אהבת חינם

"אנחנו קוראים לאפקט הזה אהבת חינם." פרופסור הירש החוותה בידה לעבר חלון הזכוכית החד-צדדית הקבוע בקיר החדר שליד. התאורה בפנים הייתה צהובה ועמומה, והסטודנטית הצעירה שפניה הוסתרו תחת קסדת המציאות המדומה עמדה רחוק מהחלון. קרן הצמידה את פניה לזכוכית וניר נשען מעליה כדי להציץ, לא לפני שניצל את ההזדמנות לגנוב נשיקה קצרה בעורף שגרמה לקרן לצחקק.

זאת הייתה הפעם הראשונה שבה ניר ראה את מעבדת המציאות המדומה של בן גוריון מבפנים. סטודנטים לפסיכולוגיה נאלצו להילחם שם על מקומם מול סטודנטים למדעי המחשב ולתקשורת, והכל היה נתון לשבט או לחסד בידיה של פרופסור דניאלה הירש, האדם היחיד בעולם, לדעתו של ניר, שהחזיק בתואר דוקטור בכל שלושת הפקולטות. ההזדמנות לעבוד במחקר שלה, ולו רק בתור זוג עוזרי מחקר בזויים, הייתה בבחינת חלום מתוק שהתגשם בשבילו ובשביל קרן. המעבדה הייתה למעשה זוג חדרים ספרטניים, עמוסים בציוד שלא היה שונה בהרבה ממתקני המציאות המדומה שאפשר היה למצוא למעשה בכל בית עם חיבור לרשת. ההבדל היחיד היה כוח המחשוב הזמין: מראה המעבדים חילץ משניהם אנחות קטנות של קנאה.

"עצמת המחשוב היא קריטית כי אנחנו מבצעים מניפולציות מתוחכמות באווטארים," פרופסור הירש הסבירה. "אנחנו עובדים כרגע על תיקוף תוצאות של מחקר פורץ דרך בפסיכולוגיה חברתית. הרעיון הוא שאנשים נוטים להרגיש יותר אמפתיה כלפי אנשים שדומים להם – קבוצות שייכות, in-group, תואר ראשון, סמסטר ראשון, אתם כבר יודעים את זה. אנחנו משתמשים בבונה אווטארים שמבסס את האווטאר על המראה האמיתי של המשתמש, ואז בתוכנה שלנו כדי לערבב את תווי הפנים של שני הנבדקים, כך שכל אחד מהם רואה את השני כדומה לו. כל עוד אנחנו נשארים ביחס של שישים-ארבעים – ששים אחוז מהפנים המקוריות, ארבעים אחוז ערבוב – אף אחד לא שם לב ברמה המודעת, אבל ההתנהגות משתנה. זה פנטסטי. בחיים שלי לא ראיתי אנשים נחמדים כל כך אחד לשני כמו בניסויים האלו."

"ממש רואים את ההשפעה?" קרן נשמעה המומה. ניר ניסה להיראות יותר נונשלנטי אבל ידע שלא הצליח. אחד המרצים שלו בתואר הראשון, אדם שהיה מבריק מספיק כדי שיוכל להרשות לעצמו להיות דרמטי, קרא לבעיית קבוצת השייכות "קללתו העתיקה של המין האנושי".

"יש מובהקות סטטיסטית יוצאת דופן, אבל זה לא באמת העניין." פרופסור הירש דיברה במהירות והתלהבות. ניר חייך. היא וקרן היו דומות, בעצם. "דמייני לך איך זה, לראות סתם סטודנטים – אפילו לא סטודנטים לכלכלה – מצליחים לשחק משחק לא-סכום-אפס, דילמת האסיר, כל הבעיות הקלאסיות שמדכאות אותך עד עפר בתואר הראשון. יש אצלנו דוקטורנטית שמקווה לבחון מחדש את הממצאים של מילגרם. אין דבר כזה מציאות חברתית מדומה – אדם מגיב לפנים שהוא רואה, והנבדקים שלנו מגיבים כמו נשמות טהורות."

ניר וקרן החליפו מבטים. "כמעט תואר שני," הוא אמר, "ולפעמים אני עדיין נדהם שקל כל כך לרמות את המוח שלנו."

פרופסור הירש צחקה. "רמאות היא מילה קשה. תחשוב על זה הפוך: המוח שלנו בנוי להירתע ולפחד ממה ששונה מאיתנו. אנחנו בסך הכל מלמדים אותו לשבור הרגלים רעים."

