293 המלך מעבר לגדר

המלך מעבר לגדר

כשחברה שלך זורקת עליך את צלחת החרסינה הכי יקרה של קורנינג, זאת עם העיטורים הכחולים, ופוגעת בסך הכל עשרה סנטימטרים מהראש שלך, זה זמן טוב להתחיל לדאוג.

אבל כשהיא זורקת עליך את צלחת החרסינה הכי יקרה באצבעות שחורות וכמושות, תוך שהיא מקללת אותך בלשונות אשוריות קדומות ומקיאה מפיה את להבות הגיהנום – טוב, ברגעים כאלה אף אחד לא יאשים אותך אם תתחיל להתפלל.

איתמר עדיין זכר כמה תפילות. הן היו ירושה משפחתית, וכמו הרבה דברים שאיתמר קיבל מההורים הוא העדיף שלא להשתמש בהן בכלל. אבל ברגע האמת הוא מצא את עצמו קורא "אני יהוה רופאך" ו-"מה אקב לא קבה אל" ופסוקים מועילים מהסוג הזה. כשהקללות שככו והלהבות דעכו לרמץ הוא טאטא את שברי החרסינה, דחף את הדר למכונית, ונסע לבית הישן בפתח תקווה, זה עם גדר העץ הלבנה.

החדר הישן של איתמר לא היה חדר גדול. יתכן שהיו בבית חדרים גדולים ממנו, ובעצם לא נגזים אם נאמר שכל החדרים בבית היו גדולים ממנו, כולל החדר שכונה בפירוש "החדר הקטן" ושימש כמחסן. נו, אין טעם ליפות את הדברים. זה היה חדר קטן. היתה בו מיטת יחיד מרופדת בירוק שעליה יכל לשכב נער מתבגר אחד, או במקרה הצורך אישה אחת מוכת דיבוק בגילאי העשרים שלה. היה בו שולחן כתיבה צר, והיה כיסא מסתובב שגלגליו נתקעו מזמן, ושהריפוד האדום שלו נקרע עם השנים בכמה נקודות חיבור וחשף את הספוג הצהוב והמתפורר שנשבע להסתיר. כשדחפו את הכיסא אל הקיר בחריקת פלסטיק צורמת והשאירו את הדלת פתוחה, היה בחדר מקום לעוד שני גברים בוגרים – שני אחים – אם אחד מהם היה מוכן להידחק בכתפו אל המזוזה.

"היא ככה מאז ההתקף," הסביר איתמר.

הדר שכבה על הגב ובהתה מעלה בעינים פעורות ומבולבלות. פסי שמן שחורים עדיין הכתימו את הג'ינס הדהוי שלבשה, אבל האצבעות שלה כבר קיבלו בחזרה את הגוון הורוד, האנושי.

עמוס נגע בכתפה. היא הפנתה אליו חיוך קלוש, מתנצל, לפני שהחזירה את עיניה לתקרה.

"זה לא נראה כזה נורא," אמר עמוס. "קראת עליה 'מה אקב לא קבה אל?'"

"ברור. היית צריך לראות אותה לפני כן. העיניים שלה נפתחו למדורי גיהנום שלא ידעתי שקיימים. אני רציני, ממש ראו שם את הנשמות הארורות. ואני אומר לך, הן לא… זאת אומרת…" קולו של איתמר דעך. אין דרך טובה לתאר את נשמות הארורים בגיהנום.

עמוס פקח את עיניה של הדר בשתי אצבעות. הוא היה קטן מאיתמר בשנה אבל גבוה ממנו בראש ורחב ממנו בכמה כתפיים. כשרכן להביט אל עיניה של הדר הוא מילא את חלל החדר. הכיסא, השולחן, המיטה, כולם חרקו כנגדו כמאיימים להישבר.

"טוב, היא לא רואה את הגיהנום כרגע," אמר עמוס. "יש לכם דרכים משלכם לטפל בדברים כאלה. לא?"

"זאת לא קללה, זה דיבוק," אמר איתמר. "הוויקה לא ידעו מה לעשות איתה. לא נראה לי שמישהו בצד שלנו של איילון יכול לעזור לה."

"אז הבאת אותה לפה."

"אל תדאג," אמר איתמר. "אני לא אפול עליך. אני רק צריך לקחת משהו שהשארתי פה."

עמוס לא הגיב.

"לא השארתי את זה בתוך הבית," אמר איתמר. "השארתי את זה… בצד השני. אני אצטרך את הסלון, רק לשעה לא משהו ארוך. אני צריך לפרוש קצת ציוד מול הויטרינה. ציוד להתבוננות."

שתיקה. ואז:

"באת בשביל הגביע," אמר עמוס.

"כן."

"זה לא בסדר. אבא היה טורק לך את הדלת בפרצוף, ושחברה שלך תלך לחפש," אמר עמוס.

"אני יודע."

"לא היית צריך להחביא אותו."

"אני יודע."

הם הכינו את הציוד בסלון, מול הויטרינה. היה להם נר לבן, כבוי, תקוע בפמוט בדיל פשוט. היתה רגל אלומיניום גבוהה ומבריקה, שבראשה נקבעה עדשה שקוטרה כקוטר צלחת גדולה. העדשה נצצה באור הפלורסנט הלבן ושיקפה אותו לקשת צבעים מרהיבה, עד שהסלון המשפחתי הישן נראה כמו אולם נשפים. בין הויטרינה לשידת הטלוויזיה, שעון על הקיר, עמד גליל גבוה של בד שחור ואטום.

