בחירות גרועות
1.
"עוד שיכר?" הפונדקאי שאל. רולין הניד את ראשו לשלילה. לעזאזל, הוא רצה עוד כמה כוסות, אבל זה היה כל מה שהוא היה יכול להרשות לעצמו. והוא כבר לא היה צעיר מספיק או טיפש מספיק בשביל לא לחשוב על מה יהיה מחר. כדאי מאוד שמחר הוא ימצא איזו שיירה מחורבנת שצריכה עוד שומר או שהוא מאוד בקרוב ימצא את עצמו ישן בחוץ. הלילה הוא יכל להרשות לעצמו לפרוש שמיכה על רצפת החדר המרכזי של הפונדק. פעם הוא אהב את זה. הוא בילה הרבה מנעוריו בשינה בקבוצה גדולה של לוחמים מלוכלכים על הקרקע ליד רמץ מלחש של מדורה או אח. היום הוא בעיקר חולם על להיות קרוב יותר לקערת מים וסיר זמין לצרכים.
חלק ממי שיהיו השותפים שלו לשינה ללילה כבר פרשו את השמיכות שלהם. הוא היה האחרון שנשאר ליד הבר. הפונדקאי כבר התחיל להכניס את הבקבוקים לתוך ארונות העץ מתחת לבר, העץ חורק עם תנועות של הצירים הישנים.
הדלת נפתחה ונסגרה. רוח עם ריח לימון. יד נגעה בעדינות בכתף של רולין. "סליחה, אנחנו מחפשים מלווה. עגלה אחת. חמישה אנשים. סוחרים. בדרך לטיקלין". רולין כמעט הניד את ראשו לשלילה אוטומטית. למשפחה שנוסעת בלי שיירה לא היה מספיק כסף להרשות לעצמם מלווים. זה יהיה סיפור של אוכל ומחסה תמורת הגנה. וטיקלין היתה גוש חרא בקצה של המישור, ליד ההרים. היו הרבה דברים מסוכנים ליד ההרים. מה שאמר שכל מי שיצא משם היה צריך קצת הגנה. וכל דבר שלא היית צריך לייבא לשם היה זול כמו חרא כי לאף אחד שם לא היה כסף. אולי זה יכול להשתלם.
"כמה אתה משלם?"
הזר נע באי נוחות. "תשמע, אין לנו כמעט שום כסף. אבל אנחנו יכולים להציע לך מקום בעגלה וארגז שלם של תפוחים לאכול בדרך".
תפוחים? האמת שתפוחים יהיו שינוי ממש נחמד מבשר של סנאים מחורבנים. רולין גירד את הסנטר שלו.
האם תסכים ללוות את המשפחה?
א. כן
ב. לא
ג. כן אבל תדרוש שני ארגזי תפוחים
ד. תמשיך לבדך אל הכפר טיקלין
2.
הצעקה שנשמעה לא היתה תוצאה של האקסטזה שארון חש. הצעקה בקעה מאי שם מחוץ לחלון, מחוץ לבניין. מישהו ברחוב זועק באימה וכאב. צעקות נוספות הצטרפו לראשונה.
בתנועה קלה של ידה אלכסנדרה שיחררה את השרשרת שהחזיקה את ידיו של ארון קשורות לקורה שחצתה את התקרה. הגבר השרירי נחת בגמישות על הרצפה, הזיעה שציפתה את גופו זלגה מטה. בשני צעדים מהירים ארון חצה את החדר ושלף את חרבו מהנדן שנשען כנגד הקיר לצד המיטה, מתעלם מעירום גופו ומביט מהחלון.
"שודדים" ארון אמר, עיניו סורקות את הרחוב בזמן שהוא מעריך את הסכנה, "קבוצה גדולה" הוא הביט בריכוז בחלון לעוד כמה רגעים "לא רק שודדים. נראה שהם חוטפים חלק מהמקומיים ומתקרבים לאכסנייה שלנו". הוא פנה לאחור והביט לעברה "תרצי שאתעמת עימם, גבירתי?".
אלכסנדרה הביטה בו. היא לא יכלה להתייחס לבעיית הפושטים ברחובות עכשיו כשארון נמצא מולה עירום כולו עם המבט הרציני הזה על הפנים שלו. היא עדיין היתה מלאה באנרגיה מהטקס, בראש שלה היא דמיינה את עצמה הורגת אותו. דוקרת אותו לאט, מרגישה את הסכין הארוכה שלה חודרת דרך כלוב הצלעות שלו והוא מביט בה במבט מלא הסבל שלו עד שלבסוף הוא לא יוכל יותר וישאל בקול המחוספס שלו "האם תרצי שאמות עכשיו, גבירתי?" והיא ידעה שהוא לא יעז להפסיק לנשום לפני שהיא תגיד לו שזה בדיוק מה שהיא רוצה. ואז היא תוכל להביט לתוך העיניים החומות שלו ולראות את הנשמה שלו מפנה את החלל מאחוריהם כמו שקיסרים שהופלו פינו את ארמונותיהם החלולים. אלוהים אדירים, כמה שהיא אהבה אותו.
