מעשה טביעה
העולם כמרקחה ועוד לא נברא האל שיוכל לבלעה שלם מבלי לסבול נזק – מאמרות הגורו האילם.
עוד לפני שמישהו ראה את הספינות, אולי לפני שהן הגיעו בכלל לנמל, התפשט בעיר הריח. ריח חבצלות תפוחות, ריח של מנגו חרוך ודשא רקוב, שטף את סמטאות יפו, הדף את הביוב המנומנם לראשונה בתולדות העיר אל מתחת פני הקרקע, וסחרר את היונים שצנחו מהענפים ועמודי החשמל ישר לציפורני חתולי הרחוב מוכי התדהמה. כשהגיעו לנמל מוסטפא ובנו, שהיו ידועים לשמצה בתור הדייגים משכימי הקום ביותר בדורותיהם, שפשפו אחד את עיניו של השני לפני שבטחו במראה עשרות הסירות הצבעוניות שנדחקו בקושי בדפנותיהן בתוך הנמל הקטן, ומעבר לשובר הגלים, מעל ים ההזיה של סוף הלילה, במראה הספינות הגדולות, המקושטות בפאר רב, שריחפו והתערבלו במרחק שאי-אפשר היה להעריך נכונה.
שעה מאוחר יותר, השמש כבר בטוחה במקומה בשמיים, עשרות עיתונאים וצלמיהם המסורים התרוצצו ברחבי הנמל כחרקים תחת קערה הפוכה, והתרסקו שוב ושוב בקריאות נואשות כנגד חלונות הסירות המשונות שלא נודע על בעליהן דבר. רק בשעה שמונה, לאחר ששני צלמים נפלו למים וכתבת פונתה לבית החולים בשל חשיפה בלתי מכוונת לרכיכה, הגיחה הדוברה המוארכת והתקרבה לנמל. לא היה יותר מסנטימטר בין שובר הגלים לצד הדוברה כשהיא השתחלה לבסוף והתחברה לרציף, ובו ברגע יצאה לדרכה התהלוכה שזרמה ממנה והלאה. מאות גברים ונשים מחויכים, לבושים בלבן, ריקדו בדרכם במעלה הכביש המעוקל אל העיר, חילקו כדורי סוכר צבעוניים מסלי קש גדולים אכולי עובש, צלצלו בפעמונים חלודים, הכו בתופים מחוררים, נשאו דגלים בשלל צורות וצבעים, ושרו בשפות זרות בערבוביה קולנית מחוסרת כל חן או היגיון מוזיקלי.
כשהגיעו לכיכר השעון התפזרה חזית ההמון הרועש לרחובות השונים, ואז התלכדה שוב בדיוק כאשר אפיריון גדול, אסייתי למראה, נישא בידי עשרים גברים צנומים חשופי חזה, הופיע לפתע בסוף השיירה והוצב במרכז הכיכר שמשכה בינתיים צופים סקרנים מכל קצוות העיר. בן רגע חדלו לובשי הלבן ממעשיהם ואת ההמולה החליפה דממה מתוחה. וילון הבד הלבן, הכבד, הוסט לצד ולעיני הקהל הופיע גבר נמוך, שמן, ומיוזע, עוטה גלימה אדומה-כתומה, שבמהרה יהפוך לידוע בשם – הגורו. עם עיניים מצומצמות, כמעט עצומות, ראש קירח קשקשי, וזקן אפור ודליל, הגורו נופף לקהל לשלום, ניגב את הזיעה ממצחו המשתפך, ואז זקף את גבו ופרש את זרועותיו השזופות לצדדים בגובה הכתפיים. קול פקפוק חזק נשמע בכיכר, דומה לזה שמשמיע בקבוק שמפניה ברגע הפליטה, ורגליו הקצרות והיחפות של הגורו התנתקו מרצפת האבן העתיקה, והניחו לגופו להתרומם ישירות באוויר עד לגובה המחוגים של מגדל השעון התמיר. סיבוב של מאה ושמונים מעלות הציב אותו פנים אל פנים עם המגדל. קול פקפוק נוסף, חלש מעט מהקודם, והגורו נע אופקית כצלב אנושי מרחף, עד ששיפולי כרסו העטופה בבד ססגוני פגשה את מקום בליטת מחוגי המתכת השחורים של השעון. הו אז הגורו רכן לפנים ונשק לחזית השעון הלבנה, לפני שקול פקפוק שלישי ואחרון נשמע והניע אותו חזרה במאונך אל הקרקע. באיטיות מעיקה דידה הגורו על רגליו הקצרות חזרה לאפיריון, נעלם חזרה בתוך מחסה הבד הלבן, ולפני שמישהו מהצופים, ואף הציניקן ביותר, הספיק להתאושש מן ההלם של ההשפלה שנגרמה לכוחות הטבע לפי הבנתם הרווחת, חזרה התהלוכה על חלקיה השונים לרעש הקקופוני שאותו היא השמיעה קודם, והתחילה את דרכה העליזה חזרה לדוברה שמיד הפליגה והצטרפה לשאר הספינות הגדולות שהמתינו בדיוק במקום בו הים נשפך אל מעבר לגבול הראייה.
