אדון הלילה

השמש שקעה מאחורי ההרים, רק כמה קרני שמש נראו מרחוק.
השמיים שינו את צבעם הכחול, לכחול כהה כמעט שחור.
רוח קרירה נשפה, מביאה איתה את הסתיו.
מרתיאל צעד לבדו בדרך, אדון הלילה קראו לו כך אומות העולם.
פניו היו חטובות, לא היה עליהם אפילו הבעת רגש אחת.
עיניו הכהות היו יוקדות, כל מי שהביט בהם השפיל את ראשו מיד, בעיניו נראו כל האימה והפחד, הסבל והכאב שראה אי פעם אדם.
שיערו השחור והארוך, גלש עד למותניו, בגדיו וגלימתו היו שחורים כלילה.
הוא התמזג עם הלילה, הוא היה אדון הלילה.
בידו החזיק הוא מוט שראשו היה חטוב בצורת ירח, והמוט היה עשוי מכסף טהור.
הוא צעד בצעד יציב בשביל שהיה צריך להוביל לג'הרה, שפעם הייתה עיר פורחת, חזקה ועשירה, ועכשיו נשארו רק חורבות.
הוא המשיך לצעוד שעה קלה עד שהחשיך לגמרי.
אבל הוא בכל זאת צעד עד שראה באורו הקלוש של הירח חומה הרוסה, חומה שפעם הגנה על העיר מפני פולשים, החומה שפעם הייתה הכי חזקה בעולם.
ועכשיו, חצי ממנה מפוזרת סביב העיר, כאילו הוציאו חתיכות, חתיכות מהחומה ופיזרו אותה סביב.
הוא נכנס בחור גדול שבקיר שהיה פעם השער של ג'הרה.
בתוך העיר המצב היה יותר גרוע, כמעט לא נשארו סימנים לבתים שלמים, בכל מקום היו הריסות, קירות שבורות, אבנים בכל פינה.
ההריסות שבהם נראו חפציהם של בני אדם, שנרצחו ונקברו מתחת להריסות.
אבל מרתיאל המשיך לצעוד בצעד יציב ואינו מהוסס, הוא צעד לאבר מרכזה של העיר, ששם היה אמור לעמוד הארמון המפואר, אבל במקום הארמון המפואר עמדו שם הריסות כמו בכל מקום בעיר הזאת, ובארץ הארורה הזאת.
הזיכרונות לא הפסיקו לרדוף אותו, הוא זכר שהוא היה קטן ורץ בין רחובות העיר.
הוא זכר כל חדר שהיה בארמונו של אביו, הוא זכר אנשים, משרתים, את פניהם המחייכות.
אבל הוא גם זכר דברים אחרים, שהכאיבו לו כל פעם מחדש וננעצו בליבו כמו פגיון.
החומה שנפרצה בידי ענקים, האנשים הצורחים והבורחים מפניהם.
הדם שנשפך במשך לחימתם של צבאות שהביאו אומות העולם מול ארצם.
הוא זכר את פניהם המפוחדים והמיוסרים של בני עמו, הוא אפילו זכר את הרגע בו רצחו את אביו מול עיניו, וגם זכר את הרגע שנודע לו שהוא נשאר לבד, שהוא היחיד ששרד וגילה את הכוח שטמון בו.
מרתיאל הביט שוב סביבו, כאילו מנסה לראות אם מישהו שרד את המלחמה.
אבל זה לא היה אפשרי, מאז המלחמה עברו 12 שנה וכל פעם שהוא ביקר כאן הוא סרק שוב ושוב את העיר ואת ארצו.
לפתע נשמעו צעדים מרוחקים, צעדים מהוססים ושקטים.
מרתיאל שמע את הצעדים, ובלי להסס הוא התמזג עם הלילה.
הוא צעד במהירות בצעדים שקטים, לפתע הוא ראה נערה דקת גזרה, שיערה הזהוב והארוך היה פרוע, שמלתה האפורה הייתה קרועה ומלוכלכת.
הנערה הביטה סביב בחשש, עיניה שהיו בצבע טורקיז הביטו כל פעם לצדדים, היא רעדה מקור אבל המשיכה לצעוד ברגליים יחפות על ההריסות.
מרתיאל הבחין שהיא אינה מעמו, לכל בן אנוש מעמו היה שיער שחור, הוא התכונן עם המוט הכסוף שלו להתקפה, הוא יצא מהצל כאשר הנערה הבחינה בו היא נאנקה, מעדה על האבן ונפלה.
היא הביטה בו באיימה, היא לא דיברה כאילו בלעה את לשונה.