"פתחת את כל החלונות?" שאל איתמר. "עצרת את כל השעונים?"

"כן."

"והוצאת מהם את הבטריות? זה כולל גם טלפונים."

עמוס הנהן.

"טוב," אמר איתמר. "זה טוב."

הוא העמיד את כן האלומיניום מול הויטרינה כך שיכל להביט דרך העדשה ולראות את האוצרות הקטנים של הבית מסודרים שורות-שורות על מדפי הזכוכית, ומשתקפים כפל-כפליים במראה שבגב הויטרינה. תיבת האתרוג העשויה עץ מבריק, המעוטרת כסף. כלוב הבשמים, כסוף גם הוא ומעוטר בגג מוכסף כאחד ממגדלי ירושלים. וכמובן, גביעי הקידוש החדשים, הנוצצים והחלולים. אף אחד מהם לא זרח כמו הגביע של אבא.

דרך העדשה האוצרות נראו מעוותים ומטושטשים מעט בקצוות. איתמר התבונן עמוק יותר. הוא ראה את החדר שמאחוריו משתקף במראה הצרה. ספת בד מהוהה, טלוויזיה גדולה מדי וקרובה מדי. האוויר סביבו לחשש וסמר מחשמל.

הוא התבונן עמוק יותר, וראה מעבר לעדשה ולמראה, מעבר להשתקפות. האוויר עקצץ על זרועותיו. אור הפלורסנט ריצד והבהב ואז כבה, ומשהו נפרק בחדר, מתח או מטען שלא היה בו שום דבר חשמלי, והוא עבר דרך החדר והמראה והעדשה, ודרך איתמר שנרתע בתחושה של כאב וחדות אבל לא מצמץ, והתבונן עמוק יותר, עוד יותר עמוק, וראה את הצד השני.

*

הסלון היה קר וחשוך, חשוך מכפי שאיתמר ציפה. בפעם האחרונה שהיה כאן דלתות הזכוכית השקיפו אל חצר עשבית ושטופת-שמש. אבל זה היה לפני שש-עשרה שנה, ודברים מוזרים יכולים לקרות בעומקים האלה. הזכוכית היתה עכשיו שחורה וחלקה כמו אגם קפוא, ומהצד השני שלה לא נראה דבר.

העדשה כבר לא היתה בחדר, וגם לא הנר. גם הטלוויזיה נעלמה, ובמקומה היה תלוי על הקיר ציור שמן גדול בעל מסגרת עץ מגולפת. איתמר בחן אותו בעיון. הוא לא הצליח להחליט אם הציור בצבע ירוק כהה או סגול כהה. או שאולי לא היה לו צבע? איתמר ידע בבירור מה מצויר בו. זה היה דבר מה שהכיר היטב, אבל לא הצליח לשים עליו את האצבע. משהו שלא היתה דרך טובה לתאר. הוא הסיט את מבטו מהציור.

הויטרינה עמדה ריקה ליד הספה הישנה. לא היו בה אוצרות, מקודשים או אחרים. המראה עמדה חשופה וניצנצה גם בחושך מעבר למדפי הזכוכית הריקים.

משהו הבהב מעבר למראה: אור כתום וחלוש של נר בודד. הלהבה הקטנה התפתלה באוויר הקר. שוב ושוב היא כמעט וכבתה, ושבה והתחזקה, ושוב דעכה כשהתקרבה מצידה השני של המראה. כשהתקרבה מספיק היא האירה את החדר, אבל רק מצידו השני, מצד ההשתקפות. צללים קטנים בעלי רגליים זריזות נמלטו מפני האור וברחו אל מאחורי שידת העץ המבריקה מלכה ואל מאחורי ציור השמן המטריד.

הילד שהחזיק את הנר נעצר מול המראה, מצידה השני. הלהבה האירה באור חם את מכנסיו הקצרים, הכחולים, ואת חולצת בית הספר הצהובה שלבש. הוא הרים את פמוט הבדיל ביד קטנה והסתכל על המראה. טוב, יתכן ש-'הסתכל' היא לא המילה המדויקת ביותר. אולי 'בחן' או 'חש', או פשוט 'הפנה את ראשו', אבל בוודאי לא 'הסתכל'. מפני שלילד לא היו פנים.

זה כנראה היה צריך להבהיל את איתמר, אפילו כאן, אבל יותר מכל דבר אחר זה פשוט הרגיש כמו עוד יום עבודה.

איתמר נקש על הזכוכית. הילד מצידה השני הטה אוזן בעניין.

"אני אצטרך את הנר שלי בחזרה", אמר איתמר.

הילד צעד לאחור.

"חכה. כמה זמן אתה פה בחושך?"

הילד חסר הפנים עצר. האם לחושך היתה משמעות עבורו? האם ידע שהבית חשוך?

"אתה מחפש משהו," אמר איתמר.

הילד הנהן.

"אני יכול לעזור לך, אבל אני אצטרך אור. אם תבוא איתי אני אעזור לך לחפש. אבל קודם נמצא משהו שאני מחפש. גביע."

הילד הטה את ראשו באלכסון. המחווה היתה ברורה: איך אני יכול לסמוך עליך?

"בוא לכאן," אמר איתמר. הוא הניח את ידו על המראה, ולאור הנר היד השתקפה בבירור בצד השני. הילד הגיש יד מהוססת אל המראה והניח אותה ממש כנגד ידו של איתמר, כך שהיד הילדית הקטנה נטמעה בתוך השתקפות הזרוע הגדולה ממנה.

