"ערב יפה, לא כך, קורליון?"
אני מהנהן ונשען על מעקה המרפסת. במרחק, נץ ברקים חולף על פני השמש השוקעת, מותיר מאחוריו שובל-סער אשר מתנחשל מטה אל קריסטלי ההגנה הקבועים לאורך חומתה הזהובה של כרוניקוליס ומעצים את זוהרם. אני מחייך למראה שומר-הרוחות ונושא בליבי תפילה חרישית. "חשבתי שתהיי שקועה במחקר שלך כל הערב," אני אומר למארייל.
שקט. אני מסתובב בבלבול, אך אשתי אינה עומדת מאחוריי. גם גולם המשמר, שאמור היה לעמוד זקוף לצד הדלת המובילה לפנים הבית, אינו נראה לעין. הדממה נעשית חונקת, ואני מבין לפתע שאפילו הרוח, ששרקה באוזניי עד לפני רגע, השתתקה כליל. אני תר בעיני אחר הגולם, ומוצא את ראשו המתכתי הקטום משיב אליי מבט ריקני מפינת המרפסת. מה בשם הרוחות שבשמים… אני נוגע בקריסטל הענוד מצווארי ויונק מאנה מתוכו. הכוח הקדוש זורם לתוכי, והקעקועים שבזרועותיי ניצתים באור כחול יוקד בתגובה למאנה המציפה את גופי. מה קורה כאן? כמובן, ישנם קסמים רבים שיאפשרו לאדם לחקות את קולה של רעייתי, אבל איזה מן שוטה יחדור לאחוזתם של שני מכשפים בכירים בלב העיר כרוניקוליס ואז יכריז על נוכחותו?
דמות מבליחה ומהבהבת מולי. היא נגלית רק לשבריר שנייה, אך אני קולט את הפרטים. גבר גבוה, פנים שאיני מזהה, ומקטורן בעל שרוולים חתוכים מעל למרפק אשר חושפים את קעקועי המאנה העמומים שעל אמותיו. קסם הניטור מאפשר לי לעקוב אחר נוכחותו, ובחיוך קל אני מושיט את ידי לעברו, מזרים את המאנה לתוכה, מטעין אותה בכוח –
חץ שחור מפלח בשריקה את קעקוע המאנה שבזרועי המושטת, והכוח הטעון בה מתפוצץ. אני מוטל בכוח אל מעקה השיש ובוהה מבעד לזעזוע המעוור בגבר הגבוה מתגשם מהאוויר כאשר הסוואתו מתנדפת. אישה נוחתת בגלגול על המרפסת ומצטרפת אליו, רובה-קשת שחור ומבריק כבדולח בידה. העיניים שלה חיוורות מאוד, כמעט לבנות, כעיני רפאים. גם לה יש קעקועי מאנה בזרועותיה, זוהרם דהוי כמו אלו של הגבר. זרימת מאנה חלשה, לא דומה לזו שבגופו של מכשף אמיתי.
אני ממצמץ. מתנקשים בעלי זרימת מאנה מוגבלת… והלבוש שלהם, הנשק הגס של האישה, טקטיקת התחבולה הבזויה… "ציידים," אני נוהם. בקסם זריז אני חוסם את זרימת הדם מגדם זרועי הימנית, חורק בשיני כנגד הכאב הצורב, ומטעין במאנה את ידי השלמה. "אז עכשיו המחתרת החליטה לסמן אותי?"
האישה נועצת בי מבט. "בוא נסיים את זה מהר."
הגבר יורה אליה מבט, עיניו השחורות מוצרות ושפתיו מעוקלות בחיוך. "לא, לא. אני חושב שהוא דווקא מעוניין להמשיך להילחם, לא כך?" הוא מתמתח. "זמן את אשתך, מכשף. אנחנו נמתין." האישה נדה בראשה. "אל," היא אומרת. משהו בקולה קר פחות. היא מניפה את רובה הקשת שלה לעברי. "זה נגמר, קורליון."
היא יורה, אך אני טווה בקלילות קורי קרח סביב החץ ומיירט אותו. "אין לכם מושג לאן הגעתם," אני נוהם. בתנועה של ידי, אני פותח שער אל סדנתה של מארייל. היא מגיחה רגע לאחר מכן מהשער הירוק המתערבל, ובמבט אחד מבינה את המתרחש. אני מחייך כאשר אני רואה את זעמה גואה. היא מניפה את ידיה, קעקועיה ניצתים, ולהבות סגולות מתחשרות סביב ידיה. כיצד שני ציידים בעלי זרימת מאנה מוגבלת חשבו שיוכלו להתמודד עם מכשפים כמותנו?
ואז הגבר צוחק. "עכשיו זה יכול להיגמר." מארייל מטיחה את ידיה קדימה, והלהבות שואגות לעברו. כהרף, עין דמותו מבליחה ונעלמת. הוא מתגשם מחדש כמה צעדים משמאל לנתיב הלהבות ללא כל נזק, ונוקש באצבעותיו.
והמרפסת מתפוצצת מתחת לרגליה של אשתי.
הפיצוץ מטיח אותי הצידה ואני מתרסק אל רצפת השיש, צווחה עמומה מצלצלת באוזניי. מבעדה, אני בוהה בהלם בצלקת השחורה השרופה שנותרה היכן שרעייתי עמדה אך לפני שניה. כאשר הגבר ניגש אליי ורומס אותי במגפו אל הרצפה, אני לא מתנגד. הכאב הפיזי שהוא מסב לי מעורפל, בקושי מורגש מבעד לאותה צרחה דקיקה ומתמשכת. "אתה חש בזה?" הוא שואל בחיוך לעגני. אני בוהה בעיניים השחורות שלו, שכמו יונקות את האור מסביבתן, ואיני מסוגל להגיב. "חוסר-אונים. אתה מכיר את ההרגשה?"
מבעד להלם ולכאב, אני בוהה בו בבלבול. ציידים עובדים בשביל הכסף – הם באים, מחסלים ונעלמים. מדוע הוא…?
