חיים כפולים, בעיות כפולות.
עצמתי את עיני והתרכזתי. מצאתי את עצמי מרחף מעל כדור הארץ, בדיוק מעל צרפת. מקום נוסטלגי. נזכרתי בשעשוע בפעם הראשונה שהשתמשתי בכוח שלי. זה היה בגיל שלוש עשרה ואמא שאלה אותי אם אני רוצה גלידה וניל או שוקולד. ניסיתי להתמקח, דרשתי לאכול אותן ביחד, או לסיים אחת עכשיו ואת השנייה הערב, אך היא סירבה להתפשר. עצמתי את עיני ודמיינתי את התחושה של שתי הגלידות על לשוני.
לפתע הופעתי כאן, בדיוק מעל פריז. בהתחלה חשבתי שאני חולם, לאחר מכן תהיתי אם יש לי כוחות על כמו סופרמן, אז חששתי שאני הולך להיחנק למוות. התאכזבתי כשגיליתי מה הכוח שלי, זה לא היה מגניב כמו הגיבורים מהקומיקסים. רק לאחר שאכלתי את שתי הגלידות הבנתי את הפוטנציאל.
מידי פעם תהיתי למה נקודת המפגש של הכוח שלי היא בחלל. יכולנו להיפגש בשירותים של המסעדה הקרובה ולא היה שום הבדל. הרי לא הייתי פה באמת.
הוא הופיע מולי, ובאותו רגע ידעתי שאני הולך לבאס לעצמי את החיים. החיוך המוכר שלי, החיוך המתלהב, ההתלהבות שגורמת לי להתעלם מכל דבר אחר בעולם. זה מדהים כמה עמוק אתה לומד להכיר את עצמך אחרי שנים של שיחות עצמיות.
לא הסתרתי את המבט העייף מפני, לא היה לי את הכוח וידעתי שהוא לא ישים לב בכל מקרה.
"אתה לא תאמין איזה יום משוגע היה לנו היום!" הוא צעק בהתלהבות.
ניסיתי לעבוד על זה פעם, להימנע מלהרים את קולי כשאני מתלהב. אך קשה לשנות דברים כה מהותיים בעצמך, אפילו אם אני חווה את עצמי על בשרי כל יום.
"בזמן ששיחקתי בצהריים עלתה בי השראה, הרעיון המושלם להמשך של הסיפור שלנו. אז רצתי למחשב והתחלתי לכתוב. שמע, לא יכולתי להפסיק. לא קמתי חמש שעות מהכיסא. רק רשמתי רשמתי ורשמתי. זה מושלם, אני אומר לך. אתמול עוד לא כזה אהבנו את הסיפור, אבל עכשיו? עכשיו אני מת לשבת בבית כל השבוע ורק לכתוב ולכתוב." הוא הנהן לעצמי שוב ושוב. "כמה רעיונות מעולים יש לי להמשך…"
רציתי להצטרף להתלהבות שלי אך הייתי עייף מדי, מנותק מדי. אמנם אנחנו אותו אדם אך עברנו יום שונה מידי כדי להזדהות. נראה שהוא סוף סוף שם לב אלי, כי ההתלהבות הוחלפה בחטף בדאגה.
"אתה נראה עייף… אל תגיד לי…"
"היה ניסיון על חייו של הנשיא היום. עצרתי אותם, כמובן. שבעה חוסלו, שלושה מתוכם מבוקשים ידועים."
הוא גיחך, הגיחוך שאני עושה כדי לגרום למשהו להישמע פחות רציני. "אבל זה היום החופשי שלנו, רובי היה אחראי היום."
"הם התקשרו, ביקשו עזרה. יצאתי לשם באותו רגע."
"אני סגרתי את הטלפון היום, כמו שהסכמנו."
"ונשמע שזה השתלם, החלק בסיפור שרשמת נשמע מדהים."