"אתה מרגיש את זה?" אמר איתמר. "זאת ההשתקפות שלי. אתה יכול לקחת אותה לבינתיים, ותחזיר לי אותה כשנסיים. אני לא אחזור הביתה בלי ההשתקפות שלי, נכון?"

זה היה הגיוני, או כך לפחות הוא חשב. בעומק הזה היה קשה לזכור מה הגיוני ומה לא.

הילד הנהן ומשך בהשתקפות, והרחיק אותה מן המראה ואל תוך הסלון שבצד האחר. בלי לשמוט את הנר הוא הניח את ידיו בשולי הויטרינה, אחת מכל צד, ומשך את עצמו דרך המראה אל הצד הנכון. מדפי הזכוכית נפלו והתנפצו כשנדחק דרך הויטרינה אל רצפת הסלון.

הוא עדיין היה חסר פנים, גם בצד הזה, והוא נראה הפוך במובן מסויים, כאילו צד ימין שלו אמור להיות בצד שמאל, אבל חוץ מזה הוא נראה בסדר גמור.

"הנר?" אמר איתמר.

הילד הניד בראשו והרחיק את הנר מהישג ידו של איתמר. במקום הנר הוא הושיט את ידו השניה, הריקה.

"ככה? בסדר." אמר איתמר. הוא אחז ביד הקטנה. "אני מחפש גביע. הוא כסוף וישן. בטח כבר שחור מזמן. הוא נמצא פה הרבה שנים. הוא היה פעם בחדר הקטן בקומה השניה, אבל אני לא בטוח איפה הוא עכשיו."

הילד לחץ את ידו פעמיים: אני מבין.

הוא משך בעדינות וצעד צעד אחד לפנים, ואיתמר צעד אחריו.

הוא דרך על דשא ירוק ורענן בלב חצר רחבת-ידיים, תחת שמים שחורים שלא דלקו בהם כוכבים.

הילד כבר לא החזיק בידו. הוא ישב על כיסא פלסטיק, כיסא של 'כתר' אבל מהדגמים הזולים, לא מהדגמים המאוד-מאוד-זולים. הכיסא היה רחב והיתה לו משענת שהגיעה לגובה הראש ושני מסעדים לידיים. הוא ניצב בראש שולחן פלסטיק חשוף ולבן וסביבו כיסאות פלסטיק נוספים, פשוטים יותר.

"אתה לא רוצה להיות על הכסא הזה כשאבא יגיע," אמר איתמר בעצבנות.

הילד המשיך לנדנד רגליים מהכיסא הגבוה.

"ברצינות," אמר איתמר. הוא לא ידע למה זה כל כך חשוב, אבל זה היה. "תבחר לך כיסא אחר. זה לא מכבד."

הילד קם והתחיל להסתובב סביב שולחן הפלסטיק.

הנר האיר את החצר באור אדום ומקוטע. בקצה הרחוק, ליד גדר העץ הלבנה, רכנה דמות מגודלת וטיפלה בשיחי הורדים המתים. היא קצצה בעדינות אין-קץ עלים מתים מעל גבעולים מתים באותה מידה, ויישרה לגובה ענפים שלא נשאו פרחים מזה שנים. קרוב יותר, ממש מחוץ לבית, עבדו שני פועלים בסרבלים כחולים. אחד מהם השתמש בשפכטל כדי לגרד צבע ישן מהקיר, והשני צבע את הקיר מחדש במברשת רחבה. העובדה שלא היה צבע בדלי, ושהקיר היה רק אוסף לבנים חשופות ומתפוררות, לא שינתה דבר.

"כמה זמן הם תקועים שם?" שאל איתמר. הילד לא ענה, כמובן.

האם הם שם מאז היום שעזב את הבית? מאז שאביו נפטר? כמה זמן הפועלים האלה מטפלים במלאכות שהוטלו עליהם בבית הנטוש?

הפועלים עצרו את מלאכתם, כאילו מאזינים לקולות חשודים. אחד מהם הסתובב והסתכל אל איתמר. לא, לא הסתכל – הפנה את ראשו.

"ברור," רטן איתמר. הפועל טפח על כתפו של חברו, ושניהם עזבו את כלי העבודה שלהם ופנו למרכז החצר. בצד השני, ליד הגדר, הזדקף הגנן המגודל ופנה גם הוא לכיוון ההמולה. לאף אחד מהם לא היו פנים. למען האמת, זה כבר לא היה חמוד כפי שזה היה על ילד קטן בחולצת בית ספר. זה היה מטריד. הם גררו רגליים באיטיות והתקרבו אל איתמר, ואל הילד.

"זה בסדר," אמר איתמר בקול ברור. "אנחנו לא כאן כדי להפריע לכם. ואם אתם צריכים משהו, אולי אנחנו יכולים לעזור."

אם הפועלים שמעו אותו, הם לא הראו שום סימן לכך. הגנן הקיש במזמרה שבידו בצליל מתכתי חלוד.

"אנחנו מחפשים גביע," אמר איתמר. "הגביע של אבא שלי. יצא לכם להיכנס אל הבית? אולי ראיתם אותו בויטרינה, או באחד הארונות?"

הפועלים החליפו ביניהם מבטים ריקים וחסרי עיניים. הגנן שיחק במזמרה בבלבול. ואז הוא חצה את המרחק אל שולחן הפלסטיק בשלושה צעדים גדולים, תפס את הילד חסר הפנים והצמיד אותו לגופו. הוא קירב את המזמרה לראשו באופן שלא השתמע לשתי פנים.