האישה נעמדת לצדו. שיערה נופל סביב פניה, אדום וחיוור כדמו של אדם חלש, נגוע בקצוות כסופים. עיני הרפאים שלה מביטות בי בצער כאשר היא מכוונת אליי את רובה הקשת. "לא היית צריך לקרוא לה," היא אומרת בקול שטוח.
כאשר החץ נורה אל פניי, אינני מתגונן.
*
אני מסיטה את מבטי מגופת המכשף ומתרחקת. "כמו שאני תמיד אומר, טלאן," קאהיד צוחק מאחוריי, "מכשפים הם צפויים להחריד."
אני נדה בראשי ובוחנת את אחוזת השיש שעל מרפסתה אנחנו עומדים. היא דומה חלקית לבית שבו גדלתי במזרח כרוניקוליס, אבל פשוטה ממנו. כמעט ואין קריסטלי הגנה בקירות, והמסדרונות שבהם עברתי בדרכי הוארו על ידי מחתות עם אש רגילה. אחוזה של חברי מגיסטריום שאינם משתייכים ל'ספירלה התכולה'. וכעת הם גם לא יגיעו לשם. אני נאנחת ותולה את רובה הקשת שלי מהתפס הקבוע בחגורתי. "לגמרי," אני עונה לבסוף.
צליל רטוב נשמע כאשר קאהיד מרחיק ברגלו את גופת המכשף מקצה המרפסת. "שניהם חיים פה לבדם, נכון?" הוא שואל. "כן," אני משיבה מיד. לבי נעשה כבד כאשר אני מסתכלת שוב על הכתם השחור שנותר ברצפה היכן שהמכשפת מארייל עמדה. הרעיון לרשת את כל הרצפה בקריסטלי נפץ היה של קאהיד; אני ניסיתי להניא אותו מכך בטענה שהסיכון לתגובת שרשרת שתשמיד את שנינו יחד עם המרפסת כולה גדול מדי, אך הוא ביטל את דבריי. בסופו של דבר, כמו תמיד, קאהיד צדק.
כנגד רצוני, מבטי פוזל לעבר גופתו של קורליון. היא הייתה יכולה לחיות, אני חושבת בכעס, על אף שאני יודעת שההאשמה שלי מגוחכת לחלוטין. אם לא היית מזמן אותה, היא הייתה בחיים עכשיו.
לנגד עיני כרוניקוליס נפרשת, נוצצת באורותיהם של אינספור קריסטלי מאנה. הקסם זורם בבירתה של היילדן כמו מים, מפעיל כל סירת תעלות וכל פנס רחוב וכל דבר אחר כמעט, כה נוכח ועז עד שאפילו אני חשה את נוכחותו באוויר. ברגעים כאלו, כשאור הקריסטלים זוהר כנגד קרני השקיעה וניחוחה הרענן והעדין של המאנה מדגדג בקצה אפי, כרוניקוליס כמעט נראית שלווה.
כמובן, אם המגיסטריום ומחתרת 'המסכות האדומות' לא היו קורעים זה את זה לגזרים בחשאי ללא הרף, היא הייתה יכולה להיות. אבל לא לזה אנחנו חותרים, אני חושבת בבושה כאשר אני מסתכלת על קאהיד. אני רוצה לומר משהו אך מתחרטת, ומסבה את מבטי משאריות הרצח. "בוא נלך."
"למה למהר?" שואל קאהיד. "את הטלת בועת דממה סביב המרפסת. אף אחד לא שמע את הפיצוץ." אני נושמת עמוק. "בבקשה," אני אומרת, "בוא פשוט נסתלק מכאן."
קאהיד נאנח וניגש אליי. הוא מניח יד על כתפי, ואני פונה לעברו. "אני מצטער. את חושבת על ההורים שלך, נכון?" אני מהססת לרגע. הדמיון באמת ניכר, במיוחד הודות לסימן החריכה השחור בקצה המרפסת; בפעם האחרונה שראיתי את אחוזת משפחתי, כמחצית ממנה נראתה כך.
אבל לא זה הדבר שגורם לי לרצות להיעלם מהמקום מבלי להביט לאחור. עיניו המאשימות של המכשף קורליון, פעורות באימה ברגעיו האחרונים, ירדפו אותי לעוד זמן רב. בשנה האחרונה, תחושת הרדיפות הזו מלווה אותי רוב הזמן. "קאהיד," אני לוחשת, "תקשיב לי שנייה, ואל תכעס. אנחנו חייבים להפסיק. ה-" אני בולעת את רוקי. "הציד הזה הולך רחוק מדי."
הבעתו של קאהיד מתעוותת, וידו נהיית כבדה יותר על כתפי. "על מה את מדברת, טלאן?" הוא שואל בתקיפות. "זה מגיע להם. למגיסטריום שרומסים אנשים כמותנו, למסכות האדומות שמדברים על חירות ואז שופכים דם בשביל נקמות אישיות ותאוות כוח. מגיעה להם האלימות הזו." מבטו מתקשח. "את ניסית להזהיר אותו," הוא מאשים. "מדוע ניסית להציל את אשתו, טלאן? אנחנו צריכים את הזעם של המגיסטריום, כמה שיותר ממנו. ובכל מקרה הגיע לה למות, ולבעלה הגיע להישלח בעקבותיה כשתמונת מותה צרובה בראשו."
כשהוא מדבר ככה, עיניו מצמיתות. אם בעבר ראיתי מבעדן את נפשו, כעת הן נעשות אטומות וקשות, ואני קופאת תחת ידו. שליטה, אני פוקדת על עצמי. אני סופרת שלוש פעימות לב, ומישירה אליו מבט. "קאהיד," אני אומרת חרש, "אני לא יכולה לשאת את זה יותר."
לרגע ארוך ומורט עצבים, הוא לא עונה. ואז עיניו מתרככות וידו נשמטת מכתפי. "טלאן," הוא שואל בטון חלש יותר, "את אומרת שאת לא יכולה לשאת אותי יותר?"