"הוא באמת מדהים! זה היה שעות של עבודה ואני לא חושב שאפשר לרשום את זה מחדש, לא באותה רמה לפחות…" הוא הסתכל עלי בחשש. "אולי נמשיך עם המציאות שלי? הם הרי יסתדרו בלעדינו. רובי לא פראייר, הוא לא יתן לכמה רוצחים שכירים לעבור אותו."
"כשהגעתי, רובי כבר דימם על הרצפה ורק בנס הרופאים הצילו את חייו. שבעה אזרחים מתו לפני שהגעתי, עשרים נוספים נלקחו כבני ארובה. הצלתי את כולם, כמובן."
הוא ויתר, ראיתי את זה על פני. רציתי שהוא ילחם יותר, יתעקש, יגיד שהזמן שלנו גם חשוב, שאנחנו לא יכולים להקריב את כל חיינו למען אחרים. אבל הכרתי את עצמי טוב מדי, אני לעולם לא יגיד דבר כזה.
"נסה לכתוב קצת לפני השינה, ממש חבל לוותר על זה." הפצרתי בעצמי.
"אני עייף מדי לחשוב, אני לא מסוגל." הרסתי לעצמי.
"כן, אני רואה." קיבלתי את תבוסתי.
ידענו שאין יותר מה לומר אז ביטלתי את המציאות שלו. הלוואי שכל הקשרים שלי היו כה פשוטים. בלי צורך להסביר, בלי שיאשימו אותך בתירוצים והתחמקויות. בלי שלום ולהתראות.
הזכרונות והרגשות שלו זרמו ישירות לתוך הראש שלי. הרעננות והאושר של לקום בצהריים. תחושת הניצחון כשעברתי את השלב ברמה הקשה ביותר אחרי יותר מעשרים נסיונות. הרגע שעלתה ההשראה לספר. הרגשתי את ההתלהבות שלו אך לא חלקתי אותה. כנראה שהייתי עייף מדי לראות את הפוטנציאל כה בקלות.
רק לאחר שלושה עמודים הרגשתי את זה. העייפות נעלמה כאילו מעולם לא הייתה. ההתרגשות גדלה וגדלה עם כל שורה, ממלאת כל חלק בגופי. הפוטנציאל, ההבנה לאן זה מתקדם, הרעיונות להמשך. מעולם לא רשמתי כה טוב, כה מרגש.
כשהוא הרג את הדמות שלנו בכינו יחד. זה היה בכי טוב, בכי שגם הקוראים יחוו. "אני חייב לכתוב את זה!" צעקתי על עצמי, מנסה לעורר את גופי העייף והכואב מהיום הארוך.
פקחתי את עיני כדי לעזוב את החלל החיצון, את נקודת המפגש. הופעתי חזרה בביתי, שוכב בעצלנות על הספה. השעון המעורר עוד צפצף, מזכיר לי את שעת המפגש. בארבע דקות שעברו חוויתי עוד עשרים וארבע שעות של חיי.
קפצתי מהספה, התזתי מים על פני וישבתי לכתוב. זכרתי את הרעיון, את הזרימה, את נקודות המפתח. הרי כבר רשמתי וקראתי את זה פעם אחת. אך לצערי לא הצלחתי לכתוב כמו בצהריים. העייפות פגעה בי. הדברים הקטנים, המילים בצד שנועדו להעביר תחושות בתת-מודע, לא זרמו החוצה כמו שרציתי.
אחרי שלוש שעות סיימתי לכתוב. ידעתי שאני השני היה גוער בי עכשיו. זה לא היה דומה מספיק לקטע שלו, לא מעביר את התחושות מספיק טוב. ידעתי שאני צריך לתקן את זה, עכשיו, לפני שאאבד עוד מהתחושות האלה. אך לא הצלחתי להחזיק את עיני פתוחות.
הלכתי לישון בידיעה שאיבדתי משהו חשוב.
בבוקר חילקתי את עצמי. שלחתי את עצמי לעבודה בזמן שאני נשארתי בבית.
שלחתי הודעה לבוס שאני מותש מדי מאתמול כדי לעבוד. זה לא היה כדי לכסות את התחת שלי, ידעתי שאני הולך לבטל את המציאות הזו בכל מקרה. אך עשיתי זאת כדי שלא יציקו לי כל היום בטלפונים.