מה אתם עושים?
א. האם תחזרו להתבצר בחדר
ב. האם תלחמו בפושטים שנכנסו לאכסניה
ג. האם תלחמו בפושטים ברחובות
ד. האם תרדפו אחרי הפושטים שברחו
3.
דלה הביטה בדורדבן בתיעוב. כמו כל הקוסמים הוא היה שמן, מקריח ומלא בחשיבות עצמית. זה שהוא היה מחברי המועצה הגבוהה של גילדת הקוסמים לא שיפר אף אחת מהתכונות הללו. "אני לא אחד מהפקודים שלך, אתה לא יכול להגיד לי מה לעשות", דלה ענתה במה שהיא חשבה שהיתה תגובה דיפלומטית. לפחות ביחס למה שהיא באמת רצתה לומר. "אני עושה מה שמסדר המכשפות אומר לי לעשות. לא מה שכל חבר מהמועצה המובילה אומר". היא ידעה שהיא בחרה את המילים היטב כשהיא ראתה את הכעס מבריק בעיניו. היא גם ידעה שהצדק היה, טכנית, לצידה. וגם הוא ידע.
הקוסם נעצר ונשם עמוקות, נרגע תוך רגע. דלה לא יכלה שלא להתרשם. זו היתה אחת הסיבות המרכזיות למה דורדבן שמר על מקומו במועצה כל כך הרבה שנים. היכולת שלו להבין שהאסטרטגיה שלו לא יעילה ולשנות את כל התוכניות שלו מיידית הייתה ידועה.
"את צודקת" הוא אמר, "אני קוסם וככזה אני לא יכול לצוות על מכשפה לעשות דבר. אני אצטרך ללכת ולדבר עם אחת מהמנהיגות של המסדר שלך והן, אם ימצאו לנכון, יעבירו לך את הבקשה שלי וזה יהיה בזבוז של הזמן של שנינו". הוא פנה והחל למזוג כוס של נוזל זהוב מבקבוק זכוכית מעוטר, "אני יכול להציע לך משהו?" הוא שאל ונופף לעבר מבחר הבקבוקים על השולחן. דלה לא ידעה להבדיל בין הבקבוקים השונים אבל לא התכוונה לתת לו את הסיפוק של לבלבל אותה.
"אני אשתה מה שאתה שותה" היא ענתה בצורה האגבית ביותר שיכלה. "יש לך טעם טוב" הוא חייך לעברה ומזג עוד כוס. הוא הגיש לה את כוס הזכוכית, התיישב באחת מהכורסאות והחווה לשניה "את מוזמנת לשבת, אני רוצה להסביר לך את ההיגיון מאחורי הבקשה שלי וזה יכול לקחת מעט זמן". היא עצרה, שקלה את הענין והחליטה שהוא ביקש במספיק נימוס בכדי שהיא תסכים. "את מכירה את האביר האפור? הגיבור של קרב קרניק?". "כן", היא ענתה. כולם הכירו את האגדה. האביר שהציל מחלקה שלמה ממוות במהלך קרבות הביצות השחורות, שהביס את הדרקון שהוביל את כוחות האורקים שפלשו לממלכות המאוחדות. היא הכירה את הסיפור בדיוק כמו שידעה שהוא אגדה. "אני רוצה שתמצאי אותו ותביאי אותו לפה. אנחנו צריכים שהוא יוביל פלישה דרומית כנגד דרומג'. אחרת אנחנו כנראה נצטרך לוותר על כל האיזור. אחד מהדרקונים החליט לתמוך במהלך הזה וזה משנה את כל התמונה".
דלה שתתה מהכוס כדי להסתיר את ההלם שהיא הרגישה. טעם התפוח המותסס והאלכוהולי שהתפוצץ בפה שלה גרם לה להישתנק ולירוק חלק מהמשקה. היא הביטה בכדי לראות אם דורדבן צוחק עליה אבל הוא רק הביט בה עם המבט הרציני שלו מבלי למצמץ.