אני נרתעת. "זה לא מה שאמרתי," אני עונה במהירות. הוא נד בראשו ונוטל את ידי בשתי ידיו. אני חשה את החמימות המעקצצת מכף ידו הימנית הזוהרת בארגמן, הקרנה קסומה הבוקעת מהקריסטל הזעיר שבגדם זרועו. "טלאן, אהובתי," הוא לוחש ומרכין את ראשו לעברי. "בבקשה. את יודעת שאני זקוק לך. כל מה שאני עושה, תמיד, הוא קודם כל למענך. את זוכרת מה ביקשת ממני לפני שנה?"
אני משפילה את מבטי. לצערי, הזיכרון בהיר כשמש בראשי. "להפוך את היילדן למקום טוב יותר," אני ממלמלת. הוא לוחץ בעדינות את ידי, מעודד אותי להמשיך. "להשתמש ביכולות שלנו כציידים כדי להפוך את היילדן לארץ טובה יותר. להתנגד לעריצות המגיסטריום וגם לטרור של המסכות האדומות, במקום להרוויח מהריקבון שלהם."
"בדיוק," אומר קאהיד. הוא מניח שתי אצבעות עדינות מתחת לסנטרי ומטה אותו מעלה, עד שאני שוב מביטה בעיניו. מבט נוגה עולה מתפשט משפתיו אל פניו השזופים תחת הזיפים הקצרים והכהים. "זה מה שאנחנו יכולים לעשות להם, אהובתי. ציידים כמותנו אינם יכולים לשחרר את היילדן בדרכי כבוד; ההגינות והתהילה אינן שלנו. אבל אנחנו יכולים להשתמש בשכל שלנו – לעבוד בחשאי בשביל שני הצדדים, להעצים את שפיכות הדמים ההדדית שלהם, ולדחוף אותם למלחמה כוללת שבה יחריבו זה את זה. ובזמן הזה אנחנו גורמים להם לסבול, כפי שהם גרמו לנו ולמשפחותינו לסבול." הוא נאנח וכורע על ברכיו, מצמיד את ידי לשפתיו. "בבקשה, טלאן," הוא לוחש שוב. "אני לא יכול לעשות את זה בלעדייך. אני לא יכול לעשות כלום בלעדייך."
אני שותקת, ולרגע ארוך משתררת דממה כבדה. קאהיד נושק לגב ידי, מרפה ממנה ונעמד. "יש לי הפתעה בשבילך," הוא אומר ומחייך. "קיבלנו מהקראטיקי אספליה מטרה מיוחדת. תשלום נדיב במיוחד."
הקראטיקי אספליה. המשטרה החשאית של המגיסטריום. כמובן, אין להם מושג שאנחנו עובדים במקביל גם עבורם וגם עבור המסכות האדומות. אם הם יגלו… אני מתנערת מהמחשבה. "קאהיד, אני לא יודעת-"
"הם רוצים שנחסל את מודאמט," הוא אומר, ואני משתתקת.
מודאמט. האיש שפניו נחרתו בזיכרוני כשהייתי בת חמש-עשרה, מסכה אדומה בידו האחת וחרב מוכתמת בדמם של הוריי בשנייה, מוקף בשרידיו החרוכים של ביתי. החיוך הנבזי שנפרש על פניו, החמה בקולו כאשר הורה לאנשיו 'לנקות את המקום', האימה שהרגשתי כשנמלטתי משם. יד ימינו של מפקד 'האגרוף', כוח העילית של המסכות האדומות שפועל בכרוניקוליס. חמש שנים עברו מאז אותו הלילה, אך הזיכרונות נותרו חדים כתער. אני נאבקת להדחיק את התמונה מראשי. "הם אמרו לנו איפה הוא מסתתר?" אני שואלת בזהירות.
קאהיד מהנהן. "לא בדיוק, אבל נתנו לנו פרטים של שתולה במגיסטריום שנפגשת איתו בקביעות. היא יודעת לשמור על פרופיל נמוך מספיק כדי שהקראטיקי יתגלו אם יעקבו אחריה בעצמם, אבל זה לא משהו שיפריע לנו. נעקוב אחריה, נמצא אותו, ואז ניתן לו את מה שמגיע לו." אני נושמת עמוק. אני יכולה לשער את התשובה, אבל אני חייבת לשאול בכל זאת. אני מניחה יד מהוססת על זרועו, וחשה את עורו החם תחת אצבעותיי. "קאהיד," אני אומרת לאט, "כשאתה אומר 'מה שמגיע לו', למה אתה מתכוון?"
"מה שהוא עשה לך," הוא עונה בשקט. "נוריד את אשתו ואת הילדים שלו מול העיניים שלו, ואז גם אותו. את הבת האמצעית, בת השתיים-עשרה, נשאיר. היא תצטרך לחיות עם הזיכרון הזה, עם התמונה הזו בראשה, כפי שאת היית צריכה. כפי שראוי לה. כשהיא תספר מה קרה, המסכות האדומות ידרשו נקמה. זה יהיה הישג אדיר."
אני פותחת את פי כדי להתנגד, ואז סוגרת אותו. ידי נשמטת מזרועו של קאהיד ואני פוסעת צעד אחד לאחור, חלחלה מטפסת במעלה קרביי כאשר התמונה מצטיירת בראשי. שנים חלמתי על זה, שנים דמיינתי את היום שבו אמצא את מודאמט ואכריח אותו להסתכל לי בעיניים ולהתוודות על מה שעשה, ואז… ואז… כן, אני חלמתי על נקמה. אבל לא כזו. אני בוהה בעיניו של קאהיד, ומבעד לקשיחות אני רואה את הפגיעות שממלאת אותן כאשר הוא מסתכל עליי. בשבילי, אני חושבת באימה, ורעד עובר בכתפיי. הוא עושה את זה למעני. "טלאן?" הוא שואל בחשש.
אני כופה על עצמי לחייך. "בוא נדבר על זה במקום פרטי," אני משיבה. הוא מחווה בידו אל המרפסת הריקה מנפש חיה, אך אני כבר פונה. "ניפגש בפונדק של קרייסור?" אני ממתינה בדריכות לתגובתו, המתח מטפס כעקצוצי קסם ברק במעלה גווי. לבסוף הוא מושך בכתפיו. "בסדר. ניפגש שם בעוד עשרים דקות."