הכנתי לעצמי ארוחת בוקר גדולה וקראתי בעיתון דיווחים על האירוע אתמול. חיסלתי בעצמי את רוב המתנקשים אך העיתון לא ציין אותי בשם. לא מפתיע, הייתי חשוב מידי כדי להיוודע בציבור. הקלף הסודי של השירות החשאי.
זו הפעם השלישית שאני עוצר את הארגון הזה, כנראה לא נשמע מהם יותר. חשבתי לעצמי בסיפוק. לא יכולתי לספור על כפות ידי את כמות הארגונים שפירקתי במו ידי.
היה בי רצון עז לכתוב, לתקן את הסיפור מאתמול, אך עצרתי את עצמי. כשאבטל את המציאות הזו מה שכתבתי ימחק, שוב. חששתי שבפעם הרביעית לא אכתוב באותה רמת התלהבות. במקום זאת שיחקתי במחשב וראיתי טלוויזיה. יום מנוחה, יום חסר מטרה. אני צריך כאלה מידי פעם.
הלכתי לישון שנת צהריים אחרי ארוחת צהריים מפנקת, משמינה ומאוד לא בריאה. בקרוב הקלוריות יעלמו בכל מקרה ורק הטעם המתוק ישאר. התחלתי לסגור את הוילון בחדרי כשמשהו תפס את עיני. חייתי בבית פרטי בפרברים עם חצר גדולה. בית גדול, יפה ויקר. אף רווק בן שלושים לא היה יכול להרשות לעצמו בית כזה, רוב חברי גרו בדירות קטנות בעיר הגדולה. אך לא שילמתי על הבית, הכל בא מכספי משלמי המיסים. גרתי בבית מחבוא, מקום להחביא בו את הנשיא במקרה צרה. גרתי בו רק כדי לשמור על חזות של בית חיי.
הסתכלתי ישירות על השיח הדומם שזז עד לפני רגע. בנאדם אחר היה אומר שזה הרוח וממשיך בחייו. אך אדם אח-
הבן אדם שקפץ מאחורי השיח אפילו לא עצר לכוון לפני שלחץ על ההדק. מבול כדורים פגע בגג הבית, שולח רסיסים לכל עבר. היורה נאבק ברובה המעשן, מנסה לכוון את המקלע הכבד לעברי בלי להפסיק את הירי. הוא יכל כבר לירות בי אם הוא היה עוצר לכוון, חשבתי בשעשוע. אך הוא מעדיף להיאבק בנשק כמו האדם הקדמון נלחם בחיה אכזרית. זה עבד, לאט מאוד, אך עבד.
הוא לבש סרבל ירוק, בעל זקן שחור עבות ומגפיים כבדות. לא זיהיתי את פניו אך הקעקוע הבולט על צווארו חשף את זהותו. מתנקש של גורשן, הארגון שעצרתי אתמול.
הכדורים עזבו את הגג והחלו להינתז משמשת החלון. הוא צעק בניצחון שהצליח סוף סוף לכוון עלי את הנשק הכבד.
תמיד הפתיע אותי השקט לאחר קרב יריות. הציפורים שתקו, השכנים לא העזו להוציא קול, אפילו הרוח הפסיקה לנשוב. הקול היחיד היה ההתנשפויות הכבדות של היורה, שוברות את השקט בעולם.
העשן מנשקו התפזר, חושף אדם בטוח בניצחונו. אך המבט המאושר על פניו נעלם בן רגע, מתחלף בהלם וזעזוע. הוא הסתכל עלי בטמטום, לא מבין מה הוא רואה.
פתחתי את החלון המוגן ונדנדתי בראשי. הייתי גם מצקצק בלשוני אם הוא היה קרוב מספיק כדי לשמוע. הבית הזה נבנה לשרוד פצצות אטום והוא אפילו לא טרח לטעון כדורים חודרי שריון. המבוקשים שהרגתי אתמול לא היו עושים את הטעות הזו. הוא בבירור מהשאריות, הזבל שנשאר בצד.
