גל חום
כשגלי החום הפכו בלתי נסבלים, שקלתי לקלף את עורי מעליי או להגר למקום קר יותר. מאחר ויש לי עור רגיש והמקפיא התעשייתי שתפס חצי מחסן, היה דחוס קופסאות פלסטיק עם פירות חתוכים בשביל השייק של הבוקר – הרעיון לא יצא לפועל. כשהייאוש גבר, ניסיתי כל מיני המלצות שנשים מנוסות ממני פרסמו בקבוצת הפייסבוק בלויות ונחושות, וכשזה לא עזר, עשיתי מה שאני לא עושה בדרך כלל, התייעצתי עם אחת המטופלות הקבועות שלי. ידעתי שהיא עצמה מטפלת הוליסטית וקיוויתי שתהיה לה עצה מועילה בשבילי, למרות שזה ממש לא הז'אנר שלי. ביני לביני כבר החלטתי שזה ניסיון אחרון, קריאה לעזרה של אישה הטובעת בזיעה של עצמה, לפני שאפנה לפתרון הסופי. הורמונים.
"דווקא יש לי פתרון ממש פשוט, רק שאני יודעת שתשנאי אותו" היא הסתכלה עליי במבט חודר אך ספקני. תהיתי עד כמה היא חושבת שהיא מכירה אותי, ואם היא יודעת שיש ניסוחים שיגרמו לי לעשות גם דברים שאני לא נוטה לעשות, רק מהאופן בו הוצגו בפניי? המחשבה המתגוננת הראשונה שעברה לי בראש הייתה: טוב, אז לא צריך. ממילא ידעתי שלא תוכלי לעזור לי. המזל היה שהמחשבה הלא מקדמת הזאת נדחקה הצידה על ידי כוח חזק יותר: אהה…היא חושבת שהיא מכירה אותי!…אני אראה לה מה זאת גמישות!
"מה יש לך להציע לי?" שאלתי, מתעניינת לכאורה.
"הליכות בים" היא ענתה בשלווה, לא מסירה את עיניה מפני שאני בטוחה שהחווירו אך שמרו, במאמץ לא מבוטל, על הבעתן המפקפקת.
"בים…" אפילו המילה שרפה לי בלשון. "חייב בים?".
"חייב. הליכה של לא פחות מארבעים דקות, על החול הרטוב שבין החול היבש למים, לפחות שלוש פעמים בשבוע…יחפה.".
"יחפה???? חייב יחפה?" בעיניי רוחי ראיתי את פיסות הרפש, חתיכות הנפט, החיתולים הצואים והמזרקים המשומשים שמתגוללים דרך קבע על החול הדביק.
"חייב, חייב, אחרת זה לא יעבוד. אני מבטיחה לך, תתמידי שבועיים ותרגישי אחרת. זה מה שגראונדינג עושה לגוף. מאזן. שזה בדיוק מה שחסר לך עכשיו, איזון. בגלל זה התגובות של המנפאוזה חריפות אצלך כל כך".
אני זוכרת מתי בדיוק התחלתי לשנוא את הים. לשנוא ולפחד. אני זוכרת בגלל מי ובאיזה יום בשבוע זה קרה. אחד מאותם מקרים המוגדרים לימים מכוננים, מקרים שמעצבים את שארית חייך. בהתחשב בעובדה שהייתי אז בת שש וקצת והיום אני בת חמישים ושתיים ושמונה חודשים, שארית חיי בלי ים הייתה ארוכה למדיי. אתם יכולים לדמיין לעצמכם מה זה לגדול בארץ חמה תדיר ולשנוא את אחד הדברים הבודדים שיכולים להביא ולו מעט הקלה ביום מהביל.