אני קופצת מהמעקה, ומניחה לגופי לצנוח לעבר הקרקע הסגולה של גן האחוזה. לרגע אחד אני תלויה בחופשיות בין שמים לארץ, מנותקת ממחשבותיי, עד שהארץ מושכת אותי מטה אליה. אני מצליבה את ידיי מעל חזי וקעקועי המאנה שלי ניצתים, ומשב רוח עילי מתגבש סביבי ומאט את נפילתי.
איך אני יכולה בכלל לשכנע אותו? אני תוהה בתסכול. המחשבה מסיחה אותי, ואני מאבדת את האיזון ונשמטת אל הקרקע מגובה שני מטרים. אני נוחתת בגלגול על מנת לרכך את ההתרסקות, אך עדיין סופגת חבטה בברכי שמחלצת ממני נשיפה חדה. "רוחות ארורות," אני ממלמלת.
אני חומקת מהגן אל הרחוב השקט ושולפת מהנרתיק שבחגורתי את תכולתו היחידה. אבן הברקת הגדולה נוצצת בידי, וסמל מורכב מתלקח במרכזה כאשר אני מטעינה אותה במאנה. להבות כחולות כהות בוקעות ממנה ומתנחשלות לאחור כשביט יוקד, אך למרות בערתן העזה הן אינן חמות למגע עבורי. כאשר אני מעבירה רגל אחת מעליהן ומתיישבת, הן תומכות במשקלי. אני אוחזת בברקת בשתי ידיי, והמאנה זורמת מגופי אל ה'שלהבת'. בשאיפה עמוקה, אני מסלקת את החששות מראשי ומאיצה במורד הרחוב.
האחוזות מיטשטשות סביבי ומתערבבות זו בזו כאשר אני דוהרת ביניהן על השלהבת, מתרחקת מהרחובות הראשיים ובוחרת במסלול העקיף ביותר על מנת להימנע מחשיפה מיותרת. אני נאבקת לשמור על שלווה, אך הצעתו של קאהיד מהדהדת במחשבותיי ואני נתקפת בחילה.
לא הצעה, אני חושבת בקדרות. הבטחה.
מראה הסמטאות האפלוליות באורה הדועך של השמש השוקעת מזכיר לי סמטאות אחרות בעיר אחרת, מתקופה שבאותו הזמן חשבתי שהייתה השפל של חיי. אני נדה בראשי. מה אני אעשה? המחשבה על תגובתו של קאהיד אם אתנגד להחלטתו, הזעם שבוודאי אעורר בו, כמעט ומסחררת אותי. בו בזמן, אני חשה אשמה על רתיעתי. הוא הציל את החיים שלך, אני נוהמת לעצמי, והיה נאמן אלייך מאז, בזמן שכל שאר הציידים לא הפסיקו לבגוד זה בזה. אני מנסה להיצמד למחשבה זו, אך מילותיו לגבי משפחתו של מודאמט ממשיכות להחליא אותי.
הרחובות הנקיים והשקטים שסביבי מפנים את מקומם למקבץ שכונות העוני המכונה 'רובע הצריפים'. הבתים והרחובות בנויים כמו בערימות, זה מעל זה, בנייני לבנים נמוכים ומעליהם מבנים מאולתרים דחוקים בשכבות צפופות זה מעל זה, שהכינוי 'צריפים' נדיב למדי עבורם. אני מזנקת עם השלהבת לראש אחד הבניינים ודוהרת לאורך רחוב הצריפים המאולתר. האנשים המלוכלכים המעטים שמסתובבים בין הצריפים בשעה מאוחרת זו מפנים לי דרך במהירות; חלקם מתרעמים ומאלצים אותי להאט כאשר הם מסרבים לסור מדרכי, אך מבט מתרה אחד מעיני משנה את דעתם.
למה בעצם זה כל כך מפריע לי? אני תוהה, ולא בפעם הראשונה. הדברים שקאהיד טען בפניי אינספור פעמים בעבר צפים ועולים – שהמגיסטריום לעולם לא יפסיק לרמוס את התושבים הפשוטים תחת מגפיו, ושהמסכות האדומות ימשיכו לטבוח ללא אבחנה למען הכוח האישי של מנהיגיהם. הדורות הבאים ימשיכו את דרכי הוריהם. זה עובר בדם, הוא תמיד היה אומר לי. ככה זה. כל אחד מאיתנו הופך להיות מה שהוא נועד להיות, וזה עובר בדם וגם בחינוך. אם מכשפת עורכת בחולים ניסויים שעולים בחייהם, מה גורם לך לחשוב שילדיה יהיו רחומים? אפילו אנחנו, שהשתנינו כי נתלשנו מהורינו, איננו יכולים להיות יותר מהציידים שאנחנו. בטח ובטח שהם לא יוכלו. אל תרחמי עליהם; הם אינם ראויים לכך.
כשהוא אמר זאת אז, האמנתי לכל מילה. כעת, בעודי מאיצה את דהרת השלהבת תחתיי, מילותיו חשות ריקניות בהרבה עבורי. על פי מה אתה חורץ את גורלם, קאהיד? המחשבות נהיות רבות מדי, מסתחררות ומתערבלות, אשמה מעורבת בפחד מעורב בספקות ובהיסוסים, והמשקל הגובר לוחץ כנגד רקותיי עד שראשי כמעט מתפוצץ.
אני עוצרת בפינת אחד מרחובות הצריפים מאולתרים. שם, בגובה שלושה צריפים מעל הקרקע, אני מבחינה בנוף הנשקף מעל חומתה של כרוניקוליס. עצי הגאליאנס מתפתלים מעלה אל השמש, ובינם נוצץ במרחק אגם בלוסאט העצום. מאגר המאנה הטבעי שבתוכו משווה לו בוהק תכול, כמעט רוחני. על אף שאני רחוקה מכדי לראותם, אני יכולה לדמיין את הצבאים הלוגמים ממימיו ואת זאבי-הרוח המשתובבים ביניהם, מעוררים בהם בהלה אך מרחיקים מהם את נגע הכאוס. כאשר אני מדמיינת אותם, לרגע קל הסערה שבראשי שוקטת. כמה רגועים חייהם, אני מהרהרת בקנאה.