רציתי לשאול אותו איך הוא מצא אותי. המרגל שלהם מומחה אמיתי אם הוא הצליח לגלות מי אני ואיפה אני חי. אך לצערי המתנקש הראה את פחדנותו. הוא זרק את הנשק הכבד לרצפה והסתובב לברוח על חייו.
שקלתי לרגע לירות לו ברגל אך שיניתי את דעתי וכיוונתי לראש. אין סיכוי שהגאון מאחורי המבצע היה סומך על אידיוט כזה עם מידע רגיש.
מסנן הרעשים באקדח שלי לא עזר. העולם היה שקט מדי, הרעש היחיד נשמע מריצתו הפאנטית של היורה. קול הירי הדהד באוויר, מלווה בחבטה על הרצפה.
השקט חזר.
חיכיתי, האזנתי, הסתכלתי.
לאחר חמש דקות העולם חזר לרעשו הטבעי והסקתי שאין עוד מתנקשים. שמעתי תזוזות מבתי השכנים. הם כנראה מתקשרים עכשיו למשטרה, לא מעיזים לצאת להסתכל. אולי הם עדיין שוכבים על הרצפה, מתפללים לא למות.
ההודעה שקיבלתי לפלאפון הוכיחה שצדקתי. מישהו דיווח למשטרה והמיקום העלה נורה אדומה במערכת. הבית הזה גמור. יש לי עשרים דקות לאסוף ציוד של ארבע שנים לפני שהיחידה מגיעה ומפנה אותי למקום אחר. לא היה לי כוח לזה. הצצתי בשעון, שתיים ועשרה, עוד חמישים דקות לסוף משמרת ואז המציאות הזו תבוטל.
ידעתי שאני לא אצליח לישון תחת מבול הטלפונים הקרוב אז פתחתי טלוויזיה. גנחתי בחוזקה כשהטלפון הראשון הגיע. השעה הקרובה תהיה יותר גרועה מסיוט, זה יהיה סיוט ללא מטרה. משהו שרק אני אזכור, משהו שלא אוכל לחלוק לעולם עם אדם אחר, סבל שרק אני אחווה.
כששמעתי את הסירנות תפסתי את התיק לילה המוכן שלי ויצאתי החוצה. פתחתי את הדלת הכבדה עם שני מפתחות שונים ואת שער הברזל הכבד עם שניים אחרים. השוטרים מהניידת הראשונה עמדו ברחוב בניחוח, נשקיהם עוד מאובטחים בחגורה. הם היו מקומיים, תמימים. הם לא היו רגילים ליריות באזור הזה.
דקה אחריהם הגיעו הרכבים החשובים. מיניוואן ממוגן של השירות המיוחד עם עשרה שוטרים חמושים בכבדות מאחורה, מלווה בשתי מכוניות שחורות של השירות החשאי.
זזתי הצידה כדי לתת לשוטרים החמושים להיכנס ופניתי לכיוון המכוניות השחורות.
חמישה אנשים שיצאו מהן נראו כמו אזרחים תמימים. אחד עם גופייה, אחר עם סנדלים, נשענים בנינוחות על הרכבים. רק מי שמכיר אותם ידע את האמת. ראיתי איך הם חילקו בלי לדבר את השטח מסביבם, מכסים כל נקודת תקיפה אפשרית. ידיהם נראו תמימות על גופם אך הם היו יכלו לשלוף אקדח ולירות בפחות משנייה.
"אתה עוד חי?" שאל מוטי בלי להסתכל עלי.
"זה רק סרט רע, בקרוב הכל יעלם." אמרתי והתיישבתי במושב האחורי.
"כן, הא?" מוטי אמר לאחר רגע, מתנהג כאילו הבין את בדיחתי.
"אתה לא רוצה לקחת עוד דברים?" שאל ירדן, מציץ לעבר תיק הלילה הקטן שלי. "אני אבקש שיתנו לך עוד זמן לארוז לפני שעוזבים."