פקידי העירייה ואנשי כוחות הביטחון תחמו את הכיכר וסרקו כל סנטימטר, כל גלגל שיניים, כל מרצפת רופפת, ואף הגדילו לעשות וגירדו חלק מציפוי הנחושת האטרקטיבי מן הגג, לפני שהכירו בכישלונם במציאת הסבר להתרחשות המופלאה וחתמו על יום חופש קולקטיבי כאות מחאה. ואמנם, נדמה שדבר לא השתנה או נפגם באופן פעולת השעון כתוצאה מאותו ריחוף או מגע שפתיים שנכפה על המונומנט קבל עם ועדה. רק בסוף אותו יום מעייף חזה ליאור, השיכור המוכר, בתוצאות אותו מגע פלאי, כאשר באמצע תנופה חצי רצונית של עורפו לעבר רצפת האבן הוא חזה במחוגים מתלכדים כמנהגם בשעת חצות, לפני שנסוגו במרוצה והשיבו את עשרים וארבע השעות האחרונות בסיבוב אחורנית. מיד התפקח ליאור לחלוטין, לראשונה מזה עשור, התרומם על רגליו והכריז על התופעה לכל מסכן שנקלע לדרכו. אף לא אחד מהם האמין לו, ועל התעקשותו הגיבו באיומים ובקללות. עוד לא עלה אור בוקר וליאור האומלל, שהיה בטוח במה שראה, הטביע את יגונו הכפול על הרגיל בערק, נעלם באחת הסמטאות הארוכות של יפו שאין איש מגיע לסופה, ולא נראה עוד בעיר מעולם. למרבה המזל, בערב המחרת צפתה במרוצת המחוגים קבוצת תיירים מכובדת, בראשות מרצה לאדריכלות מאוניברסיטת הומבולדט, כך שדבר הפלא נודע לציבור הרחב שחרק שיניים וסלח למוצאו הגרמני של המלומד בשל כובעו המצחיק והעניין הרב שבתעלומה. באותם ימים ושבועות ראשונים של בוא לובשי הלבן נותר המסתורין המוחלט בדבר זהותם כפי שהיה. יושבי הסירות הקטנות שעגנו בנמל לא עזבו את תאיהם האטומים תמיד, ולא נענו לקריאות מבחוץ. למעשה, הסימן היחיד לכך שהסירות היו מאוישות הייתה העובדה שכל יומיים-שלושה הפליגה כל אחת מהסירות מעמדתה ומיד הוחלפה באחת אחרת, שונה לחלוטין, אך צבועה באותם צבעים בוהקים שהעידו על השתייכותה ללהקה. נוכחותם הבלתי מוסברת של הסירות הקטנות, שצופפו את הנמל הוותיק בצורה לא נוחה וגם מסוכנת, בוודאי הייתה מעוררת את זעם הדייגים היפואים שלא נודעו בנטייתם להבליג על פגיעה, אלמלא נמלא לפתע הים התיכון בדגה כה רבה שגם אם היו הללו מפליגים מרחק עשרה מטרים ומשקיעים דלי רגיל לשטיפת רצפות עד השפה, חמישה דגים שמנים, תמנון, ולובסטר ענק ומבריק היו בוודאות נשפכים מתוכו כשהיו הופכים אותו חזרה על בטן הסירה. אנשי אמונות טפלות, פוחדים לגרוע בצורה כלשהי ממזלם הנפלא, נמנעו הדייגים מכל תלונה כלפי שכניהם המתבודדים, ואף הילכו איימים על כל עיתונאי או עובר אורח נועז שהתקרב אל הסירות הצבעוניות יתר על המידה.
הפעמים היחידות בהן הופיעו לובשי הלבן כלל בציבור לאחר אותה תהלוכה ראשונה היו בימי שישי, אז הגיעה הדוברה הגדולה בעלת עמודי העץ בסגנון היווני בצדדיה, אלו לא תמכו בדבר מלבד בשמיים הגדולים, ועגנה בחוף שסמוך לגבעת צ'רלס קלור. על גבי החול ועד ראש הגבעות המדושאות סחבו גברים ונשים רזים עטופים בד לבן את גוויותיהן החרוכות של פרות, כבשים, ומיני בהמות פרא, הטילו אותן על בדים אדומים גדולים שטרחו לשטח לפניהם, ופרסו חתיכות בסכינים משוננות עבור כל אדם שעבר במקום והסכים לקבלן. מאות התקבצו כל שבוע, איש איש וכלי הפלסטיק שלו בידיו, ובמהרה אמני רחוב, דוכני קינוחים, ורוכלי מלאכות יד מסוגים שונים התאספו על מנת לבדר ולמכור לקהל הרחב את מרכולתם כתוספת למנה הבשרית הדשנה. ככל שהיה ידוע, מעולם לא צפה אותו לובש לבן פעמיים באירועי חלוקת המזון הללו, וכאשר שיחק המקרה לעיתונאי, והוא נתקל בגבר או אישה שדבר את שפתם, גם אז לא הצליח לחלץ תשובות משכילות לגבי חייהם המסתוריים מאשר. "פשוט נהדר" הם היו אומרים, או – "באמת נפלא". לשאלות כגון "מאיפה באת?" או "איך קוראים לך?" הם היו עונים ללא יוצא מן הכלל ב – "איזו מן שאלה מוזרה", ואז מוסיפים – "בוא, תאכל".
ובכל זאת, שמועות החלו להופיע בנוגע ללובשי הלבן, וחלקן הפכו למקובלות בתור אמת גמורה. ראשית, היה ידוע שפוליטיקאים וסלבריטאים מסוגים שונים, גם ברמה בינלאומית, היו מבקרים ביאכטות פרטיות את הגורו במקום מושבו הנסתר באחת הספינות הגדולות שסבבו תמיד אחת את השנייה ובחשו את הים בתנועה היפנוטית שבלבלה את השמש ואת חברתה החיוורת הקפואה. היה ברור אם כן, שלא הייתה מלחמה בעולם כולו שהתחילה או נמנעה שלא על דעתו של אותו חכם נמוך ושמנמן. כמו כן, היה ידוע שמטרת הקבוצה הייתה "שמירה על השקט", על אף שמשמעות הביטוי לא הייתה ברורה. חשש קל התגנב בסוף ספטמבר, כשלוחות הפרסום שהודיעו על מחירות חיסול של קולקציית הקיץ תפסו אנשים בהפתעה, והציפו לפניהם את עובדת היעדרו המוחלטת של הקיץ מן השנה שחלפה. כשחודש אוקטובר הגיע לסופו בעוד השקדיות עומדות בשיר פריחתן הורדרדה, ואף חצב לא הרים את ראשו המוארך בכל שטח המדינה כולה, חרדה מסוימת התפשטה בעיתונות המדוברת והכתובה. אבל מזג האוויר נותר נעים ונוח, וחוץ מהחקלאים שמרטו את אחרונות שיערות ראשם, לאף אחד לא הפריעה ההתנתקות הפתאומית של ישראל מעונות השנה.