"אל תעשה שום דבר טיפשי," אמר איתמר. הוא חיפש בכיסיו במהירות. אולי היתה לו איזו עדשה ישנה, או פעמון? "אתה לא מכיר את הילד הזה. שיט, אפילו אני לא מכיר אותו. מה אתה רוצה ממנו?"

הגנן נגע בקצה המזמרה בראשו של הילד, ואז החליק אותה בעדינות מטה לכיוון הצוואר. הפועלים התקרבו אל איתמר מהצד השני ואילצו אותו להידחק אל השולחן.

"למה שלא נעצור כולנו ונירגע," אמר איתמר, הפעם בתקיפות. "אתם יודעים מי אני? אני הבן של משה-דוד. מה נראה לכם שמשה-דוד יעשה כשהוא יחזור לכאן?"

אחד הפועלים משך בכתפיו. השני טלטל את ראשו לאחור בתנועה קלה. יכול להיות שהדבר הזה צחק?

איתמר נסוג לאחור וגישש באצבעותיו לאורך השולחן. הוא דחף כיסאות הצידה או אל הרצפה, עד שנגע במשענת פלסטיק גבוהה, משענת בתבנית מסורגת שהרגישה רק טיפה פחות זולה משאר הזבל בחצר. הוא אחז במשענת בכוח.

הפועלים נעצרו במקומם. הגנן שמט את המזמרה, שהשמיעה צלצול שטוח על מרצפות החצר הסדוקות.

"תעזוב את הילד," אמר איתמר. הוא אמר את זה בנעימות, כבקשה, אבל בקשה מסוג מאוד מסוים. הגנן הרפה מצווארו של הילד, וזה רץ להסתתר מאחורי איתמר.

בלי לעזוב לרגע את הפלסטיק, איתמר החליק את ידו לאורך המשענת אל המסעד, והתיישב בכסא.

"זה הבית של משה-דוד," אמר. "אם הוא היה כאן אתם לא הייתם מעיזים אפילו להפנות אליו את הראש. אתם לא מעיזים לעזוב את העבודה שלכם אפילו עשר שנים אחרי שהוא נפטר. בריונים." הוא ירק, למרות שלא זכר את הפעם האחרונה שירק בחייו הבוגרים. "עכשיו תקשיבו טוב. אבא שלי נתן לכם לעבוד בבית. הוא הביא לכם את המפתחות. אם אתם לא רוצים להסתבך אתם תביאו לי את הצרור ותחזרו לעבודה. עכשיו."

אחד הפועלים התקרב בראש מושפל. הוא הוציא צרור מפתחות קטן מכיס הסרבל והגיש אותו לאיתמר מבלי להרים את ראשו.

"טוב," אמר איתמר.

הוא בחר את אחד המפתחות הקטנים יותר, מפתח ברזל דק עם ראש עגול, והחזיק אותו בין אצבע לאגודל. הוא הושיט את ידו הפנויה הצידה ולא הסתכל כשהילד חסר הפנים אחז בה.

הוא התבונן במפתח. האוויר רטט בצליל גבוה ומהדהד. גבעולי הדשא סמרו. הוא אימץ את מבטו. עמוק יותר.

*

הוא היה בעלית הגג. זאת לא היתה עלית גג אמיתית עם דלת ישנה ורצפות עץ חורקות, אלא משהו דומה יותר לבוידעם דחוק מעל לקומה השניה של הבית ומתחת לגג הרעפים המשופע. היה ניתן לעלות לשם באמצעות סולם. לא היתה שם רצפה עמידה שניתן לדרוך עליה, אלא רק קורות עץ ארוכות ועבות שנקבעו במרווחים קבועים. המשפחה השתמשה בחלל הזה בעיקר כדי לאחסן את הכלים החגיגיים של פסח, אבל היו בו גם אי-אלו ארגזים ישנים מלאים כלים מועילים שפשוט אי אפשר לזרוק, אבל כמובן גם אי אפשר להשתמש בהם.

היה בעליה צהר קטן לאוורור, ואור חלוש נכנס דרכו והרקיד את גרגרי האבק במחול שטני. זה לא היה אור כוכבים. לא היו כוכבים בלילה הזה. זה היה האור החיוור שעלה מפנסי החצר.

איתמר הביט למטה. הפועלים כבר לא היו שם, וגם הגנן לא.

היו שם אנשים אחרים. עמוס, אחיו, ישב בכיסא שבראש השולחן, פנים והכל. הוא כמעט הכריע את הכיסא במשקלו. על ברכיו, כשהיא מחבקת את צווארו בידיים לבנות ודקות, ישבה הדר. היא לחשה משהו באוזניו, ועמוס גיחך ואחז במותניה. הוא משך אותה לחיבוק ארוך, והיא כרכה את זרועותיה סביב צווארו, מחבקת אותו עמוק יותר, עמוק יותר.

איתמר ניער את הראש והפנה את מבטו. הוא שנא להיות בעומק הזה.

הילד חסר הפנים השתופף בקצה אחת הקורות, שעון על ארגז. הוא החזיק את הנר בשתי ידיים, מגן עליו בין ברכיו מפני האפילה.

"כמה זמן אתה תקוע כאן?" שאל איתמר. "תהנהן פעם אחת אם זה יותר מעשר שנים."

הילד הנהן.

"תהנהן אם זה יותר משש-עשרה שנים." הילד הנהן.

"יותר מעשרים שנה?" הילד משך בכתפיו, והנהן.

"אוקי," אמר איתמר. "אנחנו הולכים לחפש בשבילך קודם. אני לא יודע מה אתה מחפש, אבל תיקח אותי ואני אתבונן. נעשה מה שאפשר."

