מרבה נכסים
זה אמור להיות מפגש שמח.
רמי היה דיי בטוח בזה לפני שיצא מהבית. אבל עכשיו, ככל שהאוטו שלו מעמיק לתוך שכונת הוילות, הוא מרגיש את השמחה הולכת ומתמוססת בתוכו. לעזאזל, כמה מרחבים, הוא חושב. במרחק הוא יכול לראות את פרוורי תל אביב מנצנצים במלוא כיעורם לאור שמש הצהריים, יער דחוס של מגדלי קוביות זהים, מרצדים דרך זיהום האוויר. אבל כאן… זה כמעט כמו לצאת לטבע. הרחובות נקיים. וריקים. ורחבים במידה מגוחכת כמעט. למה הם בכלל צריכים כבישים כל כך רחבים?
גדעון מחכה לו מחוץ לבית במכנסיים קצרים וכפכפים. הוא מחייך חיוך רחב, אמיתי. כמעט עשר שנים עברו והוא נראה בדיוק אותו דבר. אפילו יותר טוב. כאילו השנים מאז הצבא איכשהו רק חיזקו והזקיפו אותו. הוא מכוון אותו אל חנייה פרטית מקורה, ורמי מביט סביבו בפליאה. יש בתל-אביב דירות בגודל של החנייה הזאת.
"איזה כיף שאתה פה, אחי." הם מתחבקים ורמי מגיש את ההזמנה בתנועה נבוכה, מסורבלת. גדעון מעיין בה תוך כדי שהוא מוביל אותו אל חצר ענקית מוקפת חומה. הכפכפים שלו משמיעים סוויש-סוויש על מרצפות האבן. "מברוק, בן אדם. אתם ביחד כבר לא מעט זמן, נכון?"
"כן… ארבע שנים." רמי מסתכל על הבית– בעצם, לא בית, המילה בית לא מתאימה פה. וילה? אחוזה?
"טוב, יאללה, תענוג." אומר גדעון. "ארבע שנים זה כבר לא צחוק. חוץ מזה, איך אומרים? כשזה זה אז זה זה, לא ככה?"
רמי מתקשה להסיר את המבט מהבריכה. המים כל-כך צלולים. "כן," הוא אומר בשקט. "נראה לי שכן."
לגדעון, מסתבר, יש מלצרובוט. אז אפילו לא צריך להיכנס פנימה להביא שתייה. הם מתייבשים על מיטות השיזוף למרגלות הבריכה, שותים גולדסטאר קרה, מפצחים גרעינים ומדברים בעיקר על הצבא, על החברים המשותפים, ולפרקים רמי יכול לדמיין שהם עדיין באיזו שמירה עכשיו, סופרים את הימים עד השחרור, מתכננים תוכניות מלאות תעוזה לעתיד.
אלא שעכשיו זה העתיד.
"תגיד," אומר רמי; הוא חייב לשאול. "למדת בסוף וטרינריה? אני זוכר שדיברת על זה כל הזמן. רצית ללמוד ברחובות או משהו, לעזור לכלבים…"
"כן, כן. למדתי שם." גדעון לוגם מהבירה.
"לא ידעתי שיש כל כך הרבה כסף בבעלי חיים." אומר רמי, וברגע האחרון מוסיף איזה גיחוך קטן.
גדעון צוחק. "אין לי מושג, אחי, עזבתי אחרי שנה ראשונה."
"אה. אז כל…" רמי מחווה עם הבקבוק לעבר הבריכה, והבית, והמלצרובוט. "כל זה – "
"לא, לא. זה לא מהכלבים." גדעון קם ומנער מעליו קליפות גרעינים; המלצרובוט מייד מגיח מאחוריו ומתחיל לנקות.
"בוא תראה משהו."
חם נורא בחוץ, חום חורך וצהוב של יולי, אבל הבית של גדעון קר כמו מערת קרח. רמי מזדנב אחריו במרחבים אינסופיים של רצפת שיש חלקה ובוהקת. הכל גדול, מסודר, חדש. באוויר יש מעין רעננות משונה. רמי מרחרח ומסתכל סביבו ולא מפסיק לתהות. איך יכול להיות שגדעון – גדעון שהגיע לפלוגה שבוע אחריו, שתמיד הפסיד לו בשש בש, שתמיד השתרך מאחור בניווטים, שלא יצא עם בחורה עד גיל עשרים – איך יכול להיות שהוא גר עכשיו כאן בזמן שרמי זורק חצי משכורת בשביל דירת ארבעים מטר עם נוף לקיר של מחסן. מה קרה בשנים האלה? כאילו בשלב כלשהו באבולוציה של החיים הם התפצלו לשני מינים שונים לגמרי. משפחה אחרת של יונקים, אולי. גדעון כבר לא אדם רגיל. הוא עשיר. איך זה קרה?
הם נכנסים לחדר העבודה ושם, על שולחן מהגוני מלוטש, מונחת קובייה שחורה, גדולה קצת יותר מקובייה הונגרית. רמי אף פעם לא ראה שחור כזה. שחור מושלם, מוחלט, בלי גוונים או החזרי אור. כמו פיסה שנגזרה מהחלל החיצון. כל הקובייה הזאת נראית לא טבעית. גדעון מחליק עליה את היד והיא נדלקת באור כחול רך.
"מה זה?" רמי שואל, אבל ברגע שהמילים יוצאות לו מהפה הוא כבר מבין.
"זה הדגם הכי חדש," גדעון אומר. "יפה, נכון? שמע, זה דבר פסיכי." רמי קרא על זה פעם כתבה, משהו בסגנון – לא תאמינו מה העשירים האלה מחזיקים בבית שלהם – אבל לראות את זה ככה מולו… הוא לא יכול להפסיק להתפעל ולקנא ולהתפעל ולקנא.