גם כשהופיעה השמועה השלישית, בדבר המספר הגדל של נעדרים שהתעניינו בלובשי הלבן, ואף הטענה שאנשי הספינה משליכים גופות אדם אל מעבר לסיפון הדוברה כחלק מטקסי קורבן פגאניים שנועדו לרצות את אל הים הגדול – הוא אל הבריאה כולה, אף אחד לא הוטרד ממנה במידה רבה. הם כבר התרגלו לנוכחותן של הספינות שהשרו רוגע בריחופן המתמיד, גם אם מתמיה, בקצה התודעה. רוח חדשה עם ריח משכר של חבצלות נשבה במזרח התיכון, ולא נעלמה מעיני הציבור העובדה שאם הקיץ לא יגיע, לא תגיע גם המלחמה. ואם כמה סקרנים חסרי מנוחה נעלמים מאיזו סיבה, אפשר לראות בכך עסקת חליפין טובה. בכל זאת, הם בוחרים ללכת אל לובשי הלבן ורק אז מושלכים כקורבן, ולא מוגשים חנוטים בחייהם בתוך המדים מתוך צו השעה. זו הייתה תקופה של הפוגה ושל מנוחה בחיי כל תושבי הארץ, ולכן גם אם היו שמועות איומות מוצפות מדי פעם, בדבר מעשי רצח או אונס שמתחוללים על הספינות, אנשים אטמו אליהן את אוזניהם ונשמו לרווחה. שמועות לא נעימות מגיעות כמו דרישה לפעולה, ואנשים רצו לנוח, וחוץ מזה, הם היו מאד עסוקים בענייניהם.
אחד העסוקים ביותר מבין התושבים שהתגוררו באותה תקופה בין הירדן לים היה אופק. עסוק לא בשל מטלות או התחייבויות שאותן אפשר לנפנף תמיד במידת הצורך, אלא דווקא בשל המשימה הכפויה, הבלתי נגמרת, של חיים תחת סימן שאלה. אירועי צי הספינות וכן הבלבול המוזר בעונות השנה, חלפו ברקע חייו כמו אירועים רבים אחרים, ואף חשובים ופלאיים בהרבה. באותו בוקר של הגעת הספינות, למשל, היה אופק ממוקד במאורע המשמעותי יותר עבורו, של שכחת קרם ההגנה בארון חדר המקלחת. דגנית גילתה את דבר העבירה בזמן שפשפשה בתיק במושב הנוסע לצדו, בדרכם לחופש בסיני. היו להם ציפיות גדולות כל כך מאותה חופש שנועדה לטהר את האווירה העכורה ביניהם ולהחזיר את החיבה ההדדית שהם חשבו שזכרו ששררה ביניהם בתחילתו של הקשר. אבל זרע החמיצות של שכחת קרם ההגנה, גם אם מיד תוקן, לכאורה, בעצירה בחנות הנוחות הראשונה, הוליד נהר שוצף של טינה קטנונית אחד לשנייה, שגם העמדת הפנים הטובה ביותר של שניהם לא מצאה לה תקנה. הערב, הוא החליט, הוא ייפרד ממנה. ומצד שני, האם ייטב לו להיות לבד כשהוא במצב מעורער כל כך? לא, לבד הוא יתפרק, ייקרע את עצמו לגזרים במחשבותיו המתערבלות. בעצם כדאי שיציע לה סוף סוף נישואים. זה כבר ברור לשניהם שזה יקרה בסופו של דבר, ואולי האחריות שנלווית להקמת משפחה תקבע אותו במסלול הנכון, תכריח אותו להתמיד בפעם הראשונה בדבר מה אמיתי, בעל ערך. ואם היא לא תסכים לו? היא תסכים. ואם לא? ואם כן? אופק שקע מטר וחצי נוספים לתוך עצמו. הוא ידע שהוא כבר אבוד בתוך מחילה חנוקה שמובילה מטה, בסופה הקבר המתין לו כתגמול אחרון ויחיד על שנים של זחילה. חרדה טיפסה על גופו כמו קוף קפוא. היו לו כל כך הרבה תקוות! והוא הצליח. הוא עבר לתל-אביב והשתלב כעורך, כתב, מפיק, התקדם, ועכשיו התפקיד שלו בטוח באתר, בחברה. אז למה הוא הרגיש כזה אפס? הוא לא זכר למה הוא עשה את מה שהוא עשה. מה גרם לו לחשוב שאלו החיים שהוא רצה לעצמו. ועכשיו הוא היה תקוע. הוא רצה להשיל את גופו המחניק מעליו, כל תא בגופו קרא לו לקום ולברוח, אבל הוא לא ידע לאן.
חבטה עמומה הרעידה את דלת הכניסה. הדבר הכי רגיל והכי נורא בעולם, הרגע בו דגנית תגיע הביתה ושוב היא תלכוד אותו בחיבוקה עם ציפורניה השלופות שמתחפרות בכל יום עוד סנטימטר לתוך בשרו, והוא יהדק אותה במו ידיו בחזרה. אופק קם ופתח את הדלת. על גבי המדרגות הקרירות מצא גופת זקנה מוטלת על גבה. בגדיה היו קרועים כך ששד מקומט נחשף ונסחט על גבי צלעותיה המחודדות. פה פעור, חניכיים אפורות מבצבצות מתוכו כאפר, בהה בו כעין ענקית ובודדה באימה, ואופק פנה לסגור את הדלת, להתקשר למשטרה, ולשלוח הודעה בקבוצת הבניין – "נא לזכור לנעול את דלת הכניסה", לפני ששמע את שמו נחלץ בקושי מבין חרחורים יבשים של חניכיים צפודות.