"את המועמדת המושלמת" הוא המשיך כאילו לא קרה דבר ומנה את הסיבות על אצבעות ידו, "הכישרון שלך יעיל מאוד במציאת אנשים, יש לך ניסיון במסעות, את מספיק נמוכה בהיררכיה שלא תחששי לעזוב את העיר לכמה שבועות, ומספיק גבוהה כדי להבין שאם תעשי את זה, תעזרי גם לי וגם לעצמך, ואת גדלת בצפון כך שאת מכירה את האיזור". היא בהתה בו, מעבדת את זרם המידע שהוא פלט לעברה. "מה הקשר לזה שאני מהצפון?".
"שם הוא נמצא".
"מי?".
"האביר האפור".
"הוא אמיתי?".
דורדבן נשען לאחור ושתה לגימה קטנה מהכוס שלו. "הוא חרא מדי בשביל להיות רק סיוט. אז, את הולכת לצאת למסע הזה?".
האם תצאי למסע?
א. כן, לבד
ב. כן, עם בת לוויה ופמליה
ג. לא, יש לי דברים יותר חשובים לעשות
ד. תתנקשי בקוסם הקשיש
4.
רולין הביט מעבר לסלע וקילל בפעם העשרים את חוסר היכולת שלו להגיד "לא" למוכר התפוחים המחורבן. הוא היה בטיקלין יום וחצי לפני הפשיטה. הוא אפילו לא הספיק לאכול את כל התפוחים שהיא קיבל בתמורה לליווי של המשפחה המחורבנת הזו. יום וחצי של מנוחה. יום וחצי מחורבנים לפני ששודדים הסתערו על הכפר.
לרגע היה נראה כאילו הוא ירוויח מהסיפור. הוא הצליח לחסל את שני השודדים שנכנסו לאורווה כדי לגנוב את הסוסים רק כי הם לא ציפו שיהיה מישהו שמנסה לישון בתא השלישי. בעל האורוות היה כל כך מאושר, שהוא הסכים שרולין ימשיך לישון באורווה ללא תשלום לכמה זמן שהוא ירצה. יחד עם מטבעות הכסף שהיו על השודדים רולין הרגיש שסוף סוף משהו טוב קרה לו. ההרגשה הזו החזיקה מעמד עד אחרי שהוא סיים לאכול את העוף הקר שבעל האורווה חלק איתו לאחר ההתקפה.
אז, מוכר התפוחים המחורבן מצא אותו והתחנן שרולין יציל את שני הילדים שלו שנחטפו על ידי השודדים אתמול בלילה. "אם רק הייתי אומר לא" רולין מלמל לעצמו, "הייתי שותה עכשיו משהו הרבה יותר טוב מהמים המחורבנים האלו". לפחות המיימיה שלו היתה מלאה. למלא את המיימיה לפני שאתה יוצא מהעיר היה לקח שהוא למד בדרך הקשה.
לקח לו רוב הלילה למצוא את העקבות של השודדים ועוד יום שלם לפני שהוא הגיע למה שנראה כמו מחנה זמני. היה בו מאהל מרכזי למגורים ומתחם מגודר לאסירים. כמה עשרות אסירים, כנראה הם היו האסירים הראשונים במתחם כי הם נראו במצב טוב יחסית. אבל היו הרבה יותר שודדים ממה שהוא חשב. למה לעזאזל הם צריכים אסירים? הם חושבים שיש למשפחות של מישהו מהאנשים האלה כסף? רולין חשב לרגע לפני שהוא הזכיר לעצמו שזה לא משנה.
רולין השעין את גבו כנגד הסלע הגדול והאדום שהוא הסתתר מאחוריו. "מה לעשות עכשיו" רולין מלמל לעצמו, ושתה שוב מהמיימיה.
האם אתה מתכוון?
א. לנסות להציל את הילדים
ב. לנסות להציל את כל בני הערובה
ג. לחכות ולראות מה קורה
ד. אין סיבה למות, לחזור לעיר
5.
לאחר כמה שעות רולין מצא את עצמו מתחבא שוב מאחורי אותו סלע גדול ואדום שהוא עזב בכדי ללכת חזרה לעיר. אלכסנדרה וארון הביטו בדממה לעבר המחנה המאולתר. "כמה אתה מעריך שיש שם?" אלכסנדרה שאלה, רולין לא היה בטוח אם היא מתכוונת לשודדים או לאסירים, אבל ארון לא היסס "אני מעריך שבין עשרים לשלושים, נראה שעוד פלוגה של מעל לשלושים היתה פה לא מזמן, אולי יחזרו מאוחר יותר. גבירתי".
