אולי זה גם לא אומר כלום

שהעיניים שלי הן המראה שלה.
זה הדבר האחרון שאמרה לי לפני שעזבה אותי. אני עדיין מחכה שתחזור, אבל נראה לי שזה כבר לא יקרה. אני לא מצליח להבין למה היא התכוונה, שלא אהבה את עצמה, או שלא אהבה איך שהשתקפה בעיניים שלי. חשבתי על זה המון. יונתן לא מצליח להסביר לי גם. הוא אומר שאני צריך למצוא את התשובה לבד. הסיבה שאני בכל זאת ממשיך ללכת אליו, היא כי עם עניין אחר הוא כמעט הצליח לעזור. את יודעת, מאז שאני והיא לא ביחד, אני לא מפסיק ללבוש משקפי שמש. לא יודע איך להסביר את זה. אולי כדי שאנשים יעזבו אותי פחות. כשהם עוזבים אני מתגעגע נורא.

בשתי הפגישות הראשונות יונתן אמר שזה בסדר, שאני יכול להשאיר אותן עליי. כי אנחנו צריכים להכיר קודם. בפגישה השלישית הוא אמר שבטח ההשתקפות שלו במשקפיים הרבה יותר חזקה מאשר בעיניים שלי. זה קצת שכנע אותי. הצלחתי להוריד אותן לשעה. אבל חוץ מהפעם ההיא, אני ממשיך ללבוש אותן בכל מקום, כמו שאת רואה. במיטה ובמקלחת לא. אני שמח שאת לא מבקשת להוריד אותן.
ההורים שלי מבינים. אבא סיפר לי בסוד שכשהוא נפרד מאשתו הראשונה, הוא גם התנהג קצת מוזר בהתחלה. כששאלתי אותו איך הוא לא הסכים לספר לי. אז שאלתי את אמא. היא לא רצתה לדבר על זה, אבל אמרה לי שהיא מבינה אותי. היא לא שואלת אף פעם על מה אני מדבר עם יונתן או איתך. היא רק אומרת לי כל הזמן שהיא מבינה.
הבעיה היא שאני לא יכול להפסיק לחשוב על זה. על מראות, ועיניים, ועל אנשים שעוזבים אחד את השני, ועל איך שהכל קשור. כשאני רואה טלוויזיה אני חושב על זה. אפילו כשאני משחק במחשב. בגלל זה גם בבית ספר זה לא יוצא לי מהראש. את יודעת שאני תלמיד טוב בדרך כלל. פשוט בזמן האחרון זה כאילו אני מישהו אחר, אני לא מצליח להתרכז. בגלל זה רציתי שתסבירי את זה למנהלת.
אבא אומר שזו בכלל לא אשמתי שהיא כבר לא איתי. כשפעם אחת סיפרתי לו שתכננו להתחתן, הוא חייך. אני בטוח שאם לא הייתי עצוב כל כך, הוא אפילו היה צוחק. הוא בטח חושב שאני צעיר מדי מכדי להבין מה זאת אהבה. אבל אני מבין. היא סיפרה לי הכל על זה. היא אמרה שאהבה זה הדבר הכי מכאיב שיש. היא גם אמרה לי שהיא אוהבת אותי מאד, אז אולי בגלל זה היא נראתה עצובה כל הזמן.
כל פעם לפני שאני מתקלח, אני עומד הרבה זמן מול המראה. אני מסתכל לתוך העיניים שלי, ומנסה להבין איך זה הגיוני, שאני מסתכל עם העיניים שלי לתוך העיניים של עצמי. ככה אני גם מנסה להבין למה היא התכוונה. כשאני מתקרב מאד, אני מצליח לראות את הבבואה שלי, אבל היא מאד קטנה ולא משמעותית. אני מקווה שלא לזה היא התכוונה. זה יעשה אותי עוד יותר עצוב, לדעת שככה הרגישה כשהיינו ביחד.
