מכתוב*
הייתה זו שעת בין ערביים והדרך חשוכה. כל היום היה מזג אוויר קודר, גשום ומלווה בברקים ורעמים. ישבתי במכוניתי המרווחת בדרכי הביתה, לאחר ביקור סופשבוע אצל חברים. השמש החלה לשקוע והערב ירד. הגשם התעצם והמגבים נלחמו בטיפות המים הסוערות ששטפו את חלון מכוניתי הקדמי וסילקו את המים לצד ימין ולצד שמאל באסרטיביות בלתי מתפשרת וללא הפסקה. חבל שלא נעתרתי לבקשתם של ידידיי ונשארתי ללון בביתם, חשבתי, בעודי מאמצת את עיניי לראות את הדרך ונעזרת בקו הזוהר בצד הכביש, שהקל עליי את הנהיגה.
התנחמתי בכך שאני נמצאת בתוך המכונית, מוגנת מהברקים והרעמים שבחוץ. ברק מזוגזג האיר וקישט בלבן בוהק את פני השמיים הסגולים. ואחריו, באו הרעמים שהתנפצו בקול והורידו עלינו כמויות אדירות של גשם. לבי האיץ מרוצתו…
אני זוכרת כמה פחדתי מברקים ורעמים בילדותי, כשקולם הרועם היה מעירני משנתי בלילות. הייתי קמה אז בבהלה ממיטתי וצורחת: "אימא… אימא…, ברקקקים…, רעמממים…", ואימא הייתה באה אליי, מחבקת אותי בזרועותיה החמות ואומרת: "שמחה'לה, מדוע את פוחדת מהם? את לא זוכרת מה אמר לך אבא כשהיית בת חמש? הוא סיפר לך, שאלוהים עושה מסיבה בשמיים לכל המלאכים ומגיש להם יין. היין נמצא בחביות וקול הרעמים שאת שומעת, הם קולות חביות היין שאלוהים מגלגל מהיקב לאולם הגדול, שם כל המלאכים מתאספים וחוגגים.
את רואה, שמחה'לה, זה לא מפחיד. אחר כך אלוהים מפצה אותנו על הרעש שהוא מקים ומוריד לנו גשמי ברכה, בדרך זו הוא מביע את שמחתו ורוצה שגם אנו, החיות, העופות ודגי הים נהיה שמחים שיורדים עלינו מים זכים משמיים. בזכותם, האדמה מצמיחה לנו עצים ודשא, פירות, ירקות ופרחים…"
כך הייתה אמי מספרת לי ומפיגה את חששותיי כשהברקים והרעמים היו מרעידים את האדמה ואבא, יוסף-חיים, כבר לא היה עמנו לספר לי על חביות היין של אלוהים המתגלגלות בשמיים… מאז עברו שנים רבות ואמי, חנה, גם היא הלכה לעולמה. בת חמישים הייתה כשנדרסה למוות על ידי אוטובוס ואני בת 24, מרגישה אבודה ובודדה, חודש אחרי לידת בני, אודי, ואיריס בת השלוש.
אודה ולא אבוש, גם היום כ"ילדה גדולה", אני עדיין מוצאת עצמי פוחדת מרעמים וברקים. כשהם נשמעים, אני מצטמררת ונבהלת לראות את המראות ולשמוע את הקולות, כאילו אני צופה בסרט אימה המוקרן בשמים…, ואז, עם כל הרעד הזה, אני נזכרת בדבריה של אימא ומתחילה למלמל לעצמי חרש את הסיפור שסיפרה לי, מדמיינת בעיני רוחי מלאכים השותים כוסות יין בשמיים ושמחים וקצת נרגעת.