גדעון מכחכח בגרון ברוב רושם. "החלטה – " הוא אומר. "מאיפה כדאי להזמין אוכל?" הקובייה השחורה מהמהמת חרישית, האורות הכחולים מהבהבים. "היא עכשיו בודקת כמה מילארדים של אפשרויות קוונטיות," אומר גדעון. "נדמה לי חמש מיליארד או משהו כזה. בדגם הקודם זה היה שלוש, הם כל הזמן מגדילים את זה… תכלס אני לא יודע להסביר את זה טוב, אבל בגדול, ברגע ששואלים אותה שאלה היא יוצרת עותק וירטואלי של העולם הזה, ועושה סימולציה של כל החלטה אפשרית. תדמיין שהעולם מתפצל לאלף עולמות זהים, שבכולם אנחנו עומדים ליד הקובייה ומסתכלים עליה, ואז היא בודקת תרחישים שונים לפי ההיכרות שלה איתי, מה יקרה אם נזמין פיצה, מה אם נזמין המבורגר – מן הסתם היא בודקת גם כל מיני המבורגריות שונות – ואז בסוף…"
הוא משתתק כשהקובייה זוהרת כולה בכחול. קול אישה צלול בוקע ממנה: "גדעון, בזמן הזה, בהתחשב בנסיבות הנוכחיות של חייך, אני ממליצה על ארוחת פּוּלְקֶה דֶה-לוּקס זוגית ממסעדת פַּקָה-פַּקָה, סניף השרון."
רמי בוהה בגדעון. "יש לך מכשיר שאומר לך איפה לאכול?"
גדעון צוחק. קצת יהיר נהיה הצחוק שלו, חושב רמי. זה משהו של השנים האחרונות כנראה. "אחי, הדבר הזה יכול לקבל כל החלטה בדיוק הכי גבוה שאתה יכול לדמיין. אוכל זה סתם דוגמה, אבל תחשוב על זה שבן אדם עושה איזה שלושים אלף החלטות ביום. מה ללבוש. איפה לאכול. מה לקנות ליום האם. ואם אפילו בחצי מהן אתה בוחר באפשרות האופטימלית…" הוא מרים את הגבות ומהנהן אל רמי במין הנהנון מרומז, צופן סוד, ורמי מגלגל בראשו את המילה הזאת, אופטימלית. גדעון של פעם לא השתמש במילים כאלה.
"נחמד, אחי," אומר רמי. "אבל האמת? לא כזה בא לי עוף עכשיו."
"סבבה, לא חובה. אתה יכול גם לבקש ממנה את האפשרות השנייה הכי אופטימלית – "
"עזוב. אני לא רעב. בכלל נראה לי שאני אזוז."
***
באותו ערב הוא לא מצליח להירדם. חדר השינה נראה קטן ומחניק פתאום, וחם לו וניסן נוחרת לידו. הוא מסתכל עליה ומדמיין את עצמו בעוד חודש מהיום, שוכב באותה מיטה, באותו חדר, ומסתכל עליה נוחרת. אלא שאז היא כבר תהיה אשתו. והוא לא מצליח שלא לדמיין את גדעון שוכב עכשיו על גדת הבריכה עם בירה, עטוף באור הכחול הרך של הקובייה, והוא כבר יודע, הוא מרגיש את זה בגוף, שאין סיכוי שיירדם בזמן הקרוב. הוא מתלבט אם לשחק קצת במחשב, או אולי סתם לרבוץ באינטרנט, או לראות סדרה – מה גדעון אמר? בן אדם עושה שלושים אלף החלטות ביום?
הוא שולח יד ולוקח את הטלפון ומעביר אותו למצב הגדלה. קוביות קוונטיות מחיר, הוא כותב, ושם לב שהאצבע שלו משתהה לרגע אחד לפני הלחיצה על כפתור החיפוש. אולי גם זאת החלטה.
המסך מתמלא בתמונות ומספרים. הוא מוצא את הדגם של גדעון – האדווייזור 2039. המחיר לא מפתיע אותו, אבל בכל זאת גורם לבטנו להתהפך – קצת יותר משני מיליון שקלים. "המחיר הוא כסף קטן לעומת הרווח," כותב מישהו בביקורת. "מבלי לגלוש להגזמות, מאז שיש לי את האדווייזור זה כאילו הכל נהיה ברור, כאילו יד אלוהים מניחה אותי בדיוק במקום שאני צריך להיות בכל רגע נתון. חודשיים מאז הקנייה וכבר הצלחתי להיפטר משמונה קילו מיותרים ומאשתי הראשונה." רמי קורא עוד ועוד ביקורות. הוא לא מצליח למצוא ביקורות שליליות, חוץ מאחת: "קשה לומר שאני מרוצה. האדווייזור 39 בסך הכל עושה עבודה טובה, והוא באמת נראה מאד יפה על השולחן, אבל לומר שיש לו יתרונות מהותיים על האדווייזור 34 הישן והטוב? לא ממש. תקראו לי מיושן, אבל הסתדרתי מצויין גם עם חמש מיליון אפשרויות קוונטיות במקום חמש מיליארד."
רמי קורא את הביקורת הזאת פעמיים. העיניים שלו מתעכבות על צמד המילים – הסתדרתי מצוין. הוא מזדקף קצת במיטה וכותב – קוביות קוונטיות יד שנייה.
"בני זונות." הוא מסנן כשהמחירים מופיעים לנגד עיניו. הוא לא בטוח מי בדיוק בני זונות. המוכרים? הקונים? בכל אופן, המחירים עדיין גבוהים במידה מתסכלת. מיליון וחצי. מיליון. שמונה מאות אלף.
"מה?" אומרת ניסן בקול מפוהק ומסתובבת אליו.
"ששש…" הוא מלטף אותה, מעביר יד בשיערה עד שהנשימות שלה נרגעות. גם הוא צריך ללכת לישון. איזה בזבוז זמן. הרי גם אם יגרד את כל החסכונות שלהם הוא לא יגיע ליותר משלוש מאות אלף, ובערך חצי מהסכום מיועד לחתונה ולירח הדבש. הוא סוגר את הטלפון ומניח אותו על השידה בצד. רגע לפני שהוא מניח את הראש על הכרית הוא רואה – ממש בזווית העין – שהתקבלה הודעה חדשה. זאת פרסומת, הוא בטוח בזה, ובכל זאת, בלי שום סיבה טובה באמת – אולי רק כי לא מתחשק לו ללכת לישון כשהוא מרגיש כל-כך מובס – הוא לוקח אליו שוב את הטלפון.
