התמידי שלה לבלוט פחות. בפעמים הבודדות בהן ניסתה להשתזף ולקבל מעט צבע, היא חזרה הביתה אדומה וכאובה. זו היתה דרכו הלא מעודנת של הטבע לומר לה שהיא נולדה עם עור בהיר מסיבה מסוימת. יוליה סידרה את התלתלים שעדיין היו רטובים כששוב נשמעה נקישה על הדלת. היא שמעה את בובי רץ ונובח בכניסה. בהתחלה היא חשבה שזה שוב שמואל, שבטח הספיק לשכוח את כל מה שהיא סיפרה לו, אבל ממתי בובי הזקן מתרגש מעוד ביקור של שמואל?
"רגע!" יוליה קראה מהחדר. היא סיימה להתארגן ורצה לכיוון הכניסה. כשהיא פתחה את הדלת, היא הופתעה לגלות מולה גבר צעיר. הוא חייך אליה חיוך מבויש עם שתי גומות בקצוות ונשך את השפתיים הדקות שלו.
"אה, אני ממש מצטער שאני מטריד אותך בחמישי בערב," הוא מלמל והעביר שתי אצבעות ברעמת התלתלים החומים שלו.
יוליה הביטה בו בתמיהה וכלל לא שמה לב ששני אגרופיה קפוצים. היא קיללה את עצמה על ההרגל הנוראי הזה שלה. מתי תלמד לבדוק בעינית מי עומד בצידה השני של הדלת לפני שהיא ממהרת לפתוח אותה? מה אם הגבר שכעת עומד מולה הוא רוצח פסיכופט? כלומר הוא לא נראה כמו רוצח פסיכופט, אבל גם נורמן בייטס עשה רושם של בחור חביב עד ש…
"אה, אוי, איזה דפוק אני," הגבר הניד בראשו והניח יד על המצח. "אני עידו, אבא שלי, שמואל, גר כאן עד לפני כמה שנים."
יוליה בהתה בו והתקשתה למצמץ. איזה נס! במשך שנתיים שלמות היא ניסתה לאתר את הילדים של שמואל ללא הצלחה והנה עומד לו הבן שלו בכניסה.
"שמואל סיפר לי קצת עליכם לפני שנהרסו לו הזיכרונות," יוליה מלמלה. היא לא האמינה שהבן של שמואל עומד ממש מולה. היא רצתה לומר לו כל כך הרבה דברים, היא רצתה לנזוף בו על כך שהאחים שלו והוא בחרו להפקיר את אבא שלהם כשהוא הכי נזקק לעזרה, אבל הפה שלה סירב לשתף פעולה. עידו השפיל את המבט ותחב את כפות הידיים בתוך הכיסים.
"הרבה זמן לא ביקרת את אבא שלך, אה?" היא הרגישה צורך למלא את השתיקה המביכה. "הוא גר בדירה מספר 7. גם הוא כל הזמן חושב שהוא גר כאן בגלל האלצהיימר. אני יוליה, השכנה של אבא שלך. שתדע שיש לך אבא מקסים. בוא נלך לקרוא לו, אני בטוחה שהוא ישמח לראות אותך אחרי כל הזמן הזה." דמעות שמחות מילאו לה את העיניים. הכל נראה לה טוב מדי מכדי להיות אמיתי. "אני לא מאמינה שאתה כאן," יוליה הוסיפה. היא ניסתה להשתיק את הכעס והביקורת שחשה.
"מה?" המבט המבולבל שניבט מעיניו החומות של עידו היה דומה להחריד למבטו של שמואל. "אבא שלי נפטר לפני ארבע שנים, שנה אחרי אמא שלי." עידו גירד בזיפים שנראו כבר בני מספר ימים.
הלב שלה צנח לריצפה. על מה הוא מדבר לעזאזל? היא חשה חולשה ומיהרה לספה כשהיא קורסת יותר מאשר מתיישבת עליה. עידו הרשה לעצמו להיכנס לדירה והלך אחריה. הוא עמד בחוסר נוחות ליד הטלוויזיה כשבובי בוחן אותו בשבע עיניים.