רולין התרשם, זו היתה הערכה מדויקת למדי של המספרים שהוא ראה פה בבוקר. הבחור בשריון הכהה קלט בדיוק את המספרים של מי שנמצא ומי שלא נמצא. אלכסנדרה טופפה עם האצבע שלה על שפתה התחתונה בתנועה שילדים עושים כשהם חושבים מחשבות. "שנתקוף, גבירתי?".
אלכסנדרה הביטה ברולין "מה אתה חושב ארון? אתה חושב ששכיר החרב שלנו פה הוא שודד שמעמיד פנים ויפנה נגדנו כשהקרב יתחיל או שהוא באמת רק שכיר חרב?". ארון הביט ברולין במבט נוקב. רולין נסוג חצי צעד לאחור, מתח מילא את פניו, היד שלו התקרבה לניצב החרב שלו באינסטינקט לפני שהוא עצר את עצמו.
"הוא יברח, גבירתי" ארון אמר.
רולין עצר לרגע ואז הנהן. "אני לא מחפש צרות", הוא אמר, "אחד מהסוחרים בעיר הציע לי כסף בשביל להציל את הילדים שלו אבל כשראיתי שאין לי סיכוי חזרתי לכפר. אני לא שיקרתי לכם. אני מצאתי את המקום הזה והתוכנית שלי היתה לחזור לכפר ולספר להם על המקום כדי שיוכלו לבוא עם תגבורת".
אלכסנדרה הביטה בו "עד שהיית חוזר לכפר וחוזר לפה עם תגבורת השודדים האלו כבר לא היו פה". היא ידעה שזה נכון, היא הכירה את שיטות הפעולה של החלאות הללו. לצוד אותם ואת שכמותם היה מקור ההכנסה העיקרי שלה ושל ארון במסעות שלהם. אבל זו היתה קבוצה גדולה. מצד שני, איפה שהאחרים לא יהיו, אם הם יחזרו לפה אז לא יהיה לנו שום סיכוי. מה לעשות? "מה אתה חשוב ארון?".
"זה יהיה מסוכן אבל זה אפשרי. גבירתי"
שכיר החרב נרעד שוב. הוא נרעד קצת כל פעם שארון אמר "גבירתי". כנראה שהוא הכיר דואיסטים כמותם, אולי לחם לצד או נגד דואיסטים כמותם. זה יסביר למה הוא לא ניסה להילחם מול ארון. זו כנראה היתה הסיבה שכשהם עצרו אותו ושאלו אותו לגבי השודדים הוא לא שיקר.
אבל התובנות הללו לא שינו את השאלה המרכזית: מה לעשות?
האם אתם
א. מנסים להציל את בני הערובה בחשאיות
ב. מסתערים על הבסיס המרכזי
ג. מסתערים על מחנה השבויים
ד. חוזרים לכפר ומקווים שתחזרו עם תגבורת מספיק מהר
6.
זה היה טוב לטייל שוב במחוזות שהיא גדלה בהם. דלה וניבה טיילו יחד עם שלושת המשרתים שנסעו איתן ושדאגו לכל מחסורן. ניבה היתה גם מהמחוזות הללו וכל בוקר הן היו מחליפות רשמים לגבי המקום הטוב ביותר לעצור בו באותו ערב. לאורך המסע המרחקים בין האכסניות התארכו, איכות המסעדות הלכה וירדה עד שהתמקמה ב"סביר למדי". הרמה שמתחת לה דלה וניבה הורו לג'ובן המשרת להכין להן את ארוחת הערב בעצמו. לקח שבועיים להגיע לכפר המטונף שבו היא לאחרונה הצליחה לאתר את האביר האפור בעזרת הכפפה שהקוסם נתן לה. הפמלייה מיקמה את עצמה באכסנייה הטובה בכפר, תואר שבאמת היה חסר משמעות בחור חסר חשיבות שכזה. דלה הורידה את גלימת המסעות שלה והפונדקאי הביט בבגד הרשמי של דלה בפחד טהור בזמן שהיא התיישבה וסימנה לו להתקרב. לא הפחד של הנבונים שיודעים להישמר מבעלי עוצמה, אלא אותו פחד ישן של אנשים מפני מה שאין הם מסוגלים להבין. זו היתה בדיוק ההשפעה שהיא רצתה להשיג.