בן רגע ניעור מאדישותו והכיר באנושיותה של האישה המבוגרת, ורגשות חמלה ובושה עזים עוררו אותו לסחוב אותה בעדינות מאומצת אל הספה. "את צריכה אמבולנס? להביא לך מים?" הוא שאל את האישה שעיניה נותרו חתומות בשל ההפרשות שהתקשו בקצוותיהן. "תה", היא הצליחה ללחוש במאמץ עילאי. "ומשהו מתוק", הוסיפה בזעקה כשכבר נעלם בתוך המטבח. שני ספלי תה עם דבש ולימון וחפיסת שוקולד פרה מאוחר יותר, ובגדי הזקנה התאחו מסביב לבשרה התופח, שיניים התיישרו בין שפתיה המצומצמות, ועיניים גדולות וחרדתיות נפתחו ונצנצו מולו בלחלוחיותן.
"איך שכחת אותי אופק? ואני הנקתי אותך פעם כשהייתי עייפה והרמתי אותך בטעות בתינוקייה. ילד יפה הייתה. הגאווה של שכבת הגיל שתדע לך. תמיד סידרת יפה את הבובות ושיחקת עם הילדות, אתה זוכר? עד שהפסקנו אותך כי אמרת שגם אתה רוצה שמלה. אבל אתה הסתדרת יפה מאד גם עם הבנים, והיית חבר של אורי שלי, איזה צרות הייתם עושים לנו, שרפתם לאברום את התותבת, לקחתם את הטרקטור עד לחיפה, זרקתם חולדה לבית הילדים, שובבים כאלה! כמו גברים קטנים אתם התהלכתם, אתה זוכר? זוכר את אורי? הו אופק!" הזקנה נטתה לצד אחד של הספה ולאחר רגע התחרטה, סטתה, ונפלה לצד עם המסעד, עליו התרפקה והחלה להתייפח. הדמעות הספיגו את עורה המתדלדל לתוך הריפוד הגס, ואף בעזרת ספל חדש של תה, אותו נפנף בסמוך לפניה החבויות, לא הצליח אופק להשיב אותה מיגונה. כמוצא אחרון חיפש "יפה ירקוני" ביוטיוב והצמיד את הטלפון הנייד שלו לאוזנה. יחד עם הלמות התופים ותרועת החצוצרות התרומם ראשה ועיניה חזרו לחדותן. אופק שלח יד להסיר את ספל הזכוכית שהיה בסכנה מן המסעד, אך הזקנה תפסה בידו באמצע התנועה. "היום אחות היא מלחמתנו, לכן רחוק אני מכאן", שרה ירקוני. "הם תפסו אותו. אני יודעת שהוא אצלם", הזקנה סיננה לעברו בזעם ואופק הרגיש את התרגשותה זורמת לתוכו דרך העור הרך בעל יכולת ההתמוססות המהירה. "אצל מי?" הוא שאל. בפעם האחרונה בה הוא פגש את אורי הייתה בחתונה שלו. "הכת! הכת של הגורו הזה שהורס את המדינה! את הכל הוא הרס! התפוזים, התפוחים, הכרם. אבל אף אחד לא הקשיב! זה למה אורי הלך לדבר איתו, ואז הוא נעלם. אתה חייב לעזור לו!"
הזקנה נדמה למען הפזמון, אליו היא הצטרפה כקול שני. מעודדת ירקוני המשיכה – "אתמול לפעולה יצאנו, עד לאשמורת ראשונה", ואחריה גם הזקנה – "אתה עיתונאי, אתה מכיר אנשים שמכירים אנשים. יש לו אישה אופק! יש לו ילדה קטנה!" ושוב היא החלה לבכות ולא נרגעה עד חזרת הפזמון, אז נעמדה על רגליה והתחילה לטאטא את הסלון. זו לא הייתה הפעם הראשונה שאופק נתקל בטענות הללו, והוא אפילו הניח להם להתפרסם מדי פעם, אם כי לא לעתים קרובות. הוא היה מוכן לעשות לאמא של חבר ילדות אבוד את החסד הזה. "טלי", אמר כשלפתע נזכר בשמה, וחדל אותה מאיבוק המדפים. "אני יכול לפרסם ראיון איתך, לדבר עם האישה, לשלוח צלם לפרדס, אבל אני לא יודע כמה זה יעזור." הוא ידע בדיוק כמה זה יעזור. הזקנה נענעה בעיניה המימיות. "לא בשביל זה באתי אליך. תראה!" היא הכניסה יד לחזייתה הנמוכה, ושלתה ממנה פיסת בד לבן קרועה. אופק העלה אותה מלפניו ובחן את כתמי הדיו המאורכים שנמרחו לאורכה. "מצאתי את זה בחיתול של הילדה. הוא בא לבקר אותה! הוא צריך שמישהו יפגוש אותו היום בחצות בנמל, הוא רוצה לברוח! זה מה שהיה כתוב שם לפני שכיבסתי את זה מכל החרא. תעזור לי אופק!" שוב היא תפסה בידו. "המשטרה לא מוכנה לשמוע, רק תלך לשם, שיהיה לו למי לברוח אם הוא ינסה! אני זקנה והעיר הזאת מפוררת אותי. אני חייבת לחזור צפונה אחרי שאסיים לשטוף פה. תבטיח לי שאתה תלך לשם בשבילי, בשבילו, בשם כל מה שנתנו לך לפני שעזבת אותנו כדי להתרכז בעצמך!"