"נִי-הַאוּ! מתעניין בקוביות קוונטיות יד שנייה? אצלנו בְִּנִי-הַאוּ מכרזים וכינוס נכסים תוכל למצוא משהו שלא ישבור לך את הכיס! עד 68% מתחת למחירון! החל מ – 176 אלף שקלים בלבד לקובייה קוונטית! ני-האו!"
רמי מקמט את המצח. ני-האו מכרזים וכינוס נכסים? נשמע דיי מפוקפק, וכמות סימני הקריאה בטח לא תורמת לאמינות. אבל הוא לא יכול לההפסיק להסתכל על ההודעה. מחשבה אחת מנקרת בו שוב ושוב: יש לו 176 אלף שקלים.
הוא לוחץ על הקישור ומוצא את עצמו באתר מיושן, בצבעים של אפור וכחול. הדף הראשי מלא בתצלומי מכוניות, מכשירי חשמל, אפילו חזיתות של בתים. והכל במחירים נמוכים להפליא. הוא שמע על דברים כאלה – חברות שפשטו רגל ונאלצו להיפטר מהציוד כמה שיותר מהר; אנשים שלא עמדו בתשלומי המשכנתא; רכבים מעוקלים, טלפונים… הוא מעביר את היד על אחת התמונות – ומקרר בגודל מלא מופיע על המיטה, מסתובב בעצלתיים מעל ניסן. מתחתיו מרצדת ההצעה המובילה: אלפיים שקלים. מדהים. יש כאן עולם שלם שהוא לא היה מודע אליו עד היום. עולם שלם וזול.
הוא מסלק את המקרר ומחפש קוביות קוונטיות. יש רק שתיים בכל האתר – ונראה שאחת מהן כבר מזמן יצאה מהישג ידו; ההצעה הראשונית אמנם התחילה במאתיים אלף, אבל נסקה דיי מהר לחצי מיליון. הקובייה השנייה, לעומת זאת, עדיין במשחק. זה דגם ישן – אדווייזור אֵיי חמש, ארבע מאות אלף אפשרויות קוונטיות, מודל 2031. זאת הייתה שנה טובה, 2031, חושב רמי. הוא סיים אז ללמוד ונסע לארגנטינה. הוא לוחץ על התמונה והיא מופיעה מולו בתצלום מוגדל, ממלאת את חדר השינה, פחות שחורה ופחות מלוטשת משל גדעון, אבל ההצעה הנוכחית: 176 אלף שקלים. כמו בהודעה. הם לא שיקרו. שעון עצר סופר את השניות לאחור עד לסיום המכירה: 47 דקות.
רמי שם לב שהוא מתנשף, שהדופק שלו מהיר מדי בשביל שעה כזאת. הוא מתלבט אם להעיר את ניסן. מה הטעם בעצם? עד שהיא תתאפס ותבין על מה הוא מדבר כבר לא יישאר זמן. וחוץ מזה, למה שזאת לא תהיה הפתעה? הפתעה לחתונה – לא, יותר טוב – הפתעה להמשך החיים. החל מעוד שעה הם יכולים להיות הבעלים של קובייה קוונטית, וכל החיים שלהם הולכים להיראות אחרת. וילה. בריכה. מלצרובוט שינקה אחריהם. הוא פולט נשיפה ארוכה ומבוקרת. תירגע. מי אמר בכלל שיצליח לקנות את זה, מה הוא כבר קופץ.
הוא נרשם לאתר במהירות שיא. מכניס את פרטי הבנק שלו. בינתיים ההצעה כבר עלתה בעשרת אלפים שקלים.
"בן זונה." הוא ממלמל. הפעם ניסן לא מתעוררת; בכל זאת, כבר שתיים בלילה. יש אי שם עוד אנשים כמוהו, הוא מבין, אנשים שברגעים אלה שוכבים במיטה בחושך בלב הולם ונלחמים על הקובייה הקוונטית הזאת.
הכפתור של העלאת הצעה מהבהב אליו. הוא רק צריך לגעת, אבל האצבע שלו מרחפת מעל. הוא יצטרך להציע 196 אלף. הפה שלו יבש. מאתיים אלף זה מלא כסף. זה ממש מלא כסף. הוא מביט על ניסן ששוכבת לצידו. בעיני רוחו הוא רואה אותה ממשיכה בעבודה הקשה וחוזרת לילדים דמיוניים בדירה דחוקה. הוא רואה משכנתא ופחד תמידי מפיטורין. הוא נד בראשו, כאילו מתווכח עם מישהו. זה לא מגיע לה. מגיע לה ירח דבש אחד גדול. הוא נושך את השפתיים. לפעמים בחיים צריך לחשוב פחות ופשוט ללכת על זה. הוא לוחץ על הכפתור.
בקול עדין ונפלא של צלצול מטבעות ההצעה הנוכחית מתעדכנת ל – 196 אלף שקלים.
כן, הוא יכול לעמוד בזה. יהיה בסדר. מקסימום יקצרו את ירח הדבש.
שעון העצר ממשיך לספור לאחור. נו, שיזוז כבר. רמי לא מסוגל לעשות שום דבר אחר, רק לעקוב בחרדה אחרי השניות מתחלפות ולקוות. עוד שלושים דקות. עשרים תשע. עשרים ותשע וחצי.
המחיר קופץ. קול המטבעות המצלצלים מחריד אותו, ובלי לחשוב האצבע שלו מגיבה. מתוך איזה אינסטינקט חייתי כמעט – הוא לוחץ ומעלה את ההצעה בעוד עשרת אלפים.