"נראה לי שאתה מדבר על שמואל אחר. שמואל, השכן שלי, הוא לגמרי לא מת. אומנם יש לו אלצהיימר בשלב די מתקדם לצערי, אבל הוא עדיין איתנו." אולי בכל זאת היא הכניסה אליה הביתה פסיכופוט מסוכן? אם בובי לא מתרגיש ממנו אז אולי אין ממה לחשוש?
עידו שלף ארנק מכיס הג'ינס האחורי, פשפש בפנים והוציא מה שנראה כמו תמונה. הוא הלך לכיוונה והניח את התמונה על השולחן לידה. "זה אבא שלי," הוא אמר.
יוליה רצתה ולא רצתה להביט בתמונה. אולי כל זה רק חלום מציאותי? שום דבר מזה לא הגיוני. היא הושיטה יד רועדת ואחזה בתמונה. הפנים המחויכים והקפואים אכן היו פניו של שמואל כשהיה צעיר יותר.
"אלוהים ישמור!" היא הניחה את כפות ידיה זו על זו ואז כיסתה את פיה, בתקווה שאלו יצליחו למנוע ממנה לצרוח את נשמתה. "אני, אני לא מבינה," היא בקושי הצליחה לומר. כתמים שחורים הופיעו לנגד עיניה. "אם אבא שלך מת, אז איך יכול להיות שהוא מקיש על הדלת שלי כמה פעמים בשבוע בשנתיים האחרונות? אנחנו יושבים יחד וצופים בטלוויזיה ו-" קולה נשבר והיא השתנקה.
"בטוח יש לזה הסבר הגיוני," עידו אמר, פניו חיוורים כפניה של רוח רפאים.
הם הביטו זה בזו וניסו יחד למצוא את התשובה בעיניו של האחר כשהנקישה המוכרת נשמעה.
"זה הוא," יוליה לחשה. היא מחתה את הזיעה הקרה ממצחה וחיבקה את בובי.
"עדנה?" שניהם שמעו את קולו המיוסר של שמואל.
"תישארי כאן," עידו אמר והלך לכיוון הדלת. "כן?" הוא שאל. הוא הביט בעינית, אבל אף אחד לא עמד שם.
"עידו? זה אתה?" קולו של שמואל שאל.
יוליה הביטה ברעד שעבר בעידו. נדמה היה לה שהוא עומד ליפול. היא קראה לבובי ושניהם ניגשו אליו.
"אבא?" עידו שאל בקול חלוש.
שמואל לא המתין שהם יפתחו לו את הדלת ועבר דרכה. לפני שהם הספיקו להבין מה קורה, הוא כבר עמד לצידם. כהרגלו, הוא לבש חליפת טרנינג אפורה דהויה.
"איך…איך?" עידו מלמל.
שמואל הביט בו וחייך חיוך גדול ונטול שיניים, אבל העיניים החומות שלו, שבאופן מפתיע פתאום נראו מעט שקופות, נותרו עצובות.
"שמואל, אתה רוצה להגיד לי שאתה, שאתה, נו, אה, רוח רפאים?" יוליה נאבקה להשלים את המשפט.
"חשבתי שאת יודעת," שמואל אמר כבדרך אגב.
"אבל סיפרת לי שהלכת לכל השכנים לבקש תרומות, אתה היית עם בגדים אחרים, עם החליפה ההיא, תמיד חיכית שאפתח לך את הדלת. אני גם הלכתי איתך לדירה 7 בעצמי. יש לך אלצהיימר ו, אה, בובי מעולם לא נבהל ממך. אני לא מבינה." בכל רגע אתעורר מהחלום ההזוי הזה.
"אני ביקשתי תרומות, אבל אף אחד מהם לא שמע אותי משום מה. גם לרוחות רפאים יש בגדים להחלפה, מסתבר. בהתחלה, כשעברת לדירה שלי, הבנתי שעלי להיות מנומס ולא לעבור דרך הדלת. חיכיתי שאת תפתחי אותה עבורי. אחרי מותי, ציפיתי שהזכרונות שלי ישובו אליי, אבל האלצהיימר הארור אוכל אותם כל הזמן. לפעמים אני שוכח שאני כבר לא בחיים ושאני לא גר בדירה שלך אלא פשוט רודף אותה. מי שמע על רוח רפאים עם אלצהיימר, אה?"