אל הנמל אופק הגיע חדור בתחושת ביטחון של לוחם צדק מכוון מטרה. הוא לא זכר מתי בפעם האחרונה הוא הרגיש כל כך מאושר ושלם, בטוח בכך שהוא הולך לא רק להציל את אורי אלא שבעזרת העדות על מעשי הזוועה שאורי ללא כל ספק יביא ממעבי הכת, הוא יוכל לפרסם כתבה בלעדית שתעזור לאינספור אנשים אחרים. הוא נזכר שזו הסיבה שבגללה הוא נכנס לעיתונאות מלכתחילה, למשהו כזה הוא חיכה כל הזמן, ועכשיו יהיה עליו לחכות רק עוד קצת. אופק מצא נקודה נסתרת, מאחורי חומה נמוכה של בית ערבי נטוש ומתפרק, וצפה ממנה על המעגן הריק מאדם. בערך שעתיים העביר בבהייה בתרני הסירות הצבעוניות שהפכו דהויות וירקרקות בתאורה הדלה, מתנועעים באוויר עם מימי הנמל, וניסח שוב ושוב בראשו את פסקת הפתיחה של הכתבה. כל דקה שחלפה הוסיפה עוד אי-נוחות ונוקשות לשריריו, חיזקה את נחישותו, והוסיפה עוד תיאור צבעוני של תלאותיו במעשה האלטרואיסטי של מבצע ההצלה. כשהופיעו לבסוף שתי דמויות דקות בגלימה לבנה, עם תיבת מתכת גדולה מאוזנת ביניהם בדרכם למעגן, אופק היה מרוכז כל כך בתיאורי גבורתו העתידית, שרק קול פגיעת התיבה ברצפת האבן העיר אותו חזרה למשימתו. הוא צפה בצמד הלבן מותיר את התיבה לצד ההאנגר, מתקדם ברציף ונעלם לתוך סיפונה של אחת הסירות. במהלך הדקות העוקבות תיבת המתכת גדלה ומילאה את שדה ראייתו, כמעט מוחשית למגע, ריחה המתכתי הצורב פולש לנחיריו, ולפתע הוא הפך בטוח ששם נמצא אורי, והוא רק ממתין למישהו, לאופק, שיפתח את המכסה ואיתו את נתיב גאולתו.
תזוזה קלה, רעד כמעט בלתי נראה, ולמעשה בלתי נראה לחלוטין, היה מספיק בשביל להוכיח לאופק שהוא שיער נכונה, והוא קפץ ממקום המסתור ורץ בכפיפה, מקפיד לזגזג באלכסונים מתוך זיכרון הדרכה צבאית כלשהי, עד שהגיע לבסוף ליעדו הכסוף. "אורי! אורי!" הוא לחש בחוזקה, לפני שהרים את המכסה המלבני וחשף תיבה ריקה לחלוטין. ההלם בגילוי טעותו הקפיא את עיניו של אופק בדיוק מספיק זמן בכדי שברגע שיצליחו להינתק מפאות המתכת החשופות ולהתרומם שוב, יפגשו בשתי דמויות בלבן עושות את דרכן הצידה על פני סיפון הסירה, ובוודאי בעוד שנייה אחת או שתיים יפנו את ראשן ויגלו אותו בניסיונו לבלוש אחר רכושם.
השאלה מדוע בחר אופק לקפוץ לתוך התיבה ולהניח למכסה להיסגר מעליו, במקום לנטוש אותה במקומה ולברוח חזרה לביתו, ולחייו, העסיקה אותו מהרגע שבו נטרק מעליו המכסה בצלצול מחריש, משך מסעו המטולטל בין ידי הסוחבים המתנשפים בצדדיו, בזמן ששהה על סיפון האונייה הקטנה שמנועה הקולני גרם לו לנתר ולצנוח בכלאו המרובע על גליו המסויטים של הים התיכון, ולאורך הסחיבה הנוספת, הפעם על גבי ספינה גדולה ויציבה יותר, במעלה גרם מדרגות, ועד הצבתו הסופית באולם שהפיק הד חזק. ייתכן שלו היה נמשך מסעו רק חצי דקה יותר ממה שנמשך, היה מגיע אופק לתשובה מתוך התבוננות פנימית עמוקה זו, ובכך זוכה להארה שהייתה משנה את מסלול חייו שלו ושל רבים אחרים, מהרגע ההוא ועד סוף הקיום האנושי שיתפשט ברחבי הקוסמוס. אבל הוא הסתיים בדיוק ברגע בו הוא הסתיים, וגעיית פרה ממקום קרוב העירה את האופק בפעם השנייה בחייו לקיום עולם שחיצוני לעצמו, ובכך עוררה בו את תקווה השווא הגדולה ביותר –התקווה להימלט.
פעיית כבשה שנשמעה כשתי דקות מאוחר יותר חיזקה את השערתו שהגיע לאגף הבהמות של האונייה, והוא העז להתרומם מעט ממקום שכיבתו ולדחוף את המכסה לכדי חריץ שממנו יוכל לבחון את הסביבה. בקצה הנגדי של אולם רחב ממדים, מואר רק בידי נרות מאוזנים על מעמדי זהב גבוהים, ניצב טור של לובשי גלימות לבנות אל מול כס מלכות מעוקל, גבה משענת, אף הוא מוזהב, עליו ישב אותו גורו מרחף מפורסם עטוף בגלימותיו האדומות. הראשון בטור, גבר גבוה עם שיער ארוך ומתולתל, התקדם ונעמד מול הכס במרחק שני מטרים. בדממה הוא והגורו התבוננו אחד בשני, עד שלפתע הגבר פרץ בצחוק מתגלגל. ידו הימנית, הכבדה, של הגורו, התרוממה לפנים, והגבר התקרב ונשק לה, קד קידה, הסתובב והלך משם. הבאה בתור, אישה נמוכה ומהירת צעדים, התקדמה לעבר הגורו ותפסה את מקום הגבר. לא יותר מחצי דקה עמדו בדממה לפני שהרים הגורו את ידו השמאלית כלפיה. האישה התקרבה בזריזות ונשקה לידו, אולם כשהחזירה את צווארה לאחור לא הייתה עוד אישה, אלא יעלה דקת רגליים, קו שחור מאוזן חוצה את בטנה ומסמן גם עניה ואת חוטמה הארוך. בזמן שהגיח לובש לבן ממקום כלשהו מאחורי כס הגורו, כרך סביב צוואר החיה חבל גס, והוביל אותה הלאה משם, התאבן ליבו של אופק, צנח, והתנפץ באזור כלשהו הסמוך למפשעתו. כל תקווה שהייתה לו לשרוד את החוויה ולפרסם כתבה מטלטלת, דקה אחר דקה, של מסע הגבורה בעקבות חבר ילדותו בקרב הכת המסתורית, שבוודאי הייתה מזכה אותו בתהילה בינלאומית, אבדה לו עכשיו כשחזה במאורע ששום עיתון מכובד לא יסכים לפרסם גם בעוד מאה שנה. בעוד השיירה התקדמה והתקצרה, וכללה מפגשים דוממים, פרצי צחוק, בכי, ולעתים קריאות תדהמה, בסופם ללא כל קשר ברור לתגובה שנוצרה הרים הגורו את ידו הימנית לנשיקה ארעית, או את זו השמאלית לנשיקה שהפכה את בעל השפתיים לעז, כבשה, אלפקה, פרה, או כל בהמה אוכלת עשב אחרת, את חלקן לא זיהה, אופק שקע ברחמים עצמיים וברצון עמום ומתגבר לסגור את מכסה המתכת, להתקפל ברצפת התיבה, ולשכוח שהוא אי-פעם היה חלק מהעולם או שבכלל היה. אבל בכל פעם שהתכופף לובש לבן לנשיקה, היה אופק שוכח רק לרגע מצרותיו ומתמקד לחלוטין בניסיון לראות מה בדיוק היה הדבר שהופך אדם לאדם או לחיה.