החזרה אל המציאות מייסרת, אך אני נאלצת להתיק את עיני מהנוף לפני שאאחר לקאהיד. אני רוכנת שוב קדימה ומאיצה הלאה, מזגזגת במעלה כמה מפלס צריפים נוסף ומשתחלת לתוך 'סמטה' שנוצרה ממעבר צר בין שני צריפים ומעליו צריפים נוספים המטילים את צלם. שם, נסתרת מרוח הירח שעלתה לרקד בשמים עם היעלמות השמש בסוף היום, אני יורדת באי-רצון משלהבת הרכיבה ומניחה ללהבות להתנקז בחזרה לתוך הברקת, אותה אני טומנת בזהירות בנרתיקה. בנשימה עמוקה, אני פוסעת אל תוך צריף פנימי בנוי מקירות מעורבים של בוץ, לבנים ושאריות מתכת גדולות.
הפונדק של קרייסור, המקום הטוב ביותר להוריד בו פרופיל בכרוניקוליס. אך למרות הביטחון שהוא מציע, הכפור ממשיך להתפשט בקרביי. הקדמתי, אבל עוד מעט קאהיד יגיע, ואז… כתפי מתכווצת מהמחשבה, עדיין זוכרת את ידו הלוחצת עליה. איך הדברים התדרדרו כל כך? כשהאמנתי שנוכל להילחם למען הצדק, האלימות הרצחנית הזו לא הייתה מה שקיוויתי לו.
מה ציפית? אני חושבת בתסכול. שתבקשו יפה מהמגיסטריום ומהמסכות האדומות להיעלם? מלחמה היא קשוחה.
אני רוכנת ונכנסת אל הפונדק. את פניי מקדמים תערובת של מוזיקה איטית וכבדה, אנשים מכל הסוגים שרועים על שטיחי הרצפה העבים וניחוחות זיעה. חלקם עסוקים בשתיית משקאות מחוזקים באבקות מאנה, ואחרים פשוט מניחים את האבקות המזוקקות על לשונם. הקריסטל מאבד חלק ניכר מהמאנה שבתוכו כאשר הוא נטחן לאבקה, אבל ההשפעות שלה על הגוף נחשבות בעיני רבים מתושבי רובע הצריפים למרגשות בהרבה מהמציאות סביבם. טוב, אני חושבת, אפשר להבין אותם. משהו בתוכי נעשה קל יותר במקום הזה, ואני מניחה לעצמי להרפות לרגע מהסופה שבראשי.
"אה, הילדה המקוללת! ברוכה השבה!"
כמה מהנוכחים נושאים מבטים מופתעים, אבל אני רק מחייכת אל הגבר הכפוף שרוכן מעל הדלפק. "לפחות לא קוללתי בגב עקום כמו קרס דייגים, קרייסור." הוא נוחר בבוז בתגובה. "ילדה, עם העיניים שלך את יכולה להבהיל את הרוחות השמימיות עצמן." הוא נשען במרפקיו על הדלפק וקורץ לי. "אז, מה אני יכול להציע לך היום?"
אני מחווה אל ארון המשקאות שמאחוריו. "כוסית ראון." קרייסור מהנהן. "תגידי," הוא שואל בעודו ניגש לחפש בארון אחר הבקבוק הרבוע, "את עדיין תקועה עם הבחור ההוא?"
החיוך שלי נעלם. "סליחה?" הזקן נוחר בסלידה. "אני מבין שכן." "כן," אני עונה בקשיחות. "קאהיד ואני ביחד. זאת בעיה?" קרייסור שולף את הבקבוק מהארון וניגש להניח אותו על הדלפק לצד כוס זכוכית נמוכה. "ילדה," הוא אומר בשקט, "אמרתי לך את זה כבר לפני חמש שנים, כשבאת איתו לכאן בפעם הראשונה. קאהיד הוא רק צרות."
"תמזוג ותשתוק," אני מסננת. הוא נאנח בהכנעה וממלא את הכוס, אך דבריו ממשיכים להטריד אותי. היו לנו שנים יפות, אני חושבת ומאגרפת בכוח את ידיי. שנתיים בתור צייד ומתלמדת, ושנתיים בתור זוג ציידים ו… ובכן, זוג. האמנם לא יכולנו להיות יותר מזה?
באותן שנים, קאהיד היה מוטרד בעיקר מההישרדות שלנו. צדנו את המטרות בשקט, הקפדנו להיות חזקים כדי להרתיע מבלי להפוך לאיום של ממש. הציד עדיין היה עסק קשוח, אבל לפחות המטרות שלנו נטו להיות מוצדקות, וכשהרגשתי לא בנוח עם אחת מהן קאהיד לרוב הסכים לוותר עליה. האמנתי בו אז, בכל לבי. הוא היה אדם טוב, גם אם החיים הקשיחו אותו.
אני אאמין בו גם כעת, אני מחליטה. למרות השנה האחרונה. אני יכולה להחזיר אותו להיות הקאהיד שגאל ילדה בת חמש-עשרה מחיים ברחוב, קאהיד שלו נשבעתי אמונים ללא היסוס. הוא לא אבוד.
הפונדקאי הזקן מניח את בקבוק הראון בחזרה במקומו ושב אליי. הוא מחייך בסלחנות, אף שצער עדיין נשקף מעיניו. "צודקת, ילדה. זה לא ענייני." הוא שולף שקיק בד ריחני מתחת לדלפק, אך אני מסמנת לו לעצור. "אל תחזק את הראון." קרייסור משמיע נחרת צחוק ומשיב את השקיק למקום מסתורו. "מפחדת מקצת חוויות?" הוא שואל. אני מגחכת, שמחה שהרגע המתוח בינינו חלף. "חלקנו צריכים לשמור על הפוקוס, זקן." הוא מושך בכתפיו. "טוב, מי אני שאפריע לענייניה של הילדה המקולל-"
"שלא תעז לקרוא לה ככה," חותך אותו קול חד.