~*~

"זכינו בלוטו עם העבודה הזאת," קרן אמרה באותו ערב.

ניר צחק. "לא. אנחנו לגמרי יכולים לוותר על עבודה אצל הפרופסורית הכי חשובה ומשפיעה באוניברסיטה שהיא בטח גם האדם היחיד בארץ חוץ מאיתנו שמתעניין בנושא תלוש כמו פסיכולוגיה חברתית של חברה וירטואלית."

"בלי קשר לקריירות שלנו! אתה לא מבין שהיא עושה משהו עצום?" היא חייכה אליו חיוך רחב וזוהר מעבר לשולחן ארוחת הערב. "היא מצליחה לנצל אמצעים טכנולוגיים כדי לגרום לאנשים להתנהג אחד לשני כמו בני אדם. זה גדול!"

ניר עשה פרצוף. "לא יודע. נראה לי שהיא בעיקר מצליחה להוכיח את אפקט קבוצת השייכות, לא לשנות משהו בו. מבחני שיתוף פעולה כאלו במעבדה זה לא חוכמה גדולה…"

היא עקמה אליו פרצוף בחזרה, ואז חייכה שוב. "תראה, זה פיילוט. זה מוכיח שמשהו קיים. אתה יכול לקרוא לו אפקט קבוצת השייכות, אבל נראה לי שאפקט אהבת חינם זה יותר יפה, אם תחשוב על זה שאפשר לעורר באנשים אמפתיה בצורה כל כך פשוטה. בלי חינוך מחדש, בלי לכפות עליהם התנהגויות, אפילו בלי שהם ידעו. תחשוב שהיינו יכולים לשחזר את זה לא רק בתנאי מעבדה אלא מול כל מי שאנחנו פוגשים, אפילו רק ברשת. תחשוב כמה – " העיניים שלה התרחבו פתאום. "ניר. יש לי את הניסוי הכי מדהים בעולם."

~*~

"את לא יכולה פשוט לפרוץ לרשת ולשנות אווטארים של אנשים."

קרן הנידה בראשה בעקשות. "לא את האווטארים עצמם, רק את איך שאני רואה אותן. אתה יודע את ההבדל, נכון?" ניר פלט נחרה של בוז. היא הניחה את ידה על זאת שלו, על משענת הכיסא המרופד במשרדה של פרופסור הירש. "נכון, זאת מניפולציה, אבל אף אחד חוץ ממני לא יראה אותה, והיא אמורה לעבוד עלי, בכל מקרה, ולא על אנשים אחרים. אני אראה את הפנים של כל אחד שבא מולי מעורבבות שבעים-שלושים אם אלו שלי. נוכל לראות עם אפקט אהבת החינם יוצא מגבולות המעבדה, מה הוא עושה ממש בשטח. אני יודעת שזה לא ממש מדעי – " היא פנתה לפרופסור הירש.

"את מתכוונת ממש לא," באה התשובה חסרת הרחמים. "סביר יותר להניח שהיות ואת יודעת שאת אמורה להרגיש יותר אמפתיה, תווצר נבואה שמגשימה את עצמה. זאת הסיבה שאסור שאנשים ישימו לב לערבוב בניסויי המעבדה שלנו. מי שרואה את היד לא יאמין לתעלול."

"זה ברור." קרן נשמעה מאוכזבת מעט, אבל עדיין לא מובסת. "בניסוי האמיתי נצטרך להשתמש בנבדקים זרים, חיסיון כפול…"

המחשבה עלתה במוחו של ניר במהירות ובצלילות. "בכל זאת, מישהו יצטרך להריץ בטא על התוכנה שנשתמש בה, וגם לבדוק שאין אילו השפעות ארוכות-טווח משונות. ועדות אתיקה תמיד מתנהגות קצת מוזר כשמדובר בניסויים פסיכולוגיים במציאות מדומה."

הוא היה מוכן להישבע שקרן עצרה את נשימתה בזמן שפרופסור הירש שקלה את הטיעון החדש.

"אין לי מימון לזה," היא אמרה לבסוף, "אבל זה מעניין אותי. אם אתם יכולים להרים את התוכנה לבד, ולא אכפת לכם להשתמש במעבדה בשעות הלילה, אני אסדר לכם גישה. אני לא צריכה להרצות לכם על אתיקה ניסויית והקפדה על תיעוד, נכון? פשוט תהיו זהירים."