זו לא הייתה הפתעה עבור אופק שכאשר לובשת הלבן האחרונה ניגשה לגורו, נשקה לטבעת, והובלה ממנו בתור סוסה ערבית יפהפייה, הוא מיד הפנה אליו את מבטו חודר החשיכה. לא הייתה לו ברירה אלא לקום בחריקת מפרקים מהתיבה, לצעוד לרוחב האולם המהדהד, ולהתייצב מולו למשפט בראש מושפל. "אדוני, אני מבין שזה נראה רע, אבל זה הכל בעצם סוג של טעות. לא התכוונתי להתחבא ממך, ובכלל להגיע לכאן, ואני מבטיח גם שאין לי שום כוונה לשתף אף אחד במה שראיתי אם אתה לא מעוניין שאני אעשה את זה. הסיבה היחידה שאני פה היא בשביל לברר מה שלומו של חבר ילדות שלי בשם אורי רוזנצוויג. הוא נעלם לפני זמן מה, ואמא שלו ביקשה ממני, התחננה ממני למעשה, לנסות לברר אם הוא…"
ברגע שאופק הרים את עיניו ופגש באלו של הגורו הוא הוכה בתדהמה. הגוף המכוער שנתמך על ידי כיסא הזהב מולו היה רק קליפה, רפסודה עלובה שצפה על פניו של אוקיינוס שהכיל את כל הזוועות והפלאים האפשריים. לדבר עם הגורו היה כמו להשליך חצץ לתוך מרכז האוקיינוס ולצפות שכיוון ועוצמת הגלים תשתנה בשל כך. ובכל זאת – תגובה. עפעפיו ארוכי הריסים של היצור הנינוח לכאורה שכונה הגורו, ירדו מטה והטילו את מלוא כובד משקלם על בבואתו המשתקפת של אופק, שנמחץ ונדחס עד שלא נותר ממנו אלא גרגר אחד מרוכז, ואז התרוממו ומתחו אותו שוב לצורתו האנושית. אופק קרס על ברכיו לפנים. הוא הבין את ביקורתו ההרסנית של הגורו. אפילו כשהוא מתבונן בעיניו חסרות הגבולות הוא נותר ממוקד בעצמו. האם הוא בכלל מסוגל לחשוב על משהו אחר? הסיפור שהוא התחיל לספר על אורי היה שקר. נהימה קטועה, ספק יללה, ספק קריאת בהלה קופית, נשמעה מתוך גרונו של הגורו המחייך. הוא הושיט את שתי ידיו לפנים, פעם מרים את השמאלית, ופעם את הימנית, ואופק הבין שהוא צוחק לעומתו, ומזמין אותו לבחור. הוא נפל על פניו לפנים ומיד הרגיש זוג ידיים מושכות את גופו הרפוי לעמידה, תומכות בו מתחת לבתי שחי ספוגי זיעה, ומובילות אותו הרחק מן הגורו שהמשיך בצהלותיו הקולניות.
"יופי, ככה זה טוב. ימין שמאל ימין שמאל, כל הכבוד לך. אני ממש מקנא, שתדע, הרבה זמן הוא לא היה שמח כל כך, הוא ממש חיבב אותך, ופה תיזהר מהמדרגה, כן, ועם הראש, יופי, ואיך שהוא דיבר אליך, אל תדאג אם לא הבנת הכל עכשיו, לפעמים זה לוקח חודשים לפענח את תנועת הזרת הקלה ביותר, ופה אנחנו פונים לימין, יופי, הכי טוב לדעתי זה פשוט לתת לזה להיספג, לא לחשוב על זה יותר מדי, לתת לעצמך לרגיש, ולהיות, ועם הזמן, וכמה מדרגות למטה, אתה מסתדר? פשוט להיות פה, עכשיו, ולא כל הזמן לשאול שאלות, לחפש תשובות, לא שזה לא קשה, אבל, ופה פניה אחרונה שמאלה, אבל עם קצת עבודה בסוף לומדים לשחרר, ולהיות מרוצים, ותאמין לי שזה שווה את זה. והנה הגענו! ואתה בכלל לא שמת לב כמה שהלכנו אני בטוח. אתה רואה שלא תמיד צריך לשאול? רק אל תשכח שהארוחה מתחילה עוד רבה שעה אז כדאי למהר."