הילד זחל על פני הקורה תוך שהוא מחזיק את הנר ביד קפוצה. איתמר לקח את ידו.

"תוביל."

הוא התבונן בפניו הריקות של הילד. עמוק יותר.

*

זה לא היה החדר שלו. זה לא יכל להיות החדר שלו. המיטה הירוקה והמאובקת היתה שם וגם שולחן הכתיבה, אבל החדר היה קטן מדי, הרבה יותר מדי קטן. הוא היה צפוף, מחניק ומאובק.

ארגזי קרטון חומים ומתפוררים נערמו בכל פינה. הם נחו על שולחן הכתיבה ועל הכיסא האדום המסתובב וחסמו את החלון הקטן שבקיר הנגדי. הם כיסו את רוב הרצפה ואת כל המיטה, שורות-שורות, כמעט לגובה הראש. איתמר בחר באחד מהם, ארגז גדול שנח על השולחן וסומן ב'כלי מטבח'. הוא שלף את צרור המפתחות וחתך את נייר הדבק בתנועה מהירה שהשמיעה צליל קריעה מספק. בפנים, במגדל מסודר ומרופד בניירות עיתון, נחו צלחות חרסינה גדולות בעלות עיטורים כחולים. הוא הרים את הצלחת מראש הערימה ושמט אותה אל הרצפה. היא השמיעה צלצול נוקשה אבל לא נשברה. קורנינג.

הילד חסר הפנים גישש במרחב הקטן של החדר, נוגע בארגז אחד ואז באחר. הוא נקש על אחדים והאזין לצליל שבקע מהם. חלקם השמיעו את הצליל הצפוי, אבל לא פעם השמיעה הנקישה צליל חד ומהדהד, כמו נקישת אבן על אבן במערה עתיקה.

"תיזהר עם הנר," אמר איתמר. הילד הנהן.

"אתה יודע שהחדר שלי לא באמת נראה ככה," אמר איתמר. "בצד השני, זאת אומרת. הם השאירו אותו כמו שהוא היה כשעזבתי. אמא לא נגעה בו בכלל אחרי שאבא נפטר, חוץ מלנקות. אפילו עמוס לא שינה כלום."

הוא הבחין בחתיכה קטנה של צבע מתקלף על אחד הקירות. מעבר ללבן הבוהק, החדש, נראתה חלקה קטנה של קיר בגוון צהבהב.

"הם לא צבעו פה מחדש. לא בצד השני." הוא תפס בפיסת הצבע הסוררת ומשך. רצועה ארוכה של צבע התקלפה מעל לקיר כיחידה נוקשה וחשפה מאחוריה פס ארוך וצהבהב. היא עדיין התעקשה לדבוק בקיר בקצה הרחוק שלה, כמו נייר עטיפה שמסרב להיפרד ממתנה נחשקת.

איתמר משך חזק יותר. הצבע התקלף מעל לקיר עד לנקודה שפגש בארגזים. ואז הוא המשיך להתקלף, מושך איתו את הקרטון החום מעל לארגזים וחושף מאחוריו פוסטרים ישנים של סרטי-נוער. הארגזים, על כל תכולתם, נמשכו אחר הצבע היבש והתקלפו מן הקירות כמו טפט ישן. הם התקלפו מן המיטה וחשפו בד ירוק, התקלפו מהכסא, התקלפו מעל לשולחן הכתיבה ומעל לספרי הקודש על המדפים העליונים.

החדר המאובק, המלא ארגזים, השתלשל מידו של איתמר כמו נשל נחש, ובמקומו עמד החדר הישן בעל הקירות הלבנים-צהבהבים, בדיוק כפי שאיתמר עזב אותו לפני שש-עשרה שנים. הוא קיפל את הנשל לכדור והשליך אותו בפינה.

"ככה זה היה נראה פעם. לפני שעזבתי," אמר איתמר. "אתה רואה פה משהו?"

הילד חסר הפנים התכופף והאיר בנר מתחת למיטה ומתחת לשולחן הכתיבה. איתמר רכן גם הוא כדי להסתכל.

"אין שם כלום," אמר. "איבדת פה משהו? אתה חושב שזה נפל כאן בחדר?"

הילד חסר הפנים הניד בראשו.

"אז איפה?"

הילד נעץ אצבע באויר בתנועה תקיפה: עמוק יותר.

"כן," אמר איתמר. "כן. זה יותר הגיוני."

הוא לא היה זקוק לפיסת צבע מתקלף הפעם. הוא נעץ את ידו הישר אל הקיר, ומשך.

הקיר התקלף מעל לחלל, ומאחוריו לא היה דבר. המיטה התקלפה מעל לרצפה, והרצפה התקלפה אחריה והשאירה תחתיה תהום חלולה. התקרה התקלפה ונפתחה לשמים שחורים משחור, שלא דלקו בהם כוכבים. ספרי הקודש התקלפו מהמדפים שמעל לשולחן וחשפו מאחוריהם ספרי נוער והרפתקאות, ואלה התקלפו אחריהם והתקמטו כמו נייר זול. החדר כולו התקלף, אריח-אריח ולבנה-לבנה, עד שלא נותר דבר בחלל הריק מלבד איתמר, והילד, ושולחן כתיבה צר שמעליו מדפים.

"כן," נזכר איתמר. "ככה זה היה. ככה זה היה באמת."