"אני מחפשת מישהו", היא החלה, "הוא שכיר חרב, כנראה הגיע לכאן לפני יומיים-שלושה. ואני בטוחה שלא מגיעים לפה הרבה מבקרים בימים אלו, אבל אולי זה יעזור לך להיזכר במשהו" היא הניחה מטבע זהב על השולחן. "יומיים-שלושה", הפונדקאי מלמל בזמן שזיעה כיסתה את מצחו, "זה ממש לפני הפשיטה שהיתה פה, בכל השבוע הזה לא היו הרבה מבקרים. בתחילת השבוע הגיעו צמד לוחמים, ובימים האחרונים עוד שתי עגלות סוחרים" הפונדקאי חשב לרגע, "לאחת מהעגלות היה שומר ראש. בחור גבוה וצנום, הסתובב עם חרב כאילו הוא יודע מה לעשות איתה".
"איפה הוא?"
"שאל איפה אפשר לישון בזול. שלחתי אותו לאורווה של אוון מעבר לדרך".
"מועיל מאוד", דלה ענתה בחיוך, "והזוג שהזכרת?"
"צמד אבירים, גבירתי. מהמסדר הדואיסטי לפי מה שהם אומרים. ישנו ממש פה עד אתמול. בחדר הפינתי, גבירתי. אותו חדר שהמשרתים שלך ישנים בו, גבירתי".
"והזכרת פשיטה?" היא המשיכה.
"פשיטת שודדים, גבירתי. יש שתיים שלוש כאלו בכל שנה".
"מצוין, תודה רבה לך". דלה הרימה את ידה מהמטבע שנח על השולחן. הפונדקאי הושיט את ידו לאט למטבע, פוחד להיראות להוט יתר על המידה. להפתעתו הוא לפת את המטבע והרים אותו מבלי להפוך לצפרדע. "תרצי עוד משהו, גבירתי?" הוא שאל. "ארוחת ערב לשתיים" היא ענתה, "ותדאג שמשהו מתאים יישלח לחדר של המשרתים שלי".
"בוודאי גבירתי" הגבר השמנמן ענה והתרחק. הקלה על פניו.
האם את:
א. יוצאת בעקבות השודדים
ב. מנסה לאתר את הלוחם
ג. מחכה בעיר לראות מה יקרה
ד. חוזרת למצודת הקוסמים
7.
לעזאזל.
רולין בהה בטבח שהתרחש במרכז מחנה השודדים. ארון ואלכסנדרה היו עסוקים במה שדואיסטים היו עסוקים בו רוב הזמן, שימוש בכלי הנשק שלהם. עברו שנים מאז שהוא ראה דואיסטים נלחמים וכמו בכל פעם שזה קרה הוא הרגיש בו זמנית נפעם מהאלגנטיות של היכולות שלהם, מגורה מהמיניות הבוטה וגם מלא בחילה מהמוות הסיטונאי שסביבם. הקרב היה רחוק מלהיות מוכרע, היתרון הראשוני של ההפתעה נמוג אבל נותרו לא מעט מהשודדים. אלו שהיו בעמדות שמירה סביב לאיזור המגודר נטשו את עמדותיהם ורצו להצטרף לקרב. קבוצה הרבה יותר מגובשת משרולין חשב שיהיו. או שאולי היתרון המספרי שלהם היה מה שנתן להם את האומץ.
המבט של רולין נדד בין זירת הקרב היכן שאלכסנדרה וארון עמדו מוקפים באויבים חמושים לבין איזור האסירים המגודר לבין הגבעות הריקות מאחוריו.
האם אתה
א. רץ לשחרר את כל השבויים
ב. מנסה לתפוס את שני הנערים ולברוח
ג. מצטרף לאלכסדנרה וארון בלחימה
ד. בורח חזרה לכפר
8.
אלכסנדרה נאנחה בעונג בזמן שארון דקר את האדם האחרון שנשאר עומד. הם עמדו בשדה של אנחות. היא תפסה את ארון ומשכה בשערו בחוזקה, שני חתכים על כתפיו דיממו ביתר שצף בזמן שהוא צעק בכאב. היא חנקה את הצעקה עם שפתיה, מנשקת אותו בלהט שהבהיק יותר מהחיים שנשפכו סביבם.
דקות ארוכות לאחר מכן צמד הדואיסטים השתחרר מחיבוקם והביטו סביב. האסירים לשעבר הסתובבו בינות להרוגים, מותירים מעגל של מרחק רב מסביב לצמד מכוסה הדם.
אלכסנדרה התכופפה ואחזה באחד מהשודדים המדממים על הקרקע. האנחות שלו הבהירו שהוא עדיין בחיים. "איפה שאר החלאות?", "נסעו… צפונה" האיש הגוסס נאנח. "פושטים על… ברחס…" אלכסנדרה ירקה והטיחה את האיש ברצפה. האנחות שלו הפכו לחרחור. היא הביטה מעלה, חושבת.