הידיים שהחזיקו אותו עד כה שחררו ואופק נאלץ לתמוך בעצמו. כשהפנה את ראשו אל שליחו של הגורו הוא כבר לא היה בנמצא. נדמה היה שהוא הובל עמוק למעבי הספינה, לפידים על כנים מאולתרים הפיצו אור חם שעמד בניגוד למתכת הקרה החשופה של המסדרון שבצדו האחד הוטבעו דלתות עבות. אופק ניגש לתא המאסר, או אולי תא המגורים, שהיה קרוב אליו ביותר, והביט מבעד לחלקו העליון המסורג. התא הקטן הואר בקמיצות בידי נר בודד שבזבז את מרבית כוחו על מיטת ברזל עם מזרון דק בפינת החדר, התאמץ להבריק כיור ואסלת מתכת שהופיעו בפינה השנייה, וכמעט שאבד לחלוטין בתווך הקר עד שהגיע לאדם הכחוש, ערום ומעוקם איברים, חבורות וחתכים ממלאים את פני עורו מכף רגל ועד הפדחת החשופה, שהיה מקופל על הרצפה, מתבוסס בשלולית של דם או צואה. "אורי?" אופק קרא מסיבה כלשהי לעבר ערמת האיברים העלובה שלא הראתה שום סימן של חיות. אך הפלא ופלא, העצמות מרושתות הגידים סידרו את עצמן בערמה גבוהה יותר, ופני הגולגולת סבבו עד ששקערוריות העיניים החשוכות פנו לכיוונו. "אופק." הוא שמע את קולו המוכר של אורי אומר אליו. צלילותו המדהימה הדפה אותו כנחשול והציפה בתוכו בבת אחת את כל הפעמים בהם קרא לו בשמו בחייו. הוא חווה את הפחד וההתרגשות באש הלילה, את השיחות חסרות הסוף מיטה לצד מיטה, את הבריחות המשותפות לחוף הים, את השירים ששרו יחד בטקסים ששניהם שנאו. לראשונה בחייו הבוגרים אופק הרגיש שוב את תחושת הביחד שממנה ברח, שליוותה אותו כל שנות ילדותו, ובאותו הרגע לא היה אכפת לו מהכתבה שהוא יכול להוציא, לא היה אכפת לו אם הוא יצליח לצאת מהספינה הזו. הדבר היחיד שאופק רצה היה להציל את אורי מהמצב העלוב שהמטורפים האלו הביאו אותו אליו, ולהחזיר אותו למשפחתו. הוא ראה את פניו של היצור האומלל נספגות ומגירות מעליהן דמעות ורצה לצעוק. "מה קרה לך אופק?" אורי אמר בצער עמוק ממקום מושבו על הרצפה.
"מה קרה ל-י?" אופק נחנק מרוב הפתעה, וניסה לעקור את הסורגים ממקומם. "היית כל כך בטוח בעצמך, ועכשיו…" היה ברור לאופק שאורי איבד את החיבור למציאות. "אל תדאג", הוא אמר לו. "אני אוציא אותך מפה. אתה עוד תראה את אשתך, את הבת שלך, את אמא שלך שמצאה את הבד שכתבת עליו ולא וויתרה, ושלחה אותי למצוא אותך". אופק עבר מן הסורגים העקשנים לגלגל הדלת שלא הסתובב. "בד? לא כתבתי על שום בד", אורי הצהיר בהחלטיות ואופק החליט שהוא מפחד מאחד האנשים ששוהים בתאים הסמוכים ואולי מאזין להם. "בסדר, התבלבלתי. תקשיב אורי, אתה יודע איפה יש את המפתח של הדלת הזאת? או כלי עבודה כלשהם כמו לום? או קאטר?" הוא התבונן בדמות האפלה שישבה זקופה על הרצפה וחיפש בה לשווא את הילד, הנער, הגבר, שהוא הכיר מזיכרונו.
כשאופק הגיע לארון השירות בסוף המסדרון, הוא נאלץ להתחבא בתוכו מקולות הדהוד מתכתיים שנשמעו לפתע מתקדמים במסדרון. הוא שמע את מנגנון הדלת מסתובב ודרך הסורגים צפה בשלושה לובשי לבן מובילים את היצור הערום שאיתו דיבר וחולפים במסדרון. אופק קילל מתחת לשפתו והמתין עד שקולות הצעדים התפוגגו לפני שהוא פתח את הדלת, מצויד במפתח ברגים גדול למען הגנה, ופנה לכיוון שבו נעלמה החבורה. הימור העלה אותו במעלה המדרגות ועד למרפסת סיפון עליון שהשקיפה על הספינה העצומה. זו הייתה אוניית משא מרוקנת ממכולות כך שסיפונה הראשי היה שטוח ומוארך. שורות של שולחנות ארוכים נערכו לאורך צד אחד של הסיפון, כשבצידו השני ערמות קרשים קובצו סביב במות קטנות, עמוד מתכתי מזדקר במרכז כל אחת. המוני לובשי לבן נראו על הסיפון, עומדים בקבוצות קטנות וממתינים. אופק פנה לחזור למדרגות שמהן יצא אך הוא מצא את דלת הסיפון סגורה ונעולה כעת. כך היו גם כל שאר הדלתות אליהן התקדם בשפיפה לאורך המרפסת. אובד עצות, אופק התקדם לפינה והציץ מעבר למעקה, ממתין לשעת כושר וצופה על ההתרחשויות שמתחתיו.
בינתיים על הסיפון הופיעו חיות השדה, כל אחת מובלת בידי לובש לבן שאוחז בחבל הכרוך סביב צווארן. כל חיה הועלתה על במה ונקשרה לעמוד המתכת, מובילה פורש מעליה ומצייד את עצמו בלפיד בוער. על פי אות, הנמיכו כולם את הלפידים יחדיו, והציתו את ערמות הקרשים. אור גדול, אדום ופועם הציף את הספינה יחד עם ריח העשן שנישא השמיימה, והחיות השונות פצחו בשירת גסיסתן ההיסטרית, הכאובה. אופק צפה בהן קופצות במקום בחוסר אונים עד שלבסוף התמוטטו על פני המדורה שליחכה את פרוותן ורגליהן, והזינו אותה גם בבשרן. רק כשנדמה הבהמה האחרונה, מעין אנטילופה ארוכת צוואר, התנתקה קבוצת לובשי לבן ממקום כלשהו מתחתיו והתקדמה לעבר הבמה היחידה שנותרה, גבר ערום וחבול צועד בראשה. הגבר הערום טיפס על הבמה ושילב את ידיו מאחורי גופו, במעין חיבוק הפוך ועיוור לעמוד המתכת המפוחם שנלחץ כנגד רכס חוליותיו. קבוצת לובשי הלבן הצטיידה בלפידי אש וסבבה את הבמה, וכולם יחדיו הציתו את המדורה, שגבהה במהירות עד לכפות רגליו. צופה למרחקים, היצור האנושי עצם את עיניו בזמן שעשן אפף את גופו כסמיכה, וברגע שזו התפוגגה כבר היה מוטל אבוד בין הלהבות. צירוף מקרים מוזר היה זה שבאותו הרגע בדיוק פיסת השמים שאליה כיוון את מבטו נצבעה בתכלת, והלכה והתפשטה עד שכיסתה את כיפת השמיים כולה.