קרייסור מרים את מבטו באיטיות, ואני יחד איתו. קאהיד ניצב שם, גבוה עד ששיערו כמעט מתחכך בתקרה, עיניו צהובות כעת ושיערו נגוע בכחול, ופניו חדות וחיוורות יותר משהיו קודם. קעקועי המאנה שבזרועותיו זוהרים קלושות, רמז לקסם שממסך את מראהו. למרות ההסוואה, קרייסור ואני לא יכולים לטעות במבט שנשקף מעיניו. "מצטער," קרייסור ממלמל ופונה לארון המשקאות. קאהיד ניגש אליי. "רצית פרטיות. בואי לחדר האחורי."
אני מנידה בראשי לעבר הכוסית. "אני רק אשת-" "אחר כך," הוא קוטע אותי. הוא מניח את ידו על זרועי, ואני מהנהנת חרש ועוקבת אחריו אל הדלת בפינת הפונדק. הוא סוגר אותה אחריי וכעת זה רק אנחנו, הקירות המתפוררים והמזרון המזוהם שלרגלינו אשר מעלה בי זיכרונות מלפני שנים, כשהיינו כאן לבדנו בפעם הראשונה. הוא מחזיק בידיי ומחייך. "אז," הוא אומר, "חשבת על מה שאמרתי לך?"
בנשימה עמוקה, אני מניחה לידיי להישמט מידיו. "כן," אני אומרת, "קאהיד… אני לא רוצה את זה." המבט בעיניו מתחלף, ואני ממהרת להמשיך לפני שהאומץ ייטוש אותי. "אני ביקשתי את המאבק הזה," אני אומרת, "לעזאזל, אני יודעת. אבל הדרך שלך גובה יותר מדי קורבנות, והיא לא שווה את זה. חייבת להיות אפשרות אחרת."
אישוניו מתרחבים. עיניו ושיערו שבים לגונם השחור העמוק, והזוהר נעלם מקעקועיו. "את יודעת טוב מאוד שאין," הוא נוהם. אני עומדת לענות, אך הוא ממשיך. ידיו תופסות שוב את ידיי, חזק יותר הפעם. "לא, את יודעת את זה! זו הדרך שלנו לתקן את היילדן. מגיע למגיסטריום ולמסכות האדומות לסבול, כמו שכל היילדן סובלת תחת ידיהם, ומגיע להם להשמיד אחד את השני, כמו שהמסכות השמידו את המשפחה שלך!"
ידי השמאלית מתחילה לרעוד. "קאהיד…" אני אומרת בזהירות. "אתה לא מבין שזה בדיוק מה שגם אנחנו עושים? איך אנחנו יותר טובים מהם?" הוא מהדק את שפתיו בכעס. "אנחנו לא צריכים להיות טובים יותר מהם. הם לא הרוויחו את זה!" הוא נד בראשו, ופניו נעשות קודרות. "מה זו הפחדנות הזו, טלאן?" אני נרתעת, והוא מהדק בתגובה את אחיזתו בידיי. "את ציידת. את יודעת שאין לנו את הפריווילגיה לעסוק במוסריות הפעולות שלנו. הגדרנו מטרה, ועכשיו עושים כל מה שצריך עבורה."
שוב אותו הלחץ, אותו משקל אדיר כנגד רקותיי. האשמה, הבושה, הפחד. איך נדחקתי לפינה הזו? "קאהיד…" אני מתחננת. "בבקשה, תקשיב לי. אתה חייב להפסיק עם הטבח הזה. המטרה לא מצדיקה אותו, ואני לא יכולה להמשיך לראות אותך הופך למטורף."
הוא בוהה בי בעיניים פעורות, וידיו נשמטות ומרפות ממני. אני מצליחה לחייך אליו. "אנחנו יכולים להפסיק, קאהיד. ביחד. אתה לא-"
ואז, בתנועה מהירה כברק, אגרופו מוטח בכוח בפניי. מרוב ההלם, אני לא מספיקה לגבש הילת הגנה בטרם ידו הקורנת מכה בי כפטיש פלדה ומרסקת אותי לתוך הקיר שמאחוריי. העולם כולו מתמלא צלצולים עמומים, והכאב שבאפי מרמז על שבר. אני קורסת אל ברכיי, מסוחררת, ודמותו האפלולית של קאהיד מיתמרת מעליי.
"איך את מעזה?!" הוא שואג. אני בוהה בו, מנוטרלת. "ק- קאהיד…" אני פולטת בקושי. הוא מניף את ידו פעם נוספת. "אל," הוא נוהם. "אחרי כל מה שעשיתי למענך, את קוראת לי מטורף?" הוא חורק בשיניו. "לא יכולה להמשיך? ומה אם לא אתקפל ואכנע בגלל הפחדנות שלך?" אני מסיטה את מבטי, מבועתת מכדי להביט בפניו. "בוגדת," הוא מסנן. "את תינטשי אותי, נכון? פשוט תקומי ותלכי."
אני מוחה בידי את הדם הזולג מהאף אל שפתיי, ובקושי רב מצליחה לגבור על הסחרחורת ולהיעמד על רגליי הכושלות. פניו של קאהיד נופלות, אך האש השחורה שבעיניו אינה דועכת. "כל חיי," הוא לוחש, "הייתי לבד. גם לפני שעזבתי את הבית, גם לפני שהמגיסטריום הבין שזרימת המאנה שלי מוגבלת וזרק אותי מפתח דלתו ככלי חסר שימוש, הייתי לבד. עד שאת הגעת."
אני בוהה בו בטשטוש, ועשרות המחשבות הסותרות שהתערבלו בתוכי עד כה מתעצמות לכדי קקופוניה של צרחות בלתי-פוסקות. "את היית העוגן שלי, טלאן," קאהיד ממשיך. "בעולם מעוות שרמס אותי, את היית הדבר הבטוח היחיד ששמר עליי. נקודה טהורה בלב הזוהמה." אני פותחת את פי בניסיון להגיב, אך עדיין לא מצליחה להוציא אף מילה.
מבטו של קאהיד מתקשח, וידו מתהדקת שוב לאגרוף. "מדוע את גורמת לי לעשות זאת, אהובתי? מדוע את בוגדת בי?"