לכמה זה הגיע כבר? 206, לא, 216 אלף. אלוהים. אלוהים. מה הוא יעשה? אולי הם יוותרו לגמרי על ירח הדבש? אולי הוא יגיד לניסן שיש עומס בעבודה ואי אפשר לנסוע. הוא מסתכל עליה. הוא רוצה לתפוס את הראש אבל זה מסוג הדברים שעושים רק אנשים בסרטים אמריקאים. מה לעזאזל הוא יגיד לה. יש עדיין סיכוי שמישהו יציע יותר ממנו. אלוהים, בבקשה שזה יקרה. העיניים שלו נעוצות במסך, ניתזות מצד לצד, הוא בקושי מצליח להתמקד בשעון העצר. נשארו רק 14 דקות. לאן נעלמה רבע שעה?
הוא קם מהמיטה, מתנשם. לא, זה כבר מוגזם, הוא חושב. הגזמתי לגמרי. איפה האלמוני הזה שכל הזמן העלה מחירים, למה הוא לא מציע משהו.
פתאום הוא רואה עצמו כמו שהוא – עומד בתחתונים בחדר החשוך, דרוך כמו חיה מבוהלת. מספיק עם זה. הוא מרים את הטלפון ומחפש דרך לבטל את ההצעה. לוחץ על כל כפתור אפשרי, נכנס לכל פינה באתר, ובינתיים שעון העצר מראה שנותרו שמונה דקות. ההצעה שלו עדיין הכי גבוהה. שבע דקות. חמש… דקה…
בידיים רועדות הוא פותח אימייל חדש. "ני-האו! המכירה הסתיימה." הם שמחים לבשר שהאדווייזור שלו.
***
המשרדים של ני-האו כינוס נכסים אפורים וחסרי חיים כמו אתר האינטרנט שלהם. פקידת הקבלה אפילו לא מרימה את הראש כשהוא מברך אותה לבוקר טוב. למען האמת הבוקר, עד עכשיו, היה רע מאד. רמי התעורר בתחושה מוזרה, שהזכירה האנגאובר – בליל של עייפות, כאב ראש וחרטה. במשך כל הנסיעה לבאר-שבע הוא שחזר את מאורעות הלילה וניסה לחשוב איך להסביר לניסן את ההוצאה הלא מתוכננת. אולי עדיף פשוט לא לספר. לפחות לא עד החתונה. זה רק ידאיג אותה. הוא ישתמש בקובייה, יכה את הבורסה כמה שבועות, יקנה לה אולי איזה רכב חדש. זה יקל על הבשורה. הוא מחייך לעצמו. כן, ככה גם היא תבין את הפוטנציאל של האדווייזור.
הוא ממלא את הפרטים שלו בכניסה, ומתיישב על ספסל חלוד, יחד עם הלקוחות האחרים. כולם נראים עייפים, מרופטים קצת. אולי גם הוא עצמו נראה מרופט, אבל בניגוד אליהם החיים שלו הולכים להשתנות בקרוב. בקרוב מאוד אפילו.
הזמן עובר. מדי פעם מגיח עובד מהמחסן, אוחז בארגז, ורמי עוקב אחריו במבט יוקד. בתשע הוא שולח הודעה לבוס שלו שיאחר היום ומתנצל שלא יוכל להעביר את המצגת. הוא כל-כך עייף, העפעפיים שלו כבדים…
"של מי הקובייה?"
רמי כמעט נופל מהכיסא מרוב בהלה. "שלי!" הוא מקרקר. הוא כנראה נרדם.
מחסנאי מגודל מדדה אליו, אוחז בשתי ידיים ארגז ענק, גדול כל-כך עד שהוא מכסה מחצית מגופו. הוא מניח את הארגז מול רמי. "הקובייה הקוונטית שלך, גבר?" הוא מתנשף.
"כן." רמי קם, ומיישר את החולצה שהתקמטה. "אבל – "
"יאללה, גבר, תתחדש. בוא רק נסדיר את הרישום במשרד הפנים ונשחרר אותך."
רמי בוהה בארגז. "אני – זה לא… זה לא מה שהזמנתי."
"מה זה לא מה שהזמנתי? אתה קנית את האדווייזור איי-חמש, לא?" המחסנאי מוציא מהכיס סכין יפנית, ובכמה תנועות יעילות פותח את דפנות הארגז לרווחה. רמי מכווץ את מצחו. אכן יש שם קובייה, והיא נראית כמו בתמונות, אבל היא גדולה בערך פי עשר מהקובייה של גדעון. רמי מסתובב סביבה. ומקרוב היא נראית… מכוערת. נורא מכוערת. הצבע הסגול המקורי דהה וקיבל גוון חום, וגם התחיל להתקלף בכמה מקומות, חושף מתחתיו מתכת חלודה.
"אני לא לוקח את זה." אומר רמי. אין לו מקום לזה בדירה בכלל. והוא אפילו לא יכול להתחיל לדמיין איך ניסן תגיב אם יגיע הביתה עם גרוטאה חומה כזאת. "אני רוצה לבטל את העסקה."
המחסנאי מוחה את הזיעה מהפנים. "גבר, רק תחליט. שאני אדע אם להחזיר את זה או לא, למה זה אחד הכבדים."
רמי ניגש בצעדים מהירים אל עמדת השירות. "אני רוצה לבטל את העסקה." הוא אומר לפקידה, חיילת משוחררת כנראה. "אתמול קניתי מכם קובייה קוונטית," הוא מנסה לשמור על קול יציב ורגוע. "אבל לא חשבתי שהיא תהיה כזאת גדולה."
"הסתכלת בתמונה?" היא אפילו לא מרימה את הראש מהציפורניים שלה.
"ברור, אבל – "
"אנחנו מעלים לאתר רק תמונות של המוצר האמיתי."
"אבל חשבתי שזאת תמונה מוגדלת, לא חשבתי שאני אקבל – "
"יש מידות. הסתכלת על המידות?"
"לא ראיתי שום מידות."