הדלקתי את הרדיו, כדי שיאפיל על קול החביות המתגלגלות…, ומה שמחתי לשמוע את קולה העשיר ומלא הרגש של זמרת הקנטרי פטסי קליין שהציף את חלל מכוניתי החמימה. עתה הרגשתי שאני לא לבד, אני עם פטסי "ידידתי" משכבר הימים ששרה לי את השיר הכי אהוב עליי: "crazy" ("משוגעת"). חשבתי בלבי, כמה חבל על זמרת כה נפלאה שנהרגה בתאונת מטוס בגיל שלושים. נזכרתי שקראתי על חייה הקשים עם בעלה הראשון, שניסה ללא הצלחה להניא אותה מלשיר ולהיות זמרת. הוא היה קנאי לה ולהצלחתה ורצה שתהיה עקרת בית. אישה מוכה הייתה פטסי ואהבתה הגדולה אל בעלה, דעכה עם כל מכה שהיה מכה בה, עד שהתגרשה ממנו. אחרי זמן מה נישאה לגבר שאהב אותה, שמח בכישרונה וממנו הביאה – בת ובן לעולם.
איני זוכרת בדיוק מתי הבחנתי במכונית הפוכה על צידה בשול הדרך, רק ידעתי שהגעתי העירה, כשהבחנתי במגדלים רבי הקומות שצבעם הקודר בלט על רקע השמים. הם עמדו איתן ובהתרסה נוכח הגשם הסוחף ששטף אותם, כשיסודותיהם נטועים היטב בקרקע.
המכוניות חלפו על פניי במהירות, כאילו היו בתחרות, ואף אחת מהן לא נעצרה ליד המכונית ההפוכה. עם כל הרעש ממזג האוויר הסוער, המגבים המתרוצצים מול עיניי וקולה של פטסי קליין, שמעתי בת קול שיצאה מאי שם ואמרה לי: "תעצרי מיד את רכבך ותראי את מי ניתן להציל!", אך באותה עת שמעתי את קול ההיגיון הקר שלי, המתגייס תמיד לטובתי בעת צרה: "שמחה'לה, אל תעצרי, זה לא עניינך. הביטי, אף נהג לא עצר את מכוניתו, ואת, מה תוכלי לעזור במקרה זה? שהמשטרה תטפל בתאונה זו, זה תפקידה!"
מחשבות אלו התרוצצו במהירות במוחי והייתי צריכה לבחור ומיד, האם לעצור ולהגיש עזרה או להמשיך ולנסוע כפי שעשו שאר הנהגים? הברקים, הרעמים והגשמים הסוחפים עוד המשיכו להכות על מכוניתי ברעש, ואיני יודעת איזה כוח פנימי אילצני לעצור את המכונית בצד הדרך, תוך סכנת נפשות ממש. למזלי, שולי הכביש היו רחבים. החניתי את רכבי והבחנתי בגלגלי המכונית ההפוכה שעדיין הסתובבו מכוח האינרציה…
התכוננתי לצאת מהמכונית וכבר פתחתי את הדלת, כשלפתע מכונית צפרה לידי צפירה ארוכה וצורמנית והקפיצה אותי ממקומי בבהלה. הנהג סימן באורות מצוקה והבנתי שהבחין במכונית ההפוכה, אך לא עצר לראות מה קרה אלא המשיך לדהור קדימה בנסיעה מטורפת, כשאורות המצוקה של מכוניתו עדיין מהבהבים
עד למרחוק…
בעודי נרגעת מהצפירה, שמעתי את הפלאפון מצלצללל… תחילה לא רציתי לענות לצלצול, אך במחשבה שנייה חשבתי, מי יכול להתקשר אליי בשעת לילה סוער זה ובשעה כה מאוחרת?
״הלו, מי זה?״, שאלתי.
״הו, טוב שאת עונה לי", נשמע קול גבר בהול מהעבר השני של הקו, "אני ממש מיואש, השכנים לא עונים לי, כבר צלצלתי בפעמון הדירה שלהם מספר פעמים ולא הייתה כל תשובה. גם אחותה לא עונה לי לטלפון…״.
״רגע, רגע, מי זה?״, שאלתי שומעת בקושי את קולו של הגבר ההיסטרי מהעבר
השני של קו הטלפון.
״זה אני, מיכה. אני משתגע פה לבד, לא יודע מה לעשות, עוד דקה והיא מתעלפת לי פה על הרצפה.., כולה רועדת ומזיעה נורא בכל הגוף…״.