"אל תדאג, יש לי ביטוח." אמרתי בחיוך.
"אין לו בושה לבחור," צחקק מוטי. "מתגאה שהוא חי על חשבון משלם המיסים."
אה, נכון. הם יעבירו אותי לבית מחבוא חלופי, איזו וילה יפה בפרבר אחר. חשבתי בשעשוע והצטרפתי לצחוקו של מוטי. הפתיע אותי איך הוא תמיד מצליח להתנהג כאילו הוא יודע הכל, אפילו דברים שהוא אפילו לא יכול לדמיין.
"לא לכל דבר יש תו מחיר, מוטי." ירדן נזף בו מבלי להפסיק להסתכל על האזור. "מתנות, מזכרות, הדברים הקטנים שעוזרים לך להעביר את היום."
"לאף אחד לא אכפת מהבובות של-"
"הבת שלי בכתה שבוע אחרי מה שעשית לבובה שלה!" ירדן קטע את מוטי. "אם היה לך ילדים בחיים לא היית עושה מעשה כה נתעב."
נתתי להם לריב ושיחקתי בפלאפון, מחכה שהסיוט הזה כבר ייגמר. לשמחתי השוטרים עוד לא סיימו לסרוק את הבית כשהשעון המעורר שלי צלצל. נשמתי לרווחה ועצמתי את עיני. לפחות חלק מהסבל חסר המטרה נחסך ממני.
הופעתי מעל ניו זילנד. אני השני עוד לא הגיע אז ניצלתי את הזמן כדי לחפש את המקום בו צילמו את שר הטבעות. יכולתי לגלות זאת כבר מזמן בעזרת חיפוש קטן באינטרנט אך רציתי למצוא אותו בעצמי.
מצאתי הר עם דמיון מסוים כשהסתכלתי למעלה בהפתעה. הבנתי לפתע שאני מחפש כבר כמה דקות טובות ועוד לא הגעתי. הסתכלתי סביב, מחפש אותי בחלל הרחב, אך לא ראיתי את עצמי בשום מקום. הרגשתי את גופי נמתח ונלחץ בן רגע. מעולם לא איחרתי ככה, משהו לא היה בסדר.
"איפה אתה?!" צעקתי, אך אף אחד לא ענה. "אתה פה?!" ניסיתי שוב ללא הועיל. "שכחתי לבוא? לא, לעולם לא." אמרתי לעצמי למרות שעצמי לא היה שם לשמוע. "אני לא יודע מה יקרה אם אפספס את נקודת המפגש ולכן מעולם לא העזתי לבחון זאת." הלחץ עלה כששמעתי את עצמי. "מה… מה יקרה עכשיו? מה אני אמור לעשות?"
ניסיתי להירגע ולחשוב. המגבלה הכי גדולה בכוח שלי היא שאני תמיד חייב לבחור, אני לא יכול לעזוב את החלל בלי שביטלתי אחת משתי המציאויות. אבל מה עכשיו? האם אבטל אותי בלי שאני נוכח? אבל אז לעולם לא אדע למה לא הגעתי…
רציתי להמשיך לחכות אך לא העזתי. הקלטתי את עצמי פעם בזמן המפגש, לבדוק אם אני יכול לעשות זאת ליד אחרים. במבט ראשוני נראיתי מעופף, במבט יותר חודר נראיתי ישן. אך אם במקרה יפנו אלי זה יכול לגרור לאסון. אם יזיזו אותי, גופי יפול דומם לרצפה. גוף מת, גוף חסר נשמה.
הסתכלתי שוב מסביב ובייאוש גדול בחרתי במציאות שלי כזו שממשיכה. פקחתי את עיני, מסתכל סביב, בודק שהכל בסדר, שאני עוד חי. שהנשמה שלי לא נחצתה לשניים.
חברי ליחידה עוד הסתכלו מסביב, מדברים ביניהם, לא שמים אלי לב.