הפקידה נאנחת ומרימה את הטלפון שלה. היא לוחצת על כמה מקשים והתמונה מאתמול מופיעה מעל הדלפק. "אתה רואה פה את המידות?" היא מצביעה על שורת טקסט בתחתית התמונה.
"תשמעי," רמי רוכן כלפיה. "יכול להיות שלא הסתכלתי על המידות. אבל זה לא מתאים לי, אני רוצה לבטל את העסקה."
"אין שום בעיה." היא אומרת בטון קליל. "מותר לבטל את העסקה עד ארבעים ושמונה שעות מתום הקנייה – "
"יופי – "
"דמי ביטול הם שלושים אחוז מסכום העסקה. אני רק צריכה שתחתום – "
"רגע. שנייה." רמי מכריח את עצמו לדבר לאט מאד. הוא מרגיש כאילו הוא עלול להתפוצץ אם לא ייזהר. "את רוצה להגיד לי, שאני צריך לשלם עכשיו שישים אלף שקל – "
"שישים ושלושה אלף שקלים – "
"על מה?! על לשרוף חצי יום בבאר-שבע, לחזור בלי כלום, ואני צריך להוציא על זה שישים אלף – "
"שישים ושלושה – "
"תקשיבי. אין מצב. זה לא חוקי."
"אדוני, אנחנו פועלים רק על-פי חוק. קראת את התקנון שלנו? זה מופיע באתר." היא מפנה אליו את הטלפון שלה. "רק אם אתה יכול להחליט בצד כי אתה חוסם את העמדה ללקוחות אחרים."
רמי כבר לא מסוגל לעמוד שם. "לא משנה, אני אקח אותה."
"מצוין, אז רק תסדיר את הרישום." היא חוזרת אל הציפורניים שלה.
עד שרמי מגיע למשרד הרישום בקומה השנייה הוא כבר מזיע כולו, ושרירי הזרועות שלו פועמים בכאב. לעזאזל, כמה שהקובייה הזאת כבדה. לפחות אין שם תור, והרשם – בחור צנום עם משקפיים ופני תינוק חלקות – נראה, לשם שינוי, נחמד.
"ואוו, כזה לא ראיתי הרבה זמן." הוא מחייך ובוחן את הקובייה כמו ילד שמסתכל על צעצוע. "אדווייזור איי חמש. ארבע מאות אלף אפשרויות קוונטיות, נדמה לי. תדע לך שזה דגם לא רע בכלל."
רמי רוצה לנשק אותו כמעט. אולי הקנייה הלילית הזאת לא הייתה כזאת גרועה אחרי הכל. למה הוא תמיד חייב לרדת על עצמו. שפעם אחת בחיים יקבל החלטה ויעמוד מאחוריה.
"טוב, רמי," הרשם קורא את הפרטים מתוך תעודת הזהות שלו. "זאת הקובייה הראשונה שלך, אני מניח?"
"כן." אומר רמי, ומוסיף, "אני מקווה שהקובייה הבאה כבר תהיה מדגם יותר חדש."
"ברור. אז אני צריך בבקשה אלף שמונה מאות שקלים, רמי."
"סליחה?"
"אגרת רישום," הוא מושך בכתפיים ומחייך חיוך ביישני. "אני יודע, זה מבאס, אבל מה לעשות, אלה החוקים במדינה שלנו."
רמי שוקל לרגע להתווכח, אבל מוותר. גם בגלל שהרשם חביב כל-כך, אבל בעיקר כי המוח שלו סחוט לגמרי. הוא משלם בשתיקה ומנסה לא לחשוב על ירח הדבש שהולך ומתמעט. הרשם שולף כבל שחור ומחבר אותו לשקע זעיר בתחתית הקובייה. הם מסתכלים עליה שניהם.
היא נדלקת באור כחול ורך.
"ויהי אור!" הרשם מצחקק.
רמי עוצם עיניים בהוקרה. הוא כבר לא האמין שזה יקרה.
"בגדול, אנחנו נשאל עכשיו את האדווייזור כמה שאלות," מסביר הרשם. "רק כדי לוודא שהוא תקין. כבר קרו מקרים של קוביות שנתנו עצות מסוכנות לבעלים שלהם." הוא מכסה את הפה בכף יד קעורה ואומר בקול צרוד, חיקוי צולע של דארת' ויידר: "לוק, תרצח את אבא שלך." רמי מוצא את עצמו צוחק איתו מרוב הקלה.
"טוב," הרשם מחכך את כפות הידיים זו בזו. "קובייה," הוא אומר בטון רציני. "מה המספר הסידורי שלך?"
הקובייה מרצדת לרגע, ואז פולטת בקול גברי ותקיף רצף מילים לא מזוהות. יותר מהכול זה נשמע כמו קללות.
"אוי," הרשם מעווה את הפרצוף. "קובייה, מספר סידורי!"
שוב, הקובייה צועקת עליהם בשפה לא מוכרת. סינית? קוריאנית? והמילים גם נשמעות משובשות לגמרי, כאילו הקובייה מתקשה לנשום.
"או-קיי," אומר הרשם וטופח לעצמו על גשר האף עם האצבע. "אני חושש שיש בעיה קלה במערכת הפלט."
הטלפון של רמי מצפצף. הודעה מניסן: יצאת ממש מוקדם היום. הכול בסדר?
רמי בוהה כמה שניות במכשיר ומחזיר אותו לכיס. "היה כתוב באתר של ני-האו שהיא עובדת."
הרשם מניד בראשו לאט. "הם אף פעם לא באמת בודקים שהיא עובדת. בטח היה כתוב שהיא נדלקת. אבל באמת, זה לא אמור להיות תיקון גדול, כמה מאות שקלים בטח. אם זה היה דגם חדש יותר הייתי יכול לתקן לך את זה צ'יק צ'ק."
רמי נאנח. "טוב," הוא אומר בשקט. "אני אקח אותה לטכנאי."
הרשם מחייך אליו בעצב. "אי אפשר. אתה לא יכול לקחת אותה בלי שהיא עברה רישום."