״רק רגע, תדבר ברור, מי אתה? אני לא שומעת כלום, יש כאן רעש נורא של רעמים, אולי זו טעות במספר?״
״לא, זו לא טעות. הלו, זאת מרים?״
״לא, מדברת שמחה, אמרתי לך, טעות במספר.״
״הו סליחה, שמחה, זה מיכה, בעלה של הניה״.
״מיכה? אז למה אתה לא אומר? ומי זאת מרים?"
"זאת אחותה של הניה, אני מצלצל אליה והיא לא עונה לי."
"עכשיו תדבר לאט כדי שאבין מהר. מה קרה?״
״חבל שלא נשארת ללון אצלנו הלילה…, אל תשאלי, הניה…".
"מה קרה לה?", שאלתי נחרדת.
"תאמיני לי שאני לא יודע. ישבנו מול הטלוויזיה וראינו חדשות. פתאום היא אמרה שהיא רואה מטושטש, מרגישה חולשה ושעוד דקה היא מתעלפת לי באמצע הסלון! כל הגוף שלה התחיל לרעוד ולהזיע נורא…, מה אומר לך, נכנסתי לפאניקה ורצתי לשכנים, צלצלתי להם בדלת מספר פעמים, אך אף אחד לא ענה לי…"
״מיכה, עזוב את השכנים ותתקשר מיד למגן דוד אדום, אבל מיד! כל דקה קובעת במקרים כאלה. אתה זוכר מה אמר לה רופא המשפחה כשקיבל את תוצאות בדיקות הדם שלה לפני שבועיים?"
״אני מבולבל לגמרי…, תזכירי לי, מה הוא אמר?״
״איך אתה לא זוכר? הוא אמר שהיא חולת סכרת. אז קודם כל תירגע, לא תוכל לעזור לה כשאתה לחוץ כל כך. תתקשר מיד למגן דוד אדום ו…״
״לא, עד שאתקשר אליהם ועד שהם יגיעו, היא יכולה למות לי כאן בבית. בבקשה, תבואי אלינו, את תביני מה קורה לה, תראי אותה ותדעי מה לעשות. היכן את עכשיו? הגעת כבר הביתה?״
״לא, הגעתי כמעט עד העיר ואני פה בתאונת דרכים…״
״מה? נפגעת בתאונת דרכים? אוי ואבוי לי…, מי יעזור לי עכשיו?"
"תירגע, אני לא נפגעתי, אבל יש כאן מולי מכונית הפוכה ואני חייבת לראות מיד מה קורה שם, אולי אצליח להציל מישהו במכונית. מיכה, מה קורה לך? היית קצין בצבא, נפצעת ב'מלחמת ששת הימים' ועכשיו אתה מתנהג כמו טירון. תשתה כוס מים קרים ותאסוף את עצמך, אתה מדבר כמו חלקי לגו מפוזרים."
"אני יודע , אני יודע שאני היסטרי עכשיו, אבל במלחמה היה מצב אחר לגמרי ואל תשכחי, אז הייתי הרבה יותר צעיר… את זוכרת איזה ניתוח קשה עברה הניה לפני שנתיים? בקושי יצאה ממנו בחיים. ועכשיו, כשקורה משהו הנוגע לבריאותה, אני מתפרק ומרגיש חוסר אונים. אם תראי איך היא נראית עכשיו, תביני. רק את תוכלי לעזור לה במצבה. בבקשה, שמחה, בואי אלינו", ביקש בתחינה.
״תשמע, מיכה, במקרה זה לא אוכל לסייע. רק בבית החולים יידעו אם יש לה
היפרגליקמיה או היפוגליקמיה, רק הם יוכלו לאזן לה את הגלוקוז בגוף…״
״מה פירוש כל המושגים הרפואיים האלה?״
״בחייך, אין לי זמן עכשיו להסביר לך, רק אומר, שבבית החולים הם יראו אם היא במצב של תת סוכר בדם או שיש לה רמת סוכר גבוהה בדם. מיכה, עליך להזעיק אמבולנס עכשיו!״
״בסדר. ומה את חושבת, היא תצא מזה?״
״ברור! אני מבקשת שתזדרז ולא תתמהמה יותר עם שאלות מיותרות. בבית החולים יסבירו לך את מצבה. חבל על הזמן. תודיע לי אחר כך מה קורה, בסדר?