לפתה נשמעו צעדים רחוקים יותר, הנערה התקבצה בפחד והביטה לאחור באימה כמנסה להבין מה יותר מפחיד, מי שעמד מולה או מי שהיה מאחוריה.
מרתיאל עבר את הנערה במהירות, ושכנעה את עצמו, שיהרוג את הנערה אחר כך, היא לא תצליח לברוח רחוק.
מרתיאל שוב התמזג עם הלילה והתקרב קרוב כמה שיכל אל ארבעת הזרים.
הוא זיהה את המנהיג שלהם לפי בגדיו היותר מסודרים, והמנהיג שלהם אומר:
"תפסו את הנערה! שילמנו עליה יותר מידי, כל עבד שלנו עולה כסף, אי אפשר לתת לה לברוח!"
המילים האלה הרגיזו את מרתיאל יותר מי שציפה הוא עצמו.
מכיוון שאומות העולם הקימו צבא גדול כדי להשמיד את עמו בשביל הכסף, הזהב והעושר שיהיה בארצם, התאבות הבזויות של בני אדם האלה החריבו את ארצו, ורצחו את עמו.
"אד…אדוני…" אמר אחד מאנשיו של סוחר העבדים.
" אתה…אתה…לא חושב שאדון הלילה נמצא כאן?"
שאל בקול רועד האיש.
" הוא? הוא אגדה, הוא המצאה טיפשית שנועדה להפחיד ילדים."
נחר בבוז הסוחר.
'המצאה מה?' חייך לעצמו מרתיאל בחיוך עקום, מרתיאל יצא במהירות מהחשכה בלי להסס וחבט בכל כוחו בראשו של הסוחר עם המוט שבידיו ,הסוחר שהיה המום לראות את מרתיאל מולו, נפל על האדמה חסר חיים.
מרתיאל עבר ממנו במהירות לגבר השני, הוא חבט בצווארו של הגבר והגבר השני נפל גם הוא חסר חיים.
הגבר השלישי שלף את חרבו הקצרה בידיים רועדות ורץ בצרחה לאבר מרתיאל עם חרב שלופה, מרתיאל זז בגמישות קדימה, עצר את חרבו של הגבר במוטו בקלות, הסתובב בגמישות עם המוט וכרך את המוט סביב צווארו של הגבר, חונק אותו למוות.
הגבר הרביעי החליט לברוח, אבל מרתיאל שלף את המוט מולו והבזק קל עבר לאבר הגבר, הגבר הרביעי והאחרון נפל גם הוא חסר חיים.
הוא החליט לחזור אל הנערה, כאשר הוא הגיעה לאותו מקום שבו הייתה אמורה להיות הנערה, היא לא הייתה שם, כנראה ברחה בזמן שמרתיאל נלחם.
הוא היה מוכן לזה וניחש לאן הנערה ברחה, מחוץ לשערי העיר.
הוא רץ במהירות מדהימה עד שהגיעה לשערי העיר וראה את הנערה חומקת החוצה בריצה, הוא רץ אחריה והסיג אותה אחרי כמה דקות.
כאשר הוא חובת ברגליה עם המוט, הנערה נפלה, היא הביטה בו חסרת תיקווה, היא ידעה כנראה שהוא לא ישאיר אותה בחיים והיא הביטה אל השמיים במבט אחרון כמנסה להיפרד מהם לשלום.
מרתיאל הרים את מוטו כדי להכות בנערה, הנערה עצמה את עיניה ומרתיאל חבת ברושה קלות, הנערה התעלפה, הוא לא ידעה מדוע הוא לא הרג אותה.
כנראה אלה היו הרחמים שהופיעו לו אחרי שהוא הרג כל אדם שהגיע לארצו.
הוא לא ידעה מה לעשות עם הנערה, להשאיר אותה כאן, שאולי תתעורר, תמות מקור, או שתמות מרעב.
והפיתרון השני היה לקחת אותה איתו, כך היא תוכל להינצל, 'מדוע זה חשוב לי?' שאל את עצמו מרתיאל.
אבל הנערה תביא לו בעיות, הוא יצטרך לדאוג לה והיא תעכב אותו, אבל בכל זאת הוא הרים אותה ונסה אותה על ידיו למקום בטוח.
השמש זרחה, היא אינה חיממה, מבשרת על סתיו שהגיע.
מרתיאל ישב על האדמה כאשר הוא נשען על העץ והביט סביבו.
הנערה לפתע זזה ופתחה את עיניה, כמנסה להבין מה קרה,וכאשר נזכרה מה קרה אתמול, היא הביטה בידיה כמנסה לראות אם היא עדין חייה, כאשר היא בדקה שהיא אכן חיה,
היא התיישבה במהירות והביטה מסביבה, מחפשת את מרתיאל, כאשר היא הבחינה בו היא קפאה.