באמצע המדף העליון, בין בובת 'פאוור-ריינג'ר' כחולה לערימת מטבעות ישנים, עמד הגביע. הוא היה עתיק, מרוקע בכסף בעבודת יד ומלא שקעים קטנים ומהמורות כמו פניו של ים רגוע. הוא לא השחיר כלל. הוא זרח והאיר את החלל בנוגה בהיר ורך, ואיתמר לא הצליח להיזכר למה החביא אותו כאן. איך אפשר להחביא דבר כזה? הוא לא יכל לקחת אותו אז, כשעזב. הוא לא קיבל רשות. אבל עדיין, להסתיר את הפלא הזה במקום הכי עמוק בצד השני? זה לא היה בסדר, ולא היה לו תירוץ.

הוא הושיט את ידו אל המדף העליון, מהסס לגעת בחפץ המקודש. מתחתיו, הילד חסר הפנים גישש כה וכה סביב השולחן.

"זאת התחנה שלי." אמר איתמר. "הגביע. אני לא יודע מה יקרה למקום הזה כשאקח אותו, אבל אל תדאג. אני אמשיך לעזור לך. למרות שאני לא בטוח מה עוד אפשר למצוא כאן."

החלל הריק נפרש סביבם ונמשך לכל כיוון עד האינסוף. הילד חסר הפנים לא נראה מוטרד מכך, למרות שמצד שני יתכן שבשבילו העולם נראה כך תמיד. הוא גישש לאורך השולחן עד שמצא את שתי המגירות בצידו. הוא פתח את המגירה העליונה: כרטיסי הברכה הישנים של איתמר, פתקים אישיים, צ'ופרים מבני עקיבא. הילד סגר אותה מיד. הוא פתח את המגירה השניה: סיפורים ישנים בכתב יד ילדותי, קוביות מרובות צלעות והרפתקאות למשחקי שולחן. הילד סגר גם אותה. הוא הניח את הנר, שהמשיך לרחף בחלל, וגישש עמוק יותר, אל מתחת למגירה התחתונה. לבסוף שלף את ידו בתנועת ניצחון. הוא החזיק בה חתיכת נייר מקומטת, נייר מגבת מהסוג שמשמש לניקיון.

"מה…?" המציאה המשונה הסיחה את דעתו של איתמר מהגביע.

הילד חסר הפנים פתח את קיפולי הנייר, ושמט מתוכו אל כף ידו חתיכת חלה קטנה ומתפוררת. חלה של שבת. הוא הציג אותה לראווה בפני איתמר ואז הרים את הנר בידו השניה.

"בדיקת חמץ," אמר איתמר. חיוך קלוש עלה פניו כנגד רצונו. "חיפשת אותה כל הזמן הזה?"

הילד לא ענה. הוא עטף את החלה בנייר והגיש אותה אל הנר. הלהבה תפסה בנייר בן-רגע ועטפה אותו ואת החלה בכדור של אש. הילד שמט אותם בהפתעה וניער את ידו. כדור האש נפל מטה-מטה אל תוך החלל, מאיר בדרכו את המעמקים. ואז שמט הילד גם את הנר, שניתק מהפמוט וכבה, ואיתמר הפנה את מבטו, רק לרגע, כדי לוודא שאורו הרך של הגביע עדיין מאיר את החדר. כשהחזיר את מבטו הילד כבר לא שם.

"לפחות זה," מלמל איתמר. הוא הרגיש תחושת הקלה בלתי מוסברת, שלא היתה קשורה בשום צורה לכך שהצליח לעזור לילד. לא, היא היתה קשורה דווקא לחתיכת החמץ. לא היה לה מקום בחדר הזה, מתחת למגירות. משהו עמוק בתוכו אמר לו שהיא היתה חייבת לבעור.

הוא הושיט את ידו גבוה מעל לראשו ואחז בגביע. האור הלבן התעמם בכף ידו. משהו זז בחלל סביבו, משהו אפל ועמוק, מאוד מאוד עמוק. הוא משך בגביע. הגביע סירב לזוז. הוא משך חזק יותר והרגיש את הכסף מתעקם בין אצבעותיו. ועדיין, הגביע סירב להתנתק ממדף העץ המאובק.

האפלה רחשה סביבו. היא התקרבה, או כך היה נדמה לו. היא הכניעה את מעט האור שפרץ בחרכים שבין אצבעותיו. היא זמזמה ונשברה פנימה, קרוב יותר, ומילאה את החלל. רחוק מעליו, בצד הנכון של המציאות, מחוגיהם העדינים של חצי תריסר שעונים רעדו במאבק להתקדם ואז התנפצו. החשכה התקרבה, והזמן אזל.

בלי לעזוב את הגביע, איתמר הושיט את ידו הפנויה אל המקום שפעם היתה בו מיטה בעלת ריפוד ירוק. הוא עצם את עיניו וגישש בידו בחשכה עד למקום שבו ניחש שהיה ראש המיטה. הוא הוא הושיט את היד קדימה ולמעלה, כל הדרך אל הצד הנכון, ואז סגר את אגרופו סביב גוף חם ופועם שלא יכל לראות, ומשך.

הוא אחז בעורף עדין וחיוור, אצבעותיו שזורות במסך של תלתלים שחורים. עיניים בגוון הדבש הביטו אליו מתוך הפנים היפות ביותר בעולם, פנים שהכיר כמו את פניו שלו. לצידו בחלל הריק, כאילו עדיין נמצאה על המיטה, שכבה הדר. היא השתנקה בהפתעה ושאפה אוויר בנשימה עמוקה וקולנית, כאילו היתה צריכה להיאבק על החמצן כאן במעמקים. עיניה המבוהלות הביטו מאיתמר אל החלל הריק סביבה וחוזר חלילה.