אני זוכרת את חוף הנכים בבת ים, שבת בבוקר וממש חם. המוני אנשים שחומים ומזיעים. אני זוכרת את אבא שלי עם מזרן ים שהדיף ריח של גומי שרוף, חלקו העליון אדום ומחוספס, חלקו התחתון כחול ומבריק. אני זוכרת ארטיק לימון נוזל, מרטיב לי את בגד הים החדש. אבא שלי, איש צבא עשוי ללא חת, ניסה לדחוס לסופי השבוע את כל שעות הגדילה שלי שפספס במשך השבוע לכדי פעילות איכותית וצפופה. באותה שבת הוא החליט ללמד אותי לשחות. דווקא רציתי. רציתי להיות מסוגלת לצלול כמוהו, לגמוע את הכחול הגדול בכמה תנועות בוטחות. "בואי" הוא מושיט לי יד ואנחנו נכנסים למים. בתנופה הוא מניח אותי על המזרן, על הצד האדום שקצת מגרד לי בטוסיק, אני משתדלת לשבת זקופה, להראות נינוחה, שיהיה גאה בי ובאומץ שלי. כשהוא לצידי אני יכולה הכל. אבא משיט אותי בין המון גופים נוצצים בניחוח קוקוס עד שאנחנו מגיעים לעמוקים. אני נאחזת בחוזקה בקצות המזרן, הלב שלי הולם בהתרגשות, אבא מחייך אליי חיוך רחב והופך את המזרן. אני מתחתיו, בולעת מלא מים מלוחים ששורטים לי את הגרון, הריאות שלי מבקשות להתפוצץ. עד היום הגוף שלי זוכר את בהלת המוות. את התחושה שברגע אחד העולם התהפך עליי. אני זוכרת את האדום הזה מעליי שלא מאפשר לי לעלות לשאוף אוויר. אני שוקעת. אני זוכרת את היד של אבא שלי תופסת לי בזרוע, שולפת אותי מהמים וזורקת אותי על הצד הכחול, מתנשפת, המומה. אני שואפת אוויר במהירות, מנסה להאט את הלב ואבא שוב הופך. הפעם החלק האדום פונה אל שמש המסנוורת. אני הרוסה מזה שהוא עשה את זה שוב, מנסה להתרחק מהגג האטום הזה שחוסם לי את הדרך החוצה, אבל הידיים שלי כל כך חלשות ואני מרגישה את הגוף שלי נגרר מטה. אני מרפה ומרגישה את החול בקצות הבהונות. בתחושת הקלה אני נותנת דחיפה חזקה והראש שלי נתקע במזרן, אני שוב שוקעת. הוא רוצה שאני אמות עוברת בראש שלי מחשבה מפחידה. אני מנסה להתרחק מהמזרן ונתקלת בהמון רגליים שעירות. שוב יד אוחזת בי ומטילה אותי על המזרן. "אני רוצה הביתה" אני משתנקת. "עוד מעט" הוא משיב, החיוך לא מש משפתיו.
גם היום אני חושבת כמה זה מוזר. האחים הקטנים שלי קלטו את זה בשנייה. רק אני המשכתי לשקוע כמו אבן. מזל שהוא עזב את הבית למחרת בת המצווה שלי. עד היום אני שונאת ים. או בריכה. או אגם. היראה שאנשים אחרים מרגישים כשהם עומדים בכנסייה, ככה אני מרגישה כלפי אוסף של מים. אני זוכרת את הריק האין סופי שמילא לי את הגוף כשעמדנו ליד סכר אלמנדרה בספרד בטיול שעשינו בירח הדבש, את התחושה שזה גדול ממני, מאיים עליי, חומס אותי. ועכשיו היא אומרת שהפתרון הוא הליכות בים? הגדול? הנורא?
כשהרגשתי שאני כבר לא יכולה יותר, בקשתי ממנו שיצטרף אליי. מלבד זה שהוא האבא של הילדים שלי, הידרותרפיסט ששוחה כל יום 40 בריכות, הוא גם מציל. ברור שהוא הסכים. בשמחה. בשבילו זה היה התגשמות של חלום, הוא ואני, הליכה בים שלוש פעמים בשבוע. אני משערת שבעיניי רוחו ראה אותי את הסיכוי שלי מצטרפת לצליחת הכנרת הופך אפשרי.
זה היה מדהים. אחרי שבועיים גלי החום פחתו, אחרי ארבעה הם נעלמו. שנאתי כל רגע אבל התמדתי בדבקות. אחרי כמה חודשים הפכנו צעידה פעם בשבוע לבילוי משפחתי, אם לי זה עושה טוב, זה בטח טוב גם בשבילם, הגראונדינג הזה. הילדים היו בעננים. "אימא באה אתנו לים! אימא באה אתנו לים"!
זה החזיק למעלה משנתיים. בשבועות שהתמדנו גלי החום כמעט ולא הורגשו.