פיצלתי את עצמי לשניים, קובע להיפגש שוב עוד דקה. נאנחתי לרווחה כשהרגשתי את כוחי עובד, כשהרגשתי את גופי מתחלק.
זו הייתה הדקה הנוראית ביותר בחיי.
כשעצמתי את עיני ומצאתי את עצמי בחלל נשמתי לרווחה.
"אתה יודע מה קרה?" שאלנו שנינו ביחד.
נאנחו יחד. נשמנו עמוק ביחד, הוצאנו אוויר ביחד. עברה רק דקה מהפיצול, דקה ששנינו עשינו בדיוק אותו דבר. כרגע, אני הייתי אני, עד לאטום האחרון.
הסתכלנו למטה ביחד, בודקים את המיקום שלנו. אני הייתי מעל צרפת והוא מעל גרמניה. לפי ההסכם שקבעתי בגיל שלוש עשרה למקרים אלו, האני המערבי יותר ממשיך.
בחרתי במציאות שלי ופקחתי את עיני.
אם זה לא בעיה עם הכוח אז מה קרה לי? למה לא הגעתי למפגש? אולי… אולי שכחתי לחלק את עצמי הבוקר? חשבתי על זה כמה רגעים. לא סביר, לא יכולתי לנוח כה רגוע בבית בלי להיות בטוח שאני גם עובד. אז מה קר- זה הכה בי כמו מפולת אבנים. הם הרגו אותי! המתנקש החסר תועלת הזה הצליח להרוג אותי במציאות השניי-
חבטתי לעצמי במצח בחוזקה. אל תהיה אידיוט, תפסיק להילחץ סתם. מפגר כמוהו לעולם לא היה מצליח לפגוע בי. יש הסבר אחר, משהו הרבה יותר הגיוני, קצת מחשבה ואגלה מהו.
הסריקה בבית הסתיימה, השוטרים הודיעו שאין סכנות אחרות באזור. אמרתי להם את זה כבר אך פרוטוקול זה פרוטוקול. הגיע הזמן לזוז, לעבור לבית מחסה אחר, אך משהו בתוכי צעק עלי שאני בסכנה, שאני לוקח את זה בקלות מדי. לא אהבתי להאזין לחלק הלחוץ בתוכי אך הפעם החלטתי לעקוב אחריו.
"אם הם ידעו על הבית מסתור הזה הם יכולים לגלות גם על האחרים," אמרתי ליחידה. "אקח לי כמה ימים להשמיד את השרידים של הארגון הזה, אני צריך מקום אחר לישון בינתיים."
"מיי קאסא איז יור קאסא," מוטי אמר מייד.
"אתה מתכוון שהוא יכול לישון אצלך על הרצפה, נכון?" שאל ירדן. "אני חושב שהוא מעדיף לישון אצלי על מיטה אמיתית, ולא בדיר חזירים שאתה קורא לו דירה."
"אתה סתם מקנא בחיי הרווקות המהוללים שלי." הגיב מוטי.
"אתה רק מקנא במשפחה המושלמת שלי." הגיב ירדן.
לא אהבתי ויכוחים. לא כי אני נמנע מעימותים או משהו כזה, פשוט רובם היו חסרי מטרה. חילקתי את עצמי בלי לחשוב, אוכל את העוגה ומשאיר אותה שלמה.
"מצטער מוטי, ירדן צודק. אני צריך לנוח טוב בימים הקרובים, אין דבר יותר מתיש מלצוד להקה פצועה ופחדנית." חייכתי למוטי. "אבל כשזה יגמר אני מצפה למסיבה משוגעת בעיר הגדולה."
מוטי גיחך והיחידה התפזרה בין שתי המכוניות. אני וירדן לבד באוטו, נוסעים לביתו השקט בפרבר אחר, האחרים עם מוטי בדרך לעיר הגדולה. מוטי לחץ על הגז ונעלם תוך רגע. ירדן צקצק בלשונו ונסע בשלווה לכיוון השני. ריחמתי לרגע על עצמי השני, עף מצד לצד במכונית של מוטי. בגלל שרציתי שלווה ורוגע חתכתי את הוויכוח באמצע בלי לחשוב, אירוני שזה הכניס אותי לאמצע סערה דקות לאחר מכן.