אהבתי את זה שהיא מאד בוגרת לגילה. היא חשבה את אותו הדבר עליי, אבל הרבה פעמים הייתה אומרת דברים שלא הייתי מבין. כמו מה? שלשתוק זה גם להגיד משהו. או שאנשים מפחדים משגרה, בגלל שהם כל כך אוהבים אותה. ושאנשים לא באמת מתאהבים אחד בשני, אלא בהשתקפויות של עצמם, בעיניים של האחר. לי אף פעם לא היו משפטים כאלה. אז במקום זה, הייתי אומר לה כמה אני אוהב אותה. והיא הייתה מבקשת ממני להפסיק. רק פעם אחת הסכימה להגיד לי למה. היא אמרה שזה בגלל שהיא יודעת שכשאני אתבגר, אני אעזוב אותה. למרות שבכלל לא חשבתי על שום דבר כזה. אז אמרתי לה שזה לא נכון, ושאנחנו צריכים להתחתן. כדי שהיא לא תפחד. היא שמחה, אז החלטנו שכשנהיה גדולים יותר, זה מה שנעשה.
אני זוכר את כל הסרטים שראינו ביחד בקולנוע. תמיד התוכחנו מה לראות, ובכל פעם היא הייתה משכנעת אותי. היא הייתה אומרת שהסרט שבחרתי הוא ילדותי, ובגלל שלא רציתי שהיא תחשוב ככה עליי, אז הייתי מוותר. בחושך, כשישבתי לידה, היה קשה לי לעקוב. גם בגלל שהסרטים שבחרה היו מוזרים, וגם כי התרגשתי להיות קרוב אליה כל כך, בלי שאף אחד רואה. אני לא זוכר ממש טוב את העלילות, אבל אני יכול להגיד לך את כל השמות של הסרטים.
בפעם ההיא שהגיעה אליי להכין שיעורי בית, ירד גשם חזק. אמא שלה דאגה מאד כי האוטו שלה היה במוסך. היא לא רצתה שהבת שלה תיקח מונית הביתה לבד. אני יודע את זה כי היא דיברה על זה במשך הרבה זמן עם ההורים שלי בטלפון. הם הרגיעו אותה, ואמרו שחבל על הכסף, שהיא לא צריכה לקחת מונית עד אלינו, כדי לקחת אותה ואז לחזור. הם אמרו שהיא יכולה להישאר אצלנו, ושזאת בכלל לא בעיה, כי האח הגדול שלי כבר לא גר אתנו. התרגשתי כי המיטה שלו עומדת עדיין בחדר שלי. חשבתי שאולי זאת תהיה ההזדמנות שלי לנשק אותה סוף סוף. כמו שעשו בסרטים שראינו. למרות שפחדתי, אמרתי לה בסוף. קבענו שנחכה עד שההורים שלי ילכו לישון. אני יודע שהם נרדמים לפי הנחירות. אז כששמעתי אותן קראתי לה, והיא נשכבה איתי במיטה. קודם הסתכלנו על הירח, ואחר כך היא לימדה אותי איך לעשות אוהל. בהתחלה צריך להיכנס לגמרי מתחת לשמיכה, ואחרי זה להרים את הרגליים למעלה. זה מרגיש כאילו אתה בעולם אחר. עשינו אוהל משותף ונכנסנו לתוכו ביחד. ואז אמא שלי הדליקה את האור ושאלה מה אנחנו עושים. בכלל לא שמעתי איך שהיא נכנסה. זה היה נורא. למחרת אמא שלי דיברה עם אמא שלה, ולא יכולנו יותר להפגש, רק בבית הספר. אני לא הבנתי את זה, כי לא עשינו שום דבר רע, אבל הם נתנו לנו להרגיש ככה.
לפחות היא למדה בכיתה שלי. היא ישבה בשורה האחרונה, ואף פעם לא ענתה לשאלות של המורים. אני ישבתי מקדימה, והייתי מביא איתי מראה קטנה, כדי להסתכל עליה. היא הייתה מביטה כל הזמן בחלון, וחושבת על משהו. היא לא הייתה מספרת על מה, ואני לא הייתי מספר שאני מסתכל עליה כל השיעור. כשלא הייתה מביטה בחלון, היא הייתה מציירת במחברת שלה. ידעתי שהיא מציירת ולא כותבת, כי היד שלה אף פעם לא זזה בקצב שהמורים הכתיבו.
חוץ מזה, את הציורים היא דווקא הראתה לי. זה לא שהיא השויצה, כי היא לא הייתה גאה בהם כל כך. למרות שאני חושב שהם מאד יפים. היא פשוט רצתה שיגידו לה שהיא מציירת יפה. היא ציירה בעיקר עצים. אולי את העצים שהיא ראתה מחוץ לחלון, למרות שאני לא בטוח. על העצים בחוץ יש עלים, אפילו בחורף, ועל העצים שהיא ציירה אף פעם לא היו.