"אז תרשום אותה."
"רמי, אל תהיה מצחיק, איך אפשר לרשום אותה בלי מספר סידורי?"
אלוהים, הם תקועים בלולאה אינסופית של טמטום. "תקשיב," אומר רמי, "אני פה משמונה בבוקר. שילמתי יותר ממאתיים אלף שקל על הקובייה הזאת. בבקשה, תעזור לי עם זה."
"טוב…" הרשם מושך את המילה. "בגדול, יש לנו את איליה, הוא אחד הטכנאים שעובד איתנו. הוא יתקן לך את זה."
"אני ממש אשמח."
"הבעיה היא שהוא בחו"ל."
"אה."
"כן, הוא נסע עם הבן שלו לטיול בר מצווה, לארצות הברית. הם שכרו ואן והם נוסעים מחוף לחוף – "
"מתי הוא חוזר?" רמי קוטע אותו.
"עוד שבועיים."
"אז אני צריך להשאיר אותה פה שבועיים?" ירח הדבש שלהם בעוד חודש. הוא קיווה להתחיל להשתמש בקובייה כבר היום, להתחיל להרוויח בחזרה את כל הכסף שהוציא.
"תראה," אומר הרשם ונושך שפתיים. "יש עוד אופציה. אתה יכול לשלם במזומן פרמיה ונוותר על רישום מספר סידורי."
"איזה פרמיה?"
"פרמיה. מזומן, כאילו."
רמי בוחן אותו. האם הוא רומז למה שנדמה לו? "וכמה עולה הפרמיה הזאת?"
"אלף." הרשם עדיין מסתכל עליו בעיניים גדולות מדי. "מאתיים… שלושים."
סכום מאד ספציפי לשוחד. רמי מרגיש שהוא מתחיל להזיע מרוב כעס. אין שום סיכוי שהוא משלם עכשיו אלף שקל שוחד לחנון הזה.
"אז אני אחזור עוד שבועיים," אומר רמי ומדגיש כל מילה. "כשאיליה יחזור מארצות הברית. תודה."
"אין בעיה," מחייך הרשם. "זאת בחירה שלך, רמי. רק שתדע שעל כל יום שאתה משאיר פה את הקובייה אתה צריך לשלם דמי אחסון."
"כמה זה עולה?" רמי שואל בקול חלול.
"מאתיים ליום."
הראש שלו פועם בכאב. למה הכל בחיים כל-כך קשה. במצבים כאלה הוא רגיל להתקשר לניסן. היא יודעת להרגיע אותו.
"אלף מאתיים." הוא מוציא מהארנק צרור שטרות ושם על השולחן. "אין לי שלושים."
"זה בסדר." מחייך הרשם וגורף את השטרות. "תהנה עם הקובייה, רמי. זה אחלה של דבר."
***
אחלה של דבר או לא, קשה למצוא טכנאים לקוביות קוונטיות. מסתבר שיש רק חמישה טכנאים בכל הארץ. הטכנאית היחידה שרמי מצליח למצוא לזמן הקרוב תהיה פנויה רק בעוד כמה ימים, ובינתיים הוא צריך למצוא לה מחבוא, לקובייה המכוערת שלו.
הבעיה היא שעד שהוא מגיע הבייתה ניסן כבר חוזרת מהעבודה. הוא חונה בצד השני של הרחוב ומתצפת על חלון הדירה שלהם ומתלבט: הוא לא יכול להיכנס הביתה עם הקובייה אבל גם לא רוצה להשאיר אותה באוטו. בינתיים הוא מתקשר לבית ההשקעות שלו ומבקש לפדות את קרן ההשתלמות. הוא חייב להזרים כסף לחשבון הבנק המשותף שלהם לפני שניסן תגלה.
בשבע הטלפון מקפיץ אותו.
"איפה אתה?" שואלת ניסן.
"אני עדיין בעבודה," הוא עונה לה בקול חלש, למרות שלמען האמת הוא אפילו לא הגיע לעבודה היום – גם לבוס שלו הוא נאלץ לשקר, המציא איזה תירוץ רפואי, סיפור שלם על אמא שלו.
"מסכנצ'וק," אומרת ניסן, תמימה כתמיד. "אתה נשמע עייף." היא מפצירה בו לחזור הבייתה ורמי מרגיש רע. זה לטובתֵך, הוא אומר לעצמו. בעוד שנה מהיום את תראי שצדקתי.
רק בשמונה – כשניסן יוצאת להיפגש עם חברות – רמי נכנס הבייתה עם הקובייה. במשך כמה דקות הוא הולך מחדר לחדר, עד שמוצא מחבוא – בתוך ארגז מצעים, מתחת לכמה סדינים מאובקים. לפני שהוא דוחף אותה לשם הוא מחבר אותה לחשמל ומנסה לשאול אותה שאלות.
"קובייה, מתי כדאי לספר עלייך לניסן?"
היא נדלקת באור כחול יפיפיה, אבל פולטת עליו שוב צרור גידופים חסרי פשר.
***
המעבדה של הטכנאית – אישה קטנה וקצוצת שיער – מזכירה לרמי את המאורה של באטמן. חשוכה ומלאה במסכים, ובמרכז החדר מנצנצת באור הקלוש עמדה של ציוד קוונטי – כבלים דקיקים כסופים מתפתלים זה בזה, כרוכים סביב שורת צינורות זהב חלולים; שורות על גבי שורות של כפתורים ומתגים. דסקית מתכת שטוחה מסתובבת על צירה בדממה…
"אדווייזור איי חמש!" הטכנאית קופצת מהכיסא כשהוא נכנס. היא ממהרת אליו ומניחה את הקובייה בחבטה על שולחן במרכז המעבדה. "שכחתי כמה הדבר הזה כבד."
"קניתי אותה לפני כמה ימים. אמרו ברישום שיש בעיה במערכת הפלט. תראי – קובייה, מה המספר המזהה שלך?" הראש של הטכנאית נרתע אחורה כשהקובייה מקיאה רצף הברות חנוקות.