ניסיתי לחשוב בזמן הנסיעה, למצוא הסברים נוספים למה שקרה, אך ירדן דיבר ללא הפסקה. ניסיתי לסמן לו שישתוק ללא הועיל. בסוף ויתרתי ובמקום זאת העברתי את נושא השיחה לארגון שתקף אותי. עד שהגענו לביתו כבר בנינו תוכנית שלמה לימים הקרובים.
הבית של ירדן היה דיי דומה לשלי. בית פרטי עם גינה, מוקף בבתים אחרים זהים במראם. התיישבנו בסלון חסר ייחוד, עם ספות בהירות וקירות ריקים מתוכן. אישתו סיפרה לי איך הם הכירו, סיפור נחמד ופשוט, משהו קל שיכולתי להריץ ברקע ולחשוב על אירועי היום. ילדתו הקטנה שאת שמה כבר שכחתי שיחקה על הרצפה לידי בקוביות.
שלווה, שקט, זמן לחשוב.
כשראשו של ירדן סט קלות לעבר הויטרינה שכיסתה חצי מהסלון ניתרתי ממקומי, תופס את הילדה הקטנה ומתגלגל למסדרון כניסה. הספקתי להסתכל לאחור ברגע שצרור יריות חורר את ירדן. אשתו שכבה על הרצפה מתחתיו בהלם מוחלט, מוחה עוד לא מעכל מה קרה.
השלכתי את הילדה למטבח, מתעלם מיללת הכאב. שלפתי את האקדח וניתרתי חזרה לסלון. אחד, שתיים, שלוש. שלושה דמויות בצד השני של הרחוב נפלו לרצפה. המשכתי עם תנועתי לגלגול, מסיים את הניתור בסוף הסלון. נשמתי, ספרתי עד ארבע וחצי וקפצתי שוב. השתמשתי בתנופה שלי כדי לזרוק את הרימון עשרים מטר קדימה, לפחים בכניסה לחצר.
קול פיצוץ הרימון, צעקת כאב, קול פח מתכת נופל לרצפה, דממה.
קול בכי הילדה הקפיץ אותי לרגע. הבכי הוציא את אישתו של ירדן מההלם והיא החלה לצרוח. הזזתי את גופתו של ירדן, עזרתי לה לקום ונתתי לה דחיפה קלה לעבר הילדה שלה, הרחק מהסלון החשוף. לא הייתי צריך לבדוק אם ירדן חי או מת, הרגתי מספיק אנשים כדי לזהות ירייה קטלנית.
לא הורדתי את עיני מהרחוב, מתאמץ לא לאבד ריכוז מהרעש של הבוכות.
"מהר!" צעקתי ורצתי אליה. היא החזיקה את ביתה בין ידיה, עיניה מלאות דמעות. תפסתי בזרועה ומשכתי אותה אחרי. היא רצה אחרי בלי להתנגד, חלק ממנה עדיין בהלם. יצאנו מהדלת האחורית לחצר. ארבע יריות והכתף שלי פתח חור בגדר. השכנים מהבית מאחור הסתכלו עלינו בהלם מהחלון.
"ברחו!" צעקתי להם ורצתי הכי רחוק שאני יכול.
רצנו רבע שעה לפני שדחפתי אותה לסמטה. סימנתי לה לשמור על השקט והמשכתי לרוץ. נשמתי לרווחה כשעוד שמעתי את צעדי המרדף. המשכתי לרוץ, מושך אותם אחרי. עכשיו, בלי מטען, יכולתי להביס אותם בקלות. אך שעת המפגש הייתה קרובה והעדפתי להגיע אליה לפני, רק לסיכוי הקטן שאעשה טעות בקרב או שהוא יתארך יותר מדי.