באותו ערב תכננו לצאת להליכה משפחתית, סופו של שבוע לוהט במיוחד. איך שסיימנו להתלבש הוא קיבל שיחה מאמא שלו שבקשה שיגיע בדחיפות. אבא שלו מרגיש לא טוב. הילדים היו מאוכזבים ואני, ברגע של אומץ לא מוסבר אמרתי "יאללה, נסע בכל זאת, יהיה כיף". כבר כשירדנו במדרגות התלולות אל החוף הלב שלי התחיל להלום בבהלה. ניסיתי להשתלט עליו, מזכירה לעצמי שעשינו את זה כבר מאות פעמים וכלום לא קרה. אבל אני הרגשתי איך איום לא ברור זוחל לי במעלה העורף. לפני שהרגליים שלנו נגעו בחול, הצמדתי את הילדים אליי לחיבוק ואמרתי בחומרה "אני מבקשת מכם לא לרוץ וללכת קצת לפני, מהצד של החול" הילדים הסתכלו עליי במבט מוזר. "ככה זה כשאבא לא כאן" הדגשתי.
התחלנו לצעוד. באופן מוזר וממש לא תואם לעונה, הגאות הייתה דרמטית במיוחד, המים נגסו בחוף בכל פה, מה שהשאיר לנו רצועה צרה במיוחד לצעוד עליה. החול היה מכוסה המוני צדפים דוקרניים וככל שהתקדמנו דרומה זיהינו גם ריבוב של אצות אדמדמות שהדיפו ריח לא נעים אחרי שהתבשלו כל היום בשמש הקופחת. מאחר ובדרך קנינו מרשמלו כי הבטחתי לילדים שנצלה אותו על מדורה קטנה, הייתה לנו מטרה למצוא פינה יבשה ונסתרת מעיני פקחים. הסתכלתי על המים מזווית העין. היה בהם משהו מאיים. הצבע שלהם היה מוזר ועלה מהם רחש לא נעים שממש דקר לי בגב התחתון. כמו תמיד, הילדים קשקשו בלי הפסקה ואני הייתי עסוקה בלהזכיר להם ללכת בצד הרחוק מהמים. לא שהייתי מצליחה להגן עליהם בגופי אם משהו היה קורה. התחלתי לחפש דרכי מילוט למקרה של צונאמי וניסיתי לחשב כמה מהר נוכל להגיע לנקודה גבוהה במקרה של שיטפון פתאומי. באמצע הדרך מצאנו נקודת חול יבשה שהייתה מוסתרת על ידי ערימה של כסאות פלסטיק. מקום מושלם למדורה אסורה קטנה. אחרי כמה ניסיונות של הרוח להרוס את החגיגה הצלחנו להדליק אש בתוך בור שחפרנו, הוצאתי מהתיק את השיפודים שהבאתי מהבית והילדים זרחו מאושר מטעם הפיסות העשנות שמילאו את פיהם.
הסתכלתי על פניהם המאושרות וחשבת לעצמי בפעם המי יודע כמה: למה את לא מצליחה להירגע וליהנות, מה כבר יכול לקרות? ועשיתי מה שאני עושה כל כך טוב. זייפתי. עודדתי את הילדים לנסות להדליק את השיפודים ולבדוק נצליח לגרום למרשמלו להתאדות לחלוטין. באחורי ראשי המשיך הרחש המוזר שהגיע מהים לזמזם, למעשה, הייתה לי תחושה שהוא מתגבר, ממלא את ליבי מועקה מכבידה. בסוף לא יכולתי יותר. "תישארו כאן" אמרתי לילדים "ואם משהו קורה, תרוצו למעלה המדרגות".
נעמדתי על החול היבש כשקצות בהונותיי נוגעות בחול הרטוב וההדוק. בשבריר שנייה המים הקיפו אותי מכל עבר, נוגעים לא נוגעים, כאילו חיכו רק לי. עכשיו, כשהייתי קרובה אליהם כל כך, הבנתי ממה נבע הצבע המוזר שלהם. חמניות! המים היו מלאים חמניות. לא כאלו רקובות ושמוטות כמו שהייתי מצפה מפרחים ששהו בתוך ים ביום רותח. החמניות האלו היו רעננות וזקופות. "תנשמי" שמעתי קול בתוך הראש שלי, פעולה שברגע זה עלתה לי במאמץ עצום. לנגד עיניי, בתוך הרטוב רטוב הזה, התממשה לה דמות מרהיבה של נימפת מים בעלת עור שחום במידה בלתי בריאה לחלוטין ושיער בהיר שהתפרס סביב ראשה כמו זר של אצות. "שחררי" הקול לחש לי שוב "אני קליטי, סמכי עליי". ציינתי לעצמי שלפחות הזמזום המטריד פסק. "קליטי? את רצינית?" שאלתי בלי קול. ולאט לאט הרפיתי את השכמות, כדי שהנימפה הלא יציבה הזאת לא תתהפך עליי. קליטי הרימה יד ובתנועה רכה שיסתה בי גל קטן אך חמדן שליחח בעדינות את כפות רגליי, מטפס מעדנות אל שוקיי, גומע את ירכיי. הרקות שלי פעמו בכאב ופחד.