פעם ביקשתי ממנה בהפסקה שתצייר אותי. היא ישבה בריכוז, וכל פעם כעסה עליי שאני זז. למרות שלא זזתי. אם את שואלת אותי, היא לקחה את זה קצת יותר מדי ברצינות. זה רק ציור. חשבתי שזה ישמח אותה לצייר אותי, שזה משהו שהוא לא עצים, אבל זה רק הכעיס אותה. אולי היא הבינה שאני לא באמת כל כך רוצה שהיא תצייר אותי, רק שהיא תהיה שמחה יותר. זה בטח העליב אותה שריחמתי עליה. בסוף אפילו לא יכולתי לראות איך יצא. כשנגמרה ההפסקה, היא פשוט תלשה את הדף מהמחברת וקרעה אותו. היא הבטיחה לי שהיא תצייר אותי שוב, ביום למחרת, אבל זה לא קרה.
הילדים האחרים? אני לא יודע אם הם כולם ידעו שאנחנו חברים. הם בטוח יודעים על מיכל ורמי, וגם על סוניה ותומר, אבל זה בגלל שהם כל הזמן מחזיקים ידיים בהפסקה. זה נראה לי טיפשי וגם לא אמיתי. היא גם הסכימה איתי. חוץ מזה בהפסקות אני משחק עם החברים שלי, אז אני לא בטוח שראו שאנחנו חברים. היא לא שיחקה עם החברות שלה, למרות שהיו לה הרבה. היא העדיפה לשבת בחצר בצד, ולקרוא. אף אחד לא צחק עליה אף פעם, כמו שצוחקים על לינור, כשהיא קוראת לבד. בטח בגלל היופי שלה, וגם בגלל שלינור היא לא נחמדה כמוה.
אם אני חושב שתהיה לי חברה אחרת בקרוב? אני לא יודע. לא נראה לי. אני עדיין מאד אוהב אותה. נכון, בגלל זה אני לא יכול אפילו להגיד את השם שלה בקול רם. חוץ מזה, אם היא תגלה איכשהו שיש לי חברה אחרת, היא כל כך תעלב שהיא בטוח לא תחזור אליי. למרות שתמי די רוצה שאני אהיה חבר שלה, ואפילו שאלה אותי על זה פעמיים. בינתיים אני אומר לה לא.
את רוצה שאני אספר לך משהו שלא סיפרתי לאף אחד? אפילו לא ליונתן. אבל את חייבת להבטיח שאת לא תספרי לאף אחד. אני סומך עלייך. בסדר.
בפעם האחרונה שראיתי אותה, כשבאה להפרד ממני, היא לבשה שמלה לבנה שאף פעם לא ראיתי.
עמדתי מול המראה, מחכה לה שתופיע כמו שהיא מופיעה בכל פעם, מאז אותו יום. היא התקרבה אליי לאט, כאילו היא ניסתה להגיד משהו עם השתיקה שלה, שזה משהו שאמרה לי פעם שאפשר לעשות. היא הושיטה את האצבע שלה קדימה, ואני גם, אבל בגלל הזכוכית שהפרידה בינינו לא יכולנו באמת לגעת. אמרתי לה שאני מתגעגע מאד. היא אמרה שהיא יודעת, והתחילה לבכות. היא אמרה שהיא מצטערת, ושהיא לא רצתה להכאיב לי. לא ידעתי מה לענות, כי זה באמת כאב, כשהיא עזבה אותי ככה. מצד שני, לא רציתי להעציב אותה יותר. אז אמרתי לה כמו תמיד כשאני לא יודע מה להגיד, שאני אוהב אותה מאד. אני חושב שזה שימח אותה קצת.
היא אמרה לי שזאת לא אשמתי מה שקרה. שבגללי היא דוקא חיכתה כל כך הרבה זמן. היא אמרה שהיא לא תוכל יותר לבוא לבקר אותי. שזה לא בריא בשבילי. שאני חייב לשחרר. שזה בדיוק מה שגם יונתן אומר לי כל הזמן. היא נישקה את הזכוכית, ואני נישקתי את הזכוכית מהצד השני, וזאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהתנשקנו.
לפני שהיא נעלמה, כשהפנים שלנו היו ממש קרובות, היא אמרה לי שהעיניים שלי הן המראה שלה.
אני לא יודע. אולי זה גם לא אומר כלום.
ומה את חושבת?