הוא מטיח לעברי אגרוף קרס, והפעם אני מניפה את ידיי לבלימה. הילת ההגנה מתחשרת סביב אמותיי, אך המכה המחוזקת של קאהיד עדיין מטלטלת את גופי. הוא רוכן לעברי. "אני אעשה זאת בשמך, טלאן," הוא נוהם, נשימתו חמה על פניי. "אני אהרוג את מודאמט ואת משפחתו, וגם את הילדה. היא הייתה יכולה לחיות, אבל היא תמות. בגללך."
עיני נפערות, והוא צוחק בלעג. ידו הימנית הקסומה מתגבשת לכדי ראש פטיש, ומונפת לעברי בכוח. אני חומקת פעם, פעמיים, אך המכה השלישית פוגעת בבטני, תולשת את האוויר מראותיי ומרסקת אותי דרך הדלת אל הפונדק. כל המבטים נישאים אליי כאשר אני מחליקה ברגליי על רצפת הפונדק ומצליחה בקושי להתייצב על רגליי, ידי אוחזת בבטני והדלת מוטלת על הרצפה מאחוריי. קאהיד פוסע מתוך הפתח שפער בדופן הצריף בעיניים קודרות ואני ניצבת מולו, קפואה, עדיין מעבדת את מה שאירע. הכאב בפניי ובבטני עמום ובלתי ברור, כאילו נפשי אינה משלימה עם קיומו.
ואז ידו הימנית של קאהיד משתנה מפטיש ללהב נוצץ ומעוקל, והמחשבות מתנדפות מראשי. כהרף נשימה אני מחוץ לפונדק, הברקת כבר בידיי ושלהבת הרכיבה מתחשרת מתוכה. עד שקאהיד רודף אחריי אל מחוץ לפונדק של קרייסור אני כבר עליה, דוהרת במורד רחובות הצריפים והרחק ממנו, מונעת מרפלקסים טהורים. רחש נשמע מאחוריי כשהוא עולה על השלהבת שלו, אך אני לא מעזה להביט לאחור.
הוא לא מדביק את הקצב. אני רוכבת מהר ממנו, והאימה הטהורה שבגופי דוחקת בי להאיץ עוד ועוד ולזנק במורד שורות הצריפים, מפלס שלם בכל פעם, ולדהור בסמטאות המתפתלות. גם לאחר שאני מצליחה לאבד אותו בסמטאות רובע הצריפים אני לא מאטה, וגם לא כאשר אני חולפת מבעד לפתח בחומת כרוניקוליס ומחרידה שני גלמי משמר בדרכי. אני ממשיכה לדהור לאורך גדת אגם בלוסאט, בין העצים, ובמעלה הרכס הגבוה שמעבר לאגם. מדי כמה רגעים אני זורקת מבטים מתוחים לאחור, אך נראה שהגלמים אינם דולקים בעקבותיי.
רק כשאני מגיעה אל ראש הרכס אני מרשה לעצמי לבלום. עיני מתרוצצות לכל עבר, אך נראה שאין אף אחד באזור. לאט ובזהירות, אני מניחה לברקת לשאוב לתוכה בחזרה את השלהבת ופוסעת לכיוון קצהו של צוק חסר-שם המשקיף אל אגם בלוסאט ומעבר לו, אל כרוניקוליס הזהובה הנוצצת באורם של רבבות קריסטלי מאנה.
מהמרחק הזה היא יפה כל כך, אני חושבת. בידיים רועדות אני משיבה את הברקת אל נרתיקה ופוסעת קרוב יותר אל קצה הצוק, כתפיי שמוטות. "מה עשיתי?" אני תוהה בקול, אך איש אינו משיב לי. רוח קלה שורקת במעלה הצוק, ואני מסיטה את השערות שטופחות על פניי. רעד אוחז בכתפיי ומתעצם עוד ועוד, עד שאני קורסת אל ברכיי. אני צורחת וזועקת ומכה בזעם בקרקע, שוב ושוב ושוב, מתעלמת מזרמי הכאב המתנחשלים במעלה זרועותיי כאשר האבן נסדקת תחתן.
במשך רגעים רבים, ארוכים מכדי למנותם, אני ממשיכה לצרוח בעיוורון. קולי מהדהד אליי מהתהום שמולי, שבור וחד, צרוד יותר ויותר עד שהוא נחנק בגרוני. נפשי נמחצת בתוכי, מוכרעת לבסוף ממשקלה של המציאות, וכאשר גרוני ניחר לבסוף אני נותרת שפופה, ידיי שמוטות על הקרקע, עיניי צורבות.
היא הייתה יכולה לחיות, אבל היא תמות. בגללך. קאהיד, האדם היחיד שנותר בעולם הזה שאוהב אותי באמת, או כך חשבתי. האדם היחיד שאי-פעם אהבתי. בהיסוס – לא, באימה – אני נוגעת בפניי, חשה את הדם שהתייבש על אפי. קאהיד עשה את זה? הוא באמת…
ושוב אני רואה אותו בעיני רוחי, מתקדם אליי ושנאה טהורה בעיניו, להב מעוקל צומח מזרועו הימנית. אני משתנקת בחדות ונאבקת לגרש את התמונה, אך היא נותרת צרובה בי. זיעה קרה מתחילה לזלוג במורד פניי כאשר אני מפנימה לבסוף שלראשונה מזה שנים, מאז אותו יום בסמטה, אני לבד לחלוטין.
אני לא שייכת לשום מקום. אם להאמין לקאהיד, הבריחה שלי ממנו חסרת משמעות; כך או כך, אשאר ציידת. כדי לשרוד, אצטרך להמשיך להרוג. כשאני חושבת על אינספור הגופות, על עיניהן הפעורות הבוהות בי בהאשמה דוממת, אני חשה בחילה עולה בי. בחילה חשתי פעמים כה רבות בעבר, בחילה שקאהיד לימד אותי במשך שנים להדחיק. כעת היא גועשת בתוכי, ואינני מסוגלת לבלום אותה.
כמובן, סביר שלא אשרוד אפילו בתור ציידת. לא רק המגיסטריום והמחתרת ירדפו אותי אלא גם קאהיד, הצייד הממוקד והאכזר ביותר בהיילדן, האדם שמכיר אותי יותר משאני מכירה את עצמי. הוא יצוד אותי כעת, וכיצד אוכל-
יותר מדי.