~*~

התוכנה עצמה הייתה פשוטה. הם נדרשו בעיקר להגדיל את כוח המחשוב של המערכת, לאפשר לה לזהות את כל הפרצופים בסביבת המשמש ולערבב את כולם בשבריר שניה. כשהחלק הטכני מאחוריהם, הם עברו לחלק הפסיכולוגי: ישבו ימים ולילות ארוכים והגדירו לעצמם מהי אמפתיה, מהי חברותיות, אילו תופעות ואילו שינויים יוכלו להוכיח את השערת המחקר שלהם. ניר לא היה משוכנע לגמרי שיש להם אחת, וקרן לא ניסתה לתקן אותו. הם לא באמת היו הניסוי, היא אמרה. הם היו רק סקרנים, בעלי חזון.

"את לא באמת מאמינה שככה נשנה את העולם," הוא אמר לה בצחוק, בשעות הקטנות של בוקר אחד. לשנות את העולם הייתה המטרה המוצהרת של קרן מאז שהתחילה את לימודיה, בניגוד לניר שפשוט למד את התחום שהיה מוכשר בו. זאת הייתה המחלוקת האחת והיחידה שמעולם לא נפתרה ביניהם: הוא אהב אותה למרות הנטיה המזדמנת שלה לכיוון רוחניות בגרוש, והיא אותו למרות הציניות חסרת המעצורים שלו. "אנחנו בסך הכל משחקים קצת עם מציאות מדומה."

"אני לא יודעת," היא ענתה, דווקא ברצינות. "פרופסור הירש קוראת לזה אהבת חינם. חשבת פעם מה תהיה ההרגשה, לאהוב כל אדם שעובר אותך ברחוב? אתה לא חושב שזה יטהר אותך, באיזושהי צורה, ישנה אותך מבפנים? לחוות אהבה כזאת…"

ניר לא יכל להתאפק. הוא עיקם את האף. "סתם לוקש ניו-אייג'י. אני לא אוהַב אותם. אני פשוט אהיה יותר אמפתי. וגם זה, רק אם זה יעבוד, ולא ייפול על העובדה שאנחנו מודעים לתרגיל."

"אני חושבת שאמפתיה זאת התחלה טובה," קרן אמרה, החלטית. "לא משנים את העולם ביום אחד. וגם קצת אמפתיה עוד אף פעם לא הזיקה."

~*~

מי שרואה את היד לא יאמין לתעלול, ד"ר הירש אמרה, ובשעה הראשונה הוא היה משוכנע מעבר לכל ספק שהיא צודקת. נבואה שמגשימה את עצמה: הוא תקע מבטים עוינים בכל אווטאר שראה, צד אחרי תווי פניו שלו בפניה. עיניים, אפים, גבות ואף קוים דקים יותר נראו מעוותים פתאום כשהתמקד בהם בזעם וחיפש את העשן והמראות. גם אנשים אחרים לא היו חברותיים יותר כלפיו, להיפך, הם נרתעו ממנו, והוא חש סיפוק. לא קל כל כך, אחרי הכל, לרמות את המוח האנושי.

כשהתנתק לבסוף באותו ערב ובדק את עצמו, הוא גילה שהיה בעולם הוירטואלי שלושים ושמונה דקות יותר משתכנן, בילה יותר משני שליש מהזמן בשיחה, והוציא כמות כמעט כפולה של כסף.

הוא חשב על עצמו כמדען, וידע שאסור בשום אופן להסיק מסקנות נרחבות ממקרה בודד. אינדוקציה מתוך חוויה אישית הייתה שטות מתחום הפראפסיכולוגיה, או גרוע מכך, הדת. ואז פתאם עברה בו צמרמורת ארוכה וקרה כמתכת. מה אני חושב לעזאזל? הוא תהה. איזה מין מדען משכנע את עצמו שהוא פטור מחוקי הטבע הבסיסיים השולטים בתחום אותו הוא לומד ומכיר? להיפך – עצם העובדה שהוא היה, בפועל, חברותי יותר מכרגיל למרות שהתאמץ כל כך להביס את הפסיכולוגיה נתן משנה תוקף לאפקט אהבת החינם. אפשר היה לשקר למוח: אי אפשר היה לחשוף את השקר.