קפצתי לסמטה והתחבאתי מאחורי הפחים. לחצתי על הפלאפון ברגע שהוא צפצף ועצמתי את עיני. ידעתי שהם לא ראו אותי קופץ לסמטה אך הגבלתי את עצמי לדקה בודדת בכל מקרה.
כבר הייתי שם, מסתכל עלי במבט מיואש.
"מוטי מת."
"גם ירדן."
"אתה צוחק עלי? אני אמור לבחור מי מהם מת?"
"ירדן," אמרתי מייד.
"זה לא כל כך פשוט!" צעקתי על עצמי, מופתע מתעוזתי. "מוטי הוא חבר טוב אך לירדן יש משפחה, הם צריכים אותו. לא… רגע…" הסתכלתי על עצמי בשאלה. "זה לא הגיוני, זה לא אני. אתה לא מספר לי משהו."
"שמונה מתנקשים, שבעה בשר תותחים אך אחד מוכשר ביותר. סיימתי עליו מחסנית שלמה ושני רימונים ולא הצלחתי לפגוע בו. התחבאתי בארון כדי להספיק לפג-"
נעלמתי.
ההלם החזיק רק רגע לפני שבחרתי במציאות שלי וחזרתי לעולם. עדיין הייתי בהלם אך לא היה לי זמן לזה. הפסדתי למישהו בקרב ישיר? בלתי אפשרי. מישהו שמכיר אותי אולי? שלמד את ההתנהגות שלי בקרב? אך אז הייתי מזהה אותו. אני צריך לשים לו מארב, לנצח אותו עם איזה תכסיס. חשבתי במהרה על שני תכסיסים וחילקתי את עצמי.
יצאתי מהסמטה. אחת שתיים, שתי דמויות נפלו לרצפה. חזרתי חזרה לסמטה ברגע שהם ירו חזרה. רצתי בסמטה, בועט באחד הפחים ופונה שמאלה בפינה. עצרתי את עצמי באמצע צעדי, מדומם את רעש הריצה בפתאומיות.
חיכיתי, לא העזתי אפילו לנשום.
הם נעצרו ליד הפח, מסתכלים למעלה לעבר החלונות הפתוחים בקומה הראשונה.
הסתובבתי מעבר לפינה ועשיתי משהו שלא עשיתי בחיי, יריתי לשניהם ברגליים.
הספקתי לקלוט אחד מהם מנמיך את ראשו ברגע שהופעתי, מסיט אלי את אקדחו בזריזות שלא הייתה מבזה את חברי מהיחידה. אך הפגיעה ברגלו הסיטה אותו וקנתה לי עוד שנייה וחצי לפעול. יריתי לשני בראש לפני שנעלמתי חזרה מעבר לפינה.
הוא נפל בחבטה לרצפה, ואז השקט חזר לעולם.
האזנתי, לא מזיז שריר בגופי, אקדחי מכוון לעבר פינת הסמטה. השקט ששרר השאיר לי שתי אפשרויות. או שהוא מחכה לי במקום עם אקדח מוכן או שהוא מומחה מספיק כדי לזוז בלי שאשמע את צעדיו.
לכל אפשרות היה פתרון אחר, אם אבחר בפתרון הלא נכון כנראה אמות. שש דקות למפגש, אני אחכה ואתפצל לשניהם. ואז… לא, זה לא בסדר. אני לא יכול להמשיך ככה. הם הרגו את ירדן ומוטי! אני לא הולך לחכות פה בפחד כמו תרנגול.
זכרתי את האזהרה של אני השני ולכן בחרתי באפשרות השנייה. התכופפתי וניטרתי קדימה, האקדח כבר מכוון לנקודה שחישבתי שהגיע אליה בהליכתו השקטה. אך טעיתי, הוא עוד עמד במקומו.
כשהרגשתי את הכדור פוגע לי בחזה הבנתי שאני מפגר. כל הדיבורים האלה על לגבור על הפחד, על לפעול בלי ביטוח, הכל היה חארטא. הרי כבר פיצלתי את עצמי לפני רגעים ספורים. עוד רגע אגיע לנקודת המפגש ו-