“איפה שכיר החרב הפחדן שלנו?" אלכסנדרה פנתה לארון, "ברח כמו שחשבת?"
"לא גבירתי", ארון ענה, "הוא שחרר את האסירים בזמן שנלחמו, ראיתי אותו בורח עם שניים מהם".
"חשבתי שאמרתי לו שהוא נלחם איתנו או בורח, לא?"
"כן גבירתי".
"טוב, אני מניחה שהוא ניסה להרוויח משהו מכל הסיפור בלי קשר לאם אנחנו נחייה או לא". היא שקלה את הדברים בזמן שהאזרחים המשוחררים הסתובבו בחוסר מעש. בוהים בטבח סביבם. "אני מניחה שנצטרך להרוג אותו כשיהיה לנו זמן".
האם אלכסנדרה וארון:
א. מכינים מארב לשודדים שיחזרו
ב. לוקחים את בני הערובה חזרה לכפר
ג. יוצאים בעקבות שכיר החרב הפחדן
ד. יוצאים לכיוון ברחס להתמודד עם שאר השודדים
9.
"עצור או שתמות" דלה אמרה, מרימה את קולה מעט בכדי שיגיע לדמות שצעדה במרץ במורד הדרך. הגבר הצנום עצר במקומו ואז הסתובב לאט והרים את ידיו לאות כניעה. יופי. היא אהבה כשאנשים לא הטריחו אותה ללא צורך. "איך קוראים לך?".
"קוראים לי רולין, ואני לא מחפש צרות" הזר אמר תוך כדי התנשפויות, נראה שהוא התקדם במהירות הרחק מהכפר.
"ולאן אתה הולך כל כך מהר, רולין שלא מחפש צרות?".
הגבר משך בכתפיו "אני שכיר חרב, אני הולך לחפש מישהו שצריך חרב".
"אני חושבת" דלה הסתכלה לעברו "שאתה הולך למצודת הקוסמים בביקרה".
האיש חרק את שיניו, "האמת שאני ממש הייתי מעדיף שלא".
"אני חייבת להתעקש", דלה חייכה. היא דהרה דרומה במורד הדרך ברגע שהיא שמעה ממוכר התפוחים המטופש שהזר עזב את העיר, הוא הקדים אותה בשעתיים אבל הוא הלך והיא היתה על סוס. היא תצטרך לחזור לכפר לאסוף את הפמלייה שלה לפני שהם יצאו לדרך.
המחשבות שלה התאיידו כשהיא הרגישה משהו. רשרוש של העצים מסביב לדרך, רוח שמסגירה סודות. גופים מתקרבים, תאוות רצח.
לקח רק מספר רגעים לפני שצמד לוחמים הופיעו במורד הדרך. האישה לבשה שריון עור שחור עם עיטורי תחרה ונשאה מספר להבים קצרים בחגורתה. בן הזוג שלה היה בשריון כהה ואחז חרב שלופה בידו. "שלום רולין", האישה אמרה בחיוך, "באנו להרוג אותך".
רולין הביט בצמד המתקרב ואז הביט חזרה לעברה של דלה. "האמת שאני ממש הייתי מעדיף שלא". הוא ענה, מהדהד את התשובה שנתן לדלה רק לפני מספר רגעים.
החיוך של דלה גדל. לא נראה היה שיש לשכיר החרב עמוד שדרה אבל הוא הצחיק אותה.
"אני מצטערת", דלה הודיעה, "אני צריכה לקחת את האדון הזה דרומה. אתם יכולים להמשיך בדרככם". הלוחם בשריון התקדם כמה צעדים ונעמד בין האישה לבין דלה. "היזהרי, גבירתי. זו אחת מהמכשפות של ביקרה".
שיט. דואיסטים תמיד מסבכים את העניינים.
"זה לא נוגע לכם" דלה התעקשה. "אני לוקחת את הגבר הזה איתי".
"את יכולה לקבל את מה שישאר ממנו אחרי שנסיים איתו, אף אחד לא לוקח אותו או הורג אותו מלבדנו" האישה ענתה. דלה שקלה את המצב. כל החלטה פה באה עם סיכון. המוח שלה התקדם כל כך מהר שהיא כמעט פספסה את רשרוש העצים מסביב לדרך, רוח שמסגירה סודות. גופים מתקרבים, תאוות רצח.
האם את:
א. תוקפת את צמד הלוחמים
ב. נותנת להם לקחת את שכיר החרב, הוא בטח יוכל להסתדר
ג. מתעלמת מצמד הלוחמים ומנסה לקחת את הלוחם חזרה לכפר
ד. מה זאת התנועה הזו מבין העצים?