אחרי הפעם השניה, השלישית והרביעית, אחרי חודש, כשדפי הנתונים שלהם החלו להתמלא, הם השוו אותם וגילו שהתוצאות בכל המבדקים תואמות. שניהם דיווחו על יותר אינטראקציות עם יותר אנשים, פחות אירועים שסיווגו כקונפליקטים, יותר גילויים של אלטרואיזם מצידם ואליהם. היו חברותיים יותר באותם שבועיים משהיו אי פעם בחייהם.

קרן הייתה מאושרת. "זה עובד. אתה יודע שזה גם מרגיש טוב? אני מרגישה בטוחה יותר, לא, משהו אחר, אני מרגישה… קרובה יותר לאנשים. פחות לבד. כל העניין הזה שהעולם הוירטואלי לא אמיתי, לא ממשי, אתה יודע, זה הכל נעלם לי. אני פשוט שמחה לראות פנים של אנשים."

"לא שמתי לב." זה לא היה נכון. הוא ידע בדיוק על מה היא מדברת. זה פשוט הביך אותו קצת. "הבעיה היא שאלו לא ממש פנים אמיתיות."

היא הנידה בראשה, תנועה של ביטול. "זה חשוב רק אם אתה מאמין שפנים עושות את הבן אדם. תחשוב על זה להיפך. הערבוב מאפשר לך להתעלם מרושם ראשוני ומרתיעה אינסטינקטיבית שיש לך מאנשים שנראים שונים ממך. האדם שאתה מדבר איתו, מאחורי הפנים, הוא עדיין האדם האמיתי."

היא דיברה בהיגיון – היגיון פשוט וברור, שלא היה שום קשר בינו לבין לוקשים, והוא חשב עליו וקיבל אותו, אבל נשאר מוטרד, לא על ידי מחשבות, אלא על ידי רגשות. הוא ניסה לנתח את תחושת הביטחון והסיפוק שגרמה לו הצעדה ברחוב הוירטואלי כשהוא מוקף באנשים הדומים לו באופן מלאכותי: הוא חשב שהיא אנוכית להחריד, נרקיסיסטית למעשה, אבל לא הצליח לשכנע את המוח שלו עצמו. מיליון שנות אבולוציה בלעו את הפתיון וביקשו עוד. הם היו דומים לו, והוא חיבב אותם, ללא כל תנאי נוסף.

~*~

באופן אירוני, הצלחת הניסוי גרמה לו להיות יותר מודע להשפעותיה של התוכנה, ולא פחות. הוא מצא את עצמו מסתכל אל אווטארים ומנסה לזהות מה בהם נלקח מפניו שלו. מדי פעם חשב שהוא מזהה משהו, אבל התוכנה הייתה מערבבת כל צירוף של שני קלסתרים באופן שונה, וכמובן שהוא לא ידע כיצד נראים הפנים המקוריים, ללא המאפיינים שנלקחו ממנו, כך שרוב הזמן מאמציו היו לשוא. בכל זאת, הוא הסתכל יותר ויותר על פנים.

וככל שהסתכל יותר, כך הבין שהוא רואה פחות.

ההשפעה הייתה כה הדרגתית, וכה משונה, עד שעבר זמן רב לפני שהצליח לבודד מחשבה הגיונית מתוך חששות עמומים. לא היה שום דבר מוזר בזה שכל האנשים בעולם הוירטואלי דמו זה לזה – כולם דמו לו, אחרי הכל, אבל הוא מצא את עצמו מחפש את אותם קווים, אותם גוונים גם בעולם האמיתי, מחוץ להדמיה, ולאט לאט הבין שהוא מתחיל לראות אותם. זה היה מגוחך, כמובן, אף אחד לא ביצע ערבוב על הפנים שראה מחוץ לרשת. אך יותר ויותר, הוא מצא את עצמו בוהה בקלסתר פנים, מהופנט על ידי תו מוכר כלשהו, ומתקשה להתרכז בכל תו אחר.

חבריו, מוריו, הסטודנטים שלו, כולם חשבו שהוא עובר תקופה טובה. אמרו לו שהוא חברותי יותר, פתוח יותר, שקל יותר לעבוד איתו. רק חבל שהוא קצת מבולבל. "זאת אני," אמרה לו חברתו לשעבר בכעס אחרי דקות ארוכות שבהן בהו אחד בשני משני צידי הקפיטריה. "אתה כבר לא זוכר אותי? מה קורה לך?"