בסדר, תודה, אני כבר מזמין אמבולנס.
סיימתי את השיחה ויצאתי מהמכונית. גשם זלעפות קידם את פניי בצאתי מהמכונית ושטף אותם ואת כל גופי באחת! חמימות המכונית אפפה אותי ועדיין לא חשתי בקור שהיה מחוצה לה. ניגשתי בחשש מה לרכב ההפוך, תוהה איזה מחזה יתגלה לעיניי. בתוכו הייתה מוטלת אישה צעירה, שערה הכהה והארוך כיסה חלק מפניה שהיו מוצפות בדם. עיניה השחורות היו פקוחות לרווחה, ובתוך אישוניה יכולתי להבחין בהשתקפות גורדי השחקים והכביש הסואן על רקע שמי הלילה הסגולים והזועפים.
המכונית נבלמה בגדר הביטחון וחלק ממנה נמעך. הנהגת, כנראה מעוצם ההתנגשות, נזרקה לתוך שמשת הרכב כשההגה מועך את גופה. ביד מיומנת בדקתי את עורק החישור שבקרבת שורש כף ידה ולא חשתי בכל דופק. אחר כך שלחתי אצבעותיי לצווארה ובדקתי את העורק הקארוטי, ואף שם לא חשתי בדופק. משכתי ידי מצווארה, אצבעותיי נצבעו בדמה החם של האישה. שטפתי אותן במי הגשמים שניתכו עליי. האישה הייתה מוטלת ללא רוח חיים! התקשרתי מיד למשטרה ולמגן דוד אדום, הזדהיתי בשמי ותיארתי בפניהם במילים ספורות את מקום התאונה ואת מצבה של האישה.
מקרים רבים מעין אלה ואחרים ראיתי בימי חיי כאחות ראשית במחלקת הטראומה בבית החולים "איכילוב", בו עבדתי שנים לא מעטות. ובכל זאת, מראה האישה הצעירה המוטלת על צידה דוממת, שמבט עיניה הקפוא הביע בהילות, נגע ללבי. ציפיתי בקוצר רוח לעזרה שתבוא במהרה, וקיוויתי שאולי הצוות הרפואי יצליח להצילה, כבר היו מקרים דומים לזה מעולם.
המתנתי בקוצר רוח לקול יבבת האמבולנס וכבר הייתי רטובה עד לשד עצמותיי, רועדת מקור ומפחד לשמע קולות הטבע הרועמים סביבי. לא ידעתי אם להמשיך ולעמוד לצד המכונית ההפוכה, לא רציתי להשאיר אותה לבד…, או להיכנס למכוניתי ולהמתין לעזרה שתבוא. בעודי מהססת מה עליי לעשות, הבחנתי בדף נייר לבן שנח לרגלי האישה הדוממת. הרמתי אותו ולאור המכוניות הטסות על הכביש הבחנתי שהיה זה מברק. פניתי למכוניתי, הדלקתי את האור וקראתי את הכתוב בו:
"עדנה, דחוף! בואי מהר לבית החולים. הרופא אמר שאימא עומדת למות בכל רגע. היא סולחת לך על כל מה שעוללת לה. כולנו כאן, עומדים סביב מיטתה. מהרי, עדנה, היא קוראת בשמך, אימא מחכה לך!"
הרמתי עיניי מהמברק, "מכתוב!" אמרתי בלבי. מרחוק הבחנתי באורות האמבולנס המהבהבים בצהוב-אדום. את יבבותיו לא שמעתי, רק קול בכיי נתלה באוויר והשמיים אף הם בכו עמי, מוארים באור ניאון קר ומזוגזג וקולם רועם, כקול חביות היין של אלוהים המתגלגלות בשמים.
———————
* מכתוב (בשפה הערבית) – גורלו של אדם נכתב ונחתם בשמים.
*****