בובי הביט בשמואל בעיניים בוחנות. הוא לא התרגש מהנוכחות שלו. פתאום היא הבינה שבובי מעולם לא ניגש ללקק את שמואל, אפילו לא פעם אחת, ובובי היה כלב שמלקק את כולם. כנראה שהוא הבין הרבה לפניה שמדובר ביצור אחר.
"אתה רוצה לשתות משהו? מים? יין? וויסקי?" יוליה שאלה את עידו. הוא בהה בשמואל ונראה כמו פסל.
"אה אה," עידו ספק אמר, ספק מלמל. הוא נראה תחת היפנוט.
יוליה הלכה למטבח כשבובי בעקבותיה. היא פתחה את המקרר והוציאה בקבוק יין אדום חצי שתוי. היא מזגה יין לשתי כוסות והלכה איתן לסלון.
"בואו לכאן." היא הניחה את הכוסות על שולחן האיקאה העגול. בובי רבץ על שטיח השערות הלבן ליד.
שלושתם התיישבו על הספה. ליתר דיוק, עידו והיא ישבו ושמואל ריחף בתנוחת ישיבה מעל הספה. כיצד לא הבחינה בכך בעבר? כיצד לא הבחינה בגון עורו האפרפר?
"רגע, למה אתה בכלל כאן?" יוליה שאלה את עידו. אם הוא לא היה מופיע אצלה בדירה משום מקום, אולי לעולם לא היתה מגלה ששמואל, השכן החביב והמבולבל הוא בעצם אורח מהעולם הבא…
"אה, נכון. תכננתי לספר לך על זה, אבל המחשבה התאדתה לי ברגע שהבנתי שאני רואה את—"
"את האבא המת שלך," שמואל אמר.
עידו הנהן. "הייתי צריך להגיע מוקדם יותר," הוא אמר בקול מתנצל. "אבל נתקעתי בעבודה עד מאוחר ואז היה פקק נוראי באיילון ו—" הוא הושיט יד לתמונה שעל השולחן, הביט בה ואז הביט בשמואל. הוא הושיט את ידו השנייה לכוס היין וגמע את כולה בשלוק אחד. "בכל מקרה," הוא המשיך, "האזכרה של אבא שלי, כלומר שלך," הוא פנה לרוח הרפאים של שמואל, "מתקיימת מחר ורציתי להפתיע את סבתא שלי." הוא נאנח והשתתק לרגע. "לפני שבוע, בארוחת השישי המשפחתית, ישבנו כולנו ודיברנו על אבא, משהו שלא עשינו הרבה זמן. בגלל מה שקרה בינינו, לא הרבנו לדבר עליך," עידו התנצל. "באותה ההזדמנות חגגנו את יום הולדתה התשעים ושלושה של סבתא לאה והיא התחילה לספר לנו סיפורים עליך. היא סיפרה לנו על הקרש ההוא עליו היא וסבא יוסי ז"ל סימנו את הגובה שלך, אבא, ושל דני וקובי, כשעדיין הייתם ילדים."
"אבא שלי עבר לדירה של אמא שלו ברגע שהיא עברה לדיור מוגן," עידו הסביר ליוליה שלא הצליחה לעקוב מי זה מי.
"איכשהו, בגלל הנתק המשפחתי, לא הצלחנו לאתר כל מיני פרטים שהלכו לאיבוד מאז שהוא נפטר. כשסבתא שלי עזבה את הדירה לאחר שסבא שלי נפטר, היא עברה לדירה בה את מתגוררת כרגע, יוליה, ואז אבא עבר לשם, כשהיא עברה לדיור המוגן, כאמור. האחים שלי ואני בכלל לא ידענו שהוא התגורר בדירה שלה. כשנפגשנו איתה בשבוע שעבר, היא ביקשה מאיתנו לנסות לסלוח לו, גם אם באופן זמני לכבוד האזכרה. סבתא ממש מתגעגעת אליך, אבא," עידו פנה לכיוונו של שמואל. "אתה בן הזקונים האהוב עליה והיא מוכנה לסלוח לך על הכל."