"וואט דה פאק. מה זה היה, מנדרינית?"
היא מסתובבת סביב השולחן, בוחנת את הקובייה מכל הכיוונים בראש מוטה הצידה, כאילו מתלבטת מאיזה כיוון לתקוף אותה. היא שולפת מוט קצר בעל ראש גדול ומעוגל שמזכיר לרמי פומפה, ומצמידה אותו לאחת מפאות הקובייה. הקובייה מהבהבת באור כחול, ופתאום נפתחת: ארבע פאות נדחקות החוצה על ידי זרועות מתכת נסתרות, פולטות אנחה מכנית עדינה. ועכשיו רמי יכול לראות את הקרביים של הקובייה – תסבוכת של מעגלים קוונטים זהובים, שבמרכזה מנצנץ יהלום ענק בצורת פירמידה, כחול ומושלם.
"יפה, נכון?" הטכנאית רוכנת ונוברת בתוך הקובייה בעזרת שני מוטות דקיקים שנראים כמו מקלות אכילה סיניים. "זה הגביש. הליבה שלה. לכל קובייה יש כזה." היא מסבירה לרמי על מעגלים קוונטים, אבל הוא מאבד אותה דיי מהר. איך הוא אמור להתרכז עכשיו. הוא מזמן לא הרגיש משהו כזה. כאילו סוף-סוף הוא מצא תשובה למשהו שהוא אפילו לא ידע שחיפש.
"טוב," אומרת הטכנאית. "אתה רוצה לשמוע קודם את החדשות הטובות או הרעות?"
"מה?" הוא ממצמץ. חדשות טובות או רעות. לעזאזל, אפילו בזה הוא לא מצליח להחליט.
"זאת לא בעיה במערכת הפלט. מערכת הפלט עובדת יפה מאד. אחרת לא היינו מצליחים לשמוע כלום. הבעיה היא בגְרוֹבֶר שלה. מערכת עיבוד שפה." היא מסבירה. "האמת היא שזאת בעיה דיי נדירה. נראה כאילו הקובייה המציאה לעצמה שפה חדשה. אולי היא הייתה בודדה הרבה זמן."
"זה בכלל אפשרי?" רמי לא בטוח לגמרי אם היא צוחקת.
"כן," אומרת הטכנאית בחיבה, כאילו היא מדברת על איזו אחיינית שלה. "זה מכשיר מאד חכם. לא סתם הוא עולה כל-כך הרבה."
רמי נאנח. אלה החדשות הטובות או הרעות? הוא כבר לא בטוח בכלום.
"תשמע, אני אחליף לך את כל מערכת עיבוד השפה, ועל הדרך גם את מערכת הפלט, ליתר ביטחון."
"אם לא חייבים אז עדיף שלא – "
"התוספות על חשבוני, אל תדאג. ואם אתה רוצה תבחר צבע ואני צובעת לך אותה מחדש."
"כמה זה עולה?" הוא שואל ומכין את עצמו למכה. אם היא מוסיפה דברים על חשבונה כנראה זה הולך לכאוב.
"תראה, בגלל שזאת קובייה ממש ישנה קשה למצוא חלפים משומשים במצב טוב. זה לא יהיה זול."
"כמה?" רמי מכווץ את הבטן.
"שלושים אלף. אני אנסה לעשות לך הנחה," היא מוסיפה מייד, כנראה כי רמי נראה כל-כך אומלל.
מאיפה הוא יגרד את הכסף. אולי אפשר לפרוש להרבה תשלומים. אולי אפשר להזמין עוד אנשים לחתונה, שייתנו עוד מתנות. נדמה לו שלניסן יש בני דודים ממש עשירים בצרפת. מה יש, שיקפצו לכמה ימים –
"אז מה אתה אומר?" הטכנאית תולה בו מבט.
"שחור." הוא אומר ומנסה להישמע בטוח בעצמו. "תצבעי לי אותה בצבע כמה שיותר שחור. מהשחורים האלה שנראים כמו – "
"כן, כן, אני יודעת בדיוק למה אתה מתכוון." היא מחייכת. "קיבלת."
שעה אחר-כך הקובייה שחורה, חלקה ומושלמת. היא יפיפייה. כל הפאות שלה סגורות, חוץ מאחת. הטכנאית מציצה פנימה, בודקת כמה דברים אחרונים. "תשאל אותה משהו." היא אומרת לרמי.
"קובייה," הוא אומר. "מה המספר הסידורי שלך."
"שלום, רמי." קול אישה צלול מרחף בחדר. הקול היפה ביותר שרמי שמע מעודו. "המספר הסידורי שלי הוא חמש אחת איי שבע קיי אר שלוש."
הטכנאית מאירה בפנס לתוך אפלת הקובייה. "היא תגיב רק לקול שלך מעכשיו. אתה יכול גם לדבר איתה, למרות שבדגמים החדשים זה עובד יותר טוב. וברגע שתתחיל לשאול אותה שאלות היא תתחיל ללמוד אותך."
לרמי כבר יש רשימת שאלות מוכנה. הוא יחגור את הקובייה במושב ליד הנהג וידבר איתה כל הדרך הביתה. הוא מתחיל להבין את הסינים האלה שמתחתנים עם הטלפון שלהם.
"תשאל אותה עוד משהו." אומרת הטכנאית.
"קובייה, כדאי להזמין את הדודים של ניסן מצרפת לחתונה?"
הקובייה מרצדת באור כחול רך. "רמי, בזמן הזה, בהתחשב בנסיבות הנוכחיות של חייך, התשובה היא – לא."
הטכנאית מכווצת את המצח. המבט שלה תקוע עדיין בנבכי הקובייה.
"משהו פה עדיין מציק לי." היא אומרת. "הגביש הזה, לא יודעת, אולי אני מדמיינת. למרות שבדגמים האלה…" היא שוב לוקחת את הפומפה ופותחת את הקובייה לרווחה. "יש בו חלק קצת עכור."