ההערה טלטלה אותו. הוא זכר אותה – וודאי שזכר אותה. ברגע שדיברה, הוא זיהה את הקול. אבל הפנים…

הוא הפך את המחשבה במוחו כל אותו יום, אבל לא פיצח אותה עד שעבר במסדרון האוניברסיטה ליד צילום גדול וממוסגר: בוגרי המחזור שלו בתואר הראשון. הוא זיהה את עצמו באחת התמונות והבין מה הוא רואה: הריכוז הגדול של פנים מוכרות באותו מקום העלה בו רעיון. הוא עצר מול הצילום וסרק אותו, לאט ובסבלנות.

פנים, פנים ועוד פנים. פנים שהיו מוכרות… אבל רק בגלל אותם תווים שראה בכל מקום, התווים שתוכנת הערבוב הקנתה לכל קלסתר במציאות המדומה של הניסוי. אלו קפצו החוצה אליו, ברורים וחדים. כל השאר התמסמס ונמוג. הוא הרגיש כאילו הוא מביט לא על אוסף תצלומים, אלא על המוני מראות קטנות.

הוא מצמץ ושפשף את עיניו, פעם, עוד פעם, התקרב אל התמונה עד שאפו כמעט נמחץ על הזכוכית ואז צעד צעד גדול אחורה, אבל דבר לא השתנה. הוא חשב על קורסים בפסיכולוגיה קלינית: הוא ידע מה קרה.

~*~

"אני חוטף פרוסופאגנוזיה."

קרן הרימה אליו גבה אחת מעבר לשולחן. "זה שימוש מעניין בפועל לחטוף."

"אני לא צוחק." ניר ידע שלא הרים את עיניו אליה מאז תחילת הארוחה. הוא לא היה מסוגל. "את מבינה מה זה אומר? אני לא מבדיל בין אנשים. כל הפרצופים נראים לי אותו דבר. הם מתערבבים, בדיוק כמו הפנים במעבדה. אני רואה את עצמי בכולם."

חיוכה של קרן – הבזק בזווית העין, שינוי בגון הקול – אמר לו שהיא כבר הכירה את האפקט, חוותה אותו על בשרה, רק חיכתה שהוא יכיר בו. "אתה יודע, פרוסופאגנוזיה זה לא שפעת. היא לא מופיעה משום מקום. אתה צריך להיוולד איתה, או לסבול נזק נוירולוגי משמעותי. אני משערת שאתה חווה פשוט סוג של הטיה מושפעת ריכוז. העין והמוח מתרגלים לחפש דברים מסויימים ולסנן החוצה דברים אחרים. אפשר לפספס ככה גורילה שחוצה את החדר, אחרי הכל."

הוא חש רגע של כעס הנובע מפחד. "אל תצטטי לי ניסויים של סמסטר ראשון. אני מתבלבל בין אנשים בפקולטה – זה אף פעם לא קרה לי. את מבינה כמה זה הזוי לדבר עם בן אדם חצי שעה, ולא לזכור אם הוא מישהו שלמד אצלי או מישהו שלמדתי אצלו? מישהו שאני מכיר, שאני פוגש כל שבוע. אנשים בוהים בי חצי שעה בספריה לפני שאני מבין שאלו חברים שלי. אלה סימפטומים קלאסיים של עוורון פנים."

"אין לך שום עוורון, ניר." קולה הביע סוג מוכר של זלזול. הוא שמע סטודנטים מתקדמים לרפואה מדברים ככה לעמיתיהם הצעירים יותר, כשאלו נכנסו לשלב ההיפוכונדרי והיו משוכנעים שהם לוקים בכל תסמונת חדשה ומשונה שלמדו עליה. "גמישות מוחית זה נחמד, אבל אף מחקר עוד לא הראה אפקט פסיכולוגי הופך לדפוס נוירולוגי תוך חודש."

הוא התחיל לומר משהו, למחות על כך שהיא לא לוקחת אותו ברצינות, אבל היא נשענה קדימה והוא הרים אליה עיניים ומצא אותה מחייכת חיוך אמפתי. "אני אומרת לך שזאת רק נטיה חולפת. אתה פשוט מתרגל לחפש את עצמך באנשים. אבל אם אתה מודאג, אתה יכול להפסיק להשתמש בתוכנה לשבוע ולראות שהכל חוזר להיות נורמלי. רק תזכור, ד"ר הירש יוצאת לשבתון בשנה הבאה, ואנחנו עוד לא יודעים מה יקרה עם המעבדה."