"ואתה בן הזקונים שלי," שמואל מלמל בשקט.
"בכל אופן," עידו המשיך, "סבתא שלי סיפרה לנו שהיא אפסנה את הקרש עם הגבהים בבוידעם במקלחת. היא שכחה מקיומו במשך כמה שנים טובות, עד שהוא הופיע בחלום שלה לפני שבועיים. רצינו להפתיע אותה מחר באזכרה ולהביא את הקרש לקבר. בגלל זה הגעתי, למרות שידעתי שהסיכוי שהקרש עדיין אצלך בדירה קלוש ולמרות שהרגשתי כמו אידיוט גמור להופיע כך פתאום."
יוליה לגמה מהיין. למרות שהיא היתה בביתה, היא הרגישה שהיא מפריעה לאיחוד משפחתי בין אב רפאים לבנו.
דמעות אפורות שקופות זלגו מעיניו של שמואל. "חשבתי שאיבדתי אתכם לנצח," הוא אמר. "בחלומות הכי טובים שלי, לא העזתי לפלל שאתם עדיין חושבים עלי."
"מוזר שאתה אומר את זה לאור העובדה שאתה זה שעזבת אותנו לנצח," עידו אמר. "אם רק הייתי סולח לך קודם, אולי היינו זוכים להיפגש לפני שהאלצהיימר לקח אותך." העיניים שלו הבריקו מדמעות כלואות שביקשו לצאת.
"כמו שאתה רואה, עידו, אני עדיין כאן, אתכם, בדרכי שלי." שמואל קירב את ידו האפרפרה לפניו של עידו, בניסיון להעניק לו ליטוף רפאי חסר תחושה.
האם זה אומר שהוא לעולם לא יפסיק לרדוף את הדירה שלי? "אני בעד שנלך לבדוק אם הקרש עדיין במקום בו סבתא שלך אמרה שהוא נמצא," יוליה הציעה. כל העסק הזה היה גדול עליה. לא כך קיוותה להעביר את ערב חמישי.
עידו ויוליה הלכו למקלחת ושמואל ובובי בעקבותיהם. עידו טיפס על השרפרף ליד מכונת הכביסה ופתח את דלת הבויידעם. יוליה כלל לא זכרה אם היא אי פעם פתחה אותה. היה סיכוי סביר שהיו שם הרבה ג'וקים ועוד שלל הפתעות לא רצויות והיא העדיפה לא לדעת. עידו הזיז שם כל מיני חפצים ומדי פעם העווה את פניו בגועל. כנראה שנתקל בגופה מעופשת של חרק זה או אחר. כמה כדורי אבק נפלו למטה. בובי זינק עליהם בהתלהבות.
"מצאתי את זה!" עידו ירד בזהירות כשהקרש הדק בידיו.
שלושתם הלכו בחזרה לסלון. עידו השעין את הקרש על הקיר. הסימון האחרון שנעשה עבורו היה כשהוא הגיע לגובה של מטר. מאז הספיקו להתווסף לו שמונים וחמישה סנטימטרים נוספים.
"אז מה עכשיו?" הוא שאל.
"עכשיו צריך לחשוב יחד מה עושים עם עניין רדיפת הדירה של שמואל," יוליה ענתה. "אני אפילו מוכנה לפנות את הדירה אם אתה מבטיח לעזור לי למצוא דירה אחרת," היא הציעה.
"אין צורך, יוליה," שמואל ענה. "אני לא אשקר שאתגעגע אליך בימים בהם אזכור מי את," הוא הוסיף וקרץ, "אבל זה לא הוגן כלפייך שאמשיך להציק לך."
"אתה לא מציק, שמואל, זה פשוט—"
"את באמת לא צריכה להסביר. יש לך את החיים שלך לחיות ואת לא צריכה לטפל ברוח רפאים."
"אז לאן תלך?" היא שאלה.
"למקום אליו מזמן כבר הייתי אמור ללכת. עכשיו שאני יודע שהבנים שלי סלחו לי, אני יכול להמשיך הלאה." הוא חייך חיוך רחב. מי ידע שרוחות רפאים יכולות לחייך?