10.
קברין חיכה עד שכל האנשים שלו יהיו במקום, רק כאשר הקבוצה שעל הדרך תהיה מוקפת לגמרי הוא יתן את הסימן לתקוף. הוא שדד ורצח אנשים בדרכים כבר יותר מעשרים שנה. הוא היה מיומן וסבלני. הוא ידע שתמיד טוב שהקשתים יתפרשו, שתמיד טוב שהקורבנות יראו כמה לוחמים מכל הכיוונים, והוא ידע שצריך לתת לקורבנות את האשלייה שזה יגמר בטוב אם הם רק יתנו את הכסף.
לידו עמד הגשש וחייך. הגשש חייך כי הוא ידע שהוא יקבל בונוס על איך שהצליח לעקוב אחרי מי שתקפו את המחנה במשך שעות דרך היער עד שהם הצליחו לתפוס אותם פה בדרך. קברין ציפה לכוח גדול יותר אבל הוא הניח שחלק מהתוקפים חזרו לכפר. לא נורא, הוא יתפוס אותם אחר כך. אלו מהתוקפים שהם תפסו פה נראו כמו שלל טוב, גברת עשירה ושלושה לוחמים, כנראה שכירי חרב לפי החוסר במדים. כנראה שהיא אחת מהאצילות האזוריות, כנראה שהיא היתה בעיר בזמן הפשיטה והגיבה כמו שמצופה מאצילות. סתם חרא של תזמון עבורם שהיתה אצילה בעיר בזמן הפשיטה.
הגיע הזמן. קברין נשם כמה נשימות עמוקות, שלף את החרב וצעד מבין השיחים. כתריסר אנשים יצאו מאחורי מקומות מחבוא מסביב לקבוצה. "ובכן חברים, אני רוצה להודיע לכם שיש תריסר קשתות מכוונות אליכם ויותר מעשרים לוחמים שמקיפים אתכם. אבל אל תדאגו, אנחנו רק רוצים את הכסף שלכם".
זה היה הרגע הראשון שבו קרבין הרגיש שמשהו לא בסדר. שכירי החרב לא נרתעו, האצילה לא צווחה בחשש, משהו לא התנהל כיאות.
הלוחם במרכז הקבוצה פנה במבטו לצד אחד ולאחר מכן לצד השני ואמר "אתה יכול לתת לנו רגע?". קרבין היה מופתע. אבל התעשת במהירות, "אין בעיה". אולי הם רוצים לדרוש מהאצילה לשלם עבור כולם.
שוב היה זה הלוחם במרכז שפנה לאחרים בקול מהוסה, "תראו, כולנו בסכנת מוות עכשיו. שלא לדבר על זה שאם הם הורגים אותי" הוא החווה בידו סביב, "אז כולכם מפסידים את מה שרציתם. מה שאני מציע הוא שנעבוד ביחד עכשיו כדי לפתור את הבעיה הקטנה הזו שיש לנו", שוב הוא הצביע סביב, " נחזור לכפר איפה שיש אכסניה ואז נדבר על זה כמו בני אדם מתורבתים".
הלוחם השני הביט בגברת בשריון העור שהביטה מעלה במחשבה לפני שהנהנה לחיוב. מבט מעוצבן חלף על פניה של האצילה על הסוס, אבל גם היא הנהנה. הלוחם הצנום נשם אנחת רווחה, שלף את חרבו ופנה לעברו של קרבין. "אנחנו מסרבים".
קרבין כמעט פתח את פיו לשאול "מה זאת אומרת אתם מסרבים?" כשפרץ של להבות התיך חלק מהיער סביבו. ראשו של הגשש כמעט ונחתך לשניים כשהזר הצנום קפץ קדימה במהירות מפתיעה והניף את חרבו. מעברה השני של הדרך שתי דמויות בשריונות שחורים הותירו גופות מסביבם, חיצים ששוחררו מפספסות את מטרותיהם בסנטימטרים ספורים כאילו כוח כלשהו הסיט אותם ממסלולם. צרחות נשמעו מכל עבר. ארבעת הקורבנות המיועדים פנו על תוקפיהם במפגן יכולת ומיומנות שקרבין לא ראה בימי חייו. חיים ארוכים של שוד ורצח שנגמרו באותו הרגע כשחרבו של הזר דקרה אותו.
האם אתם:
א. מתקדמים חזרה לכפר עם המכשפה ושכיר החרב הפחדן
ב. צועד חזרה לכפר עם צמד הדואיסטים והמכשפה
ג. רוכבת חזרה לכפר עם האביר האפור והדואיסטים
ד. כל התשובות נכונות
11.