זכרתי את הסיפור על קליטי, נימפת המים שהתאהבה באפולו, אל השמש, מה היא עושה כאן? המשוגעת הייתה שוכבת שעות על סלע נועצת בשמיים מבט מתאווה, מחכה שהמרכבה שלו תחלוף ואולי היא תזכה להעיף בו מבט מזמין. כל שרצתה הוא שיום אחד אפולו יפנה אליה מבט ויתאהב. רק מה? אפולו לא הבחין בה מעולם, הוא בכלל היה מאוהב במישהי אחרת ולא היה לו שום עניין בקליטי ששקעה בדיכאון עמוק וסירבה לאכול או לשתות, הסיפור נמשך שנים! בסופו של דבר ריחמו עליה האלים והחליטו להפוך אותה לפרח יפיפה – חמניה, שראשה תמיד יהיה מופנה אל השמש, אהובה. אני בכלל לא סובלת חמניות, למרות שבתרבויות רבות הן מסמלות אושר ואופטימיות אותי הן מעצבנות. אף פעם לא הבנתי למה דווקא הפרח הזחוח הזה הפך לסמל למזל ופוריות. הדבר היחיד שעמד אצלי לזכותן הוא שחמניות הן אחד הסמלים לשלום ותקווה לעולם בלי נשק גרעיני. מספרים שבצ'רנוביל, הירושימה ונגסקי, שתלו שדות של חמניות והוכח שהפרחים מנקים ומטהרים את האדמה והסביבה. אבל מה לעשות, אני מעדיפה את הפרחים שלי מעודנים יותר.
בשלב הזה הגל כבר עטף לי את המותניים והחברים האימתניים שלו יצרו סביבי חומה, כך שגם אם רציתי, לא יכולתי לראות אם הילדים שלי מוגנים. כשהתאמצתי מאוד, הצלחתי לשמוע את הצחוק שלהם ממרחק, קיוויתי שלא תהיה להם בחילה מכל המרשמלו הזה. הייתי כל כך עייפה שפשוט רציתי לצנוח לחול, אבל אז הגל המרושע היה מכסה אותי לחלוטין. "שחררי" שוב הקול של קליטי מבקש ממני את הדבר שהכי קשה לי לעשות. הגל עטף לי את הצוואר כמו צעיף יוקרתי והתגנב לי לאוזניים, משקיט כל קול אפשרי מבחוץ. עכשיו כבר לא יכולתי לשמוע את הילדים, גם אם היו זועקים לעזרה. "שחררי" הקול הסמכותי המיס בי כל רצון להתנגד. עצמתי עיניים והרגשתי את השרירים שלי הופכים לנוזל, לא נותר בי כוח להתנגד. במקום לצנוח לחול נישאתי בתוך הגל. לא שוקעת ולא צפה הנחתי לו לערסל אותי, לחבק. מנותקת מכל תחושה המים הקיפו אותי, לראשונה מזה שנים הרגשתי קלה. לראשונה מזה זמן רב לא היה לי חם, גם לא רטוב. פשוט היה לי נעים, בכל הגוף וגם בראש. "את רוצה שגלי החום יפסיקו?" לחשה קליטי ואני עניתי בכן משתוקק. הגל סחרר אותי בתוכו, החמניות ריקדו סביבי כבמערבולת. אין לי מושג כמה זמן נמשכה החוויה. אבל כשהתעוררתי הייתי לבד על החוף, שמש של ראשית בוקר צבעה את השמיים כתום. הסתכלתי על עצמי, הכל נראה אסוף יותר, מוצק. כשהרמתי את החולצה הבטן שלי הייתה שטוחה, כשמיששתי את תחתיתה לא הרגשתי את הצלקת של הקיסריים, השדיים שלי היו זקופים והילדים שלי לא היו.