"אז זהו? יותר לא אראה אותך?" עידו שאל.
"אתה יכול לראות אותי מתי שיתחשק לך, עידודו," רוח הרפאים של שמואל ענתה. "גם האחים שלך. אפשר גם לסכם שאני אגיע לבקר אתכם כל שנה באזכרה שלי."
"כלומר אתה תרדוף אותנו כשנרצה לקשקש איתך?" עידו גיחך.
"אני צריך לדבר עם כמה אנ—אה, גורמים לגבי זה, אבל לא נראה לי שתהיה בעיה."
"טוב לראות אותך, אבא." עידו מחה כמה דמעות עקשניות.
"גם אותך." שמואל ניגש אליו וניסה לחבק אותו. בפועל, הוא עבר דרכו, נפל על הריצפה, והתרומם שוב. "יוליה," שמואל התקרב אליה, חיוך קורן על פניו.
"כן?" יוליה הביטה בו בתמיהה.
"אני רוצה רגע לדבר איתך ביחידות לפני שאעזוב אותך לנפשך, אחת ולתמיד."
"נראה לי שכדאי שאלך," עידו אמר. "כבר מאוחר ואת בטח מחכה שאני אעוף לך מהדירה. די הרסנו לך את חמישי בערב, אה?" הוא הרים את הקרש והלך לכיוון דלת הכניסה. בובי עקב אחריו וכשכש בזנב.
"לא!" יוליה קראה מבלי לחשוב. "כלומר, אין צורך. אנחנו יכולים ללכת רגע לחדר שלי ואתה מוזמן להישאר בסלון." היא לא רצתה שעידו יעזוב. הביישנות שלו מצאה חן בעיניה. הוא מצא חן בעיניה. זה הרגיש מוזר שהוא פתאום יילך ויעלם מחייה אחרי כל מה שהם עברו בערב אחד.
"בטוח?" עידו שאל וגירד שוב בזיפים.
"כן. אתה מוזמן בינתיים להכין לעצמך תה או משהו."
כשהם נכנסו לחדר שלה, יוליה סגרה את הדלת והתיישבה על המיטה. שמואל ישב-ריחף לידה.
הוא השתעל והשפיל את המבט. "זה קצת מביך אותי," הוא עצר ונראה מהוסס משהו, "אבל חשוב לי לומר לך את זה לפני שאעזוב." הוא כחכך בגרון.
יוליה תהתה כיצד הוא פתאום כל כך צלול? הרי לרוב הוא בקושי זוכר מי היא. אפילו את עצמו הוא התקשה לזכור.
"את החברה הכי טובה שלי," הוא אמר, מבויש. "מאז שמתתי, את הנחמה היחידה שלי. אני חרא אנוכי, אני יודע, אבל ידעתי שאם אפסיק לרדוף אותך, לעולם לא אדע אם הצלחת למצוא את האושר החמקמק. אני לא גאה בעצמי במיוחד, אבל אני יודע, יוליה. אני יודע הכל. שמעתי אותך בלילות."
יוליה בלעה רוק. היא רצתה למות מרוב בושה. "אתה רוצה להגיד לי שאתה הסתתרת? ששמעת את כל מה שאמרתי כל לילה לפני השינה?" הצבע עזב את פניה.
"לא התכוונתי. רציתי לעזור לך, אבל כל פעם מחדש הזכרונות בגדו בי ונטשו אותי."
"ומה קרה פתאום? למה הם החליטו לחזור?" יוליה ניסתה לכעוס עליו, אבל זו לא היתה משימה פשוטה. לא רק בגלל שהוא כלל לא היה בחיים, אלא גם, ובעיקר, כי גם הוא הפך לידיד קרוב שלה.
"אני לא יודע," הוא משך בכתפיים. "כל עוד הם איתי, חשוב לי לומר לך לא לחכות."
"לחכות למה?"
"את יודעת למה." שמואל הביט בה כמו אב מודאג. "חבל שתמשיכי לחכות שמשהו נפלא יקרה לך ובטעות תבזבזי חיים שלמים בהמתנה."
"אבל אני לא מחכה, אני פשוט חיה את החיים." יוליה ניסתה להבין את מי בדיוק היא ניסתה לשכנע: את שמואל או את עצמה?