ברגליים כושלות אני מצליחה להיעמד, ופוסעת צעד נוסף אל קצה הצוק. הפחד חונק את גרוני, האשמה הקפואה מזדחלת בעורקיי, ורוחי אבודה לחלוטין. אינספור מחשבות אומללות סוערות בקרבי, אך אני מייחלת רק לדממה.
צעד נוסף. כפות רגליי קרובות אל קצה הצוק, וכאשר אני משפילה את מבטי אני רואה את הקרקע הרחק מתחתיי. העצים, שגובהם לפחות משולש משלי, נדמים מכאן למחטים דקות.
רעם מתגלגל במרחק. אני נושאת את מבטי, ורואה נץ-ברקים הפורש את כנפיו הזוהרות בנסיקתו אל העננים. שובל-הסער שלו מפלח את השמים מאחוריו, בוער ומסנוור וחורך את האוויר באלפי ברקים זעירים כאשר שומר הרוחות מסתחרר מעלה אל ענני הסערה השחורים שמתגבשים מעליו בלב שמי הלילה הנקיים. אני ממצמצת ומשפילה שוב את עיני המזוגגות מדמעות אל הקרקע. אני יכולה לחיות כך לרגע, אני מהרהרת. לעוף פעם אחת כמו נץ-הברקים, ולהתפוגג אל הדממה. אני משתנקת, קפואה מהמחשבה. כמובן, אני יכולה להשתמש בקסמי הרוח לריכוך את הנפילה ולנחות בשלום אפילו מהגובה הזה. אבל אני יכולה גם שלא להשתמש בהם.
לאף אחד לא יהיה באמת אכפת. אולי קרייסור ועוד כמה יצטערו ברגע הראשון, אבל תוך כמה שבועות כולם חוץ מקאהיד ישכחו שהיית קיימת. וקאהיד, טוב…
נץ-הברקים רועם שוב ונוסק אל תוך ענני הסערה הפרטיים שלו. בחבטה אחת של כנפיו, הוא מטיל משב רוח עז שמחריד את מי האגם השלווים תחתיו, מכופף את העצים ומגיע עד אליי. הרוח נושבת בשערי ואוחזת בי, כמעט הודפת אותי אחורנית. אני בוהה בעננים שלתוכם נץ-הברקים נעלם, וחשה קטנה מאי פעם. "האם אתם באמת משגיחים עלינו?" אני שואלת ברפיון. מלבד דמותו המבליחה מבעד לעננים לאור הברקים, אין כל תגובה. "טוב, אני יכולה להבין למה לא."
ובכל זאת, משהו במראהו נוסך בי שלווה מוזרה. ידיי עדיין רועדות וגרוני צורב, אך אני מצליחה לעמוד ביציבות. הרוח שוככת, ובדממה שמשתררת אני כמעט שומעת את פעימות ליבי. מדודות, קצובות, איטיות. אני מודעת לכל אחת ואחת מהן, חשה אותה, סופגת אותה במלואה. אולי אוכל לחיות כמוהו, אני תוהה. מנותקת, חופשיה. ללא עבר או עתיד. פשוט… לחיות. ידי נוגעת קלות ברובה הקשת החגור לצד גופי, והזכוכית הגעשית שממנה נוצק קרה וקשה כנגד אצבעותיי. שקטה, אך חזקה.
אם קאהיד לא יהרוג אותך, מחשבותיי מגיבות. או המגיסטריום, או המסכות האדומות. כתפיי נשמטות בייאוש. וזה לא ימחק את כל מה שעשית.
משב רוח נוסף מכה בי כאשר נץ-הברקים פורץ מתוך העננים ומתחיל בצלילתו אל האגם, ואני מתבוננת בו. "מצטערת על ההתבכיינות," אני ממלמלת. נצנוץ כחלחל בוקע ממנו, ולרגע אני מדמיינת שהייתה זו עינו שקרצה לי. המחשבה מעלה בי שבריר של חיוך. בהיסח דעת אני לופתת בכוח את רובה-הקשת, מעגנת עליו את ידי על מנת שתפסיק סוף סוף לרעוד.
כן, אני יכולה לשרוד בתור ציידת. להשתמש בזהויות בדויות, לא להפסיק לנוע בין הערים, ולהגן על עצמי אם אצטרך. גם לבדי, אני יכולה לעשות את כל אלו. ואז מה? אני חושבת מיד. אלו יהיו חיים חלולים. תמיד לברוח, תמיד להסתכל לאחור, לחיות על גניבות ועל סחיטות. לעבוד בשביל פושעים. חיים אפורים לחלוטין. כמובן, בתקווה שקאהיד לא יגרום בינתיים למלחמה בין המגיסטריום למסכות האדומות להבעיר את כל היילדן.
אני כבר לא רועדת. לא חשה רצון לצעוק. כל מה שאני מרגישה כעת זה חולשה אדירה, רפיון בגוף ובנפש שבקושי ממשיכים לשאת את המשקל של עצמם. אני ממשיכה לחוש את קריאת התהום, כמו כבלים המושכים אותי אל מעבר לסף הצוק. זה יהיה קל כל כך; להרפות, להשאיר את השנאה ואת האשמה ואת אלפי המכאובים האחרים מאחוריי, ולהניח לנשמתי להיסחף מהארץ אל סערת העד.
את הטעויות שהביאו אותי לכאן לא אוכל לשנות, אבל האם אוכל יום אחד לכפר עליהן? להפוך ליותר מציידת, ולחיות חיים שאוכל להתגאות בהם? אם להאמין לקאהיד, לעולם לא אשתנ… אני עוצרת את המחשבה ונושכת את שפתי התחתונה בכוח עד שזרזיף דם זולג ממנה. ידי מתאגרפות לצד גופי. אולי עדיף לא להאמין לו. המחשבה מהוססת, מעורערת, אבל משהו בה מרגיש נכון. נכון יותר מכל דבר אחר שחשבתי בשנה האחרונה.
אני שואפת אוויר צלול מלוא ריאותיי, ועוצמת את עיני כאשר משב רוח נוסף ממעופו של נץ-הברקים מכה בי.