רק כשהיו בעיצומי הארוחה נפל מפתח הברגים מידו של אופק. הוא ידע שהוא חייב לצאת משם. כל תא בגופו זעק לו להימלט, לברוח. הוא נזכר בדגנית, בגופה הרך, צחוקה, בריח שיערה הסמיך, מעולם לא רוצה דבר יותר מאשר לחבק אותה, להרגיש את זרועותיה עוטפות אותו ולא עוזבות. אופק התרומם על רגליו ומיד חש בידיים אוחזות בצדדיו. הוא הובל מטה והושלך לתוך תא, הדלת נטרקת מיד מאחוריו. התא היה זהה לאחד שבו ראה את אורי מלבד שני דברים – גלימה לבנה הונחה מקופלת על הרצפה במרכז החדר, וצוהר עגול, שייתכן שלא הבחין בו קודם מפאת החשיכה, הניח לאור לבן להישפך ולהאיר אותו מבחוץ.
אופק פתח את הכיסוי הפנימי של הצוהר וראה במרחק, מטושטש על ידי הערפל, את קו השמים של תל-אביב מעפיל על הזריחה. גם זו הייתה בחירה, הוא הבין, והוא לא התלבט אפילו חצי דקה. כל בגדיו, מלבד התחתונים, נותרים לצד הגלימה הלבנה, אופק זחל דרך הפתח המעגלי וצנח עשרה מטרים בערך עד שפגש בפני הים הרועשים, הקפואים, שמיד החדירו מלח ומים לכל פתח שנפער בגופו. הוא ידע שהוא יגיע לחוף, שהוא לא עבר את כל זה רק בשביל לשקוע ולהישכח, ולכן הוא התחיל להניע את גפיו, הוריד את הראש, וחתר בכל כוחו על פני אדוות הענק של הים האימתני. הוא נלחם במים שניסו לזלוג לריאותיו, וניסה לדמיין את עצמו בבית, במקלחת, במיטה. לאחר נצח אופק הרים את הראש וגילה שלא רק שלא עשה התקדמות מובחנת כלשהי, אלא שהוא גם איבד את הכיוון ושחה במאוזן לחוף. מבלי להניח לעצמו להתייאש, כיוון את עצמו בשנית, שוב הוריד את הראש וחתר, בכל כמה תנועות מרים את עצמו ומתקן את מסלולו. עוד פעם ועוד פעם. יד אחר יד ניסה להיאחז במים השוטפים, אך הסחף פעל כנגדו, או שהדרך הייתה ארוכה מיכולתו של אדם לעבור ולו את מחציתה, והכוח הלך ואזל משריריו הנמתחים ללא סוף, עד שהגיע הרגע בו הבין באימה שאין בכוחו להרים את ראשו מעל פני המים. הוא לא ויתר, ובכל זאת המשיך לשקוע, זועק בדממה, משחרר את בועות האוויר האחרונות מריאותיו, לוגם מים, מניף את רגליו וידיו בחוסר אונים, לפני שהרגיש את עצמו נמשך מעלה בצווארו, מגיח לאוויר, ומוטל על משטח מוצק למגע.
הוא נשם, נשם והשתעל אל מול שני לובשי הלבן שהביטו אליו מלמעלה בפנים חתומים. אל מול השמיים הריקים, המסנוורים בבהירותם השטוחה. כשהיה מסוגל לכך הוא התרומם וגילה שנמשה לסירת משוטים קטנה, ושכן הצליח להתרחק קצת בשחייתו, מפני שספינת המשא הענקית צפה כמה מאות מטרים במרחק. אופק נשען כנגד צד הספינה וחיבק את ברכיו כדי להתנגד לקור העז שדבק בו. עיניו נעצמו מאליהן. שוב הוא נמשך מעלה כבובה, אך הפעם הושלך חזרה אל המים. כשסבב ראה ששני לובשי הלבן התיישבו בסירה לצד משוטיהם. מאושש, שוב כיוון את עצמו לעבר החוף והתחיל לשחות. הפעם יהיה חכם יותר, הוא ישמור על כוחו, במידה והוא יתעייף הוא ינוח, יצוף, וימתין לפני שימשיך בתנועה. אך לא משנה כמה ניסה לשמור על כוחו, כמה מילא את ריאותיו באוויר וניסה לצוף במנוחה, אופק שקע מטה, פניו לשמיים, ופעם נוספת הרגיש שאין בכוחו להתרומם חזרה. ושוב הרגיש מתוך אובדן הכרה מתקרב את גופו נמשך ומטולטל עד שהעולם התייצב שוב. ושוב העיניים חסרות החמלה שמביטות בו מלמעלה כמו בשקית קרועה בצד הדרך. ושוב התקווה מכך שכן הצליח להתרחק עוד כברת דרך מספינת המשא, גם אם רצועת החוף לא נראתה כלל קרובה יותר משהייתה בתחילה.
בפעם השלישית ששלו אותו מהמים אופק ידע שהם לא עושים עמו חסד. בפעם הרביעית הוא הבין ששום דבר לא מחכה לו על פני האדמה.