הפנים שלה, קרובות פתאום, היו יפות ומוכרות. "אם זה בסדר. אז שבוע." להסתכל בה גרם לו להרגיש יותר טוב. הוא רצה לרצות ולשמח אותה.

זאת הייתה תחושה מוכרת. מוכרת מדי.

~*~

ניר לא יכול היה להביא את עצמו להתחבר לרשת באותו ערב, וגם לא ביום שאחרי. במקום זאת הוא בחן את עצמו שוב ושוב, נובר במאגרי המידע של האוניברסיטה אחרי מבדקים לאבחון עוורון פנים. התוצאות היו לא עקביות. שלא כמו חולים אמיתיים, הוא לא הצליח לזהות פנים מפורסמות, גם לא על פי מאפיינים פיזיים בולטים כמו שומה או תו פנים מודגש. לעומת זאת, ככל שהכיר וחיבב את האדם שהסתכל בתמונתו, כך הפנים נראו לו ברורות יותר, קלות לזכירה. בסופו של דבר הוא נזכר בעקרון נוסף מראשית ימי התואר בפסיכולוגיה, והפסיק לנסות לאבחן בעצמו הפרעה שלא באמת הכיר לעומק.

אולי קרן צדקה, הוא חשב. אולי הוא פשוט פיתח הטיה, אפקט פסיכולוגי לגמרי. אבל השבוע חלף, וזה שאחריו, והשינוי המוזר, המאיים שגזל ממנו יכולת שתמיד הייתה מובנת מאליה נשאר.

הוא החליט שקרן עדיין לא צריכה לדעת: אלו היו בדיוק אותן תופעות לוואי ארוכות טווח ששמשו להם תירוץ לבדוק את המערכת. הוא העמיד פנים שהוא ממשיך בניסוי כרגיל, רשם את התוצאות שנראו לו הגיוניות. אחרי עשרים יום ללא מגע עם התוכנה, הוא נכנע והעביר את עצמו את המבדקים שוב.

התוצאות היו זהות, ללא כל שיפור או שינוי. הוא בהה בהן בחוסר אונים.

הניסוי שינה בו משהו, הוא ידע זאת בוודאות. אולי קרן צדקה, אבל אולי שניהם צדקו – אולי מה שהחל בתור התניה פסיכולוגית הפך למציאות פיזית. הוא נשאר ער עמוק לתוך הלילה וקרא על המונח שהזכירה קרן: גמישות מוחית, יכולתו ונטייתו של המוח לבנות את עצמו מחדש תחת גירוי מתאים. בתיאוריה, הפוטנציאל היה חסר גבולות. אנשים התאוששו מפגיעות מוחיות שלא יאמנו, החזירו לעצמם יכולות שאבדו באופן מוחלט. הוא אפילו מצא מספר מחקרים, שנעו בין החדשני לקיקיוני, על ריפוי של אגנוזיה על ידי נוירופידבק.

למאמרים התלוו תמונות. חוקרים, נבדקים ופציינטים. הוא בהה במשך כמעט עשר דקות בתמונה אחת, ורק כשקרא את הכותרת מתחתיה התברר לו שהוא מסתכל על דניאלה הירש.

בפרץ פתאומי של משהו בין השראה לפחד, הוא פתח את ספריית התמונות המשפחתיות, דפדף בין אלבומים שתיעדו מסיבות, אירועים, טיולים, פרצי השראה מקריים של הוריו, אחיו ואחותו. שלל הדודים, בני הדודים ושאר הקרובים-שאינם-קרובים התערבב לו ונמוג אל תוך פרצוף אחד החוזר על עצמו, מסומן בחותם הקרבה הגנטית, קבוצת השייכות העליונה, טיפולוגיה של "אזולאי" כמו אידיאל אפלטוני. הוא התעלם מהם והתמקד במשפחתו הקרובה. אי אפשר היה לטעות בפנים האלו – כל חיווט מחדש שעבר מוחו, הוא נוכח בתחושת הקלה, לא יכול היה למחוק או לטשטש אותן. או שאולי – פרץ נוסף של אימה – אפקט הערבוב היה מיותר אל מול פנים שכבר היו דומות לו מספיק בשביל שיאהב אותן ללא כל תנאי, והמוח פשוט חסך במאמץ.