"לא…" לחשה. "לא כאן."

"אני מצטער. לא יכלתי להוציא מכאן את הגביע. הייתי חייב להביא אותך."

"לא, לא, לא!" היא נענעה בראשה בפראות. " תחזיר אותי לחדר. עמוס דואג לנו. הוא אמר שנהיה בסדר. הוא אמר…"

"הכל יהיה בסדר," אמר איתמר.

הוא אחז בערפה וקירב אותה אותה אליו בעדינות אבל בנחישות. גופה ריחף אחריה בחלל הריק, חלש ורפוי. איתמר משך בגביע פעם נוספת, והפעם הגביע נעתר לו וניתק מן המדף. רק עד כאן, הוא ידע. הגביע לא יעלה בחזרה מהעומק הזה. הוא ייצב את ראשה של הדר בין זרועו לחזהו, כמו תינוקת, והשקה אותה מן הגביע. היין האדום זרם אל פיה וניגר על שפתיה, על צווארה, על שדיה.

"לא, לא…"

היא נענעה בראשה בחולשה אבל היין שטף, ולפתע בערו עיניה באש שחורה והאפילה סביבם התעבתה והתקרבה. ידיה של הדר רעדו וגבה נקשת לאחור בכאב. הלהבה השחורה ריצדה בפראות ואז כבתה, והעיניים בגוון הדבש חזרו והביטו באיתמר. היא אחזה בגביע בשתי ידיים והפכה אותו אל פיה. היין נשפך במורד שיערה ואל תוך החלל הריק. הגביע זרח באור מסנוור, והאור השתקף בעיניה של הדר ונשבר לאלף רסיסים, והאפילה התנפצה ונסוגה הרחק אל החלל.

"כן, עוד!" היא לגמה מהגביע ואחזה באיתמר בידה הפנויה. היא נצמדה אליו חזק יותר ושרטה את גבו. "כן. עוד, עמוק יותר…"

האור גבר עד שהריק כולו בהק מלובן, והשמים לא היו דבר מלבד שמש בוערת וכוכבים סוערים. ואז לא היה עוד דבר אלא אור, מקצה לקצה ובחזרה, והאור שטף אותם ושרף אותם לדק, וחשף בפניהם את המעמקים.

*

הם היו בחדר הישן של איתמר, הפעם בצד הנכון. למטה, בסלון, כיסה בד שחור ואטום את הויטרינה ואת המראה שמאחוריה. פמוט בדיל פשוט נח על שידת הטלוויזיה, בלי נר בתוכו. איתמר בחן את השתקפותו בראי שבדלת הארון. הוא היה כמעט בטוח שזו ההשתקפות המקורית שלו ושהיא במצב טוב, ואם לא, לפחות לא הצליח להבחין בהבדל. הוא סגר את הארון.

הדר נחה במיטה בעיניים עצומות. היא נשמה לאט ולעומק. עמוס ישב לידה על הכיסא המסתובב האדום. הוא הביט בה בהבעה מוטרדת.

"אל תדאג," אמר איתמר. "זה עבד. הגביע עבד."

"אז גירשתם ממנה את הדיבוק?"

"בחזרה לחור הכי עמוק בגיהנום," אישר איתמר. "עכשיו היא רק צריכה לנוח."

"חשבתי שתחזיר את הגביע לפה," אמר עמוס.

"אני מצטער. רציתי להחזיר אותו. באמת שרציתי. אני יודע שזה לא בסדר, אבל אני חושב שהוא תקוע שם עכשיו. אני חושב שכבר הרבה זמן לא היה אפשר להוציא אותו. לפחות מאז שאבא נפטר."

"לא יכול להיות," אמר עמוס. "בטוח שיש דרך. אולי אם תתבונן שוב. אולי אם אני אבוא איתך."

איתמר הניח יד על כתפו של אחיו.

"אני מצטער. זה אבוד." אמר. ואז: "יש משהו אחר שרציתי להראות לך."

הוא התכופף אל מתחת לשולחן וגישש מתחת למגירות. בפינה העמוקה ביותר, ממש בצמוד לקיר, הוא הרגיש פיסת נייר מצהיבה. הוא משך אותה החוצה. הקצוות שלה התפוררו בידיו. היא לא הכילה דבר.

"אני לא יודע איך להסביר את זה," אמר. "פגשתי שם ילד, בצד השני. הוא… לא היו לו פנים. הוא חיפש משהו. מסתבר שזה היה זה. אתה זוכר את הניירות האלה? אמא היתה עוטפת ככה את החלה לבדיקת חמץ. זה בטח תקוע כאן יותר מעשרים שנה." הוא מולל את פינת הנייר בידו. פירורים מצהיבים נשרו לרצפה. "בצד הזה לא נשאר כאן כלום. אבל בצד השני, בשיא העומק, עדיין היתה פה חתיכת חלה. טריה לגמרי. כנראה שכחנו אותה פעם לפני פסח, באחת הבדיקות."

"והילד הזה חיפש אותה מאז?"

"בכל זאת, חמץ בפסח," אמר איתמר. "היא נשארה שם כל הפסח, ובכל פסח שאחריו. מישהו היה חייב להוציא אותה, לא? אחרת זה פשוט לא הגיוני. שום דבר מזה לא הגיוני."

"מה לא הגיוני?" שאל עמוס.

איתמר לא ענה. הוא התיישב על קצה המיטה, קרוב לאחיו. הוא הביט בעיניו ברגע נדיר של קרבה. עיניו של עמוס היו עזות ושחורות כמו שני שערים נעולים.