הפונדקאי הגיש לשולחן שלהם עוד קנקן ושתי כיכרות לחם, הם המשיכו לאכול ברעבתנות. שום דבר לא מעורר תיאבון כמו קרב לחיים ולמוות, ובמקרה של ארון ואלכסנדרה היה מדובר בשני קרבות ברצף. "למה את בכלל רוצה לקחת אותי לביקרה?" רולין מלמל אחרי שהם סיימו את האוכל וישבו באולם של הפונדק. "בעיות בדרום" דלה ענתה, "מסתבר שחבר שלך בשם דורדבן רוצה לבקש ממך להרוג דרקון בדרומג'".
"אף אחד לא הורג דרקונים" אלכסנדרה אמרה. ארון, שישב לידה, הנהן בהסכמה לצידה כפי שעשה לאחר כל משפט שאמרה. "כשדרקון מגיע, זה הזמן לעבור דירה".
"מסתבר שיש מישהו שכן הורג דרקונים. נכון, רולין?"
"לא בלי צבא" רולין מלמל.
דלה הזעיפה פנים. "אז מה תעשה? תשאר שכיר חרב לשארית חייך?"
"יש דרכים יותר גרועות למות" רולין ענה במשיכת כתפיים
"אבל", אלכסנדרה אמרה תוך כדי חשיבה, "אם אתה שכיר חרב הם יכולים לשכור אותך לעשות את זה".
רולין הניד בראשו "אני לא הולך להוביל שום צבא. אני ויתרתי על החרא הזה. ראיתי מספיק אנשים מתים בקרב כדי שיספיק לי לכל החיים. ואני לא הולך לביקרה".
אלכסנדרה חייכה, "אז אל תלך לביקרה. דלה תשכור אותך ואותנו ממש פה, היא תשלח את העוזרת שלה לביקרה עם הפרטים ותבוא איתנו לגבול עם דרומג' כעדה, אנחנו נהרוג את הדרקון ונהיה כולנו עשירים", היא עצרה וחייכה, "אנחנו אף פעם לא נלחמנו בדרקון, במקרה הכי גרוע נמות. כולם מרוצים".
ארון הנהן.
רולין ודלה הביטו באלכסנדרה בהלם מוחלט.
האם אתם:
א. ממשיכים בדרככם צפונה לחפש עוד פורעי חוק
ב. חוזרת לביקרה
ג. ממשיך בנדודים בחיפוש אחר עבודה כשכירי חרב
ד. הולכים כולכם להילחם בדרקון
99.
רולין נשם עמוק. כשהוא יצא למסע הזה לפני חודש הוא לא יכל לדמיין לעצמו שהוא ימצא את עצמו במצב הזה. הוא יכל לראות בקושי את הצלליות של ארון, אלכסנדרה והלביאה נעים מעברה השני של המערה הענקית. הדרקון הענק ששכב במרכז המערה הניע את אחת מרגליו ומעך כמה ענפים מערימת העצים המרוסקים שהוא שכב עליהם.
הוא המשיך לנשום, סופר את הנשימות שלו ומנסה לעקוב אחר הזמן. התוכנית המשוגעת הזו תצליח רק אם דלה תוכל להעיר את נשמת האש שלה בזמן, ואם הוא או אלכסנדרה וארון יפספסו את הרגע הנכון אז הם כולם ימותו פה.
מאתיים נשימות. בשתי מילים רולין לחש לחרבו להתעורר, קצוות החרב החלו לזהור באור אפור חיוור. רולין החל לחוש בקצות האצבעות שלו את המוות שפועם בחרב. החל לשמוע בראשו את הלחישות החוזרות ונשנות שהבטיחו לו את כל מה שרק ירצה אם ישחרר אותן מהלהב.
הוא חשב על כל הבחירות שהוא בחר בשבועות האחרונים, כל מעשה שהוא עשה שגרם לכך שהוא מצא את עצמו כאן ועכשיו. לעמוד עם אנשים שלפני חודש היו זרים מוחלטים כנגד איום לאלפי אנשים. לאחוז בחרב מקוללת עם ידיים שטופות זיעה ולב מלא פחד בשביל להציל ממלכה שמעולם לא היתה מוכנה לקבל אותו.
בטח הייתה נקודה שבה הוא יכל לבחור אחרת. בטח היה רגע, אי שם בהתחלה שיכל לשנות את התוצאה המחורבנת הזו.
"בחרתי כל כך הרבה בחירות גרועות" הוא מלמל לעצמו.