"ומה זה אומר?" רמי מתקרב אליה. "הוא נראה לי בסדר. נראה לי אחלה גביש, לא?"
הטכנאית שולפת את אחד המקלות הסינים שלה ונוגעת בגביש בעדינות. "אולי אני מדמיינת. העניין הוא שהייתה בזמנו בעיה בייצור של הדגם הזה. הרבה מהגבישים שלהם נדפקים אחרי כמה שנים. איפה קנית את הקובייה הזאת?"
"במכירה פומבית."
היא נושכת שפתיים. "יכול להיות שאני מדמיינת. באמת קשה לדעת עם הדברים האלה. לא ידעתי שמוכרים אותן במכירות פומביות."
"כן, מכירה כזאת של כינוס נכסים. כמה זה מפריע אם הוא קצת עכור? ראינו שהיא עובדת – "
"טוב, זאת יכולה להיות בעיה," הפה של הטכנאית מתעקם. "אם חלק מהליבה דפוק התשובות שתקבל גם יכולות להיות דפוקות. תראה, רוב הסיכויים שהכול בסדר. אולי זאת עכירות טבעית."
"אין לך דרך לבדוק את זה?"
היא מנידה בראשה. "לצערי לא בדגמים האלה… הדרך היחידה להבטיח שהליבה עובדת זה להחליף לגביש חדש. אבל זה יקר. שישים-שבעים אלף לפחות. לא מנסה להוציא ממך כסף או משהו… "
"אין לי שישים אלף." הוא אומר בשקט. "אין לי כלום. הוצאתי עליה כל מה שיש לי. קובייה, הגביש שלך תקין?"
"רמי, נכון לעכשיו, הגביש שלי תקין לחלוטין." אומרת הקובייה.
"זה לא אומר – " הטכנאית מתחילה להגיד, אבל רמי מרוכז בקובייה.
"קובייה, מה כדאי לי לאכול עכשיו?"
"רמי, נכון לעכשיו, בהתחשב בנסיבות הנוכחיות של חייך, אני ממליצה על פיתה עם חביתה."
רמי לא מת על חביתות. אבל יש בזה היגיון. מאכל פשוט, מזין. חלבון ופחמימה. מאכל ביתי. אולי היא רוצה שהוא יחזור הבייתה לניסן.
"היא עובדת. אני לוקח אותה."
"איך שאתה רוצה," הטכנאית מושכת בכתפיים. "אני לא נכנסת לך לכיס, זאת בחירה שלך. פשוט… קח בחשבון שהיא עלולה להטעות אותך ואתה לא תדע. אמרת שקנית אותה אצל כונסי נכסים, לא?"
"אז מה? הרבה אנשים קונים במקומות האלה – "
"פשוט, אני תוהה… הקובייה הזאת הייתה שייכת למישהו, לא? למה שהוא ירצה להיפטר ממנה?"
"כנראה לא הייתה לו ברירה, אולי הוא פשט רגל או משהו – " הוא משתתק. צמרמורת מתפשטת במורד גופו כמו זרם מים קפוא. כשיש לך קובייה קוונטית אתה לא אמור לפשוט רגל…
"אז מה אתה מחליט?"
הטלפון שלו מצלצל. ניסן מחפשת אותו, והוא בוהה במסך.
***
אורות חמימים ממלאים את הפִּיקוֹלָה קוּצִ'ינָה. המפות המשובצות וקירות הלבנים האדומות מעניקים לבאי המסעדה את התחושה כאילו קפצו לנאפולי, או לפחות לברוקלין. רמי שואף פנימה את הריחות ומחייך. ניסן אף פעם לא מסרבת לאוכל איטלקי.
היא יושבת צמודה לחלון, בוחנת את התפריט ומעיפה מבטים על העוברים והשבים – בעיקר זוגות בשעה מאוחרת כזאת. הוא כבר יודע מה הוא מזמין – המנה שדומה לבולונז של אמא שלו, שכאן קוראים לה ראגו בקר. ניסן אוהבת את הריזוטו הצמחוני. יש להם כמה סוגים שהיא אוהבת, אולי הפעם תיקח את הארטישוק, כמו שהיה בחתונה שלהם.
כמו שאמור היה להיות בחתונה שלהם.
ליד החלון הבחורה שדומה לניסן קמה ומחבקת בחור גבוה בחולצה מכופתרת. רמי תוהה אם גם היא אוהבת ריזוטו צימחוני.
הוא מנתק את המבט מהמסעדה מעבר לכביש ומנגב את העיניים בשרוול. אי אפשר לראות אותו דומע בחושך מעבר לפנס, אבל זה הרגל שנשאר איתו מפעם. הוא נד בראשו. זה לא הזמן להישבר. עוד קצת והוא ישיג מספיק כסף ויחליף את הגביש. ואז ניסן בטוח תחזור.
הוא מעיף מבט אחרון בזוג שצוחק מהבדיחות של המלצרובוט. הבחורה באמת קצת דומה לניסן, אבל ניסן העדיפה מלצרים אנושיים, למרות שמדי פעם הם טעו בהזמנה.
"קובייה," הוא אומר. "אם הייתי עכשיו במסעדה, איזה מנה היה כדאי לי לקחת?" הוא תוהה אם יעדיף שהבחירה תהיה הראגו או משהו אחר.
הקובייה מהבהבת באור כחלחל. "סוללה חלשה."
רמי מהנהן לעצמו. ליד תחנת משטרת יפו יש שקע שבדרך כלל פנוי בשעות האלה. זה רחוק אז עדיף כבר להתחיל לזוז. הוא דוחף את עגלת הסופר החורקת קדימה, מניח יד על הקובייה בתחתית העגלה לוודא שהיא מאובטחת. פעם אחת העגלה התהפכה לו בגלל גלגל שתמיד מושך שמאלה, אבל מאז הוא כבר יודע מראש לתקן עם קצת ימינה. עוד קצת כסף והיא תחזור.