מרתיאל הביט בה בחוסר עניין, הנערה לא ידעה מה להגיד לבסוף היא מלמלה:
" אתה…אתה אדון הלילה?"
" הייתי מעדיף שתקראי לי מרתיאל, מה שמך? ומה את עושה כאן?"
" שמי ליאן…סוחרי העבדים היו צריכים להגיעה למעבר לגבול של הארץ הזאת, ואינם רצו לעבד זמן מיותר, אז הם קיצרו דרך הארץ הזאת, ואני ניצלתי את ההזדמנות שהייתה לי וברחתי מי הם…מה קרה לסוחרי עבדים?"
בהתחלה ליאן אמרה את הדברים במהירות ובגמגום ואז שאלה את השאלה כאילו היא יודעת מה התשובה שמרתיאל  יענה עליה.
מרתיאל הביט בה, עם מבט קר, ליאן כבר הבינה מה קרה להם היא לא ידעה עם לשמוח או לא, וניסתה לשנות נושא:
" אתה נמצא כאן לבד?"
" אני מתחרת על כך שלא הרגתי אותך אתמול, תפסיקי לשאול שאלות עם חייך יקרים לך."
ליאן הביטה בו עם מבטה הבוחן, ואז אמרה בפעם הראשונה בביטחון ובלי שהקול שלה רעד:
" רצח? להרוג? הכול נקמה? לא כן? ואתה עושה את זה בקלות ודי טוב, אבל אתה לא מבחין בדברים הכי חשובי.
שאתה לפעמים רוצח אנשים חפים מפשעה שלא הרגו איש, מה אני עשיתי? הייתי יכולה להתערב עם כל אחד שאתמול בלילה הייתה יכול להרוג אותי!
האם אני באתי ורצחתי מישהו מכאן?הייתי עבד, עבד כל חיי! מדוע? מה עשיתי? התשובה לא ידוע לי!
האם פעם רציתי להרוג את סוחרי העבדים? כן רציתי כאשר הם הכאיבו לי ולבני משפחתי, כאשר הם התעללו בהם ופגעו בהם! אני רציתי חופש!
אבל ידעתי שאני לא יכולה להרוג את כל אנשיו של הסוחר עבדים, כי רק אחד אחרי על הכול ואחרים מקיימים, אין להם ברירה, אין להם כסף לו הם זקוקים כדי לחיות."
לפתע זעם עלה בקרבו של מרתיאל, והוא אמר בקול כעוס:
" מי את שתישפטי? ראית פעם מול עיניך עם שלם שנשמד? אנשים שהכרת ושאהבת? הורייך נרצחים מול עיניך? אולי אפילו הורייך היו מאלה שרצחו את עמי!"
ליאן הביטה בו במבט יוקד כמה על רגליה ואמרה בקול רם:
" אתה שוטה עם אתה חושב שכול העולם בא לכאן כדי להשמיד אתכם! החיילים נכנסו לכפרים, לבתים של אנשים והוציאו את ילדיהם הבחורים ולקחו אותם איתם, כדי שיהפכו לחיילים!
אתה חושב למישהו הייתה ברירה? או שתהיה חייל או שתמות!
ההורים שלי היו בין הכפרים האלה, כאשר החיילים גילו שאין להורי בן הם בזזו ולקחו מבתינו דברים, בין החיילים שחיפשו חיילים חדשים היו גם סוחרי עבדים, שניסו להרוויח מכל דבר כסף, הם אכן הרוויחו כאשר הורי התנגדו שהחיילים ייקחו מה שהם רוצים מבתיהם, החיילים מסרו את הורי ואותי לסוחרי עבדים.
אתה חושב שלצבא היה אכפת לאיזה כפר הם נכנסים ועושים זאת?
אתה חושב שאני לא שונאת את החיילים? אני כן אבל אני יודעת שזה לא אשמתם!
הם צבא, אנשים שנשלטים על ידי אחרים, מלכם ששולטים בהם, אין סיבה להרוג בן אדם שלא התכוונת לפגוע או להרוג, או שעשה זאת מכיוון שלא הייתה לו ברירה.
לך מצא את מי שתכנן את המלחמה, את מי שאחרי לכך, ואני יעזור לך בזה!"
מרתיאל הקשיב בהתחלה לדבריה של הנערה בחוסר עינן, אבל הוא הבין שלפחות בדבר אחד היא צדקה, הוא צריך למצוא את האחראי לכך ולהעניש אותו.
הוא הביט באילן ואמר:
" אני אמצא אותו, ואעניש אותי, מי שהוא לא יהיה"
" רק על תשכח אותי."
אילן הוסיפה בקול שלוו..