"אתה זוכר איך היינו מחביאים אותן? אבא היה יוצא עם נר, כל ערב פסח ומוצא את החמץ שהחבאנו. אמא היתה כל כך לחוצה שישאר חמץ בבית. פחדתי מזה פחד מוות. נראה לי שפחדתי שאמא תמצא אצלי חמץ יותר ממה שפחדתי מאלוהים. אף פעם לא הבנתי למה אנחנו משחקים את המשחק הזה של בדיקת חמץ. מה אם נשכח משהו?"

"זה לא משחק. זאת מסורת."

"כן, אבל בכל זאת." אמר איתמר. "אתה זוכר את השנה ההיא, כשאבא נתן לי להחזיק את הנר בפעם הראשונה? בדיוק התחלתי בית ספר. לבשתי את החולצה הצהובה ההיא עם הסמל של בית הספר. כל כך התרגשתי שהיד שלי רעדה. זה היה כאילו כל הבית רועד עם הצללים והאור של הנר."

"כן, ברור שאני זוכר."

"כן? אתה זוכר את זה בבירור?" שאל איתמר.

"כן, ברור ש-" קולו של עמוס נגדע באחת. הוא הביט בחזרה אל איתמר. משהו רשף מאחורי עיניו כמו אש שחורה וקדמונית.

הדממה החזיקה את החדר באגרוף קפוץ. רק הנשימות של הדר, שקטות ועמוקות, הפריעו את השקט. איתמר דיבר ראשון.

"אבא אף פעם לא נתן לי להחזיק את הנר. זה היית אתה. זאת אומרת, זה היה עמוס. כזה ילד פצפון, עם החולצה הצהובה הענקית הזאת. אתה יודע למה אבא נתן לו להחזיק את הנר? כי הוא ביקש. ככה פשוט."

לרגע ארוך עמוס שתק והביט באיתמר בעיניים אטומות וקשות.

ואז התפרץ הדבר מאחורי עיניו של עמוס בלהבה שחורה. הוא פער את פיו, ולהבות הגיהנום נשקפו ממנו ופרצו החוצה בשאגה זועמת. אצבעותיו, שחורות וכמושות, מצאו את צווארו של איתמר בשבריר שניה. הן לחצו בכוח וסחטו את האויר מקנה הנשימה. כתמי שמן שחור נטפו מהן וזיהמו את צווארו של איתמר.

זה היה מבהיל, כן, ובמיוחד כאן, בצד הנכון. אבל יותר מכל דבר אחר זה הרגיש לאיתמר כמו עוד יום עבודה. הוא הושיט את ידו קדימה ולחץ את פיסת הנייר המצהיבה, את העיזבון של בדיקת החמץ, כנגד מצחו של אחיו. הידיים הכמושות עזבו את צווארו מיד ונפלו מרוקנות מכוח לצד גופו של עמוס.

"כמה זמן היית כאן?" שאל איתמר. "כמה זמן אתה מחלל את הבית של אבא שלי? את הגוף של אחי?"

הדבר שלא היה עמוס קרקר בקול צרוד וצרוב מאש.

"זה לא אישי. אח שלך לא סבל… הוא בכלל לא ידע שאני פה."

"כמה שנים?" דרש עמוס. הוא לחץ את ידו אל ראשו של היצור, וזה זעק בכאב. "כמה שנים אח שלי הפסיד בגללך? כמה זמן אתה אורב פה לאוצרות של אבא שלי?"

הדיבוק צרח בלשון שנשכחה לפני אלפי שנים. כתמי שמן שחורים נטפו מעיניו, מזויות פיו.

"אני אלך! בבקשה, אני אחזור. אני אעזוב אותו בשקט…"

"לא," אמר איתמר. "אתה לא חוזר לשום מקום. איבדת את ההזדמנות הזאת." הוא החליק את פיסת הנייר המצהיבה במורד פניו של היצור ותחב אותה לפיו. "הייתי יכול לגרש אותך. הייתי יכול לחזור לשם עכשיו ולהטביע אותך בגביע ההוא. אבל אמונה ברמה הזאת היא לא בשבילך. לא, אתה אתה הולך לקבל את הצד השני. אתה לא חוזר לגיהנום, כי אתה לא קיים בכלל." הוא תחב את פיסת הנייר עמוק יותר לגרונו של היצור. הלהבות בעיניו השתוללו בפראות. "אתה שומע אותי? אני כופר בקיום שלך. אתה לא פה. אף פעם לא היית פה."

ראשו של הייצור הטלטל בפראות. זרועותיו פרכסו.

ואז עמוס השתעל בפראות, שיעול צורב שעולה ממעמקי הבטן, ופלט מפיו את פיסת הנייר הרטובה. הוא אחז בידו של אחיו ביד אנושית, בריאה ונקיה. עיניו מעולם לא היו צלולות יותר.

*

הם נפרדו בחצר. הדר כבר חיכתה במכונית, ערנית לחלוטין ולחלוטין לא מודעת למה שקרה.

שמש פתח-תקוואית יבשה האירה באור עז את הדשא המצהיב, את כיסאות הפלסטיק, את גדר העץ הלבנה.

איתמר ספג חיבוק מוחץ אחרון מאחיו.

"שוב תודה." אמר עמוס. "ותבוא לבקר."

"אתה מוזמן לתל אביב," אמר איתמר. "לא יזיק לך לחצות פעם את איילון."

הוא טפח על כתפו של אחיו ולחץ עליה. "אל תדאג. אתה תהיה בסדר."

הוא יצא דרך השער ועבר את הגדר לצד השני.