"הגיע הזמן לעשות מה שאת רוצה ולא מה שאחרים רוצים עבורך. לעזאזל עם כולם."
"זה לא כזה פשוט. כל כך הרבה שנים הייתי עסוקה בלרצות אחרים ועכשיו אין לי מושג מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה." יוליה חנקה את הדמעות. האדם הראשון בחייה שטרח לשאול אותה מה היא רוצה הוא למעשה כלל לא אדם, או, ליתר דיוק, אדם לשעבר.
"צאי לחופשה, טיילי בעולם, תתרחקי מכל מה שקורה כאן."
"הלוואי שיכול—"
"אפאפאפ, בלי תירוצים. הזמן לא מחכה לאף אחד. קחי לך קצת ממנו כדי להכיר את עצמך מחדש."
"רוח רפאים של הניו אייג'," יוליה צחקה. שמואל צחק גם הוא.
"הלא נודע לא כזה מפחיד, באמת. תבטיחי לי שתפסיקי לחכות. לך עדיין יש חיים לחיות, בניגוד אליי." החיוך שלו נעלם והוא השתקק.
"בסדר, בסדר," אני מבטיחה." יוליה קרצה לו.
"אני אתגעגע אליך."
"ואני אליך. אם זה בסדר, אני אשמח להגיע לאזכרה שלך מחר. למעשה, אני אשמח להגיע כל שנה."
"אין רוח רפאים מאושר (רגע, מאושרת?) ממני!" שמואל צהל. "אני בטוח שעידו ישמח לשמוע על זה." הוא קרץ.
"למה אתה קורץ?" היא גיחכה.
"כי אני חושב שאתם תהיו טובים ביחד. ראיתי איך עידו מביט בך. את מוצאת חן בעיניו."
יוליה האדימה. היא קיוותה לשמוע משהו כזה.
"לכי אליו. אני בלאו הכי צריך ללכת עכשיו." שמואל התרומם מהמיטה והלך לחלון שהיה חצי פתוח. הוא הסתובב וחייך. "ביי יוליה. תזכרי מה הבטחת לי."
"כן, כן," יוליה צחקה. וזהו. שמואל התאדה כלא היה.
יוליה עזבה את החדר וחזרה לסלון. היא קיוותה שהאודם הספיק לעזוב את הלחיים שלה. עידו ישב על הריצפה וליטף את הבטן השחורה של בובי, שהתפרס כולו על הגב.
"אני רואה שהסתדרתם." היא חייכה וניגשה לכוס היין שלה.
"כן." עידו צחקק.
"אמרתי לאבא שלך שאני רוצה להגיע לאזכרה מחר," היא אמרה כבדרך אגב.
"וואלה?" עידו נראה מופתע.
"כן. בכל זאת, אני חברה של רוח הרפאים שלו כבר שנתיים." היא לא האמינה שהמילים שזה עתה נאמרו יצאו מפיה. זר לא יבין.
עידו צחק. "חתיכת ערב, אה?"
"כן."
"את רוצה לצאת לשתות משהו?" עידו התרומם. הידיים שלו חזרו להסתתר בכיסים האחוריים של הג'ינס. "נראה לי שהרווחנו את זה אחרי כל ההזיה הזו." הוא גיחך.
"חשבתי שאני כבר שותה." יוליה הרימה את כוס היין שלה.
"אה, נכון…" הוא מלמל. "טוב, אז אפשר לוות—"
"זה לא אומר שאני לא צריכה עוד אלכוהול בדם." שניהם החליפו מבטים מבוישים וצחקו במבוכה.
עידו המתין לה בחוץ בזמן שהיא סיימה להתארגן. היא התיישבה ליד בובי על הספה ולחצה על "פליי."
"אני מבטיחה שנצפה בפרק הבא ביחד," היא אמרה. בובי השמיע נביחה לא מרוצה. היא נישקה אותו על הראש, נעלה סנדלים ויצאה. כשעידו לצידה והלילה התל אביבי המהביל מסביבה, היא הלכה לאורכו של דיזינגוף המואר. היא סיימה להמתין. היא סיימה להיות אלופה.