לקראת סוף האלבום החלה קרן להופיע בתמונות המשפחתיות, מבליחה כהתגלות בארוחות ערב, בחגים. הוא עבר על התמונות בחטף, לא באמת מביט. לאיזו קטגוריה הייתה היא שייכת? האם הייתה מוכרת מספיק, אהובה מספיק בשביל שיראה אותה כפי שהיא? או שמא כשיסתכל בה, יסתכל באמת בפניה של האישה שאהב, הוא יגלה שם רק את עצמו?

~*~

"אנחנו חייבים לפנות לקרנות בעצמנו." קולה של קרן היה עיף ונואש. היא בוודאי ישבה כל הלילה על אתרי המלגות והמענקים וחיפשה דרך מפלט מהמבוא הסתום שאליו נקלעו. "ד"ר הירש חושבת שהממצאים שלנו מרתקים, אבל היא אומרת שחוסמים אותה בדרגים הגבוהים יותר מלתת לנו את המעבדה בזמן שהיא בשבתון. בדקתי, אבל מחשב שיוכל להריץ את תוכנת המיזוג עולה יותר משאתה – ניר, אתה מקשיב? תסתכל עלי."

בלי לחשוב, הוא הרים אליה מבט.

"אני לא יכול יותר, קרן." הוא ראה את עיניה נפערות בהפתעה ותדהמה. "לא יכול עם איך שזה משנה את המוח שלי. כל מי שאני רואה נראה לי כמוני. לך אולי זה לא אכפת אבל אני – "

"נראה לך שלא אכפת לי?" היא התפרצה. "אני תכננתי את הניסוי. אני יודעת מה זה עושה לנו. זה כל הרעיון." היא רכנה קדימה, קרבה את פניה לשלו. "אני מבינה בדיוק כמה זה קשה, אבל זה הופך אותנו לאנשים טובים יותר. זה לא לוקש רוחני על אהבה אוניברסלית. זה מדע."

הוא התסכל עליה פתאום, ראה אותה. ראה פתאום את השקר שבפנים. "את ידעת שיקרה לנו משהו כזה, שתהיה השפעה כזאת על המוחות שלנו. זה כל הרעיון."

"קראתי מחקרים על גמישות נוירולוגית," היא ענתה בכנות. "קיוויתי."

משהו בגרונו של ניר התעוות. הוא היה רגיל כבר לפנים זרות ההופכות למוכרות: זאת הייתה הפעם הראשונה שבה ראה פנים מוכרות, פנים אהובות, הופכות פתאום לזרות.

"אני לא מבינה אותך," קרן אמרה. "זה לא נראה לך נפלא שהמוח שלך למד לראות את הדומה באנשים, במקום את השונה? אתה מבין מה זה אומר, להפוך את אפקט קבוצת השייכות בצורה כזאת? מצאנו דרך להתגבר על מיליון שנה של תכנות אבולוציוני לשנאה ולפחד, על הגורם מספר אחת – למעשה, על הגורם האמיתי היחיד לקונפליקטים בין אנשים. מה עוד אתה רוצה?"

אני לא יודע אם אני עדיין רואה אנשים, הוא חשב, אבל לא ידע מה לומר. הוא רצה את הפנים הקודמות שלה, הפנים שהכיר, הפנים שאהב בזכות עצמן, אבל הן התפוגגו מול עיניו כאילו תמיד היו לא יותר ממציאות מדומה. הוא עמד בדממה במשך דקה, שתי דקות, והביט ברצפה.

רגליה של קרן נעלמו משדה הראיה שלו. היא עברה אותו והמשיכה ללכת.

ניר לא הסתכל עליה. הוא הסתובב במקום זאת והרים את עיניו אל מסדרון האוניברסיטה, עוקב אחרי האנשים, הפרצופים שעברו על פניו. לרגע ניסה להזכיר לעצמו בכעס שהוא בעולם האמיתי, לא הוירטואלי, ושהאנשים האלו לא יראו כמוהו, לא היו כמוהו, ובוודאי שלא כמו קרן. אבל זה כבר לא היה חשוב. הוא ידע שישמח למראה כולם, יאהב את כולם. אהבת חינם טהורה.